"וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ.
אַתָּה תִמָּשֵׁך, עָשׂוּי מֵאוֹתִיוֹת. 
זֶה לֹא מְעַט.
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ"

(חיים גורי, מתוך: "אף שרציתי עוד קצת עוד")

 

חיים גורי נולד בתל אביב בשם חיים גורפינקל בכ"ט בתשרי תרפ"ד, 9 באוקטובר 1923.

או כפי שהוא סיפר:

"נולדתי שלוש שנים לאחר נפילת טרומפלדור, שנתיים לאחר רצח ברנר ושש שנים לפני מאורעות תרפ"ט והשחיטה הגדולה בחברון. הייתי בן 12 כשהחלו מאורעות תרצ"ו והמרד הערבי הגדול".

 

 

באוגוסט 1941 התנדב גורי לפלמ"ח שהוקם שלושה חודשים קודם לכן ונשאר בו עד פירוקו, כלוחם וכאחד מיוצריו הבולטים.

 

כבר בשנים אילו הוא מתנסה בכתיבה, וכותב כמה שירים, שחלקם לא התפרסמו מעולם.

על תחילת דרכו של חיים כמשורר תוכלו לקרוא בכתבה: חיים גורי: השנים הראשונות והיצירות המוקדמות

 

ב-1947 נשלח מטעם ארגון "ההגנה" לאירופה ועסק בהונגריה ובאוסטריה בארגון ובהדרכת צעירים יהודים ניצולי השואה לקראת עלייתם ארצה. משם נשלח לצ'כוסלובקיה, שם עבר קורס צניחה וקומנדו והיה למעשה מפקד קורס הצניחה הראשון של צה"ל.

"יש לשאוף להקנות אימון בצניחה לחלק מיחידות הפשיטה או הקומנדו או יחידות מובחרות בחטיבות פלמ"ח. יחידות אלה פועלות כיחידות חיל רגלים או ג'יפים, אבל מסוגלות לפעול כחיל מוטס או כצנחנים"

(מתוך תוכנית שכתב גורי לאלוף יגאל ידין)

 

באותו זמן, בבוקר מושלג אחד הוא משוטט ברחובות בודפשט. הוא רואה עיתון באנגלית ששימש את הצבא האמריקאי. בעמוד הראשון הוא קורא: "35 חיילים יהודים נפלו בקרב בהר חברון". ברשת הקשר של ההגנה נודעו לו פרטים נוספים וביניהם שמו של מפקד הפעולה – דני מס, חברו לקורס מפקדי המחלקות בקיץ 1944. ובאותו לילה, הוא כותב את שירו "הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ" לזכרם של חברי מחלקת הל"ה. השיר מושלך לאש, אך בדרך לא דרך הוא ניצל.

על סיפורו של השיר "הנה מוטלות גופותינו" תוכלו לקרוא בכתבה: הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה 

 

בשנת 1949 פרסם את ספר הראשון שלו "פרחי אש"

 

 

"איני להוט אחרי קריאת שירים בכלל, אבל מאז הכרתי את חיים אהבתיו ואני עוקב אחרי גידולו ודרכו. ואני קורא שיריו למען עמוד על נפש משוררם"

(מתוך מכתב של דוד בן גוריון, 1954)

ב-1950 החל ללמוד באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בספרות עברית, בפילוסופיה ובתרבות צרפת.

 

בשנת 1950 הופיעה המהדורה הראשונה של הספר "עד עלות השחר", המתבסס על חוויותיו של גורי מקרבות הדרום במלחמת השחרור. עותקי הספר הוחרמו מחנויות הספרים בנימוק כי הספר לא הוגש לצנזורה.

 

על הפרשה העגומה הזו תוכלו לקרוא בכתבה: כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

 

בשנת 1952 נישא לחברתו עליזה לבית בקר, שהיתה קצינת סעד בחטיבת הראל של הפלמ"ח.

מ-1954 שימש כעיתונאי ובעל טור ב"למרחב" ומאוחר יותר ב"דבר". במסגרת עבודתו כעיתונאי סקר מדי יום ביומו את משפט אייכמן. מאוחר יותר יפרסם את רשימותיו במשפט בספרו "מול תא הזכוכית".

 

"עתים נתפסות הקורות ההן כדברי מיתולוגיה: מלחמת המפלצות בבני-אדם, לעיני האלוהים. הכל כידוע, כתרחש בתוך משפחת האדם"

(חיים גורי באחרית הדבר לספרו "מול תא הזכוכית")

 

במאי 1958 יצא גורי בשליחות עיתונו "למרחב" לפריס לסקר את עלייתו לשלטון של הגנרל שארל דה-גול ואת המתיחות בצרפת על רקע מלחמת האזרחים באלג'יריה. בעזרת קשריו עם שליחי 'המוסד' בפריס ובאלג'יריה, הצליח גורי להתלוות לדה-גול בביקורו ההיסטורי באלג'יריה והיה העיתונאי הישראלי היחיד במקום.

בשנים 1985-1974 יצר את הטרילוגיה הקולנועית הדוקומנטרית על השואה והתקומה, "המכה ה-81", "פני המרד" ו"הים האחרון". "המכה ה-81" על חורבן יהדות אירופה היה מועמד לאוסקר.

בשנת 1988 זכה בפרס ישראל לספרות.

"שירתו של חיים גורי מרובת פנים, מגוונת בנושאיה ובסגולותיה האמנותיות, בעלות יחוד אישי מובהק, ותו-זמנה ומאורעותיו בולט בה מאוד"

(מנימוקי ועדת השופטים)

 

"פרס ישראל יפה לך ואתה יפה לפרס ישראל. מה עושים בפרס? אנשים מלאנכולים מתעצבים ואני מקווה שלא תהיה כאחד מהם".

(מכתב ברכה שכתבה דליה רביקוביץ' עם זכייתו של גורי בפרס ישראל. ספטמבר, 1987)

 

ב-31 בינואר, 2018 הלך חיים גורי לעולמו.

יהי זכרו ברוך

 

 

כתבות נוספות:

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

חיים גורי: השנים הראשונות והיצירות המוקדמות

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

 

 

מאת ריקי כהן

 

סביר שגם אתם כבר צחקתם מקליפ סיום העונה השלישית של הסדרה הסטירית "היהודים באים", קליפ נפוץ ונצפה במיוחד ברשתות, המציג מערכון לפי שירו של דוד אבידן, "ייפוי כוח". הדמויות הקבועות של הסדרה – רחל אימנו, משה רבנו, דוד בן גוריון, גולדה מאיר, חנה רובינא, יפה ירקוני – מדקלמות בקליפ את מילות השיר, כל אחת בתורה, ומעניקות לו כך גוון מבדר, פוליטי ואירוני כאחד. השורה הידועה בשיר – "הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת" – כבר נרתמה בעבר לשיח הפוליטי, כביקורת משמאל. כעת, ביצירה של "היהודים באים", בקונטקסט של הסדרה והדמויות, מנוכס השיר כולו לטובת המחאה הפוליטית החברתית. ייתכן שבפרשנות זו, המעבירה את השיר מן האישי אל הציבורי, נעלמת ממנו אמירה קיומית, אוניברסלית, שאבידן יצק בו, ועם זאת מותר לשער שאבידן, שאהב את אור הזרקורים, היה מעריך את המחווה – ביצוע שירו במדיום פופולארי, בתוכנית אהובה ובתפוצה רחבה.

ייפוי כוח

[לכל מאן דבעי]

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן
וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,
וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים
וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,
שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,
לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.

הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,
מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,
לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,
יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,
אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,
לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם
עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה
אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,
וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,
לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

מַלְאָכִים לֹא מִתְגַּלְּחִים,
וְיֵשׁ לָהֶם זַיִן עֲנָק

("ג'וני", י, עמ' 30)

השירה של יאיר דברת דווקא מגולחת למשעי. אין בה תלתל סורר אחד, אין מילה שלא במקומה. מתוך ההקפדה הזו, מתוך הסדר המופתי, מתוך ההרמוניות המושלמות, פורצת זעקת נעורים מרדנית, פראית ופולחת מאין כמותה. יאיר דברת מזמין אותנו להתבונן בזין הזקור, החשוף, בעור העדין הרגיש והכל כך פגיע הזה, לחשוב עליו באופן שאיננו מורגלים בו. השבריריות, העדינות והפגיעות אינן מונגדות לגבריות המובהקת הפועמת בשירים הללו. הן שרויות בה, ביופי, בטבעיות, ללא מאמץ.

הספר מלא באהבת נעורים נכזבת, בתשוקה מייסרת, חסרת סיכוי. אבל הקורא בשירים לא מרגיש שהוא מוזמן להיזכר בנעוריו שלו, בשיברון הלב שלו, בין בכאב רווי סנטימנטליות ובין בנוסטלגיה, השירה של דברת חפה מסנטימנטליות ומנוסטלגיה. דברת מציע לנו הצעה נדירה: את שיברון הלב ההיולי, הראשוני עצמו.

לאורך כל הספר אנו מביטים באהוב ונכספים אל גופו דרך עיניו המלטפות של הדובר:

מִן הָאַף עַד לַזְּרוֹעַ,
מִכֵּף אֱלֵי כֵף,
מִן הַזְּרוֹעַ עַד פְּקֹעַ
אוֹהֵב מְרַחֵף
בְּגֶדֶר הָעוֹר,
בְּמוֹרַד הַצַּוָּאר
מִדִּקַירַת הַשְּׂאוֹר
וְעַד בֶּטֶן הָהָר.

("נדודים", עמ' 9)

המבע והמבט הם גולדברגיים וגולדברג חוזרת ומופיעה באופן בלתי נמנע בהמשך השיר הזה ובהמשך הספר. אבל דברת אינו הד פאסיבי למשוררת אהובה, למסורת אהובה, הוא מוביל את ה"גולדברגיות" שבו, לא רק אל מה שמותר לאהוב ואל מה שמותר לנגוע בו, אלא גם אל מה שמותר לכתוב – אל שירת הגוף והמין, המין הגברי כל כך: הזִקפה, הבעילה ההומוסקסואלית, הגניחה, השפיכה. כל אלה מובאים לפנינו חשופים ויפים להלל. בסונטות האהב"ה שלו, המתכתבות ישירות עם סונטות האהב"ה של גודלברג (וגם עם כליל הסונטות "פצעי אוהב" לאנה הרמן), הקורא יכול לחוש ממש בחיטובי הגוף של האהוב המפוסלים ביד אמן מיכאלאנג'לית, לחוש ממש בכאבי העיניים המשתוקקות והמעריצות. אבל הדובר אינו רק נער מאוהב ומעריץ. הוא גם חושף בפנינו ללא שמץ סנטימנטליות רומנטית את מחירה של העמדה המעריצה, המזוכיסטית – המחיר שאצל דברת, בניגוד לקודמותיו, אינו רק שיברון לב, אלא כישלון מיני גברי מפורש:

אַךְ הוּא רָצָה מִדַּי, רָצָה מִדַּי
וְלֹא עָזְרוּ לוֹ לְטִיפוֹת יָדַי
וְהוּא רָצָה, כָּל-כָּךְ רָצָה וְכָךְ

נוֹתַר עַל הַמִּטָּה מִשֶּׁנּוֹכַח
לָדַעַת שֶׁמִּזְּמַן הוּא בִּלְעָדַי.

("Amores – סונטות אהב"ה בעקבות לאה גולדברג", ח, עמ' 58)

מחזור שירים מופלא ועז מגולל את סיפור אהבתו של הדובר לג'וני ("ג'וני", עמ' 21–32). ג'וני הוא מהות גברית יצוקה ובה בעת ערפילית. אנחנו חשים בו היטב, אבל מתקשים מאוד לאחוז בו. הוא כל הזמן חומק.

אֲנִי הוֹלֵךְ לִכְתֹּב אֶת ג'וֹנִי
בְּתוֹךְ אִבְחָה אַחַת,
ג'וֹנִי – לְהַסְתִּיר אֶת מַהוּתוֹ.
ג'וֹנִי שֶׁטִּיֵּל בַּשְּׂדֵרָה עִם הַלַּיְלָה
בְּהִילוּך מִתְחַנְחֵן

מיהו ג'וני?

ג'וֹנִי – הוּא לֹא הָיָה שַׂבַּ"כְּנִיק,
ג'וֹנִי – לֹא קָרְאוּ לוֹ יוֹנָתָן,

הדובר מספר לנו מיהו אינו ג'וני. הדובר מוסר לנו שג'וני אינו הרודף וגם לא הנרדף. אבל סיפור האהבה הזה הוא המרדף עצמו, ללא רודף, ללא נרדף, ואנחנו מצויים כבר בעומקו של המרדף ונסחפים עם הדובר אל תחושת הסכנה:

ג'וֹנִי לֹא הָיָה
סַכָּנָה, זֶה אֲנִי לֹא הָיִיתִי
בְּסֵדֶר

מתוך המרדף הזה, ההתחמקות הבלתי פוסקת מכל אחיזה ומהות, מופיעים פתאום אלונים, הריסות כפר ערבי, תפאורה למשחק המחבואים, משחק הצללים של ג'וני:

בֵּין אַלּוֹנֵי הַחֻרְשָׁה
כְּפָר פָלַסְטִינִי מִקְרִי
וְעֲרָבִים מִזְדַּחֲלִים
בֵּין אַלּוֹנֵי הַחֻרְשָׁה.

עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי נַעַר
ג'וֹנִי סִלֵּק אֶת כֻּלָּם
בְּאַגָּן מְלֻכְלָךְ

אולי ג'וני כן היה שב"כניק. אולי הוא מערביי הכפר המסולקים? ג'וני לא נותן לאיש לאחוז בו, גם לא לאהובו. ג'וני אינו הרודף ואינו הנרדף – הוא שניהם. דברת אינו משורר פוליטי במובן השגור. הוא אינו זועק ואינו חוצב להבות. הוא מדלג בחן מעל הצורך להיות פוליטי ולהגן ולייצג את המיעוט ההומוסקסואלי. הוא כותב שירי אהבה שיופיים פנימי ומוזיקלי, שאינם מנסים לרגע לרצות את האוזן ההטרוסקסואלית, לייפות, לפייס, להחביא את המעשה המיני האנאלי והאוראלי בין גברים. הוא אינו רותם את הווירטואוזיות השירית שלו ולו פעם אחת כדי ליפייף ולהסתיר (מה שרבים כל כך עשו לפניו גם בלי להיות הומואים), על מעשה זה הוא ראוי לקרדיט פוליטי, אף שאינו מבקש אותו לעצמו. אבל כאן, בשורות אלה, הוא פונה פתאום אל הטרגדיה הפלסטינית והכפר שנחרב, אולי בידי ג'וני אהובו, אולי באותו הכוח המהולל האצור בחלציו, מעלה בו "ריח שנכרת". האם ניתן לקרוא כאן את ההקבלה בין הגדיעה הפלסטינית לכרת היהודי? האם מתגנבת לכאן ההתפנקות הטמונה בהשוואה זו? זהו אולי המקום היחיד שבו ייתכן שדברת נופל קורבן להערצת גבריות כוחנית ומילטריסטית, גבריות שעד לרגע זה הצליח להתחמק מכוחה הדומיננטי בעולם שאנו חיים בו, לטובת קול ומבט אחרים לחלוטין. זהו אולי המקום היחיד שבו דברת נסחף להערצת "הפרא האציל" הגברי ולהיקסמות מינית מההרס שהוא מחולל.

אבל הגבריות הכוחנית והמליטריסטית, תפארת הישראליות, חיש מהר תושם ללעג ולקלס – במחזור "שירים לאהוב ציוני" (עמ' 75–85). המחזור כולו הוא מחוות מדויקות ליצירות מוכרות המוקדשות לדמויות מרכזיות בתרבות העברית. דברת כותב לי"ח ברנר בקולו של אלן גינסברג המשוטט בסופרמרקט (גינסברג פונה במקור לוולט ויטמן), כותב שיר זימה פרוע ליוסף טרומפלדור במבנה המדויק של שיר תל-חי לזאב ז'בוטינסקי, כותב ליאיר שטרן בקולו של יאיר הורביץ. הוא מוסיף עוד שיר משלו לשירי "כשתבוא לשכב איתי" של יונה וולך:

כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְכַּב אִתִּי
תָּבוֹא כְּמוֹ בָּרוּךְ גּוֹלְדְשְׁטֵין

אֲנִי אֶהְיֶה יְהוּדִי נֶהֶנְתָן
אֶהְיֶה פַלַסְטִינִי קָטָן
אֶהְיֶה חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא
דּוֹקְטוֹר, אַתָּה תַּעֲנֹד סְטֶתוֹסְקוֹפּ כְּתַכְשִׁיט
וְלִבִּי יַהֲלֹם

הוא כותב מחדש את "הו רב-חובל!" של וולט ויטמן, שיר שתרגומו המוכר (והמושר) ביותר לעברית הוא של נעמי שמר, והמניע לתרגומו מחדש ולהלחנתו היה רצח רבין. דברת גם כותב לרבין – שיר זימה פרוע, כמו לטרומפלדור. כאן מופיעים אצל דברת לראשונה הסרקאזם, הלעג, הזעם, שנראים במבט ראשון כה זרים לשירת האהבה שלו. בלשון בוטה, מדויקת ומושחזת הוא צולף בדמות החייל העברי הנערץ והקשוח, במצ'ואיזם הישראלי, בכוחנות ובאלימות, הוא משתמש בהומופוביה הציונית כנגד עצמה. זו הפעם הראשונה לאורך הספר, שכל כולו היה מוקדש עד כה לאהבה, שאנחנו מתפנים לחשוב על ההומופוביה הזאת, על האלימות האופפת אותנו כל הזמן. גולת הכותרת של מחזור זה היא, לעניות דעתי, המחווה ל"מכל העמים" של אלתרמן, המוקדשת לראי"ה קוק (לטעמי אולי בחוסר צדק מסוים; אולי היה מוטב להקדיש לבן ולא לאב). אינני סבורה שיש צורך להכביר מילים מעל במה זו על מה שעשתה הקורבניות הישראלית לאלימות הישראלית. בוודאי אין בכך צורך כשלפנינו ההתכתבות של דברת עם אלתרמן המהדהד בתוך ראשינו:

כִּי אַתָּה אִמַּנְתָּנוּ, הִנְחַלְתָּ רוֹבִים
לְהַרְעִים מוּל כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ,
וְלִרְדֹּף וּלְהַכֹּות וְלִשְׁבֹּות עֲרָבִים
כִּי אֵין עוֹד רַחֲמָן מִלְּבַדֶּךָ!

וּלְךָ הַגּוֹזֵם עֲרָבִים כִּצְמָחִים,
לְךָ הַשְּׁבוּעָה הַנִּצַּחַת –
נִשְׁבַּעְנוּ בְּשֵׁם כָּל קִבְרֵי הָאַחִים:
עוֹד תִּרְאֶה שֶׁהָאָרֶץ מֻבְטַחַת!"

 

יאיר דברת, 'מלאך ראשון', הקיבוץ המאוחד, 2017.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 'הו!', 'מאזניים' ו'המוסך'.

הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תוכן עניינים – גיליון מס' 19