אינטרנט בעברית: הוראות הפעלה

20 שנה אחרי שהאינטרנט הישראלי פרץ לעולמנו דבר אחד ברור: אין לנו מושג איך הוא יראה בעוד 20 שנה

20 שנה של אינטרנט ישראלי ב-48 שניות. צפו בסרטון שהכנו

 

ממש בימים אלו, לרגל 20 שנה לאינטרנט הישראלי, השקנו בספרייה הלאומית אתר ייעודי שהוא מעין תערוכה וירטואלית הסוקרת חלק מהאתרים הראשונים שעלו בשפה העברית בעשרים שנה האחרונות לרשת האינטרנט והפכו אט אט, או חיש מהר, תלוי את מי שואלים, לחלק בלתי נפרד מחיינו.

מספיק מבט קצר בתערוכה שבאתר, בשביל לראות אילו תמורות חלו באופן שבו אנו צורכים את התוכן הדיגיטלי שלנו, אבל אולי כדאי שלפני כן נתחיל במעט נתונים ומספרים:

ב-1991 הוקם אתר האינטרנט הראשון ברשת האינטרנט העולמית וכשנה לאחר מכאן יצא לאוויר העולם דף האינטרנט הראשון אי פעם בעברית.

מאז ועד היום זרמו הרבה קילו-בייטים ברשת האינטרנט וב-2016 גוגל הודיעה שישנם למעלה מ 130 טריליון דפי אינטרנט במרחבי הרשת (טריליון זה מיליון פעמים מיליון למי שתהה).

נכון להיום, לפי אתר הסטטיסטיקות internetlivestats.com רשומים למעלה ממיליארד וחצי אתרי אינטרנט, ישנם יותר מ 3.5 מיליארד משתמשי אינטרנט, לפייסבוק יש למעלה משני מיליארד משתמשים ובמנוע החיפוש של גוגל מתבצעים כל שנייה כ-40,000 חיפושים.

אז אפשר להגיד היום, קצת יותר מעשרים שנה אחרי שהכול התחיל, שכנראה האינטרנט תפס. ובכל זאת, מעניין לקבל קצת פרספקטיבה, איך הכול החל אצלנו בישראל ומה בעצם היה כאן בראשית ימי האינטרנט העברי.

 

אינטרנט בכחול לבן

נתחיל בשאלה, האם כולם אימצו אל חיקם את הטכנולוגיה החדשה ושלל האפשרויות שהיא מציעה. בחיפוש בסיסי באוסף האפמרה באתר הספרייה הלאומית אפשר לראות שאמנם ישנם דברים שמשתנים במהירות אבל בה בעת ישנם דברים שכמעט לא משתנים כלל. כמו היום גם אז, החברה החרדית התנגדה בצורה נחרצת לאינטרנט, והתייחסה אליה כסכנה גדולה, שלא לומר מגיפה, המאיימת על קיומו של העם היהודי השוכן בציון.

 

 

ובכל זאת הרוב המכריע של הציבור בסופו של דבר אימץ את האינטרנט בזרועות פתוחות, וכלל ידוע הוא שבמקום שיש ביקוש, ישנו גם היצע, ואכן מספר אתרי האינטרנט הלך וגדל במהירות ואתו גם מספר משתמשי האינטרנט.

נכון ל-2017, ע"פ דוח שהוציאה חברת בזק, ישנם 6.6 מיליון משתמשי אינטרנט בישראל, וכמו שאנחנו יודעים, היום ניתן לצרוך כמעט הכול באינטרנט, בכל אספקט של חיינו, החל משידורי וידאו וטלוויזיה, דרך קניות, תרבות פנאי ועד מציאת בן או בת זוג.

אבל לא תמיד כך היו פני הדברים.

בתחילת דרכה הייתה האינטרנט הרבה יותר דלה וחד ממדית מכפי שהיא היום. אז למה שימשה בעיקר האינטרנט בישראל בתחילת דרכה ?

כמו שניתן לראות באתר התערוכה, רוב האתרים בתחילת דרכם שימשו כמעין לוחות מודעות להעברת אינפורמציה. זוהי למעשה הגרסה הראשונה של האינטרנט, שהמידע בה היה בעיקר חד כיווני ומופנה על ידי יצרני התוכן אל הגולשים.

 

נטקינג, "אתר האתרים הישראלי", 1996

 

עברו עוד כמה שנים טובות עד שתהליך זה הפך להיות דו כיווני ואפשר אינטראקציה עם הגולשים, כך שהם לא רק צורכים את התוכן אלא גם מייצרים אותו בעצמם, אבל זה כאמור יקרה רק בהמשך הדרך.

היום בכל אופן לרובנו המכריע האינטרנט נתפס ככלי בסיסי ויומיומי לביצוע אין ספור פעולות שגרתיות, אך בתחילת הדרך הציבור הרחב היה צריך להבין לשם מה בכלל צריך את זה ולמה משמשים כל אותם אתרים שהחלו לצוץ במרחב הווירטואלי החדש כפטריות אחרי הגשם.

בדיוק משום כך יצא לאור בשנת 2000 הספר שנשא את הכותרת 'תפוז – מדריך האינטרנט הישראלי' ובתיאור על הכריכה היה כתוב 'כל המידע לגולש ולגולשת העבריים', וכשמו כן הוא, הספר הציע סקירה מקיפה על מה היא בעצם רשת האינטרנט ואלו שימושים ניתן לעשות בה ובאתרים המאכלסים אותה. כל אותן פעולות שהיום נראות לנו כה טריוויאליות נתפסו אז כסוג של פלא טכנולוגי בלתי מוסבר ולכן היה צורך בין היתר בספרות מקצועית מודפסת לעזור לציבור הרחב לעכל את המפכה שמתרחשת ממש לנגד עיניו.

 

 

האבולוציה של האינטרנט

ומה עוד אנחנו יכולים ללמוד מצפייה באתרים שקמו לפני 20 שנה?

ובכן, אנחנו יכולים לראות שחלק מהאתרים הראשונים שקמו, היו פעילים למשך כמה שנים, ובשלב מסוים נסגרו, לצד כאלו שמחזיקים מעמד עד היום.

 

הגרסה הראשונה של וואלה באמצע שנות ה-90

 

הסיבות לסגירתם של חלק מהאתרים הן מגוונות, בין אם זה כי הם הפסיקו להיות רלוונטיים, בין אם זה כי הם לא שרדו את השתנות הטכנולוגיה המהירה ובין אם זה כי הם פשוט הקדימו את זמנם.

יתרה מכך, ישנם לא מעט אתרים מהתחום המוכר כיום כתחום הרשתות החברתיות (ובזמנו היו מוכרים כאתרי קהילה, פורומים או בלוגים) שעל אף שהיו מצליחים מאוד בזמנם, נאלצו להיסגר בשלב מסוים לאחר שהרשת החברתית פייסבוק באה לאוויר העולם וכמו הוריקן דיגיטלי, מחקה כמעט את כל האתרים שעסקו בתחומי פעילותה, הן בארץ והן בחו"ל.

 

ישרא-בלוג. שילם את המחיר על הפריצה של פייסבוק

ויחד עם זאת כאמור, לא מעט אתרים שהיו קיימים אז, ממשיכים במלוא עוזם גם היום, כאשר הם משכללים ומתאימים את עצמם, גם מבחינת המראה וגם מבחינת תפקודם, לזירה המקוונת בה הם פועלים.

ומה צפוי לנו בעוד 20 שנה?

ובכן, מכיוון שהטכנולוגיה מתפתחת בקצב אֶקְסְפּוֹנֶנְצְיָאלִי ולא לינארי, יהיה קשה מאוד לדעת עד להיכן היא תרחיק לכת ובאיזה אופן אנשים יעשו בה שימוש בעוד 20 שנה, אבל מה שבטוח הוא שאצלנו כאן בספרייה הלאומית יהיה מישהו בכדי לשמר את זה – ולכתוב על זה.

 

בואו לבקר בתערוכה הווירטואלית שלנו: 
מסע בזמן: 20 שנה של אינטרנט ישראלי

בעבודה | כתם לידה, ידידות ובדידות בקטע מרומן בכתובים

"עכשיו לכי צאי אל הרחוב בכלי דם חשופים וכל מי שיביט בפנייך יוכל לראות בהם חיים שלמים של עלבון, אמר לה דוקטור גליקר, רופא העור, הגבר היפה הזה." קטע מתוך 'נפילת סוכר', רומן בכתובים מאת אוריאן זכאי

אן בן-אור, "הביקור", שמן על פשתן, 120X100 ,2011

.

מאת אוריאן זכאי

.

דר נולדה עם כתם לידה גדול שפרץ מן החלק העליון של צווארה ושטף את הלחי הימנית כולה כמעט, עד שהתפתל סביב שמורת עינה, כמו סימן שאלה אדום. זה היה כתם בצבע יין שלא הגיב לטיפול בלייזר. כתם פורט ויין היה המונח הרפואי, כאילו היה הכתם כה מתוק ומשכר שאפשר לדבר עליו רק באנגלית. כיום יש תינוקות שכתמם הוסר כמעט לחלוטין לפני שהלכו לגן, לבית הספר, לצבא, לאוניברסיטה, לרחוב. אבל הטיפולים האלה לא היו זמינים כשהיא הייתה תינוקת, ועל כל פנים הכתם שלה היה מעשרים האחוזים האדישים לטיפול בלייזר, אולי משום שהגיעה לזה מאוחר מדי. עכשיו לכי צאי אל הרחוב בכלי דם חשופים וכל מי שיביט בפנייך יוכל לראות בהם חיים שלמים של עלבון, אמר לה דוקטור גליקר, רופא העור, הגבר היפה הזה.

ניתן היה למרוח מייק־אפ על בסיס מים על הכתם ולקוות לטוב. היו שנים שעשתה את זה, אחרי הצבא, באוניברסיטה. זה היה אחרי שהלכה לדוקטור גליקר. קצינת הח"ן בצבא סיפרה לה עליו. אחייניתה של הקצינה נולדה "עם בדיוק אותו הכתם." בדיוק. חן, קראו לילדה הזאת, אחייניתה של קצינת הח"ן. כזאת קטנטונת, וזרוע הברזל הענקית כבר שרפה את הפנים הרכים שלה. כתמי יין הפורט לא נעלמים לגמרי בדרך כלל. לעיתים הם אף שבים וצומחים ואז צריך לטפל שוב. "אנחנו רוצים להבהיר," אמר דוקטור גליקר, "להבהיר כך שברחוב לא ישימו לב, שיראו רק מקרוב מאוד." אחרי עשרים ושלושה טיפולים דוקטור גליקר נכנע. הכתם היה כעת מכוסה בהרות לבנות ולכן פראי ומוזר אף יותר. "הבטתי בגבר היפה הזה והוא היה עצוב מאוד," סיפרה דר לאנטואנט, "הייתי יותר מכוערת ממה שהייתי קודם." והוא אמר, "אני מצטער מאוד," ופתח את מגירת השולחן שלו והוציא משם חוברת הדרכה על איפור לבעלות פגמים אסתטיים חמורים. ואז, בשנות האוניברסיטה, היא מרחה מייק־אפ. הייתה הולכת על המדשאות בשמש. איש לא ראה. והיה בזה משום תענוג, להסיר את האיפור בערב ולראות את פניה הסודיים הפראיים כפי שהם.

אלו היו שנים של בדידות, שנות האיפור. לא כמו בצבא, כשביום הראשון שלה בלשכת מפקד הבסיס, שלשם נשלחה כי היו לה נתונים גבוהים, כך חשבה, שמעה מבעד לדלת חצי פתוחה את אלוף המשנה אומר לקצין השלישות, "מה הבאת לי, חיים, מה הבאת לי?" אחר כך ביקש כוס תה, וכאשר נכנסה אליו קרא "נורית!" והפקידה הוותיקה נכנסה. "נורית," הוא אמר, "רק את נכנסת אליי, בסדר? בשגרה תתני לה עבודה שצריך לעשות לי בחוץ, טלפונים, יומן, מה שבזין שלך, וכשבאים אח"מים לישיבות תשלחי אותה לאיזה תורנות שלא תשב לי פה." אחר כך גילתה שהגיעה לשם כבדיחה על חשבון מפקד הבסיס, שנהג להתעסק עם כל הפקידות שלו. פעם או פעמיים בשבוע נשלחה לתורנות מטבח כי באו האח"מים.

אחרי כמה חודשים הצליח להיפטר ממנה, והיא הועברה למשרדו של רס"ר המטבח. נורית יצאה ממשרדו של המב"ס ואמרה לה בפנים חמורים, "את עוברת למשרד של בן־עזר מהיום." דר שאלה אם היא רוצה שהיא תגמור קודם להקליד את הדחמ"ר, אבל נורית משכה בכתפיה, "הוא אמר במיידי." הוא אמר מן הסתם, "תעיפי לי את הצורה שלה מכאן במ י י ד י. שתשב בתחת של המטבח, יותר מתאים לה."

"ברוכה הבאה לגן עדן," אמר לה בן־עזר כשנכנסה למשרד הקטן, שאותו יחלקו שניהם במשך ארבעה־עשר החודשים הבאים. הוא קם ועמד בדלת וצעק אל חלל המטבח הענק "אלפבית, תביא לי פעמיים תה," ואליה פנה ואמר, "לאכול, אכלת משהו הבוקר?" היא הנידה בראשה לשלילה, והוא צעק שוב, "וטוסטים ואיזה ביציה." ובשעה ששתתה את התה ואכלה מן הלחם ומן הביצה, הסביר לה על המטבח המסובך. "שתדעי לך שזה המטבח הכי מסובך שהייתי בו," אמר לה, "בגלל זה טחנתי להם את המוח שאני רוצה פקידה בת. את מבינה? ברגיל הייתי מקדם איזה טבח שיש לו קצת שכל להיות העין שלי, אבל כאן זה לא מספיק. כאן צריך פקידה אמיתית. עם ראש." דרך אגב לפי שם המשפחה המעוברת שלה חשב שהיא עירקית, "אבל לא נורא, קיבוצניקית זה גם טוב," גם אם היא כבר לא ממש קיבוצניקית. "בכל זאת יש לך דם של קיבוצניקים," ניחם אותה בן־עזר. לבן־עזר היה ניסיון של עשרים שנה כטבח ורס"ר מטבח בגדודים. הוא היה רגיל לאוהל מטבח שהאכיל כמה עשרות אנשים ולהכנת מנות שטח. כאן זה היה משהו אחר. כאן היה מטבח מפלצתי בגודלו, כאן היו עשרים טבחים שעבדו שבוע שבוע, רובם עם בעיות בבית, וכל יום היה צריך לדבר עם מש"קיות הת"ש שלהם באיזה עניין. וכל יום התייצבו במטבח כעשר תורניות מצוברחות שצריך היה להגיד להן מה לעשות. היה כאן חדר אוכל טירונים, וחדר אוכל סגל, וחדר אוכל קצינים. היו ישיבות אח"מים, ושתיות ושבתות וחגים. בן־עזר הגיע לבסיס רק לפני חודשיים, "ואני כבר מתמוטט," אמר לדר, "אני לא ישן."

מהר מאוד התחיל לקרוא לה הסגנית שלי בפני מי שלא היה שייך ל"משפחת המטבח", כלומר בפני מש"קיות הת"ש והחיילות התורניות. הוא היה אומר למש"קיות הת"ש, "אני מעביר לך את הסגנית שלי, היא תעזור לך," ולחיילות התורניות היה אומר, "הסגנית שלי תסביר לכן מה לעשות." אבל בתוך משפחת המטבח קראו לה "אימא" ולו "אבא". הוא היה אומר לטבח שבא אליו עם בקשה לצאת מוקדם, "תשאל את אימא שלך אם היא מרשה." היא הייתה אומרת לטבח שנרדם ושרף את מגשי הבורקס, "אני אגיד לאבא." החייל הזה, שרון, שכינויו היה אלפבית, ניסה להיגמל באמצעות הגיוס. בימים מסוימים היה נכנס למשרד ואומר, "אימא, אפשר לעשות איתך שיחה?" לפעמים הייתה היא אומרת לו, "שיחה, אלפבית?" והם היו נכנסים למשרד. בן־עזר ידע להיעלם בזמנים האלה.

הזמנים האלה. בצהרי יום שישי אחד הריחה ממשרדה ריח שרוף ויצאה אל המטבח לחפש את מקורו. היא מצאה את אלפבית שרוע למרגלות תנור האפייה הענק, בלי חולצה, על מזרון צבאי חשוף שפרש לו שם, על הרצפה המטונפת, עם חולצת המדים מקומטת מתחת לראשו במקום כרית. בתנור השחירו חמישה מגשי בורקס שהיו מיועדים לארוחת הערב של גדוד הטירונים שנשאר שבת. היא חשבה בהתחלה שקרה לו משהו, אבל מהר מאוד הבינה שהוא נרדם בחום המערפל של התנור. היה עייף. "שרון, שרון," לחשה לאחר שכיבתה את התנור, "קום!" הוא פקח עיניים מבולבלות וראה אותה כורעת לצידו. "יא אללה שלך," אמרה, "איך אתה לא מריח שזה נשרף?" הוא קפץ ופתח את התנור. "יא אללה," אמר, "איזה זין איתי." – "מה נעשה, אלפבית?" אמרה דר. בארוחת שבת יש מנת בשר ושתי תוספות פרווה. לאותו ערב הכינו קוביות בשר בקר ברוטב, אורז פילאף ובורקס תפוחי אדמה. עכשיו הבורקס הלך לעזאזל. דר התעשתה ואמרה בעצב, "טוב, שתהיה רק תוספת אחת." אלפבית, קודר, עיניו תקועות בשחור לועו המעשן של התנור, הפטיר מילים שנשמטו מפיו כמובן מאליו, "לשבת? איך אפשר?" דר התחילה להתרגז, "נו, אבל מה אתה רוצה שנעשה עכשיו? אין לי עוד בורקס עכשיו." זה היה נכון. דר ידעה טוב מאוד מה יש ומה אין במקררים. בצק העלים שקופל למלבני בורקס כל הבוקר נגמר, וכך גם מלית תפוחי האדמה. זה היה יום שישי אחר הצהריים. "בואי," נאנח אלפבית, כאילו היא זו מביניהם שהייתה חסרת תקנה, "נראה מה יש לנו." הם פתחו את מקרר הפרווה שהיה הקטן משלושת מקררי הענק שהיו במטבח ההוא. בתוך המקרר נעמדו השניים בטור ופנו לכל עבר, בדקו מדף אחרי מדף בקפדנות. "טוב," אמר אלפבית בסופו של דבר, כאילו מדבר אל עצמו, "יאללה אנטיפסטי. לקט ירקות קלויים בגריל." שקי חצילים, קישואים ופלפלים הועמסו על משטח אלומיניום נקי ואלפבית לימד אותה לחתוך רצועות של בדיוק סנטימטר מן החצילים, הקישואים והפלפלים.

"אז אי אפשר לתקן את זה?" שאל אותה, והתכוון לכתם. היא סיפרה לו במעין גאווה, שחשה בה כעת לראשונה, על אמא שלה שלא בטחה בטיפולי הלייזר, אמא שלה, "הנערה" שלא היה אפשר להוציא ממנה את הקיבוץ, גם אחרי שלושים שנה בעיר, הנערה בעלת הצמה העבה שחוטי כסף רומנטיים הלכו ונקשרו בה, עם הפנים הנקיים מאיפור שנים רבות עד שכתמי שמש מכוערים החלו להופיע עליהם אחרי שמלאו לה חמישים, אבל זה היה שנים אחרי שדר הייתה בת שש־עשרה וקראה על טיפולי הלייזר בעיתון, שנים אחרי שאמא שלה סירבה לקחת אותה בתואנות שונות ומשונות. היא שמעה שהנתונים בדבר הצלחתם של ניתוחים כאלה אינם חד־משמעיים, שברבים מן המקרים הכתם חוזר ביתר שאת, שזה קרוב מדי לעין ולמוח, ואף חשדה ללא כל בסיס שהטיפול עשוי לגרום לסרטן, ושדר צעירה מדי, אבל בעיקר היא חזרה שוב ושוב באוזני דר ובאוזני אביה שתמך בה על המילים "אני לא רוצה שישרפו לה את הפנים, אני לא רוצה שישרפו לה את הפנים."

שלוש שעות ארך חיתוך הירקות, ואחר כך הם סידרו אותם יפה במגשים הגדולים והזליפו עליהם שמן זית וחומץ בלסמי. "תענוג," אמר אלפבית, "חגיגה לעיניים." ודר אמרה, "אוי ואבוי אם זה יקרה שוב, שרון. אני אגיד לאבא." היא כמובן סיפרה על כך לבן־עזר ביום ראשון, אבל הוא לא אמר לאלפבית דבר.

במסיבת השחרור שלה היו לשניהם דמעות בעיניים, לבן-עזר ולה, וכמה מן הטבחים, וביניהם אלפבית, בכו ממש, בקול. בן־עזר הרים כוס לחייה ואמר, "אימא יקרה שלנו, אם מישהו פעם יעשה לך משהו רע, אני אוכל אותו חי."

אחרי שהשתחררה לא ראתה שוב את בן־עזר. כמה פעמים תכננה לבוא לבקר בבסיס אבל לא הגיעה. היה לה הטלפון שלו בבית למקרי חירום ובראש השנה שאחרי השחרור חשבה להתקשר אבל התביישה. היא התחילה ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה והחיים היו לאחרים. אלו היו שנות האיפור, שנות הבדידות המזהרת שלה. מימי בן־עזר ועד אנטואנט לא היה אף אחד שלפניו יכלה לעמוד עירומת פנים. ודווקא אלפבית הוא שסיפר לה, כשנתקלו זה בזו בתחנת הרכבת, ארבע שנים אחרי השחרור וחודשיים לפני שנסעה לאמריקה, על התקף הלב שהיה לבן־עזר אחרי שלא אישרו לו לצאת להשלמת קצונה לרס"רים. "הוא בסך הכול רצה לצאת לחודש השלמה בבה"ד אחת־עשרה ולחזור לאותו התפקיד, רק כדי להגדיל קצת את הפנסיה ולהרגיש כמו אשכנזי בשנתיים שנשארו לו עד הפרישה. אבל הם, לא התאים להם להסתדר בלי הבישולים של העירקי חודש או שלא התאים להם קצין עירקי. מי יודע? בכל אופן לא אישרו לו. לא היה לזה צידוק ביצועי, אמרו." והתברר שדווקא אלפבית שמר איתו על קשר כל הזמן הזה, וגם עכשיו, בעצם, הוא נוסע אליו לחדרה. היא ידעה כל מה שצריך היה לדעת על הבעיות בבית של הטבחים ורק על בן־עזר לא ידעה בעצם כלום. ורק אז, מאלפבית, ברכבת צפון, היא למדה שבן־עזר חי ערירי בדירת חדר בחדרה. יכלה להצטרף אליו אז, אל אלפבית, לבקר את בן־עזר החולה, אבל איש מהם לא הציע זאת. היא חשבה על זה רק אחרי שנעלם אלפבית בקרבי הרכבת הפרוורית. ממילא הייתה לה עבודה חשובה להגיש למחרת. זאת הייתה העבודה שעמדה בבסיס הצעת הדוקטורט שלה, זו שבעטייה התקבלה במלגה מלאה לאוניברסיטה הציבורית הגדולה אך הבלתי יוקרתית. בסוף כתבה על משהו אחר בכלל.

ואלפבית ובן־עזר פתחו אותו ערב את החלון הקטן בחדר של בן־עזר שדרכו ניתן היה לראות פיסת ים ושאריות שקיעה, ושכבו עירומים במיטה, במנוחה, כי ליבו של בן־עזר לא היה בריא דיו לסקס, ובן־עזר לחש באוזניו של אלפבית, "אתה רואה איך השמיים מקבלים כאן צבע סלמון בשעה הזאת? אתה רואה, שרון?"

 

אוריאן זכאי היא מרצה לשפה וספרות עברית באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. בעבר זכתה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' עבור סיפורה "פרוורית". ב-2010 יצא לאור אוסף הסיפורים הקצרים פרי עטה, 'השלם את החסר' (הוצאת כתר). הטקסט המתפרסם כאן הוא קטע מן הרומן בכתובים, 'נפילת סוכר'.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מסה | לאבא שלי יש שרביט

"שרביט הבכור עבר לאורך ההיסטוריה של עולם הכישוף מקוסם לקוסם (רק בין קוסמים גברים, כמובן) בשרשרת ארוכה של סירוסים סמליים בצורת כישוף פריקת הנשק." עידו פלד על ירושה, התבגרות ובחירה בסדרת הספרים שכבשה את העולם, לכבוד יום הארי פוטר, ה-2 במאי

הארי פוטר והוריו (YouTube)

.

מאת עידו פלד

.

אני לא אוּפתע אם היום הזה יוכר בעתיד בתור 'יומו של הארי פוטר'. ייכָּתבו על הארי ספרים – כל ילד בעולם שלנו יידע את שמו!

(הארי פוטר ואבן החכמים, עמ' 21)

 

הספר הראשון בסדרת הארי פוטר מאת ג'יי־קיי רולינג נפתח בתמונה עגומה למדי. אלבוס דאמבלדור, מכשף זקן וגבוה, מניח באישון לילה תינוק יתום בן שנה על מדרגות ביתם של דודו ודודתו. לצידו רוכנת מכשפה ממושקפת, פרופסור מקגונגל, ומפצירה בו שלא ימסור את הארי הקטן לזוג המוגלגים (אנשים ללא כוחות קסם) האיומים הללו, שברור שאין להם כל רצון לטפל באחיינם, שצלקת משונה טבועה במצחו, בעשר השנים הקרובות. עוד לפני שנמצא מוציא לאור שמוכן להדפיס את הספר הראשון בסדרה, חזתה רולינג את גורל הילד־ספר שלה בדיוק פיגמליוני, דרך מילותיה של פרופסור מקגונגל: ייכתבו עליו ספרים, כל ילד בעולם ידע את שמו, ויום זה יוכרז כ"יום הארי פוטר".

דווקא הקביעה שלכבודה נכתבת רשימה זו, "יום הארי פוטר", אינה מדויקת. "יום הארי פוטר" לא חל בתאריך שבו התייתם הארי התינוק מהוריו כשניצל מקללה נוראה (31 באוקטובר), אלא בתאריך הניצחון בקרב האחרון המתואר בספר השביעי בסדרה (2 במאי). ולמעשה, מקורו של "יום הארי פוטר" במתיחה של אתר מעריצים של הסדרה, שפרסם ב-1 באפריל 2012 ידיעה שלפיה הכריז דייוויד קמרון, אז ראש ממשלת בריטניה, על ה-2 במאי כ"יום הארי פוטר הבינלאומי". למעריצי הסדרה לא היה אכפת שמדובר במתיחה, ומאז נחגג היום בתאריך זה.

שתי הנבואות האחרות של מקגונגל התגשמו ביתר דיוק: על הארי פוטר נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרי מחקר ופרשנות; המותג חדר לכל תחומי השיווק והמדיה האפשריים, וכל ילד בעולמנו – לא רק בעולם שעליו דיברה מקגונגל, ולא רק כל "ילד" – יודע מיהו הארי פוטר. וחשוב מכך: מכיוון שסדרת הספרים פורסמה לאורך עשור, נוצר דור שלם שלא רק גדל על הארי פוטר, אלא ממש התבגר איתו. אני שייך לדור הזה: כשקיבלתי ליום הולדתי העשירי את הארי פוטר ואבן החכמים, הספר הראשון בסדרה, קיבל הארי פוטר את מכתב הקבלה שלו לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. בקיץ שבו סיימתי י"ב הגיע אליי בהזמנה מוקדמת מ"אמאזון" הספר האחרון בסדרה, הארי פוטר ואוצרות המוות, שבו הוגוורטס נחרב עד היסוד והארי, כמוני, בן שבע־עשרה.

ילדים היום "צורכים" את הארי פוטר במהירות מטרידה. זמן קצר אחרי שהם לומדים לקרוא הם כבר גומעים בבינג' למעלה מארבעת אלפים עמודים – שבעת ספרי הסדרה – ועוד לפני שהגיעו לגילו של הארי בספר הראשון הם יודעים מה אורך השרביט של כל אחת מהדמויות ומה הרכיבים הדרושים להכנת שיקוי לשינוי צורה. אין להם ברירה: הארי פוטר הוא כבר חלק מהמובן־מאליו החברתי הגלובלי. עוד לפני שילדים היום לוקחים לידיהם את הספרים הם כבר יודעים היטב במי מדובר, והם ניגשים אל הספרים עם דימוי ויזואלי ורגשי מוכן מראש לכל דמות שיפגשו – שתמיד, למעשה, כבר־פגשו.

אבל החשיפה המושהית לחומרי הסדרה היא לדעתי אחד הגורמים שהפכו את הארי פוטר לרומן חניכה ענק ושובה במיוחד, לפחות עבור בני דורי. ספרי הארי פוטר שואבים את קוראיהם המתבגרים ומצעידים אותם בתלם אידאולוגי מסוים, מפתה ובעייתי לעיתים. ביסודו של כל רומן חניכה ניצב גיבור צעיר שלומד "איך להסתדר בעולם"; מה זה אומר בדיוק, מה לומד אותו גיבור – אלו דברים שמשתנים בין חברות ותקופות. אבל מהות המשימה, "להסתדר", היא קריטית לז'אנר וקריטית עבור הארי. לאורך הסדרה הארי לומד למצוא את מקומו בסדר החברתי. הוא מגיע אל עולם הקוסמים כילד יתום וצנום, ובהדרגה נחנך אל תוכו וקונה את מקומו כאישיות דומיננטית בחברה.

כמו הילדים בעולמנו, גם הילדים בעולם הקוסמים המתואר בסדרה תמיד כבר־יודעים מי הוא הארי פוטר – "הילד שנשאר בחיים", The Boy Who Lived. הארי שייך לשושלת מכובדת של גיבורים שניצלו בינקותם: משה רבנו, למשל, שאהבת אמו הצילה אותו מגזרת פרעה, ובמקום לטבוע ביאור הוא צף מעליו ונמשה ממנו. "הילד שנשאר בחיים" המפורסם ביותר הוא כמובן ישו. כמו הארי פוטר, ישו שורד (עדיף כאן המונח בשפות אחרות: survive, survivre, überleben – "לחיות־מעבר", "לחיות־מעל") פעמיים: זמן קצר אחרי שישו נולד ביקש המלך הורדוס להורגו, ויוסף ומרים ברחו עם הרך הנולד למצרים; ובבגרותו מת ישו על הצלב וקם לתחייה. ישו, משה וגם הארי הצילו (גאלו) את החברה שבה הם חיו בבגרותם – ונס הגאולה הזה התבשר כבר בעצם הישרדותם כתינוקות. כפי שאומר לופין, אחד הלוחמים נגד כוחות הרשע, בספר השביעי: "'הילד שנשאר בחיים' נותר סמל לכל מה שאנחנו נלחמים עליו: עליונותו של הטוב, כוחו של התום" (הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 402).

רומן החניכה של הארי, אם כן, אינו רק תהליך שבו הילד לומד להסתדר בחברה, אלא תהליך שבו החברה כולה מסתדרת מחדש סביב הארי – ולכן אין זה מפתיע שסדרת הספרים בוחנת מקרוב יחסי אבות ובנים. עוד הרבה לפני הפסיכואנליזה המודרנית והמצאתו של תסביך אדיפוס, הפיגורה של האב נתפסה כסוכנת של מוסר הסדר הקיים. היחס בין אבות ובניהם הוא שמבטיח את המשכה האֶתי של החברה – ואם להארי נועדה המשימה לגאול את החברה ממאבקיה ולכונן צורת קיום חדשה, אולי גם אין להתפלא שהוא יתום.

מראשית הסדרה נודעת חשיבות מכרעת לשושלת המשפחתית של הדמויות. יש משפחות טובות ויש משפחות רעות, ותכונותיהן של הדמויות, דעותיהן ואמונותיהן נובעות ישירות מהמסורת המשפחתית, פרט למקרים חריגים ומעטים מאוד. עניין הירושה עקרוני כאן, הן הירושה בחומר, כלומר הרכוש העובר מדור לדור, והן הירושה בדם, הייחוס לשושלת מסוימת ודמיון במראה ובאופי לבני המשפחה. כמו בסיפורי חניכה אחרים, גם בהארי פוטר מה שהבנים יורשים־לומדים מאבותיהם מאפשר להם להפוך בתורם לגברים־גיבורים. ובאמירה הזו, הנדמית תמימה, חבויה מוסכמה אדיפלית מטרידה ביותר: כדי לרשת את האב ואת תפקידו הסמלי כנציג החברה, צריך קודם כל לסלק את האב הממשי מהתמונה. והארי אכן יורש לא מעט מאביו המת, ג'יימס פוטר. כמוהו, הארי ספורטאי מוכשר – הוא שחקן הקווידיץ' (משחק ספורט פופולרי של קוסמים) הצעיר ביותר בתולדות בית הספר; הוא יורש מג'יימס גלימת היעלמות נדירה; בספר השלישי מגיעה לידיו של הארי מפה סודית של הוגוורטס שאביו היה שותף ליצירתה. ומעל לכל זה, הארי נראה בדיוק כמו אביו – לאורך הספרים דמויות שונות, שהכירו את ג'יימס בחייו, מתפעמות מהדמיון ולעיתים אף מבלבלות בין השניים.

לצד המתנות הרבות שהותיר אחריו האב, הצצות במהלך הסדרה, מופיעה בהארי פוטר סכמת ירושה נוספת ואדיפלית אף יותר: זו של שרביט הבכור, שנודע כשרביט החזק ביותר. שרביט הבכור גם רגיש מאוד, שכן הוא עובר לידי מי שמביס את בעליו הקודמים. שרביט הבכור עבר לאורך ההיסטוריה של עולם הכישוף מקוסם לקוסם (רק בין קוסמים גברים, כמובן) בשרשרת ארוכה של סירוסים סמליים בצורת כישוף פריקת הנשק, "אֶקְספֶּלִיאַרְמוּס!". "אקספליארמוס" הוא הכישוף המזוהה ביותר עם הארי, "סימן ההיכר" שלו (באנגלית: siganture move), כפי שנאמר במפורש בספר השביעי (אוצרות המוות, עמ' 71). כישוף פריקת הנשק הוא גם הכישוף שבו הארי משתמש כדי להביס לבסוף את אדון האופל, הלורד וולדמורט. כלומר, לצד "הירושה הטבעית" מהאב יש בספרים מערך נוסף של ירושה, המבוסס אך ורק על כוח. הבחירה של רולינג לכנות את השרביט הקטלני הזה "שרביט הבכור" היא לא פחות ממבריקה: מושג הבכורה, לכאורה, שייך למערך הירושה הטבעית. באמצעות שרביט הבכור רולינג מייצרת מודל של בכורה טבעית שהיא בה בעת ניתנת להעברה, כך שהבכור (הטבעי) הוא גם מי שראוי להיות בכור באופן צודק בעיני החברה. שרביט הבכור מיישב את הקושי המגולם בסוגיית הבכורה בחברה הפטריארכלית, שכן הוא מאפשר לחברה לוודא שמי שעומד בראשה אכן ראוי לתואר, מבחינה טבעית וצודקת גם יחד.

הארי יורש את שרביט הבכור ואת מתנות האב, ובעזרתם הוא ממצב את עצמו לא רק כסמל ("הילד שנשאר בחיים") אלא כגבר. בקריאת הסדרה בולט – צורם – ההבדל בין האופן שבו הארי יורש את אבותיו לבין כישלונן של דמויות אחרות בירושת אבותיהם. נוויל לונגבוטום, למשל, הוא קוסם לא מוצלח בן גילו של הארי, ששני הוריו איבדו את שפיותם במלחמה נגד וולדמורט. איבדו את שפיותם, אך לא מתו – ונוויל, כפי שמוזכר עשרות פעמים בסדרה, לא ירש את הכישרון שלהם לקסמים. גם וולדמורט עצמו כושל בירושה – במקום להתייחס לשושלת המגדרית ה"נכונה", הוא יורש את אמו. כמו הארי, גם וולדמורט יתום, וגדל בבית יתומים: אביו נטש את אמו בהריונה, והאם מתה בשעת הלידה. אב חי, כידוע, קשה יותר לרשת; ובכלל, מכיוון שאביו אינו קוסם ואינו מתייחס למשפחת קוסמים מפוארת, אין דבר שוולדמורט יכול לרשת ממנו. במקום זאת, וולדמורט יורש את כוחותיו מהצד המגדרי "הלא נכון" – אמו המתה הייתה בת לשושלת ידועה לשמצה של קוסמים אפלים. אין זה מקרי שוולדמורט לא מצליח לרשת את שרביט הבכור – מודל החִברוּת שלו לא אדיפלי דיו, הוא שואב את הלגיטימציה שלו מהצד המגדרי ה"שגוי". (ולמתקדמים: גם סנייפ ודאמבלדור יורשים מהצד הנשי, וגם עבורם אופן הייחוס הזה מסתיים באסון).

עד כאן ענייני החניכה בהארי פוטר נשמעים שמרניים להחריד – ואכן, אין ספק שיש ביצירה לא מעט שמרנות (שאם לא כן איך היא הייתה זוכה לכזו פופולריות). אולם לצד שני אופני הירושה שמנינו מופיע בספרים אופן שלישי, מסתורי, שתופס מקום מכריע בעיקר בסיום הסדרה. שתי צורות הירושה שהוזכרו הן צורות גבריות, במובן ליטראלי לחלוטין: אלו ירושות ששותפים להן גברים בלבד, וכשגבר מנסה לרשת את אמו התוצאה מעוותת וקטלנית. אבל ספרי הארי פוטר גם חותרים תחת מודל החניכה־ירושה הפטריארכלי. ככל שהסדרה מתקדמת הארי נחשף ליותר ויותר פרטים מטרידים על אביו, שהיה נער די אלים ואכזר בימיו בבית הספר. הארי, שהתענג בעבר על הדמיון הבולט בינו לבין אביו, מתחיל להתבייש בו ולחשוש שיהפוך להיות כמוהו. לצד תבנית הירושה הטבעית ותבנית הירושה הכוחנית־צודקת, נכנסת כאן לתמונה אפשרות ירושה שלישית – ירושה מבחירה.
"ירושה מבחירה" היא מונח זר לאופני הירושה שעסקנו בהם עד כה. הארי יורש את גלימת ההיעלמות כי הוא הבן של אביו, לא כי הוא בחר בזה; הוא יורש את שרביט הבכור באופן אוטומטי כי הביס את בעליו, לא כי הוא בחר בו. "ירושה מבחירה", לדעתי, היא הכוח הגדול ביותר של הארי – ואת הכוח הזה הוא ירש דווקא מאמו.

סדרת הספרים מתמודדת עם המתח בין סוגי הירושה השונים כבר בספר הראשון. כשתלמידי הוגוורטס מגיעים לראשונה לבית הספר הם ממוינים לארבעה בתים שונים באמצעות "מצנפת המיון" שהם מניחים על ראשם. איך מצנפת המיון מחליטה את מי לשלוח לאיזה בית, לא ברור – אבל ברור שיש חשיבות לדם ולשושלת. כל בני משפחת מאלפוי הגיעו לבית מסוים, כל בני משפחת וויזלי לבית אחר. בספר הראשון מצנפת המיון מנסה לשלוח את הארי לבית שבו מרוכזים בני המשפחות האפלות – אבל הארי מבקש ממנה, בוחר, שלא תשלח אותו לשם.

בסוף הספר השביעי הארי בוחר בחירה נוספת: למות. הוא מבין שרק אם יקריב את עצמו למען הוגוורטס יהיה סיכוי להביס את וולדמורט. למות מבחירה, זה גם המהלך שאמא של הארי עשתה למענו כשהיה בן שנה. באופן שאינו לגמרי מוסבר בספרים, מות האם למען בנה חיסן את הארי והגן עליו מפני קללת המוות של וולדמורט – ובאותו האופן, כשהארי מת למען בית הספר, בלי כל ניסיון להגן על עצמו, הוא הציל את עצמו ואת יתר הלוחמים. אלו דבריו לוולדמורט רגעים ספורים לפני הקרב האחרון:

"הלילה לא תהרוג יותר אף אחד […] לא תוכל יותר להרוג אף אחד מהם, אף פעם. אתה לא תופס? […] עשיתי מה שאמא שלי עשתה. הם מוגנים מפניך." (אוצרות המוות, עמ' 665)

בסוף הסדרה הארי מוותר על שרביט הבכור ומניח אותו בחזרה בקבר של דאמבלדור – אותו מכשף זקן שהניח את הארי התינוק שבע־עשרה שנה קודם לכן על מפתן הבית של דודו ודודתו. בפעולה הזו הארי מבטל מערך ירושה שפעל וגבה קורבנות משך מאות שנים. הכוח של הארי לבחור בירושה של אמו מאפשר לו להפנות עורף לצורת החניכה האלימה ולכונן סדר חברתי אחר, אדיפלי פחות. אין ספק, כאמור, שהארי פוטר הוא רומן חניכה, אבל זו חניכה המלמדת שאפשר גם להתנגד לסדר שלתוכו נכנסים, וכאן טמונה גדולתה האמיתית של סדרת הספרים.

.

ג'יי־קיי רולינג, סדרת ספרי הארי פוטר, ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עליית הגג, 2000–2007. מאנגלית: גילי בר־הלל.
עידו פלד, יליד 1989, לומד ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגומיו לשירה גרמנית ויוונית עתיקה ראו אור בבמות שונות, בהן מוסף תרבות וספרות של "הארץ" וכתב העת לספרות "הו!". סיפורו הקצר, "חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג", התפרסם בגיליון 16 של המוסך.

 

הסדרה ראתה אור בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עליית הגג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

וּבְעִבְרִית | "ארגז הספרים", מוסעב מוסטפה / מיה קליין

"חששתי שבגלל הניתוק בין שני הצדדים הארגז עלול להיתקע באמצע הדרך ושקספיר וג'ויס יחוגו לעד בלימבו בין ישראל לעזה." מיה קליין בתרגומים משיריו של המשורר העזתי מוסעב מוסטפה, וברשימה על ארגז ספרים שיועד לספרייה בעזה

שלומי חגי, "פרט, עשן מס' 1", שמן על בד, 40/40, 2008

.

מוסעב מוסטפה

תרגום: מיה קליין

.

1.

כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה בְּעַזָּה,
עָלֶיךָ לִפְתֹּחַ קְצָת אֶת הַחַלּוֹנוֹת בַּקּוֹר הַזֶּה
כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְנַפְּצוּ
מֵהַלַּחַץ בָּהַפְצָצוֹת הַלֵּילִיוֹת הַצְּפוּיוֹת.
אַחֶרֶת יְכֻסֶּה רֹאשְׁךָ קַעֲקוּעִים
שֶׁל צַלָּקוֹת, וּבְשָׂרְךָ יְעֻטַּר
בִּרְסִיסִי זְכוּכִיּוֹת.

.

2.

"אֶפְשָׁר רַק לְדַמְיֵן!"
זֶה מָה שֶׁאֲנָשִׁים אוֹמְרִים
כְּשֶׁהֵם מְגַלִּים
אֵיךְ עוֹבֵר עָלֵינוּ הַיָּוֹם

"אֲנִי יָכוֹל רַק לַחֲלֹם"
כָּךְ אֲנִי עוֹנֶה לָהֶם
כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר וְרוֹאֶה
שְׁתֵּי צִפֳּרִים עוֹזְבוֹת אֶת הַקֵּן
כְּדֵי לָשִׁיר שִׁיר לְאָמָּן
הַיּוֹשֵׁב בְּגִנָּה
וּמְצַיֵּר בַּיִת
עַל הַהֲרִיסוֹת,
בְּשָׁעָה שֶׁהָעֲנָנִים מְצֵלִים עָלָיו
וְהָרוּחַ הַקַּלָּה
מְנַחֶמֶת מְעַט
אֶת לְחָיָיו הַסְּמוּקוֹת.

 

.

ארגז הספרים / מיה קליין

.

באביב 2017 קראתי כתבה על פתיחת הספרייה הראשונה בשפה האנגלית בעזה, שהקים מוסעב מוסטפה. לספרייה היו דרושים ספרים. כמו מוסעב, אני לומדת ומלמדת ספרות אנגלית. יצרתי איתו קשר על מנת לתרום ארגז ספרים שהיה בידי: מחזות שקספיר, בקט, דפו, וולף, ג׳ויס. מוסעב כתב שישמח לקבל את הספרים – הספרייה שיוועה לחיזוק – אבל שאל אם יש לי דרך להכניס אותם לעזה.

המרחק בין תל אביב לעזה הוא 92 ק״מ, פחות משעה נסיעה. התחלתי לבדוק את הנושא, תחילה מהכיוון המובן מאליו לכאורה: דואר ישראל. התברר שניתן לשלוח דואר עד הגבול, ומשם לתוך הרצועה באמצעות הדואר העזתי. הבעיה הייתה כמובן המעבר מכאן לשם. כשניסיתי לברר איך יעבור ארגז מהצד הישראלי לצד העזתי, לא הייתה תשובה. חששתי שבגלל הניתוק בין שני הצדדים הארגז עלול להיתקע באמצע הדרך ושקספיר וג'ויס יחוגו לעד בלימבו בין ישראל לעזה.

מוסעב הציע שאצור קשר עם חברת שילוח פרטית. התקשרתי לחברת DHL, שלהם משרדים בתל אביב ובעזה. במשרד בעזה טרקו את הטלפון כששמעו מאין אני מתקשרת. במשרד בתל אביב אמנם הסכימו לענות אבל עדכנו שהם מעבירים לעזה מסמכים בלבד ואינם עוסקים בחבילות כלל. כשסיפרתי על כך למוסעב הוא שלח לי תמונה של משלוח שקיבל – חבילת ספרים שהגיעה מגרמניה באמצעות חברת DHL ולא אחרת.

התחלתי להרים טלפונים, אולי לאחד מחבריי יש מכר או מכר של מכר שמכיר מישהו שנכנס לעזה ויכול לקחת עימו את ארגז הספרים. במהלך הבירורים שוחחתי עם אנשים רבים, ביניהם עובד או״ם, אדם ממזרח ירושלים שמשפחתו מתגוררת בעזה ובתו נפגעה מצה״ל, אב שכול ישראלי שמקדיש את חייו להסעת ילדים חולים מעזה לקבלת טיפול רפואי בישראל. דיברתי גם עם חבר שמלמד יוגה בגדה המערבית, בניסיון לבדוק אם הארגז יוכל להישלח לכתובת בגדה ומשם לעבור לעזה.

התברר שמסובך מאוד להעביר ארגז ספרים אחד מכאן לשם.

בינתיים, מוסעב ואני המשכנו להתכתב, על חיינו ועל המשפחות שלנו ועל החשמל (והיעדרו) בעזה, בעוד חום הקיץ מתעצם. מוסעב שלח לי משיריו, ארגז הספרים העלה אבק, ואני נואשתי מהניסיון להעביר אותו לעזה. במקום זה החלטתי לארגן ערב התרמה לספרייה; כך מוסעב יוכל לרכוש את הספרים ישירות. ב-9 ביולי 2017 התקיים אירוע ההתרמה, בהשתתפות סופרים ומשוררים שכותבים באנגלית בישראל: אמריקאים, ישראלים, אנגלים, צרפתים-וייטנאמים. מוסעב השתתף באירוע דרך הסקייפ. רוני ומיכל אדרי מ'מפעל השלום' אירחו בנדיבות. בכסף שנתרם רכשנו שוברים לאמאזון וכך, סוף-סוף, זכתה הספרייה בשפה האנגלית בעזה, על שם אדוארד סעיד, לקבל מאיתנו ספרים.

.

מוסעב מוסטפה הוא מורה לאנגלית וכותב שירה ופרוזה. נולד במחנה פליטים כשנה לפני הסכמי אוסלו. בעל תואר ראשון בהוראת השפה האנגלית, הקים את הספרייה באנגלית ע״ש אדוארד סעיד בעזה. הוא כותב: ״נולדתי לחוסר התקווה מאז אוסלו. אבל אני מנסה לחולל שינוי בעזרת ספרות, הקניית ידע והשראת אחרים״.
מיה קליין היא חוקרת ומרצה במחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. בעלת תואר ראשון ושני בספרות אנגלית מאוניברסיטת תל אביב. עוסקת בתרגום ספרותי משנת 2010. הפרוזה שלה (אנגלית) פורסמה במגזינים The Literarian ,Brevity ו-The Ilanot Review, היא תרגמה לאנגלית את 'מנגד' מאת יעל דיין (Mosaic Press, 2016) ותרגומיה התפרסמו בין השאר ב'מעבורת'.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך