פרוזה | דרישות התפקיד: לדעת לסגור

"שאלתי את עצמי אם מירה סוגרת את העיניים כשהיא ישנה, כי פעם שמעתי על אנשים שנרדמים בעיניים פקוחות. זה מבהיל, כי לא בטוחים אם הם חיים או מתים." סיפור מאת אורית גרוס

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
15.05.2018
טובה לוטן, "זאבה", צבע תעשייתי על עץ, 36X21 ס"מ, 2011
.

סוגרת / אורית גרוס

.

"את יודעת לסגור, נכון?"

ככה התחילה שעת הקפה עם עדינה. היא ידעה שאני מחפשת עבודה קטנה שמכניסה קצת כסף. כמה שעות מחוץ לבית בשעות הבוקר רק יועילו למצב החדש שנוצר מאז שעופר יצא לפנסיה. חודשיים אחרי הפרישה שלו הבנתי שהוא לא מתכוון לזוז מכורסת הטלוויזיה המתכווננת שקיבל מהילדים וביקשתי מעדינה שאם תשמע על עבודה מתאימה, שתגיד לי. שתינו גרות באותו בניין, דלת מול דלת, והיא שומעת ויודעת הכול על כולם, לוח מודעות מהלך. בראש הבלונדיני שלה, שנראה קטן או מוגבל באחסון, רשום מי צריך מה, למי יש כמה, ולמה, מי מת ומי רק חולה, מי יוצא מהסופר בלי לעבור בקופה, מי בוגד, במי, מה השכנים בפנטהאוז קונים בדיוטי פרי. וגם למי יש עבודה להציע.

להבדיל ממני, היא גם זוכרת הכול. לא הייתי צריכה להזכיר לה שאני שבעה מטיפול בתינוקות, בילדים ובזקנים וגם לא מתלהבת לעמוד על הרגליים ולהיות נחמדה באיזו חנות שמוכרת כלי בית או בבוטיק לבגדי נשים. היא מכירה אותי, יודעת שאני לא בן־אדם שמחייך אל העולם בקלות. בראש שלי הסתובבה מחשבה ללוות אדם עיוור. גם לעבוד וגם לעשות משהו טוב: אקרא לו ספר או אצא איתו להליכה בשכונה או לקניות בסופר. אמרתי את זה לעדינה, והיא אמרה שאלה דברים שעושים בהתנדבות.

"לסגור מה? מה צריך לסגור?" שאלתי, והעפתי מבט על הסיר עם החומוסים שהתבשלו על אש קטנה.

עופר כרגיל ישב בכורסה שלו בסלון מרותק לפרופסור קרסו. בארוחת הצהריים שאנחנו אוכלים יחד אין לי ברירה אלא לשמוע איזו מחלה חדשה גילה שיש לו. ארבעים שנה במשטרה היה בריא, רק יצא משם נעשה חולה. "סגירה במובן הכללי. עבודה."

"עבודה? בחיים לא שמעתי על כזאת עבודה. מה, כמו לסגור פגישות באיזה משרד או מרפאת שיניים?" לא הבנתי לאן היא חותרת.

"אני מכירה אותך כבר עשרים שנה, אף פעם לא יצאת מהבית בלי לנעול, ואף פעם לא שכחת סיר על הגז. אני חושבת שזה מספיק בשביל העבודה הזאת."

הסתכלתי איך עדינה נהנית מכל לגימה מהנס שהכנתי לה וחיכיתי שתגיד עוד משהו.

"משהו שמתאים לך. עבודה קטנה ונוחה, כמו שרצית. ארבע שעות כל יום, בלי הרבה נסיעות, ומשלמים טוב. אמרו שהעבודה היא רק לסגור דברים. פשוט לסגור."

"עדינה, אולי הכוונה שמי שעובד שם יסגור את הפה שלו?" חשבתי שהיא מציעה לי עבודה עם סיווג ביטחוני גבוה, משהו חשאי.

"נו, אז לך אין בעיה. דברנית גדולה את לא!" חייכה בהנאה.

השתתקתי, רק הראש המשיך. אולי בעבודה הזאת קורה משהו שאני לא אמורה לראות? מול העיניים רץ לי הסרט האנגלי ההוא על אישה מבוגרת, בערך בגילי, שהתחילה לגדל ולמכור צמחי מריחואנה בבית שלה. אין מצב. עדינה יודעת למי אני נשואה. כל עבודה חייבת להיות נקייה וחוקית. "טוב, אם כך אני מעולה בלסגור."

היא לגמה את הלגימה האחרונה מהקפה, התרכזה לרגע בפלאפון שלא זז ממנה. "שלחתי לך את הטלפון של אודי. דברי איתו. זה הבעל, הוא מחפש," אמרה. מיד למחרת בבוקר התקשרתי.

לאודי היה קול בס, כמו של קריין חדשות. הוא מחפש אישה מבוגרת, "או בוגרת", תיקן את עצמו, רגועה, שיש לה סבלנות ולא ממהרת להתעצבן, ובאותה מידה לא מנסה לחנך אף אחד, שתגיע אליהם לשעות הבוקר חמישה ימים בשבוע. הדבר היחיד שמצפים ממנה הוא לסגור דברים, זה התפקיד. הוא משלם "בנדיבות", "כסף זה לא בעיה". הפתיעה אותי המילה הזאת – בנדיבות, ומיד הפתעתי את עצמי בחזרה כששאלתי כמה.

"60 לשעה, ואם צריך, גם יותר."

הרגשתי איך הגבות שלי קופצות לאמצע המצח ולא חוזרות למקום. אם עופר היה שם, הוא היה אומר לי להירגע, להסתיר התלהבות. אף פעם בחיים שלי, בשום עבודה, בצהרון, במשרד, במרכז לקשיש, לא הרווחתי סכום כזה לשעה אחת. בשבילי זאת קפיצת מדרגה. רשמתי הכול על פתק, שלא יתחרט ויגיד לי אחר כך שסגרנו על סכום אחר. הוא חזר ואמר כמה פעמים שזאת לא עבודה מאומצת, וגם לא מסובכת. "אולי קצת מוזרה," ככה הוא סיים, ולי היה נדמה שהוא התעייף, או אולי מיואש.

שעה אחרי השיחה נסעתי באוטובוס. עשר דקות לרחוב כצנלסון בגבעתיים. אודי פתח את הדלת, בן חמישים, אולי קצת יותר. שיער אפור, פנים שהזכירו לי את עופר כשהיה חוזר סחוט אחרי שעות ארוכות של חקירות. הוא הזמין אותי לסלון ושאל אם הנסיעה עברה בסדר ואם אני רוצה לשתות. "אני מציע שלפני שנדבר ניכנס ביחד למטבח. את תראי מה קורה ותביני."

הוא קם, ואני אחריו. "תזכרי שכל מה שאת צריכה לעשות הוא לסגור מה שאשתי פותחת."

נכנסנו למטבח שנראה כמו אחרי צונאמי. אפילו הנכדות שלי, בנות שמונה ועשר, כשאופות עוגיות לבד משאירות את המטבח הפוך, אבל לא ככה. ארונות ומגירות פתוחים, המקרר פתוח לרווחה, מים זורמים, והשיש מכוסה בכלים ובצנצנות. אודי סגר את המקרר ואת הברז וניגש אל אישה צנומה קצוצת שיער שעמדה ליד שני סירים מבעבעים.

"תכירי, זאת מירה." הוא הניח בשקט את היד על הכתף שלה.

היא הסתכלה אליי לשנייה, לא אמרה כלום וחזרה לסירים.

"היא לא סוגרת. זאת הבעיה," אמר, סגר את החלון, והניח מכסה על אחד מהסירים.

הסתכלתי עליו. הוא לא נראה לי מופתע בשום אופן.

"למה זה קורה לה?" מלמלתי, בשקט, כדי שלא תשמע.

הוא אמר שזה המצב, ושאין הסבר. "היא רק פותחת, לא סוגרת." האישה נשארה במטבח, ואנחנו חזרנו לסלון.

אודי הסביר שהעבודה שלי היא להיות קרובה אליה, וכשהיא פותחת נגיד את המגירה של הסכינים – לסגור. פשוט ללכת אחריה. אם היא לקחה משהו מהמקרר, והדלת נשארה כמובן פתוחה, אז לסגור. זאת כל העבודה. וכמובן לא רק במטבח. כשהיא נכנסת לשירותים היא לא סוגרת את הדלת, וכשהיא מתלבשת – היא לא סוגרת כלום, בגדים לפעמים נושרים ממנה. היא יכולה לשבת בסלון, להוציא את האלבומים המשפחתיים, לפתוח את כולם, ואפילו אחד לא לסגור. "לאן שהיא הולכת, את אחריה. זה העיקרון בעבודה הזאת."

"היא יוצאת מהבית?" שאלתי אבל התכוונתי להגיד שבחיים לא שמעתי על דבר כזה.

"לא. הכול קורה כאן, בתוך הבית. ועוד משהו – היא לא תדבר אלייך, כאילו את לא קיימת. היא תעבור לידך, ואת לא שם. מהניסיון שלי עם אנשים שעבדו כאן, דווקא זה שיגע אותם, אני אומר לך מראש, שתדעי."

"היא יודעת לדבר?"

אודי חייך ואמר שהדבר היחיד שהיא לא פותחת זה את הפה.

לגמתי עוד לגימה, והוא שאל אם יש לי עוד שאלות.

"ילדים, יש לכם?"

"בת אחת, גילי, בתיכון. כבר שנה שנייה בפנימיה בקיבוץ בדרום, את בטח מכירה, הם מלמדים שם על טבע ואקולוגיה. עדיף ככה. בעוד שנה מתגייסת. כשהיא מגיעה הביתה פעם בשבועיים ובחופשות, גם היא סוגרת," חייך כאילו לעצמו.

לא היו לי עוד שאלות. שתקתי, והוא שאל אם זה יותר מדי, אם אני רוצה לחשוב על זה.

מיד אמרתי שאני חושבת שזה בסדר, שאני טובה בלסגור. בסוף לא התאפקתי ושאלתי ממתי זה ככה, ולמה.

הוא אמר: "מאז התאונה."

"מסכנה," אמרתי, ובלב חשבתי שהפציעה שלה גם קשה וגם מיוחדת.

לפני שנכנסתי הביתה עצרתי במטבח של עדינה. הפעם היא הכינה לי קפה, אמרתי לה שסגרתי עם אודי, וסיפרתי לה את כל הפרטים.

"תאונה? היא?" שאלה באדישות מופגנת.

"ככה הבנתי."

"שטויות," היא אמרה בביטחון. "מי שעבר תאונה זה הבן שלה. תאונת אימונים, התהפך עם הנגמ"ש. הוא לא אמר לך שמשרד הביטחון משלם עלייך? תדעי לך שזה כסף בטוח."

"איך את יודעת?" קצת התרגזתי שלא סיפרה לי קודם.

"החברה של הבת־דודה שלי היא קרובת משפחה שלהם." עדינה קמה, נשענה על הכיור והסתכלה עליי, כאילו מרחוק. "חשבתי שאם אני אספר לך, לא תרצי ללכת."

שתיתי בשקט ולא עניתי לה. פתאום שאלתי את עצמי אם מירה סוגרת את העיניים כשהיא ישנה, כי פעם שמעתי על אנשים שנרדמים בעיניים פקוחות. זה מבהיל, כי לא בטוחים אם הם חיים או מתים.

התחלתי לעבוד בסגירה ושבוע אחרי זה אודי נתן לי מפתח לדירה. הוא יוצא לעבודה לפני שאני מגיעה. אני תמיד מצלצלת בדלת לפני שאני פותחת, שמירה תדע שאני נכנסת. הראש שלה הכי סגור שאפשר – כספת נעולה, אין לי מושג מה קורה בו. הפנים שלה לא משתנות, קפואות כאלה, והעיניים הירוקות שלה כאילו מציצות דרך איזה חריץ. גם היא יכלה לעבוד במשטרה. לפעמים היא מתיישבת ליד השולחן במטבח עם כוס תה, ולמרות שהיא לא מוציאה מילה, נדמה לי שהיא מדברת עם מישהו. גם אני מצטרפת ושותה. זה לא כמו לשתות עם עדינה.

רק לדבר אחד לא התרגלתי בעבודה הזאת. לפעמים, כשגילי מגיעה הביתה, אני רואה איך היא מחבקת את אימא שלה, ובכל פעם שומעת את אותו משפט: "נו אימא, מתי כבר תסגרי ככה את הידיים, כמו שהיה פעם, ותחבקי אותי?"

הלב שלי נצבט. אני רוצה לקחת את הידיים של מירה ולסגור אותן מסביב לגוף של גילי, אבל זה לא קורה. אז אני פותחת את שלי, וגילי נכנסת פנימה, ואני סוגרת לחיבוק קצר, ופותחת.

 
אורית גרוס היא פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה. פרסמה שלושה ספרי פרוזה: 'סיפורים מאחורי הגב' (כרמל, 2003), 'קליפות שקופות' (כרמל, 2006), 'רצפת חול' (הקיבוץ המאוחד, 2012). שותפה ליצירת המחול GO מאת הכוראוגרפית גלית ליס. הסיפור "סוגרת" הוא מתוך קובץ בכתובים.
 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation