.
מאת גיא פרל
.
חנה ארנדט (1906–1975) מוכרת לנו כפילוסופית ופובליציסטית – מן ההוגים הפוליטיים החשובים של המאה העשרים. שבעים ואחד משיריה נמצאו בעיזבונה והם ראו עתה אור בספר אני עצמי, גם אני רוקדת, בתרגומה לעברית של דינה פון-שוורצה. הספר ממשיך את מפעלה של המתרגמת בהוצאת 'קשב לשירה', שבמסגרתו מתורגמת שירתן של משוררות גרמניות ממוצא יהודי ובהן הילדה דומין, נלי זק"ש ורוזה אאוסלנדר.
בשיר מס' 28 (עמ' 53) מתארת ארנדט חלום שחלמה, ובסופו היא מציעה פירוש לאחד המוטיבים בו. אבקש להציע פירוש שונה מזה שהיא מציעה, ולטעון כי החלום עוסק בתנועה נפשית שניתן להבחין בה ברבים משיריה, תנועה שהשפיעה גם על הגותה.
"שְׁנֵי קְרָשִׁים בַּגָּדֵר, / שְׁנֵי שָׁרָשִׁים בַּיַּעַר, / שְׁנֵי עֵצִים רוֹכְנִים / בִּפְנֵי הַדְּמוּת. // מֵאָחוֹר, תְּעָלָה בְּצַד הַדֶּרֶךְ / וּמִיָּמִין, הַמִּכְלָאָה. / מֵעֵבֶר לַדֶּרֶךְ הַמִּתְעַקֶּלֶת / קָרַחַת־יַעַר מִתְגַּלָּה. // לְפָנַי הָאָחוּ, / לְפָנַי הַמּוּאָר, / מֵהֵיכָן מַגִּיעַ / הַמָּקוֹם הַמֻּכָּר? // שְׁנֵי קְרָשִׁים בַּגָּדֵר, / שְׁנֵי עֵצִים מְעִידִים / עַל עָצְמַת הַחֲלוֹם" (עמ' 53).
לתפיסתי, עוסק החלום בתנועה אל עבר מרחב פנימי אינטגרטיבי המתקיים מעבר לתודעה המפצלת בין אובייקט לסובייקט, טוב ורע, גברי ונשי, מודע ולא-מודע וכן הלאה. תקצר היריעה מלהתייחס לביטוייה השונים של תנועה זו בפילוסופיה המזרחית והמערבית גם יחד. אציין רק כי גם קרל גוסטב יונג התייחס לדבר, בין השאר דרך מושג "העצמי" ותהליך האינדיבידואציה. לדבריו, במרכז הלא-מודע מצוי מה שכינה "העצמי" (Self) – העיקרון האינטגרטיבי בנפש המכוון אותה אל ייעודה. לָעצמי חלק מרכזי בתהליך ההתפתחותי שיונג כינה אינדבידואציה – תהליך שבו הופך האדם לשלם שאי אפשר להפריד בין חלקיו (היות שתודעתו רחבה דייה להקיף ולכלול את הניגודים העמוקים שמהם הוא מורכב). לחלומה של ארנדט מאפיינים רבים של "חלום עצמי" – חלום שבו נחשפים דימוי של העצמי ופעולתו הממרכזת. הפיצולים מובילים אל קרחת היער היחידה, ומעבר לה נפרש מה שעשוי לייצג מצב תודעתי אחר.
מרגע שהבחנתי, באמצעות החלום, בתנועה נפשית זו של ארנדט, היא ניבטה אליי בבהירות משירים רבים נוספים בקובץ – אדון כאן רק במקצתם.
"לְעִתִּים הוּא מוֹפִיעַ, הַמֻּכָּר הֵיטֵב, / פּוֹתֵחַ אֶת שַׁעֲרֵי הַבַּיִת / וְתוֹךְ רִיצָה נִשְׁאָר לָנֶצַח. / כְּגֶשֶׁר מוּנָף מֵעַל נַהֲרוֹת אִי־שֶׁקֶט, / קוֹשֵׁר גָּדָה לְגָדָה, / יֵשׁוּת מוּצָקָה הַמְאַחֶדֶת / חֵרוּת וּמוֹלֶדֶת" (שיר מס' 35, עמ' 60). מה שהופיע בשיר מס' 28 כקרחת יער המתוארת כמקום מואר ומוכר, מופיע בשיר זה כמשהו "המוכר היטב" ושוב – פעולתו העיקרית היא גישור, קישור ואיחוד בין מה שלכאורה מצוי בפיצול וסתירה. התגלותו של המוכר היטב מובילה לחוויית אחדות בין הפכים לכאורה – חירות ומולדת – תיאור מרתק של מצב שבו תחושת שייכות ומגע עם העבר אינה מגבילה עוד את החופש להתהוות ולהתפתח. דוגמה נוספת: "תּוּגָה הִיא כְּאוֹר הַנִּצָּת בְּלִבֵּנוּ, / הַחֲשֵׁכָה כְּזֹהַר הַחוֹשֵׂף לֵילוֹתֵינוּ. / עָלֵינוּ לְהַדְלִיק רַק אֶת אוֹר הַתּוּגָה / לִמְצֹא דֶּרֶךְ הַבַּיְתָה בְּלֵיל עֲלָטָה. / מוּאָרִים הַיַּעַר, הָעִיר, הָרְחוֹב וְהָעֵץ. / אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵין לוֹ מוֹלֶדֶת, / בַּחֲלוֹמוֹ תִּתְקַיֵּם לְאֵין קֵץ" (שיר מס' 26, עמ' 51). בבסיסו של השיר עומד ביטול ההבחנה המפצלת בין תוגה וחשכה לבין אור, ביטול המוביל, שוב, אל מולדת כחוויה פנימית בלתי מוגבלת, להבדיל ממולדת במובנה הקונקרטי ולפיכך מגביל.
לקראת סוף הספר נתקלתי בשיר "מותו של אריך נוימן" (עמ' 70), והוא ריגש אותי מאוד גם ברמה האישית: "מַה נִּשְׁאַר מִמְּךָ? / לֹא יוֹתֵר מִיָּד, / לֹא יוֹתֵר מֵאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הַפְּרוּשׂוֹת בְּרַעַד, / נֶאֱחָזוֹת וְנִסְגָּרוֹת לְשָׁלוֹם. // לְחִיצָתְךָ הוֹתִירָה בְּיָדִי / עֲקֵבוֹת בַּל יִמָּחוּ, / עוֹדֶנִּי חָשָׁה בְּךָ / בְּעוֹד פִּיךָ וְעֵינֶיךָ כָּשְׁלוּ".
אריך נוימן היה תלמידו המובהק של יונג. אף שלא זכיתי לפוגשו, חשתי כי גם בי הותירה הגותו הפסיכולוגית והרוחנית עקבות בל יימחו. מעניין להבחין בקשר בין הגותו של נוימן לבין תנועתה הנפשית של ארנדט, שאליה התייחסתי קודם לכן. אחת מתרומותיו החשובות של נוימן לתאוריה היונגיאנית היא בפיתוח המושג "צנטרוברסיה", המתייחס לדרכים הספציפיות שבהן מתמרכזת המערכת הביו-פסיכית אל עבר הכוליות. זאת ועוד, בספרו פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש (שוקן, 1963; תרגם ש' זנדבק) עוסק נוימן בתכנים קרובים לאלו שארנדט עוסקת בהם בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע (בבל, 2000; תרגם א' אוריאל). בדומה לארנדט, נוימן רואה בהזדהותו המלאה של אדם עם ערכי החברה שבה הוא חי – יהיו אשר יהיו ערכים אלו – כר פורה להשתלטות הצל הקולקטיבי ולהתפרצות הרוע: "מציאות הרע התוקפת וכובשת את היחיד צומחת לא רק ממציאותו האינדיבידואלית, אלא היא גם התגלמותו האינדיבידואלית של מצב קולקטיבי" (עמ' 21). תהליכים אלו בדיוק מכנה ארנדט "הבנאליות של הרוע". לפי נוימן, על פי דרישת "המוסר החדש" מחויב אדם לפתח את תודעתו באופן אינדבידואלי ונפרד מן התודעה הקולקטיבית. כדי לעשות זאת עליו להעמיק ולחקור את פנימיותו ובכלל זה את שורשי הטוב והרע המצויים בו: "טוב הוא להכיר ברע שבעצמך. ואילו להיות טוב יותר מדי, כלומר לבקש לחרוג מגבולות הטוב הקיים בך באמת והאפשרי – דבר זה הוא רע" (עמ' 91). הכרה מלאה זו בפיצול הפנימי והימנעות מהשלכת הרוע על הזולת (פעמים רבות על "אויב") מובילות להתפתחות מגע תודעתי עם מרחבים נפשיים הפרושים מעבר לפיצול כלשהו. אינני יודע מה היה עומק הקשר בין ארנדט לנוימן, ובאיזו מידה ואופן הושפעו זה מזה, אך הזיקה בין הגותו של נוימן והגותה של ארנדט עוררה בי עניין רב. אסיים את הרשימה בשיר המיסטי "תיאורית הצבעים של גיתה" (עמ' 89), העוסק כולו במה שמעבר לפיצול – חוויית האיחוד בין ניגודים, המובילה לחוויית איחוד עם העולם והתבל.
…..הַיּוֹם הוּא צָהֹב.
…..הַלַּיְלָה כָּחֹל.
…..הָעוֹלָם מֻנָּח בְּיָרֹק.
אוֹר וַאֲפֵלָה נִשָּׂאִים
בַּחֲשֵׁכָה, בִּבְהִירוּת.
הַצֶּבַע מְגַלֶּה אֶת הַיְקוּם,
צְבָעִים מַפְרִידִים דָּבָר מִדָּבָר.
כְּשֶׁשֶּׁמֶשׁ וְגֶשֶׁם
מִתְעַיְּפִים מֵרִיב־עֲנָנִים
רָטֹב וְיָבֵשׁ עוֹדָם מִתְאַחֲדִים
בַּחֲתֻנַּת צְבָעִים,
כֵּהֶה בּוֹהֵק כְּמוֹ בָּהִיר —
מְקֻשֶּׁתֶת זוֹרַחַת מִמַּעַל
…..הָעַיִן שֶׁלָּנוּ, הַתֵּבֵל.
חנה ארנדט, 'אני עצמי, גם אני רוקדת', הוצאת קשב לשירה, 2018. מגרמנית: דינה פון-שוורצה.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
