.

סוגרת / אורית גרוס

.

"את יודעת לסגור, נכון?"

ככה התחילה שעת הקפה עם עדינה. היא ידעה שאני מחפשת עבודה קטנה שמכניסה קצת כסף. כמה שעות מחוץ לבית בשעות הבוקר רק יועילו למצב החדש שנוצר מאז שעופר יצא לפנסיה. חודשיים אחרי הפרישה שלו הבנתי שהוא לא מתכוון לזוז מכורסת הטלוויזיה המתכווננת שקיבל מהילדים וביקשתי מעדינה שאם תשמע על עבודה מתאימה, שתגיד לי. שתינו גרות באותו בניין, דלת מול דלת, והיא שומעת ויודעת הכול על כולם, לוח מודעות מהלך. בראש הבלונדיני שלה, שנראה קטן או מוגבל באחסון, רשום מי צריך מה, למי יש כמה, ולמה, מי מת ומי רק חולה, מי יוצא מהסופר בלי לעבור בקופה, מי בוגד, במי, מה השכנים בפנטהאוז קונים בדיוטי פרי. וגם למי יש עבודה להציע.

להבדיל ממני, היא גם זוכרת הכול. לא הייתי צריכה להזכיר לה שאני שבעה מטיפול בתינוקות, בילדים ובזקנים וגם לא מתלהבת לעמוד על הרגליים ולהיות נחמדה באיזו חנות שמוכרת כלי בית או בבוטיק לבגדי נשים. היא מכירה אותי, יודעת שאני לא בן־אדם שמחייך אל העולם בקלות. בראש שלי הסתובבה מחשבה ללוות אדם עיוור. גם לעבוד וגם לעשות משהו טוב: אקרא לו ספר או אצא איתו להליכה בשכונה או לקניות בסופר. אמרתי את זה לעדינה, והיא אמרה שאלה דברים שעושים בהתנדבות.

"לסגור מה? מה צריך לסגור?" שאלתי, והעפתי מבט על הסיר עם החומוסים שהתבשלו על אש קטנה.

עופר כרגיל ישב בכורסה שלו בסלון מרותק לפרופסור קרסו. בארוחת הצהריים שאנחנו אוכלים יחד אין לי ברירה אלא לשמוע איזו מחלה חדשה גילה שיש לו. ארבעים שנה במשטרה היה בריא, רק יצא משם נעשה חולה.
"סגירה במובן הכללי. עבודה."

"עבודה? בחיים לא שמעתי על כזאת עבודה. מה, כמו לסגור פגישות באיזה משרד או מרפאת שיניים?" לא הבנתי לאן היא חותרת.

"אני מכירה אותך כבר עשרים שנה, אף פעם לא יצאת מהבית בלי לנעול, ואף פעם לא שכחת סיר על הגז. אני חושבת שזה מספיק בשביל העבודה הזאת."

הסתכלתי איך עדינה נהנית מכל לגימה מהנס שהכנתי לה וחיכיתי שתגיד עוד משהו.

"משהו שמתאים לך. עבודה קטנה ונוחה, כמו שרצית. ארבע שעות כל יום, בלי הרבה נסיעות, ומשלמים טוב. אמרו שהעבודה היא רק לסגור דברים. פשוט לסגור."

"עדינה, אולי הכוונה שמי שעובד שם יסגור את הפה שלו?" חשבתי שהיא מציעה לי עבודה עם סיווג ביטחוני גבוה, משהו חשאי.

"נו, אז לך אין בעיה. דברנית גדולה את לא!" חייכה בהנאה.

השתתקתי, רק הראש המשיך. אולי בעבודה הזאת קורה משהו שאני לא אמורה לראות? מול העיניים רץ לי הסרט האנגלי ההוא על אישה מבוגרת, בערך בגילי, שהתחילה לגדל ולמכור צמחי מריחואנה בבית שלה. אין מצב. עדינה יודעת למי אני נשואה. כל עבודה חייבת להיות נקייה וחוקית. "טוב, אם כך אני מעולה בלסגור."

היא לגמה את הלגימה האחרונה מהקפה, התרכזה לרגע בפלאפון שלא זז ממנה. "שלחתי לך את הטלפון של אודי. דברי איתו. זה הבעל, הוא מחפש," אמרה.

מיד למחרת בבוקר התקשרתי.

לאודי היה קול בס, כמו של קריין חדשות. הוא מחפש אישה מבוגרת, "או בוגרת", תיקן את עצמו, רגועה, שיש לה סבלנות ולא ממהרת להתעצבן, ובאותה מידה לא מנסה לחנך אף אחד, שתגיע אליהם לשעות הבוקר חמישה ימים בשבוע. הדבר היחיד שמצפים ממנה הוא לסגור דברים, זה התפקיד. הוא משלם "בנדיבות", "כסף זה לא בעיה". הפתיעה אותי המילה הזאת – בנדיבות, ומיד הפתעתי את עצמי בחזרה כששאלתי כמה.

"60 לשעה, ואם צריך, גם יותר."

הרגשתי איך הגבות שלי קופצות לאמצע המצח ולא חוזרות למקום. אם עופר היה שם, הוא היה אומר לי להירגע, להסתיר התלהבות. אף פעם בחיים שלי, בשום עבודה, בצהרון, במשרד, במרכז לקשיש, לא הרווחתי סכום כזה לשעה אחת. בשבילי זאת קפיצת מדרגה. רשמתי הכול על פתק, שלא יתחרט ויגיד לי אחר כך שסגרנו על סכום אחר. הוא חזר ואמר כמה פעמים שזאת לא עבודה מאומצת, וגם לא מסובכת. "אולי קצת מוזרה," ככה הוא סיים, ולי היה נדמה שהוא התעייף, או אולי מיואש.

שעה אחרי השיחה נסעתי באוטובוס. עשר דקות לרחוב כצנלסון בגבעתיים. אודי פתח את הדלת, בן חמישים, אולי קצת יותר. שיער אפור, פנים שהזכירו לי את עופר כשהיה חוזר סחוט אחרי שעות ארוכות של חקירות. הוא הזמין אותי לסלון ושאל אם הנסיעה עברה בסדר ואם אני רוצה לשתות. "אני מציע שלפני שנדבר ניכנס ביחד למטבח. את תראי מה קורה ותביני."

הוא קם, ואני אחריו. "תזכרי שכל מה שאת צריכה לעשות הוא לסגור מה שאשתי פותחת."

נכנסנו למטבח שנראה כמו אחרי צונאמי. אפילו הנכדות שלי, בנות שמונה ועשר, כשאופות עוגיות לבד משאירות את המטבח הפוך, אבל לא ככה. ארונות ומגירות פתוחים, המקרר פתוח לרווחה, מים זורמים, והשיש מכוסה בכלים ובצנצנות. אודי סגר את המקרר ואת הברז וניגש אל אישה צנומה קצוצת שיער שעמדה ליד שני סירים מבעבעים.

"תכירי, זאת מירה." הוא הניח בשקט את היד על הכתף שלה.

היא הסתכלה אליי לשנייה, לא אמרה כלום וחזרה לסירים.

"היא לא סוגרת. זאת הבעיה," אמר, סגר את החלון, והניח מכסה על אחד מהסירים.

הסתכלתי עליו. הוא לא נראה לי מופתע בשום אופן.

"למה זה קורה לה?" מלמלתי, בשקט, כדי שלא תשמע.

הוא אמר שזה המצב, ושאין הסבר. "היא רק פותחת, לא סוגרת."

האישה נשארה במטבח, ואנחנו חזרנו לסלון.

אודי הסביר שהעבודה שלי היא להיות קרובה אליה, וכשהיא פותחת נגיד את המגירה של הסכינים – לסגור. פשוט ללכת אחריה. אם היא לקחה משהו מהמקרר, והדלת נשארה כמובן פתוחה, אז לסגור. זאת כל העבודה. וכמובן לא רק במטבח. כשהיא נכנסת לשירותים היא לא סוגרת את הדלת, וכשהיא מתלבשת – היא לא סוגרת כלום, בגדים לפעמים נושרים ממנה. היא יכולה לשבת בסלון, להוציא את האלבומים המשפחתיים, לפתוח את כולם, ואפילו אחד לא לסגור. "לאן שהיא הולכת, את אחריה. זה העיקרון בעבודה הזאת."

"היא יוצאת מהבית?" שאלתי אבל התכוונתי להגיד שבחיים לא שמעתי על דבר כזה.

"לא. הכול קורה כאן, בתוך הבית. ועוד משהו – היא לא תדבר אלייך, כאילו את לא קיימת. היא תעבור לידך, ואת לא שם. מהניסיון שלי עם אנשים שעבדו כאן, דווקא זה שיגע אותם, אני אומר לך מראש, שתדעי."

"היא יודעת לדבר?"

אודי חייך ואמר שהדבר היחיד שהיא לא פותחת זה את הפה.

לגמתי עוד לגימה, והוא שאל אם יש לי עוד שאלות.

"ילדים, יש לכם?"

"בת אחת, גילי, בתיכון. כבר שנה שנייה בפנימיה בקיבוץ בדרום, את בטח מכירה, הם מלמדים שם על טבע ואקולוגיה. עדיף ככה. בעוד שנה מתגייסת. כשהיא מגיעה הביתה פעם בשבועיים ובחופשות, גם היא סוגרת," חייך כאילו לעצמו.

לא היו לי עוד שאלות. שתקתי, והוא שאל אם זה יותר מדי, אם אני רוצה לחשוב על זה.

מיד אמרתי שאני חושבת שזה בסדר, שאני טובה בלסגור. בסוף לא התאפקתי ושאלתי ממתי זה ככה, ולמה.

הוא אמר: "מאז התאונה."

"מסכנה," אמרתי, ובלב חשבתי שהפציעה שלה גם קשה וגם מיוחדת.

לפני שנכנסתי הביתה עצרתי במטבח של עדינה. הפעם היא הכינה לי קפה, אמרתי לה שסגרתי עם אודי, וסיפרתי לה את כל הפרטים.

"תאונה? היא?" שאלה באדישות מופגנת.

"ככה הבנתי."

"שטויות," היא אמרה בביטחון. "מי שעבר תאונה זה הבן שלה. תאונת אימונים, התהפך עם הנגמ"ש. הוא לא אמר לך שמשרד הביטחון משלם עלייך? תדעי לך שזה כסף בטוח."

"איך את יודעת?" קצת התרגזתי שלא סיפרה לי קודם.

"החברה של הבת־דודה שלי היא קרובת משפחה שלהם." עדינה קמה, נשענה על הכיור והסתכלה עליי, כאילו מרחוק. "חשבתי שאם אני אספר לך, לא תרצי ללכת."

שתיתי בשקט ולא עניתי לה. פתאום שאלתי את עצמי אם מירה סוגרת את העיניים כשהיא ישנה, כי פעם שמעתי על אנשים שנרדמים בעיניים פקוחות. זה מבהיל, כי לא בטוחים אם הם חיים או מתים.

התחלתי לעבוד בסגירה ושבוע אחרי זה אודי נתן לי מפתח לדירה. הוא יוצא לעבודה לפני שאני מגיעה. אני תמיד מצלצלת בדלת לפני שאני פותחת, שמירה תדע שאני נכנסת. הראש שלה הכי סגור שאפשר – כספת נעולה, אין לי מושג מה קורה בו. הפנים שלה לא משתנות, קפואות כאלה, והעיניים הירוקות שלה כאילו מציצות דרך איזה חריץ. גם היא יכלה לעבוד במשטרה. לפעמים היא מתיישבת ליד השולחן במטבח עם כוס תה, ולמרות שהיא לא מוציאה מילה, נדמה לי שהיא מדברת עם מישהו. גם אני מצטרפת ושותה. זה לא כמו לשתות עם עדינה.

רק לדבר אחד לא התרגלתי בעבודה הזאת. לפעמים, כשגילי מגיעה הביתה, אני רואה איך היא מחבקת את אימא שלה, ובכל פעם שומעת את אותו משפט: "נו אימא, מתי כבר תסגרי ככה את הידיים, כמו שהיה פעם, ותחבקי אותי?"

הלב שלי נצבט. אני רוצה לקחת את הידיים של מירה ולסגור אותן מסביב לגוף של גילי, אבל זה לא קורה. אז אני פותחת את שלי, וגילי נכנסת פנימה, ואני סוגרת לחיבוק קצר, ופותחת.

אורית גרוס היא פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה. פרסמה שלושה ספרי פרוזה: 'סיפורים מאחורי הגב' (כרמל, 2003), 'קליפות שקופות' (כרמל, 2006), 'רצפת חול' (הקיבוץ המאוחד, 2012). שותפה ליצירת המחול GO מאת הכוראוגרפית גלית ליס. הסיפור "סוגרת" הוא מתוך קובץ בכתובים.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מתוך "היֹה היתה" / יעל נאמן

 .

9

"יש אנשים — ואני ביניהם — השונאים סוף טוב. אנו רואים עצמנו מרומים. המכשול הוא הכלל. אל תארע תקלה לפורענות. מפולת השלגים הנעצרת בדרכה כמה צעדים מעל לכפר המתחלחל חוטאת לא רק לטבע אלא גם למוסר."

ולדימיר נבוקוב, "פנין"

עבר זמן עד שהייתי מודעת להיקף המידור שפזית עשתה בחייה ובמותה. היא לא הפגישה אנשים בחייה וגם ביקשה שלא ידברו עליה אחרי מותה.

כל הזמן שאלו אותי למה אני כותבת דווקא עליה, וכל הזמן שאלתי את עצמי למה. לא מפני שהכרתי אותה, ראיתי אותה הרי רק כמה רגעים שם במשקוף של רותי. לא מפני שהיתה מוכרת. היא לא היתה מוכרת. ולא בגלל מה שהשאירה אחריה, היא חילקה ומחקה כל מה שהיה לה ולא השאירה אחריה שום דבר.

מנירית שמעתי לראשונה על פזית כעשר שנים אחרי שפגשתי אותה לרגע אצל רותי ברחוב ויזל. נירית ואני עבדנו יחד בהוצאת מפה, ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. בצהריים היינו יוצאות לפעמים לאכול בסביבה — בחומוס של הסורי בכרם התימנים, בפלאפל ג'וני ברחוב טשרניחובסקי, במסעדה הבוכרית ברחוב מכבי. באחת מהפסקות הצהריים האלה נירית סיפרה לי על אישה מיוחדת שהיתה חולה ומתה לפני כמה שנים, ובמהלך הסיפור, כשציינה את שמה, הבנתי שזאת אותה פזית שפגשתי.

נירית סיפרה לי:

"פזית היתה בכלל חברה של מוּלי, הרבה שנים לפני שהכרנו, מימי האוניברסיטה שלו, אני חושבת. היה לה צחוק מתגלגל ומפחיד כמו למשוגעים, והיא גיעגעה אותו בקול צרוד מסיגריות. הכרתי אותה יותר לעומק בסוף חייה, כשהיתה חולה ובישלתי לה. היא היתה אישה גדולה, שמנה, שרזתה מהסרטן. היא גרה אז ברחוב ביל"ו. אבל פעם, מזמן, הייתי גם בדירה שלה ברחוב ויזל, הגעתי לשם כדי ללמד אותה איך להשתמש במחשב מקינטוש שהיא קנתה בהמון כסף, לצורכי עבודה בעריכה ובתרגום. תוכנת וורד על מחשב פי־סי היתה עושה את העבודה הרבה יותר בזול, אבל זה מה שהיא קנתה. פזית היתה מהאנשים הסופר־מוכשרים שלא מוכנים בעצם ללמוד מחשבים, ולא יֵדעו לעולם להשתמש בהם, יתעבו ויפחדו, יפחדו ויתעבו, וכמה שניסיתי להסביר לה שהמכשיר הזה נוצר כדי לעזור לאנשים ולא כדי שאנשים יעזרו לו, לא הצלחתי ללמד אותה.

"שנים אחר כך, כשהיא חלתה בסרטן, היא סיפרה למולי שהיא לא כל כך מסתדרת לבד עם האוכל, היא לא אוכלת, והיא לא רוצה בשום פנים ואופן מטפלת פיליפינית. חשבתי שאולי אוכל לעזור לה בבישולים. באתי לבקר אותה בלעדיו. היא אמרה לי שהיא לא מבינה כלום בבישול והרבה מהדברים היא לא אוהבת. היא התעקשה שזה יהיה אותו אוכל כל השבוע. הצעתי לה שבכל שבוע אביא פעם אחת את האוכל שבישלתי לה ושתטעם. היא אישרה ואכלה את זה, אבל לא שבוע, אלא במשך כל התקופה שהכנתי לה אוכל. ניסיתי לגוון ולהכין משהו אחר והיא לא אהבה. היא לא רצתה לגוון ולא רצתה להחליף. הסכמתי והכנתי בדיוק מה שהכנתי לה בשבוע הראשון: פולקעס עוף צלויים במרינדה של דבש וג'ינג'ר ותפוחי אדמה אפויים. במשך החודשים הספורים האלה היא כבר רזתה עוד יותר ולא היה לה טעם בפה וגם לא יצר חיים.

"נפגשתי איתה כל שבוע. הייתי באה בשתים־עשרה בצהריים ויושבת איתה עד שלוש, שלוש וחצי, אחר הצהריים, השעה שהייתי צריכה לצאת כדי לקחת את מרים בתי מהגן. בפגישות האלה היא סיפרה לי כל מיני סיפורים על חייה. היא אמרה לי גם שתמיד רצתה למות והיא שמחה בסרטן.

"היא הכירה המון אנשים, אבל טענה שהיא בודדה ואין לה בכלל חברים. היא הרגישה לבד־לבד. גרשוני נתן לה במתנה ציור שלו (אחד מציורי החיילים) כי היא תירגמה לו משהו לקטלוג שיצא לו.

"אנשים תמיד איכזבו אותה. וגם אני איכזבתי אותה, כי בתקופה האחרונה, כשהיא היתה שבועיים או שלושה בבית חולים, ביקרתי אותה רק פעמיים. אני נורא פוחדת מבתי חולים ולא הבנתי אז, או שסירבתי להבין, שזה הסוף. אירגנתי שתהיה לה שם עוזרת פיליפינית, אבל כנראה זה לא נתן לי נקודות מבחינתה. היא לא אמרה לי שהיא מתכוונת למות בימים האלה, למרות שהיא ידעה, והיו כאלה שהיא כן אמרה להם. נסתרות דרכי העולם, ודרכה של פזית נסתרת מכולן."

מה שנירית סיפרה לי על פזית ומה שסיפרה לי על בישוליה לפזית נשמע לי כמו אגדה שרציתי לשמוע ממנה עוד ועוד. זאת לא היתה אגדה מוזהבת מרוב משאלות. להפך. הדיבור על מלאכת החיים של פזית ואיך נירית בישלה לה במשך חודשים, זה מה שמשך אותי אז בסיפור של נירית על פזית. כעבור כמה שנים שאלתי את נירית אם היא מוכנה לכתוב לי מה שסיפרה על פזית, ואז התחלתי לחפש ולשאול גם אחרים שהכירו אותה.

———–

מיכל, אחותה של דנה, סיפרה לי גם היא על הבישולים בסוף חייה של פזית, בלי שידעה כמובן על בישוליה של נירית ועל בישוליהם של רבים אחרים:

"הכרתי את פזית ב־88'. היא נראתה לי אז כאישה שנידונה לחיות לבד, למרות שבדיעבד היתה רק בת ארבעים ואחת. אני היום בת ארבעים וארבע. כשדנה ואני היינו בתיכון, באנו לישון אצלה בתל אביב. זה היה אירוע מאוד חריג. אני הייתי בת שבע־עשרה ודנה בת שש־עשרה. הקשר הקרוב שלה היה עם דנה. אני הייתי בשוליים. בשבועות האחרונים לחייה, כשדנה היתה בלונדון, בישלתי לה כמה פעמים, הלכתי אליה הביתה והבאתי לה את האוכל והיא מאוד התרגשה מזה. לא כל כך ידעתי לבשל, בישלתי מה שידעתי. מרק ירקות ודברים כאלה. למרות שהיתה במיטה והיתה חולה כל כך, היא מאוד התמצאה והתעניינה בענייני אוכל. היא ידעה כל מה שכתוב במדורים השונים וב'עכבר העיר' על אוכל ומסעדות.

"היה לי ברור שיש שם ואקום שאני לא יכולה למלא, אבל אני יכולה לעשות קצת. היא שכבה לבד בבית ולא היה לה מישהו שיטפל בה. היא ביקשה שאביא מזוודה עם גלגלים שהיא לקחה איתה לבית החולים.

"תמיד קצת פחדתי ממנה. הרגשתי שבכל רגע היא יכולה להתפרץ ולכעוס. היה בה משהו מאוד ישיר. לא היתה יכולה להתקיים שם שום שיחת חולין."

10

דווקא מפני שפזית מידרה את האנשים שהכירה, והם לא דיברו עליה ביניהם, הסיפורים עליה לא התקבעו כמו שבילים חרושים ומסומנים של דיבור או כתב שבהם כולם הולכים בהרי הזיכרון עליה. לא היו מונחים שם סיפורים שבמשך השנים בונים להם סוף עגול או קובעים בהם חניות והפסקות של אנקדוטות, וינייטות, צ'יזבטים. צריך היה למצוא את המילים לדבר עליה. הדיבור עליה היה טרי, חדש. זיכרון הצחוק המטריד של פזית הגיח כמו חידה לא פתורה בסיפורים עליה, היה בוקע פתאום, או מאפיל, גם מבעד לזיכרונות ילדות אחרים.

עליזה סיפרה לי:

"לאמא שלי היה סיפור מורכב עם שארית המשפחה שהגיעה לכאן אחרי המלחמה: המון רגישויות יתר, ציפיות שווא, ריבים, חשדנות, ייחוס של כל מיני כוונות שליליות, כעסים מצטברים ועלבונות. אז היה לה סכסוך עם ברונקה והיה לה סכסוך עם מארֶק, ההורים של פזית, כי ברונקה פעם זרקה איזו מילה או משהו, אני לא זוכרת מה. אבל למרות המשקעים, כשמארֶק וברונקה נוסעים לבית הבראה בצפת, הם מזמינים אותי להצטרף כדי שלפזית לא יהיה משעמם.

"אנחנו מתמקמים בדירת שיכון בצפת. חדר להם, חדר לילדות.

"הם קונים לנו צמר ורוד, ואנחנו מתחרות בלסרוג צעיף. אנחנו הולכות אחרי ההורים שלה ומחכות, אנחנו מחכות להם באוטו. כל הזמן מחכות. ואנחנו משתרכות אחריהם ברובע האמנים בצפת — פזית המיותרת, ואני ממשפחה של קטנים — כשהם כל הזמן קדימה, שני הרי אדם, ענקיים.

"אבל מה שהכי אפיין את פזית, וזכור לי מהביקור בצפת, אלה פרצי צחוק שלא שייכים לכלום. זה בעצם לא היה צחוק, זה היה משהו אחר. אפילו מפחיד בפתאומיות שלו. לא במקום. למה דווקא עכשיו?

"כשהכרתי אותה בפאזה השנייה של יחסינו הבחנתי שהצחוקים נמהלים בבכי. קילוחים של צחוק בעיניים דומעות. זה היה מתחיל בפרץ היסטרי בתגובה לאיזו אמירה אירונית בתוך השיחות שלנו, בעיקר כשדיברנו על דברים שקשורים למנטליות הלא תמיד מוסברת של המשפחות שלנו, אבל אז הצחוק היה מזמין הבעה מסוימת שאומרת שהנה, הנה, זה מגיע, והייתי גוררת אליה את הטישו."

———–

הצחוק של פזית חצה כמו רעם את ההרים של הזיכרון, העשויים לפעמים ממשהו מדיד, כמו שנים, ולפעמים הם ענן או ערפל. הצחוק שלה היה חוזר בתיאורים עליה, כמו הד לדברים, כמו צל. עם הֶקשר, בלי הֶקשר.

דנה כתבה לי משולחן העבודה שלה:

"אני בעולמי הצר, הממוקד כרגע בכתיבת מאמר על אורי ניסן גנסין. עברתי על ביקורות שנכתבו עליו ואחת מהן העלתה בי אסוציאציה מיידית לפזית. הכותב הוא המשורר זלמן שניאור:

"'וחה־חה־חה. שוב אותו הצחוק. ואולם עתה נשמע לי בצחוק נובע זה כעין בכי רחוק ועצור של ילד מתפייס. ומאז הייתי צד תמיד בצחוקו של גנסין מעין הד של בכי כבוש. צינורות השחוק והבכי היו כנראה קרובים מאוד זה לזה בפנימיותו של גנסין. ובהיפתח בקושי הצינור האחד, היה נפתח מעט, באופן אימפולסיבי, גם השני…'"

———–

שרה כתבה לי:
"היה לנו מורה סדיסט בשנים האחרונות של בית הספר היסודי. הוא לימד מתמטיקה, נחשב למין עילוי בתחום. אחר כך כתב ספרי לימוד ששימשו בהרבה מאוד בתי ספר במשך שנים. בנימין רַחְבַלְסְקִי. יום עם שיעור במתמטיקה היה נפתח בלילה ללא שינה, בחילות והקאות בבוקר ושעה של שיעור שבו ישבתי בעיניים מושפלות וחיכיתי שייפול לי טיל על הראש. המורה קרא ללוח לפתור תרגיל או משוואה, ולעתים רחוקות אפשר היה לצאת מזה בשלום. אפילו לשמוע את התרגיל ולכתוב אותו נכון היה שלב לא עביר מרוב מורא ולחץ. אבל פזית, כשהוזמנה ללוח, היתה מקבלת שם התקפי צחוק, התקפים ארוכים ולא נשלטים. על ההעלבה הראשונה שלו, שגרמה לרובנו להחוויר או להסמיק, להרכין ראש, היא הגיבה בפרץ צחוק קולני. היה ברור שזה קורה לה למרות רצונה והיא לא מסוגלת להגיד לצחוק להפסיק. כמו מישהו שמשתין מפחד. ההמשך היה מין ניסוי של המורה 'על יבש', בלי תרגיל ובלי לוח. הוא היה נכנס לכיתה, נעמד, מרים אצבע, מסתכל על פזית שישבה במקומה, בספסל, והיא פרצה על המקום בצחוק מתגלגל. ואז הוסיף אצבע. שתי אצבעות. ברגע הזה כבר הכתפיים שלה רטטו. כזה מין צחוק. הגוף כולו צחק בעווית. מי שישב מאחור ראה את הגב והכתפיים קופצים, שמע את הצחוק המתגלגל וראה את שתי האצבעות המונפות של המורה המשועשע. השמנה מתפקעת מצחוק. הצחוק מתפקע מהשמנה. פזית היתה האתנחתה הקומית שלנו בשיעורי האימה האלה. מופע אימים נונסנסי כשלעצמו, אצבע ושאגות צחוק, שבשעה שהוא התנהל אנחנו היינו מוגנים. אז צחקנו גם אנחנו, יחד עם המורה. עשינו יד אחת. גם ריחמנו עליה, בטח. אבל צחקנו. הכול כאן הרי כפול ומכופל. בסיפור הזה לא היה אחד שלא צחק. ופזית צחקה ראשונה. לא זוכרת כמה זמן זה נמשך ואיך זה נפסק. המורה השתעמם, פזית הצליחה לבלום או שעברנו לתיכון. לא זוכרת.

"פזית הרי צחקה המון, כל חייה, ובצחוק שנשמע מקצה החדר. עבה, קולני, מתגלגל. כולם שמעו כשהצחוק הזה היה משתחרר. ישות שעוצרת את מהלך העניינים. הפרעה. היה לה הומור נהדר, אינטליגנטי, אבל הצחוק היה חיה אחרת. לא בהמשך לאינטליגנציה. הסדיסט עלה על משהו."

יעל נאמן, 'היה היתה', הוצאת אחוזת בית, סדרת "מקור". עורכת הספר: דנה אולמרט

יעל נאמן, ילידת 1960, נולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם, גרה בתל אביב. למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועבדה כעורכת בעיתונים ובהוצאות לאור. ב-2011 ראה אור הרומן הראשון שלה, 'היינו העתיד' (אחוזת בית). הוא תורגם לצרפתית, פולנית, הולנדית ואנגלית. ב-2013 יצא ספר הסיפורים שלה, 'כתובת אש' (כתר). שני הספרים היו מועמדים לפרס ספיר ברשימה הארוכה. ב-2015 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובאותה שנה זכתה גם במלגת קרן פולברייט לסופרים.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת יוסי תגורי

.

את כיסא המקלחת הזה לקחנו מדירתה של אחות אשתי אחרי שנפטרה, זהו כיסא פלסטיק ירקרק ודהוי שניתן לפתוח ולקפל. הפלסטיק כבר כולו חרוץ וצירי הפתיחה חורקים וחלודים אולם אני אוהב להשתמש בו. כשעה לפני המקלחת אני מדליק את תנורי האמבטיה (שעה לפני כן הדוד כבר דלוק) ואז לוקח את הכיסא מהמקום שבו היה מקופל, פותח אותו ומעמיד אותו תחת הטוש, במרכז המושב יש פתח גדול ואני מכוון אותו ככה די במדויק שיהיה מתחת הטוש, אם אף אחד לא מחכה לי, לפחות המושב שיחכה.

אפילו לרגע אינני עומד במקלחת, אני מתחיל אותה בישיבה וגומר בישיבה, ברזי המים וכל הסבונים מסודרים קרוב אליי כך שלא אצטרך לקום כלל. אני נותן למים הרותחים לשטוף את ראשי ואת שערי הדליל, מטה את ראשי קצת קדימה כדי להרגיש את זרימת המים על גבי ולאורך עמוד השדרה, מרגיש את זרמי החום מתפשטים במעגלים גדלים ומתרחבים, אני מגביר את חום המים עד כדי כך שהם עוקצים את גופי כמו להבות אש, ואז נרגע.

גם לאחר שסגרתי את זרם המים אני ממשיך לשבת דקות ארוכות על כיסא המקלחת, מניח לגופי לחזור לטמפרטורה הרגילה ולקצב נשימותיי להירגע, לאחר מכן אני עוטף את גופי במגבת גדולה ויוצא אל חדרי הבית.
את הדירה הזו רכשנו לפני יותר משלושים שנה, עברנו אז את גיל ארבעים והבנו שאם עד אז לא הצלחנו להוליד ילדים אז לעולם כבר לא יהיו לנו, אספנו את כל החסכונות שהיו ורכשנו את הדירה, דירת שיכון שתיים וחצי חדרים בשכונת רמת הנשיא בבת-ים.

על קצה המיטה שעליה אני יושב עכשיו, עטוף ורועד, ישבתי במשך שנים כל בוקר בשעה חמש בדיוק שורך את נעליי בקפידה לפני היציאה לעבודה, נזהר שלא לזוז מדי כדי לא להעיר את אווה, אווה הייתה נרדמת רק לפנות בוקר, עד השעות הקטנות של הלילה היתה מאזינה לתוכניות רדיו, שומעת סיפורים על חיים של אנשים ומתייפחת בבכי, ואז, בשלוש לפנות בוקר הייתה לוקחת כדור שינה ונרדמת, שנתה הייתה חזקה מאוד, אולם אני תמיד חששתי שמא אעיר אותה לכן הייתי שורך את נעליי כמעט מבלי לזוז, קם בזהירות, מוודא שכפות רגליה מכוסות ויוצא לעבודה.

רחובות ריקים היו מקבלים אותי בבקרים וליבי היה נוח מהם, הייתי עולה על אופניי ורוכב אל מחלקת התברואה. שם חיכתה לי עגלת הניקיון שלי, הייתי בודק שכל הכלים שלי נמצאים שם, הפח השחור הגדול, מטאטא הכביש, יעה הפח ושקיות האשפה, מוציא את העגלה ממקומה והולך לסיבוב היומי, מטאטא ומנקה את רחובות העיר.

הניקוי, האיבוק והטאטוא הפכו לתנועה אוטומטית, אני מתחיל את מסעי בהרמת שתי ידיות העגלה כלפי מעלה ואז גופי רוכן מעט קדימה ומוליך אותי באותו מסלול קבוע, אותם רחובות ואותן סמטאות, נעצר באופן קבוע במקומות המועדים להצטברות של לכלוך, כל פינה והלכלוך שלה, למשל בדלי הסיגריות המצוצים עד סופם בפינת הרחוב שבה עומד אלי המשוגע המעשן, אלי שמגיח החוצה אל פינתו הקבועה על סף הכביש כל בוקר כאילו נבעט החוצה מביעותי הלילה וחלומות הזוועה, מצויד במנה יומית של שלוש חפיסות סיגריות אירופה, שימצוץ ויכלה עד שעות אחר הצהריים, אלי שגופו הגדול והמגושם נע בקצב קבוע קדימה ואחורה, במעין תנועה מעגלית של הסטת משקל גופו פעם קדימה לעבר רגלו הימנית ופעם אחורה אל רגלו השמאלית, כאילו מבקש לערסל תינוק גועש מבכי וייסורים הצועק מתוך גופו, או למשל קליפות הגרעינים הזרוקות תחת הספסל שעליו יושבות אימהות השכונה עד שעות הערב, יורקות את קליפות הגרעינים מפיהן, ושפתיהן כבר חרוצות ממלח הפיצוחים שנספג בהן.

אז גופי מוליך את עצמי בין הסמטאות ואילו עצמי עסוק בסריקת האנשים שאני פוגש ברחוב ובהמצאת סיפורים, אני פשוט מרים את עיניי אל עוברי הרחוב ובודה להם סיפור, למשל לאישה עם השיער הכתום המדובלל אני ממציא אמא חולה בבית, אמא עבת בשר שיושבת ברגל ימין מורמת ותפוסה ללולאה משתלשלת מהתקרה, אני רואה בדמיוני את האישה המדובללת ממהרת כל בוקר בין חדרי הבית, מוציאה מהמקרר את מלאי התרופות היומי לאמה ופורשת אותו בבהלה לצד מיטתה, מגרדת בפדחתה ומנסה להסביר לאמה את סדר לקיחת התרופות הנכון, אני רואה את אמה מהנהנת בראשה ואיך קצב תנועת ראשה מואץ עד שנעצר באחת אל תוך הכרית, שוקע לאיטו, את הכול אני מדמיין תוך כדי תנועה תוך כדי מסעותיי במדרכות השכונה.

בשעה עשר על יד המכולת של זינגר אני נעצר להפסקה, אני עוצר את עגלתי לידי, מוציא מחריץ קבוע שבין הדליים שקית שעוטפת עוד שקית ובתוכה שלוש שיני שום וניגש למכולת של זינגר שעסוק באופן קבוע בחשבונות מתחת לדלפק, אני לוקח גיל אחד מהמקרר, ורבע כיכר לחם שזינגר שומר לי בקצה הדלפק ויוצא החוצה אל חומת האבנים הקטנה שמסביב למכולת להתיישב במקומי הקבוע. אני פוצע בשיניי קלות את שיני השום כדי להקל את הקילוף, אצבעותיי ממוללות את שמלות הקליפה שעוטפות את גוף השום וחושפות את צבעו הצהבהב של השום, אני אוהב את ריחו החזק של השום ואת החותם שהוא משאיר בחריצי אצבעותיי.

המקומות שבהם חורצו ידיי מדולדלים כעת ועורי מכווץ מהמקלחת, עורי שפעם היה שזוף ומתוח הפך לבנבן ותלוי על שלד גופי כמו תחתונים על חבל כביסה, ריח גופי שפעם היה עז וברור כאילו התבדר במהלך השנים ומה שנשאר הוא ניחוח גוף שטוח מאוד, מתקתק במקצת, הדומה בניחוחו לריח סבון תינוקות ורדרדי, כאילו עקשנותם של תמרוקי הגוף השכיחה כל זיכרון לריח שפעם עלה מתוכי, כאילו חדרו כל הסבונים והמשחות דרך נקבוביות עורי אל תוך גופי, מטביעים בהבלם כל סימן וריח של מה שהייתי אני, שטים במרחבי גופי בהבעות חיוך של פרסומות אבקות כביסה, מרדימים ומטמטמים את תאי גופי.

הקירות שותקים, הרעש היחידי הוא רעש זמזומם של ספירלות התנור המלהטות לרגלי מיטתי, גופי צמא לכל טיפה של חום, עורג בעליבותו אחר ליפופי ברזל מתלהטים במקום לחפש גוף אישה להתחמם בו. אפילו על המחשבה להתנחם אצל אשה אחרת ויתרתי מיום שאווה מתה. עד שמתה הייתי נתון כולי לטיפול בה ומיום שמתה צומצמו מעגלי חיי עוד יותר. אם קודם שמתה סבבו מסלולי יומי גם בין קופות חולים ובתי מרקחת הרי שמיום שמתה גם זה נגמר, שיטוטיי היומיים הם בין המכולת של בנו של זינגר ובין ביתי, ובעצם שיטוטיי העיקריים הם בין קירות הבית, קירות הבית החיוורים שלנו, צבועים בצבע שמן צהבהב כפי שאווה רצתה, כך, אמרה, הכי קל לנקות אותם, שעות הייתה עומדת ומקרצפת אותם, מדמה בהם כתמי לכלוך והולכת בתנועות נמרצות למלא דלי נוסף של מים וסבון לכלות אותם בקיר עד שהתרצה מראה הקיר מול עיניה או עד שקרסה מולו באפיסת כוחות. לעיתים הייתי חוזר מהעבודה ומוצא את אווה שוכבת פרקדן על רצפת הפרוזדור הקרה ודלי מים ומברשת קרצוף לצידה, גופה שרוי בשינה כבדה כמו אחרי מלחמה נואשת, נוחרת נחירות כבדות בקצב משתנה, מפעם לפעם נעצרת נשמתה לשניות ארוכות דורכת בי בלבול וייאוש, לא הייתי יכול לקחת את גופה הגדול למיטה, הייתי פשוט מביא כרית להיטיב תחת ראשה ושמיכה לכסות את גופה.

אווה סבלה מאוד מהחום בדירה וגופה הגדול התהלך בכבדות רבה, משך כל הקיץ הייתה מסתובבת בדירה כשלגופה תחתונים וחזייה בלבד ומגבת רטובה על מצחה, את המגבת הייתה לוקחת מדי כמה דקות ואוספת לתוכה את הזיעה שניגרה במורד סנטרה ובצווארה ואז הולכת לכיור, סוחטת את המגבת ומרטיבה אותה במים קרים, כך הייתה מצננת את גופה הגדול. כשהתלהט החום הייתה אווה מכה עם המגבת אל תוך חריצי בשרה שאגלי הזיעה נקוו בהם, כמו שוט הייתה מצליפה עם המגבת אל תוכם ומשמיעה גניחות עמוקות של כאב או הנאה, מעין גניחות הו הו הו צרודות ועמומות שעלו ממרכז בטנה, כאילו ריחף כדור בחלל בטנה גונח מכל מכת מגבת שהגיע עד אליו דרך קירות השומן וניתז לאיטו אל עברו האחר של הגוף, אל חבטת הכאב הבאה.

בעיניים עצומות הייתי עומד ומקשיב לקצב נשימותיה, לכובד צעדיה ולחבטות המגבת, מבקש לנטרל כל רגש של ייאוש או מיאוס או סתם רוגז, דרוך כולי לכל מצב חירום שעתיד להתרחש, שואל את ליבי מה אומרים הקולות. וכך למדתי שהגוף מדבר, כך למדתי מקצב נשימותיה מתי מתלהט הגוף, כך למדתי מרקיעות כפות רגליה שנחשולי החום דוהרים עכשיו אל מתחת ברכיה, וכך למדתי מצליל קולותיה מתי מתפקע החום מתוך גופה החוצה, דרך חזה לכשנשמעה הנחירה האחת והמסיימת.

ואחרי הנחירה הייתה חייבת אווה מקום לשבת, נתמכת בקירות הבית הייתה מחפשת מקום להפיל אליו את גופה הכבד, כפות ידיה היו פרושות כנגד קירות הבית, אצבעותיה נואשות לתמיכה והבנה מהקירות, מציירות שבילי זיעה בדרכן לאבד אחיזה ותקווה. אסור היה לי ברגעים כאלה להתקרב אל אווה, עומד הייתי מאחורי קיר הפרוזדור מנסה להסדיר את נשימותיי וממולל באצבעותיי, הולך הלוך ושוב לאורך הסלון כמו בחדר המתנה לניתוח, נעצר מדי פעם כדי להקשיב להבל נשימותיה וכובד דריכותיה, מחשב היטב מתי יהיה הרגע הנכון שבו אוכל להתקרב, מתי יבוא חלון הזמן בין אפיסת כוחותיה ובין חבטת גופה אל הרצפה כך שאוכל להגיע אליה בזמן שבו תהיה עייפה מכדי שאטריד אותה בנוכחותי, כך שלא תתעצבן ותנהם עליי, כך שלא תכה אותי, ומצד שני אגיע לתמוך בגופה לפני שייחבט ברצפה הלום ושמוט ונטול כל סימן חיים כפסל אדם.

התעוררתי כשהתחלתי להרגיש את החום בקצה אצבעותיי, עוקץ ומכאיב בבשר שמתחת לציפורניים שלי, לא ידעתי לזהות אם הכאב מופיע מתוך חלום או שהוא משהו אמיתי. כמה שניות ארוכות חלפו עד שהבנתי שהכאב אמיתי ומקורו בתנור הספירלות שלמולו נרדמתי.

יוסי תגורי, יליד 1965, הומיאופת קלאסי, גר בקיבוץ בית ניר. זהו פרסום ראשון ליצירה פרי עטו.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך