מסה | לאבא שלי יש שרביט

"שרביט הבכור עבר לאורך ההיסטוריה של עולם הכישוף מקוסם לקוסם (רק בין קוסמים גברים, כמובן) בשרשרת ארוכה של סירוסים סמליים בצורת כישוף פריקת הנשק." עידו פלד על ירושה, התבגרות ובחירה בסדרת הספרים שכבשה את העולם, לכבוד יום הארי פוטר, ה-2 במאי

הארי פוטר והוריו (YouTube)

.

מאת עידו פלד

.

אני לא אוּפתע אם היום הזה יוכר בעתיד בתור 'יומו של הארי פוטר'. ייכָּתבו על הארי ספרים – כל ילד בעולם שלנו יידע את שמו!

(הארי פוטר ואבן החכמים, עמ' 21)

 

הספר הראשון בסדרת הארי פוטר מאת ג'יי־קיי רולינג נפתח בתמונה עגומה למדי. אלבוס דאמבלדור, מכשף זקן וגבוה, מניח באישון לילה תינוק יתום בן שנה על מדרגות ביתם של דודו ודודתו. לצידו רוכנת מכשפה ממושקפת, פרופסור מקגונגל, ומפצירה בו שלא ימסור את הארי הקטן לזוג המוגלגים (אנשים ללא כוחות קסם) האיומים הללו, שברור שאין להם כל רצון לטפל באחיינם, שצלקת משונה טבועה במצחו, בעשר השנים הקרובות. עוד לפני שנמצא מוציא לאור שמוכן להדפיס את הספר הראשון בסדרה, חזתה רולינג את גורל הילד־ספר שלה בדיוק פיגמליוני, דרך מילותיה של פרופסור מקגונגל: ייכתבו עליו ספרים, כל ילד בעולם ידע את שמו, ויום זה יוכרז כ"יום הארי פוטר".

דווקא הקביעה שלכבודה נכתבת רשימה זו, "יום הארי פוטר", אינה מדויקת. "יום הארי פוטר" לא חל בתאריך שבו התייתם הארי התינוק מהוריו כשניצל מקללה נוראה (31 באוקטובר), אלא בתאריך הניצחון בקרב האחרון המתואר בספר השביעי בסדרה (2 במאי). ולמעשה, מקורו של "יום הארי פוטר" במתיחה של אתר מעריצים של הסדרה, שפרסם ב-1 באפריל 2012 ידיעה שלפיה הכריז דייוויד קמרון, אז ראש ממשלת בריטניה, על ה-2 במאי כ"יום הארי פוטר הבינלאומי". למעריצי הסדרה לא היה אכפת שמדובר במתיחה, ומאז נחגג היום בתאריך זה.

שתי הנבואות האחרות של מקגונגל התגשמו ביתר דיוק: על הארי פוטר נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרי מחקר ופרשנות; המותג חדר לכל תחומי השיווק והמדיה האפשריים, וכל ילד בעולמנו – לא רק בעולם שעליו דיברה מקגונגל, ולא רק כל "ילד" – יודע מיהו הארי פוטר. וחשוב מכך: מכיוון שסדרת הספרים פורסמה לאורך עשור, נוצר דור שלם שלא רק גדל על הארי פוטר, אלא ממש התבגר איתו. אני שייך לדור הזה: כשקיבלתי ליום הולדתי העשירי את הארי פוטר ואבן החכמים, הספר הראשון בסדרה, קיבל הארי פוטר את מכתב הקבלה שלו לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. בקיץ שבו סיימתי י"ב הגיע אליי בהזמנה מוקדמת מ"אמאזון" הספר האחרון בסדרה, הארי פוטר ואוצרות המוות, שבו הוגוורטס נחרב עד היסוד והארי, כמוני, בן שבע־עשרה.

ילדים היום "צורכים" את הארי פוטר במהירות מטרידה. זמן קצר אחרי שהם לומדים לקרוא הם כבר גומעים בבינג' למעלה מארבעת אלפים עמודים – שבעת ספרי הסדרה – ועוד לפני שהגיעו לגילו של הארי בספר הראשון הם יודעים מה אורך השרביט של כל אחת מהדמויות ומה הרכיבים הדרושים להכנת שיקוי לשינוי צורה. אין להם ברירה: הארי פוטר הוא כבר חלק מהמובן־מאליו החברתי הגלובלי. עוד לפני שילדים היום לוקחים לידיהם את הספרים הם כבר יודעים היטב במי מדובר, והם ניגשים אל הספרים עם דימוי ויזואלי ורגשי מוכן מראש לכל דמות שיפגשו – שתמיד, למעשה, כבר־פגשו.

אבל החשיפה המושהית לחומרי הסדרה היא לדעתי אחד הגורמים שהפכו את הארי פוטר לרומן חניכה ענק ושובה במיוחד, לפחות עבור בני דורי. ספרי הארי פוטר שואבים את קוראיהם המתבגרים ומצעידים אותם בתלם אידאולוגי מסוים, מפתה ובעייתי לעיתים. ביסודו של כל רומן חניכה ניצב גיבור צעיר שלומד "איך להסתדר בעולם"; מה זה אומר בדיוק, מה לומד אותו גיבור – אלו דברים שמשתנים בין חברות ותקופות. אבל מהות המשימה, "להסתדר", היא קריטית לז'אנר וקריטית עבור הארי. לאורך הסדרה הארי לומד למצוא את מקומו בסדר החברתי. הוא מגיע אל עולם הקוסמים כילד יתום וצנום, ובהדרגה נחנך אל תוכו וקונה את מקומו כאישיות דומיננטית בחברה.

כמו הילדים בעולמנו, גם הילדים בעולם הקוסמים המתואר בסדרה תמיד כבר־יודעים מי הוא הארי פוטר – "הילד שנשאר בחיים", The Boy Who Lived. הארי שייך לשושלת מכובדת של גיבורים שניצלו בינקותם: משה רבנו, למשל, שאהבת אמו הצילה אותו מגזרת פרעה, ובמקום לטבוע ביאור הוא צף מעליו ונמשה ממנו. "הילד שנשאר בחיים" המפורסם ביותר הוא כמובן ישו. כמו הארי פוטר, ישו שורד (עדיף כאן המונח בשפות אחרות: survive, survivre, überleben – "לחיות־מעבר", "לחיות־מעל") פעמיים: זמן קצר אחרי שישו נולד ביקש המלך הורדוס להורגו, ויוסף ומרים ברחו עם הרך הנולד למצרים; ובבגרותו מת ישו על הצלב וקם לתחייה. ישו, משה וגם הארי הצילו (גאלו) את החברה שבה הם חיו בבגרותם – ונס הגאולה הזה התבשר כבר בעצם הישרדותם כתינוקות. כפי שאומר לופין, אחד הלוחמים נגד כוחות הרשע, בספר השביעי: "'הילד שנשאר בחיים' נותר סמל לכל מה שאנחנו נלחמים עליו: עליונותו של הטוב, כוחו של התום" (הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 402).

רומן החניכה של הארי, אם כן, אינו רק תהליך שבו הילד לומד להסתדר בחברה, אלא תהליך שבו החברה כולה מסתדרת מחדש סביב הארי – ולכן אין זה מפתיע שסדרת הספרים בוחנת מקרוב יחסי אבות ובנים. עוד הרבה לפני הפסיכואנליזה המודרנית והמצאתו של תסביך אדיפוס, הפיגורה של האב נתפסה כסוכנת של מוסר הסדר הקיים. היחס בין אבות ובניהם הוא שמבטיח את המשכה האֶתי של החברה – ואם להארי נועדה המשימה לגאול את החברה ממאבקיה ולכונן צורת קיום חדשה, אולי גם אין להתפלא שהוא יתום.

מראשית הסדרה נודעת חשיבות מכרעת לשושלת המשפחתית של הדמויות. יש משפחות טובות ויש משפחות רעות, ותכונותיהן של הדמויות, דעותיהן ואמונותיהן נובעות ישירות מהמסורת המשפחתית, פרט למקרים חריגים ומעטים מאוד. עניין הירושה עקרוני כאן, הן הירושה בחומר, כלומר הרכוש העובר מדור לדור, והן הירושה בדם, הייחוס לשושלת מסוימת ודמיון במראה ובאופי לבני המשפחה. כמו בסיפורי חניכה אחרים, גם בהארי פוטר מה שהבנים יורשים־לומדים מאבותיהם מאפשר להם להפוך בתורם לגברים־גיבורים. ובאמירה הזו, הנדמית תמימה, חבויה מוסכמה אדיפלית מטרידה ביותר: כדי לרשת את האב ואת תפקידו הסמלי כנציג החברה, צריך קודם כל לסלק את האב הממשי מהתמונה. והארי אכן יורש לא מעט מאביו המת, ג'יימס פוטר. כמוהו, הארי ספורטאי מוכשר – הוא שחקן הקווידיץ' (משחק ספורט פופולרי של קוסמים) הצעיר ביותר בתולדות בית הספר; הוא יורש מג'יימס גלימת היעלמות נדירה; בספר השלישי מגיעה לידיו של הארי מפה סודית של הוגוורטס שאביו היה שותף ליצירתה. ומעל לכל זה, הארי נראה בדיוק כמו אביו – לאורך הספרים דמויות שונות, שהכירו את ג'יימס בחייו, מתפעמות מהדמיון ולעיתים אף מבלבלות בין השניים.

לצד המתנות הרבות שהותיר אחריו האב, הצצות במהלך הסדרה, מופיעה בהארי פוטר סכמת ירושה נוספת ואדיפלית אף יותר: זו של שרביט הבכור, שנודע כשרביט החזק ביותר. שרביט הבכור גם רגיש מאוד, שכן הוא עובר לידי מי שמביס את בעליו הקודמים. שרביט הבכור עבר לאורך ההיסטוריה של עולם הכישוף מקוסם לקוסם (רק בין קוסמים גברים, כמובן) בשרשרת ארוכה של סירוסים סמליים בצורת כישוף פריקת הנשק, "אֶקְספֶּלִיאַרְמוּס!". "אקספליארמוס" הוא הכישוף המזוהה ביותר עם הארי, "סימן ההיכר" שלו (באנגלית: siganture move), כפי שנאמר במפורש בספר השביעי (אוצרות המוות, עמ' 71). כישוף פריקת הנשק הוא גם הכישוף שבו הארי משתמש כדי להביס לבסוף את אדון האופל, הלורד וולדמורט. כלומר, לצד "הירושה הטבעית" מהאב יש בספרים מערך נוסף של ירושה, המבוסס אך ורק על כוח. הבחירה של רולינג לכנות את השרביט הקטלני הזה "שרביט הבכור" היא לא פחות ממבריקה: מושג הבכורה, לכאורה, שייך למערך הירושה הטבעית. באמצעות שרביט הבכור רולינג מייצרת מודל של בכורה טבעית שהיא בה בעת ניתנת להעברה, כך שהבכור (הטבעי) הוא גם מי שראוי להיות בכור באופן צודק בעיני החברה. שרביט הבכור מיישב את הקושי המגולם בסוגיית הבכורה בחברה הפטריארכלית, שכן הוא מאפשר לחברה לוודא שמי שעומד בראשה אכן ראוי לתואר, מבחינה טבעית וצודקת גם יחד.

הארי יורש את שרביט הבכור ואת מתנות האב, ובעזרתם הוא ממצב את עצמו לא רק כסמל ("הילד שנשאר בחיים") אלא כגבר. בקריאת הסדרה בולט – צורם – ההבדל בין האופן שבו הארי יורש את אבותיו לבין כישלונן של דמויות אחרות בירושת אבותיהם. נוויל לונגבוטום, למשל, הוא קוסם לא מוצלח בן גילו של הארי, ששני הוריו איבדו את שפיותם במלחמה נגד וולדמורט. איבדו את שפיותם, אך לא מתו – ונוויל, כפי שמוזכר עשרות פעמים בסדרה, לא ירש את הכישרון שלהם לקסמים. גם וולדמורט עצמו כושל בירושה – במקום להתייחס לשושלת המגדרית ה"נכונה", הוא יורש את אמו. כמו הארי, גם וולדמורט יתום, וגדל בבית יתומים: אביו נטש את אמו בהריונה, והאם מתה בשעת הלידה. אב חי, כידוע, קשה יותר לרשת; ובכלל, מכיוון שאביו אינו קוסם ואינו מתייחס למשפחת קוסמים מפוארת, אין דבר שוולדמורט יכול לרשת ממנו. במקום זאת, וולדמורט יורש את כוחותיו מהצד המגדרי "הלא נכון" – אמו המתה הייתה בת לשושלת ידועה לשמצה של קוסמים אפלים. אין זה מקרי שוולדמורט לא מצליח לרשת את שרביט הבכור – מודל החִברוּת שלו לא אדיפלי דיו, הוא שואב את הלגיטימציה שלו מהצד המגדרי ה"שגוי". (ולמתקדמים: גם סנייפ ודאמבלדור יורשים מהצד הנשי, וגם עבורם אופן הייחוס הזה מסתיים באסון).

עד כאן ענייני החניכה בהארי פוטר נשמעים שמרניים להחריד – ואכן, אין ספק שיש ביצירה לא מעט שמרנות (שאם לא כן איך היא הייתה זוכה לכזו פופולריות). אולם לצד שני אופני הירושה שמנינו מופיע בספרים אופן שלישי, מסתורי, שתופס מקום מכריע בעיקר בסיום הסדרה. שתי צורות הירושה שהוזכרו הן צורות גבריות, במובן ליטראלי לחלוטין: אלו ירושות ששותפים להן גברים בלבד, וכשגבר מנסה לרשת את אמו התוצאה מעוותת וקטלנית. אבל ספרי הארי פוטר גם חותרים תחת מודל החניכה־ירושה הפטריארכלי. ככל שהסדרה מתקדמת הארי נחשף ליותר ויותר פרטים מטרידים על אביו, שהיה נער די אלים ואכזר בימיו בבית הספר. הארי, שהתענג בעבר על הדמיון הבולט בינו לבין אביו, מתחיל להתבייש בו ולחשוש שיהפוך להיות כמוהו. לצד תבנית הירושה הטבעית ותבנית הירושה הכוחנית־צודקת, נכנסת כאן לתמונה אפשרות ירושה שלישית – ירושה מבחירה.
"ירושה מבחירה" היא מונח זר לאופני הירושה שעסקנו בהם עד כה. הארי יורש את גלימת ההיעלמות כי הוא הבן של אביו, לא כי הוא בחר בזה; הוא יורש את שרביט הבכור באופן אוטומטי כי הביס את בעליו, לא כי הוא בחר בו. "ירושה מבחירה", לדעתי, היא הכוח הגדול ביותר של הארי – ואת הכוח הזה הוא ירש דווקא מאמו.

סדרת הספרים מתמודדת עם המתח בין סוגי הירושה השונים כבר בספר הראשון. כשתלמידי הוגוורטס מגיעים לראשונה לבית הספר הם ממוינים לארבעה בתים שונים באמצעות "מצנפת המיון" שהם מניחים על ראשם. איך מצנפת המיון מחליטה את מי לשלוח לאיזה בית, לא ברור – אבל ברור שיש חשיבות לדם ולשושלת. כל בני משפחת מאלפוי הגיעו לבית מסוים, כל בני משפחת וויזלי לבית אחר. בספר הראשון מצנפת המיון מנסה לשלוח את הארי לבית שבו מרוכזים בני המשפחות האפלות – אבל הארי מבקש ממנה, בוחר, שלא תשלח אותו לשם.

בסוף הספר השביעי הארי בוחר בחירה נוספת: למות. הוא מבין שרק אם יקריב את עצמו למען הוגוורטס יהיה סיכוי להביס את וולדמורט. למות מבחירה, זה גם המהלך שאמא של הארי עשתה למענו כשהיה בן שנה. באופן שאינו לגמרי מוסבר בספרים, מות האם למען בנה חיסן את הארי והגן עליו מפני קללת המוות של וולדמורט – ובאותו האופן, כשהארי מת למען בית הספר, בלי כל ניסיון להגן על עצמו, הוא הציל את עצמו ואת יתר הלוחמים. אלו דבריו לוולדמורט רגעים ספורים לפני הקרב האחרון:

"הלילה לא תהרוג יותר אף אחד […] לא תוכל יותר להרוג אף אחד מהם, אף פעם. אתה לא תופס? […] עשיתי מה שאמא שלי עשתה. הם מוגנים מפניך." (אוצרות המוות, עמ' 665)

בסוף הסדרה הארי מוותר על שרביט הבכור ומניח אותו בחזרה בקבר של דאמבלדור – אותו מכשף זקן שהניח את הארי התינוק שבע־עשרה שנה קודם לכן על מפתן הבית של דודו ודודתו. בפעולה הזו הארי מבטל מערך ירושה שפעל וגבה קורבנות משך מאות שנים. הכוח של הארי לבחור בירושה של אמו מאפשר לו להפנות עורף לצורת החניכה האלימה ולכונן סדר חברתי אחר, אדיפלי פחות. אין ספק, כאמור, שהארי פוטר הוא רומן חניכה, אבל זו חניכה המלמדת שאפשר גם להתנגד לסדר שלתוכו נכנסים, וכאן טמונה גדולתה האמיתית של סדרת הספרים.

.

ג'יי־קיי רולינג, סדרת ספרי הארי פוטר, ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עליית הגג, 2000–2007. מאנגלית: גילי בר־הלל.
עידו פלד, יליד 1989, לומד ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגומיו לשירה גרמנית ויוונית עתיקה ראו אור בבמות שונות, בהן מוסף תרבות וספרות של "הארץ" וכתב העת לספרות "הו!". סיפורו הקצר, "חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג", התפרסם בגיליון 16 של המוסך.

 

הסדרה ראתה אור בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עליית הגג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מיוחד | מאתיים שנה להולדתו של קרל מרקס

"שאלתו של מרקס לא התיישנה כלל וכלל, אדרבה, היא הפכה לרלוונטית מאי פעם בעידן שבו כל ילד מצויד בשבעה מסכים ובחמש דקות ריכוז, לכל היותר. מה לאותו ילד ולאפוסים ההומריים?" תדהר ניר ברשימה לכבוד האחד במאי ולרגל יום הולדת 200 למחבר 'הקפיטל'

יונתן הירשפלד, "פסיפאה", שמן על בד, 180/120, 2011

.

מרקס על אמנות וילדוּת בנרטיב-העל של האנושות

מאת תדהר ניר

.

עבור רבים, החשיבה המרקסיסטית הפכה לשם נרדף לחשיבה שאבד עליה הכלח. התפרקותו של הגוש המזרחי בישרה, לכאורה, את ניצחונה הבלתי המעורער של האידאולוגיה הליברלית, או יתרה מכך – בישרה התנערות "מפוכחת", סוף כל סוף, מכל אידאולוגיה, "פוסט-אידאולוגיה" שהולמת את זמננו יותר מכל אחת אחרת. אלא שצורת חשיבה זו חוטאת לא רק בעידוד של שימור יחסי הכוחות הקיימים, אלא באידאולוגיה הרואה עצמה כהתפתחות אחרונה. היא נופלת מבלי משים בדיוק לאותו היסטוריציזם המאפיין את המחשבה המרקסיסטית, כלומר לחשיבה על התאמה (או חוסר ההתאמה) שבין מוצרי התרבות לבין ההתפתחות הטכנולוגית. לשם כך אין צורך לטעון שהמרקסיזם אי פעם התאים למציאות כלשהי. מספיק לטעון שהאידאולוגיה השלטת אכן תופסת עצמה כהולמת את ימינו וכמאפשרת לנו לעמוד מול אתגרי המציאות המשתנה, בדיוק משום שאותה אידאולוגיה לעולם לא תחזור לאותן צורות חשיבה מיושנות. ממש כפי ששונאי פרויד עדיין פולטים מדי פעם מושגים כגון "תת-מודע", או "לא-מודע", כך גם התפיסות הליברליות, הנאו-ליברליות או הפוסט-ליברליות שבויות בהיסטוריציזם, כיוון שהללו מכתירות את עצמן במודע או שלא במודע כקץ ההיסטוריה. היסטוריציזם זה בא לידי ביטוי ברתיעה מצורות מחשבה שנחשבות מיושנות, ובשלילתן: המחשבה הפוסט-מודרנית – כלפי המודרנה, והמחשבה הליברלית – כלפי הניסיונות הסוציאליסטיים המיושנים והכושלים לתיקון החברה.

אך המרקסיזם עצמו, כתאוריה, מעולם לא היה אמור להיות מבנה מופשט וסטטי, אלא להשתנות ללא הרף. התאוריה עצמה אמורה לעקוב אחרי התפתחותם ההיסטורית של כוחות הייצור והאופנים שבהם הללו קובעים, לפחות במידת מה, את הייצור התרבותי. קביעה זו מנסח מרקס כתלותו של מבנה-העל – קרי המבנים האידאולוגיים השונים הכוללים את הפילוסופיה, הדת, האמנות ושאר מוצרי התרבות – בבסיסה החומרי של החברה. רעיונות אינם נולדים בחלל ריק, אלא ברוחם של אנשים מציאותיים שפעולתם מותנית בהתפתחות כוחות הייצור. אך התניה זו איננה פשוטה כלל ועיקר. אין מדובר בקביעה חד-ערכית מוחלטת כפי שמרקסיסטים ולא-מרקסיסטים רבים טועים לחשוב, ומבנה-העל איננו אך ורק השתקפות פשוטה כהשתקפותם של הצללים האפלטוניים על קיר המערה.

כך למשל מקשה מרקס, במבוא לביקורת הכלכלה המדינית* (Grundrisse), כיצד ניתן להסביר את סוד הקסם של התרבות והמיתולוגיה היוונית על דורות רבים כל כך. כיצד ניתן להסביר את העובדה שהללו הפכו למופת ולאמת מידה לטעם במשך שנים רבות, זמן רב לאחר שהתרבות החומרית שהצמיחה אותן עברה מן העולם? אחד הנושאים המרכזיים במיתולוגיה ובדת העתיקה, גורס מרקס, הוא היחס בין האדם לטבע: "כל מיתולוגיה גוברת על איתני-הטבע וכובשת ומעצבת אותם בדמיון ובכוח הדמיון. היא נעלמת איפוא עם כיבושם-במציאות. מה תהא על [האלה] פאמה בכיכר [שבה שוכן] בית-הדפוס של ה'טיימס'?"

האדם הכניע בדמיונו כוחות טבע מאיימים כך שהאלים, כהאנשתם של הללו, קרמו עור וגידים והפכו לחלק מהנרטיב המכונן. עבור האדם המודרני, האמונה באל המופקד על השמש, הים או פלג הנחל נראית ילדותית משום שהלה התגבר על הטבע היטב, אינו רואה בו יותר אלא חומר דומם העומד לפקודתו כמשאב, מוכן לעיצובו בדמותו שלו.

נשים לב ששאלתו של מרקס לא התיישנה כלל וכלל, אדרבה, היא הפכה לרלוונטית מאי פעם בעידן שבו כל ילד מצויד בשבעה מסכים ובחמש דקות ריכוז, לכל היותר. מה לאותו ילד ולאפוסים ההומריים? ובלשונו של מרקס, "היָדוּר אכילס בכפיפה אחת עם אבק שריפה ועופרת?" ההסבר שנותן מרקס לחוסר ההתאמה דלעיל שבין מבנה-העל לבסיסה החומרי של החברה לא יכול להתקבל היום. הוא חוטא, רחמנא לצלן, בנרטיב-על שבו אנו מתבוננים אחורה, אל ילדותה של האנושות, בגעגועים נוסטלגיים אל מציאות תמימה יותר שבה שלט הדמיון. "אין אדם יכול לשוב ולהיות ילד, שאם כן ייעשה ילדותי. האך האין תמימותו של הילד משמחת לבו [של האדם] והאין הוא גופו חייב לשאוף לחזור ולהפיק את אמיתו של הילד על שלב גבוה יותר?" איננו יכולים לשוב ולחזור להיות ילדים, אך האין הילדותיות של הארי פוטר ושר הטבעות מצביעה בדיוק על געגועים נוסטלגיים לעידן פרה-מודרני שבו אפף המסתורין חפצים קסומים ותמרן היטב דרקונים ומפלצות? בנוסטלגיה חבויה ביקורת על עידן המניפולציות, עידן שבו כל היצג וכל ייצור תרבותי חשוד – ופעמים רבות בצדק – בניסיון להתגבר על ההבדלים האינדבידואליים ולהפוך לסחורה. ערך החליפין הוא עקרון עוצמתי מאין כמותו החוצה פערי זמן ותרבויות, כך שהעוצמה העולה על כל דמיון מתבררת כעוצמה שאין להתחרות בה, עוצמתו של ההון. במובן זה, "עידן התמימות" איננו מצטיין בתמימות ממשית, אלא במערך כוחות מוחשי יותר, שנצלנותו, דכאנותו ואכזריותו היו גלויות לעין, בניגוד לניצולם המופשט של משאבי האנוש. כך אפשר גם להבין את "הפקת האמת של הילד" – כהחזרתה של העוצמה אל תכליתה האנושית.

יתר על כן, האין אנו חווים בעצמנו רגרסיה אינפנטילית הפוכה, מעל ומעבר לכל נוסטלגיה, כאשר ספרות העבר הופכת להיות נגישה פחות ופחות לילדים בעידן הוויזואלי, כאשר המשלבים הגבוהים נותרים מנת חלקם של מתי מעט בדור שזקוק ללא הרף להנגשה ולמספרים מוכשרים שימחיזו מחדש את אותם סיפורים מכונני זהות בצורה "קומוניקטיבית", מעטפת לשונית שאיננה אלא מכבסת מילים לפשטנות והשטחת הנרטיב? אובדן נרטיב-העל משמעותו העמקת הזרות בעידן פיצוץ הנרטיבים המתחרים, והחלשתה של הסולידריות האנושית האוניברסלית שמרקס חזה את התגלמותה לשווא בפרולטריון בתור הסובייקט המהפכני. אך אולי לא חזה לשווא? שמא ההיסטוריה עדיין לא הסתיימה, ואותם פרגמנטים חברתיים, אותה מראית עין של מגוון כוחות חברתיים אוטונומיים או אוטונומיים למחצה, עשויים להתאחד לכלל סולידריות כלשהי, זעומה ככל שתהא? גם אם מדובר בפנטזיה ותו לא, המעיין היטב ברעיון זה ימצא שוויתור עליה יגרור מחיר מוסרי קשה מנשוא.

.

* כל הציטוטים – מתרגומה של חנה הוכברג, בתוך 'קארל מארקס, פרידריך אנגלס, על אמנות וספרות', ספרית הפועלים, 1951.

.

ד"ר תדהר ניר הוא פילוסוף של האמנות, מחבר הספר "המרי הטרגי – אדורנו והלא מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית". רשימתו "שונא ביקורתו, שונא ספרותו" התפרסמה בגיליון 12 של המוסך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | קסססס. בעלת זבוב קוראת לחתולים

"המומה מעצמי, מלגלגת, שטופת התנגדויות ונכנעת, קיססתי לבקשתה של האשה קצרת הנשימה דקות ארוכות עד שהחולה שלה הגיח. חתול בשחור-לבן, כחוש". סיפור מאת לבנה מושון

חגית שחל, "פולי", שעווה רכה ואקווטינטה, 18/20, 2008

.

בעלת זבוב / לבנה מושון

.

שוב הקסססס הזה. מוכר משמיעה רחוקה, שלא נותנים עליו את הדעת שנים. זה ימים, אולי שבועות, שנפל עליי רצף קסססססיוני שלא מרפה. מאז אשפזתי את עצמי בבית עם רגל שבורה פרטו הקססססנים למיניהם על סיב חבוט בתוכי. הם והזבוב שהמשיך לנתר בטירוף בשדה הראייה עייפו אותי. ממש לא רעבתי לזבובים של מטורפים בסביבתי. דומה שקוראים לה ברכה, אינה זרה לי לגמרי. מעולם לא בדקתי את השם. מטיילת בירכתיים הרחוקים של הסביבה, תרה סביב הבית שלי, פוסעת סביב הבתים האחרים, ליד פחי האשפה, בשוליים של הרחוב, מאחורי השיחים, הולכת ומתכופפת מתחת לגלגלי מכוניות למען עוד קסססס קטן, משאירה שאריות מזון מארוחת הצהריים שלה, אורז אדום עם זנבות דגים מטוגנים, מותירה קעריות גרגירים יבשים טבולים בחלב, מותירה נחילי זבובים מטופחים, מזינה ומפרנסת חתולים, בריאים להשמין וחולים להושיע. בכל יישובי המועצה אין יישוב שכל אזרח חמישי בו הוא חתול רחוב כמו בשלנו. ועדיין לא נח מפיה הקסססס שלא הפריע זמן רב עד שכבר הפריע. אמש, באחת עשרה וחצי בלילה, גדשה את הסאה. בפיג'מה קֵיצית צלעתי אליה על הקביים, בתאורת עמודי החשמל התקרבתי. באתי להתחנן בטוב שתפסיק. לא באת להרביץ לי? הביטה בי מלאת אימה. הרגעתי אותה. תעשי טובה, פצחה בתחושת הקלה ובקול שׁחוּק, קשה לי לנשום. שנים היא מעשנת שלוש קופסאות סיגריות ביום, יש לה כבר מחלת ריאות כרונית, כן היא יודעת שהיא זקנה מטומטמת, לא אחת כזו שמחפשת תשומת לב אלא כזו שלא תשתנה יותר, בגילה קשה לה לוותר, לא על אלה ולא על אלה, עכשיו קשה לה עוד יותר להתכופף, ובמצב שלך, זה גבס, נכון? הוסיפה באהדה, נתחלק בעבודה, אני אתכופף ואת תעשי את הקסססס במקומי כי אין לי כבר נשימה. עוד מעט תגיע אֶמה, מאכילה דפוקה כמוה, רק בשעות האלה היא מתפנה, נציל את המסכן האנמי וניקח אותו לווטרינרית. בחושך לא רואים, אבל יש לו פה לבן, תבואי ביום, תראי … הרבה אני לא רואה אותך בעיניים שלי, אבל יודעת שאת קיימת. אפילו את השם אני לא מכירה. את המהנדסת מהבית בחרדל?

כן, מהבית בחרדל. בפיג'מה קיצית, צולעת בברך מורמת, המומה מעצמי, מלגלגת, שטופת התנגדויות ונכנעת, קיססתי לבקשתה של האישה קצרת הנשימה דקות ארוכות עד שהחולה שלה הגיח. חתול בשחור-לבן, כחוש, עם עיניים כבויות ופה פתוח. נראה גמור כמוה. בניגוד לרצוני המתנתי רבע שעה לבואה של אותה אמה, שיצאה בוכייה מהמכונית עם כלוב ביד. שש-עשרה שעות היא על הרגליים, להתנדבות הזו אין סוף, ייללה בטרוניה. אבל לו יש תקווה, ניחמה את ברכה ובה בעת דיברה חתולית למסכן, משכנעת אותו בנועם לרחם עליה ולהיכנס לכלוב, גם למאכילות יש גבול ורגליים כואבות וגב כפוף, אף אחד לא אומר תודה, להפך. שכנים נזעמים אורבים ותוקפים ומקללים אותה, מי צריך את הלהקות האלה, אבל היא לא יכולה לעמוד מנגד ולא להושיט יד. ואז הסתלקו שתיהן עם הכלוב במכונית והשקט חזר – וגם אני חזרתי למיטה מופתעת ומהרהרת. הבוקר עלה, ואיתו התרומם הקסססס הטרי והבלתי נלאה של קצרת הנשימה. הקשבתי לו שלא באשמתי. לא מיהרתי לשום מקום, בייחוד לא לעבודה. קמתי וצמחתי אל תוך אור היום העולה והתיישבתי עם הזבוב שלי על הספה.

לראשונה הופיע ביום שבו שניהם נקברו. תחילה כמטר הבזקי אור מוכספים משני צידי רקותיי, כמו רסיסים הניתזים בעת הלחמת מתכת, יריקת פתיתי אורות בעיניים. אז חשבתי: האסון גדול עליי וסערת הנפש משגעת את הגוף, אבל יעבור. גם הם, האברכים, קוממו אותי ברחבת ההספדים בגלל התרנגולת הצחורה שטולטלה חסרת אונים ביד השוחט וראשה הושלך בהמשך לירכתי הבור של אמי. דווקא אצל אמי ולא אצל אבי. אחר כך, ליתר דיוק למחרת, כשזרמו המנחמים והלחץ גבר, היה גופי רגוז מדברי ההבל של דודני יוחאי, שישב וקשקש את עצמו בתיאורי החיפושים בשווקים אחר תרנגולת חיה ונושמת שתהיה כפרת מנחה למלאך המוות, שיפסיק להכות במשפחה. תוך שהוא מפתל באצבע את ציציותיו וזעמי עליו, התרוממה משום מקום עדת זרזירים-זבובים בריקוד שמימי אל תוך עיניי, מושכת בעקבותיה קורים מסורגים ושובלים קטנים של כתמים זגוגיים, מעין אריג דקיק עכור בשני חלונותיי. הנקודות השחורות והשקופות התרוצצו בכיוונים שונים ועוררו מרבצם את עצביי החשופים. נמלכתי בדעתי והגדרתי אותם במחשבה שנייה רק כזבובים, זרזירים לא פולשים לבית. הנפתי יד ימין ולאחר מכן יד שמאל לגרש את המחוללים נוכח עפעפיי, טאטאתי אותם פעם אחר פעם לשווא. הנחיל זז בדבוקה לימין, זז לשמאל, עלה מעלה, ירד מטה, כמו לשגע אותי אמר. אולי הזיה רגעית, דיברתי לעצמי. הלומה ומבולבלת ומוכת בהלה קמתי ונטלתי עיתון, ראיתי במטושטש את מודעת האבל על יקיריי, הצלחתי לקרוא קמעה אך הם עדיין היו שם, הזבובים, התרוצצו ובלבלו.

כל אותו יום רדפתי אחריהם, קראתי לאמי ולאבי ושכחתי שכבר התייתמתי. בלילה דמיינתי שאולי אתעוור ואני רק בת עשרים ושתיים. אך הבוקר עלה, המנחמים באו בעקבותיו, בדקתי את עצמי מול אור השמש החריף. הם עוד היו שם, הזבובים. המשכתי לרדוף אותם כמשוגעת. עוד שבועיים חלפו. נגררתי לרופא עיניים עם בת דודתי יסמין, שהתעקשה מדאגה למשוך אותי אליו. אין קרעים ברשתית, התנזלות הזגוגית, יעבור לך עם הזמן, אבחן את התופעה. הדבוקה אמנם ריככה את מופָעה, אלא שזבוב אחד זכרי, גדול ובלתי ידידותי בעליל התמיד לרחף והפך לי למכר. רופא טבעוני מערד, שאליו נסעתי עם יונית, המליץ לאכול מזונות השומרים על העיניים ומכילים קרוטנים, ביופלבונואידים ואנתוציאנידים, שמהם מתקבל הצבע האדום שברימונים, בענבים ובאוכמניות. המליץ גם לבלוע תוספי מזון, כמו נוגדי חמצון, ויטמין סי קומפלקס, להקטין את הלחץ התוך-עיני, לשפר את מבנה הקולגן ואת זרימת הנוזל התוך-עיני. עשיתי כדבריו ולא התמדתי. שלוש עשרה שנה אחרי, הזבוב עדיין פושק את כנפיו בעוז במרכז הראייה שלי והופך את חיי לשוקולד מריר. ממתינה לו שישקע בימין, אפילו בשמאל, למטה או למעלה, היכן שיבחר, ובלבד שיזוז מדרכי. ועתה בא הקסססס הזה.

היו נקישות בדלת ונסחבתי אליה על קב בודד. אותה ברכה מאמש עמדה שם, עברה את שער הברזל, הלכה בשביל, דפקה כאחת שמותר לה, מוקפת זבובים. באותה בצרידות ביקשה כוס חלב, מותק, כי הכול נגמר לה במקרר, ושניים, פה, מחכים, רעבים, מסכנים. פחדתי להעיף את הזבובים, תהיתי אם הם אצלי או אצלה. הלכתי למטבח ומיהרה אחריי. הבאתי כוס נקייה שבקושי מצאתי במהומת הכלים המלוכלכים על השיש ומזגתי מהקרטון. אני זוכרת כמו היום את הלוויה שלהם, אמרה, בדיוק הלכו לי שני חתולים שחורים לאיבוד. אולי יומיים גרתם פה. לא ידעתי מה להשיב לה. לא מצאתי דיבור. איך קוראים לך? היא נטלה את הכוס וכאילו לא רצתה לעזוב. גרונה השתנק בשיעול קצר, אך התעקשה להוסיף בקול שׁחוק, לא הכרתי אותם, אבל הלב כאב. רק פעם אחת ראיתי את אבא שותל את הברושים ואימא שלך עמדה והסתכלה והידיים שלה על המותניים. עברתי ליד הגדר לחפש חתולה שרציתי לעקר על חשבוני, התמונה לא יורדת לי מהעיניים. פשע גדול. הנהנתי בראשי כמשתתפת בצערה והזבוב טס במהירות מימין לשמאל ובחזרה. איך התנפל הרוצח הזה בחממה? ועל שניהם יחד?! מי המטורף שקיבל פועל עזתי לעבודה? הלב נשבר, אמרה ונחנקה שוב. הדיבור לא טוב לך, הערתי כשאני נגררת אל הדלת, גם הקסססס לוקח לך את כל האוויר. למה לך את כל זה? היא באה בעקבותיי. מה לעשות, חייבים, השיבה, אני אחיה – אם הם יחיו, קשה לי לראות את ההזנחה ואת ההתעלמות. אבל אם את שואלת אותי שאלות כאלה, כנראה הלב שלך לא אומר לך כלום.

החץ שירתה בי פגע חזק מהצפוי. מאז שאודי עזב נעשיתי סגורה ואנוכית. אני והעבודה. אני וצרכיי. אני והזבוב. לא סובלת אף אחד לידי. באשמתי הלך, בגלל קוצר רוחי ונרגנותי. לא היה מגיע לו כך. בשקט אסף את חפציו אל תוך תרמיל צבאי, כאוב נשק לי על הלחי, אמר שלום ויצא ולא רצתי אחריו. כך נגמרו חמש שנים. היה קיץ חם, הביל, בלתי נסבל, כמו עכשיו. לא זזתי ממקומי, לא קראתי לו לחזור. הזבוב ביצע חוגה שלמה וחזר למרכז האישון, מחייך ומתגרה. מאז עברה שנה, נשארתי קפוצת שפתיים ואבודה. הובלתי אותה לחצר, לרמוז לה שלא תתעכב אצלי יותר, וכן, שמי אריאלה. זבובים חגו מעל כוס החלב. מעבר לגדר רבצו שני חתולים לבנים בפישוט איברים על גג המכונית שלי. היא הלכה והקסססס הלך והתרחק איתה.

מיהרנו אני והזבוב לשבת חזרה על הספה והתרוצצנו על גבי דפי ספר. יחד אכלנו ארוחת צהריים ממגשית שחיממתי. שניצל, קישואים במיץ עגבניות וגרעיני תירס עם פתיתים. הזבוב ליקק שפתיים ואני פחות. שום דבר שאכלנו לא הכיל קרוטנים, ביופלבונואידים ואנתוציאנידים. לא שמרתי על עיניי. בחמש, כשהשמש הייתה במלוא זוהרה החריף והאוויר עוד ההביל, שמעתי רעשים בחוץ. סליחה, אמר האיש ונסוג מבין השיחים כשהגעתי לאמצע החצר שלי מדדה על הקביים, לבן שיער, אדום פנים, בחולצה משובצת ובסנדלים. ברכה, אשתי, שלחה אותי. אמרה שאת נחמדה ומבינה. הוא ברח לכאן, גמגם והצביע על הגור בזרועותיו. גם אתה בעניין? שאלתי. השתלטו לי על החצר. כמה פעמים הם נכנסים מבלי שאני יודעת?

רק עוזר, הגיב במבוכה וצעד קדימה, לאשתו המשוגעת. יש לה בראש זבוב שאי אפשר להוציא. אפילו לקחה מהבנק שישים אלף שקלים הלוואה להאכיל ולעקר אותם. הוא המשיך ללכת וכמעט יצא מהחצר. ואז חזר בו והסתובב אליי. פעם הייתה קונה בחודש חמישים שקי מזון עבורם, ככה, עוזרת לחסרי האונים על חשבון המשפחה. שעות מתרוצצת ברחובות, קמה מארבע בבוקר. נוסעת ממקום למקום, חוזרת הביתה מרוסקת. כבר חשב לקום ולעזוב אותה, רוצה בית נורמטיבי כמו שיש לכולם. אחרי ארבעים שנה ביחד, לא פשוט. הוא לא מאלה שמחפשים בחוץ ריגושים, אבל גם לא טלפונים מבהילים ממנהל הבנק. ברור שצריכה טיפול נפשי. זה חזק ממנה. משהו משובש בחשיבה. לא רציונלי. היא תגמור בכלוב של בית המשוגעים. באמת, לא יודע מה לחשוב.

גם אני לא ידעתי. הוא הלך ואני נכנסתי הביתה. ישבתי על הספה וצמחתי על המשענת. דקות ארוכות היססתי. קיססתי. נטלתי את הטלפון ביד וחייגתי. "היא טעתה, ברכה. הלב עוד אומר דבר או שניים. האם הוא יהיה שם להקשיב לו?"

 

לבנה מושון היא ילידת תל אביב, תושבת בקעת אונו. ספרה "שתיקת הצמחים" היה מועמד לפרס ספיר, והיא זכתה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער על הספר "מכתבים מגבעת הזבל". פרסמה יותר מ-40 ספרים. עיתונאית לשעבר ואשת חינוך בהווה.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

רָעַד קוֹלֵךְ | ציפי גוריון מתארחת במדור עם שירהּ של הזמרת שני פלג, "הדוד גיבור"

"היא מאכילה אותי דבש חמוץ / שנוזל לה מהשפתיים / היא משקה אותי חלב שחור / מטפטף לה מהשדיים / היא רוצה אותי על הפנים / היא רוצה אותי על הברכיים". הדוד הגיבור משיר הילדים מוסר את חייו לאהובתו התובענית

ורד נחמני, "חצר המשחקים 1", שמן על בד, 75X55 ,2002

.

מאת ציפי גוריון

.

ניתוקים של שני פלג הוא אלבום קשה. ומטריד. ונפלא. הוא צריך לבוא עם אינספור אזהרות טריגר. התעללות בחיי הזוגיות, אונס מפורש ומפורט, דיכאון, סטוקר שהולך לפגוש את הסלב החביבה עליו ללא ידיעתה ועוד ועוד.

השיר הראשון באלבום, "יום חדש", לחן של פלג למילותיו של יוסי אלפנט, זורק אותנו במהרה אל תוך העולם הרועש, הקודר, של שורת הגיבורים של האלבום. "יום חדש – עולם ישן", היא שרה, "עוד לא למדתי לבכות אבל אני לומד לצעוק". גם בהמשך, בשיר "רפונזל": "קשה להיות אדם, או שאתה מרים ידיים או שאתה נלחם". הגיבורים של פלג נאבקים. קל לפטור אותו כאלבום מדכא, אך גיבוריה של פלג לא שוקעים מטה בקלות – רבים מהם נותנים קול לשקיעה הזו, רבים מהם שורטים ונאחזים בציפורניים, העולם נגדם, אבל הם לא הולכים בלי להילחם על חייהם. לתוך העולם הזה נכנס "הדוד גיבור", השיר השני באלבום.

"הדוד גיבור", מילים ולחן: שני פלג, ביצוע: שני פלג עם אילנית

"הדוד גיבור" מציג מערכת יחסים כוחנית ומדכאת של הדובר בשיר עם הארץ שלו. מערכת היחסים הזו מוצגת בכמה רבדים. ראשית – הנרטיב, תיאור המסע שעובר הדובר עד סופו הבלתי נמנע; שנית, שפע אלוזיות ל"שירי ארץ ישראל הישנה והטובה" במילות השיר, ובסופו אירוח של אחת המייצגות הקלאסיות של הז'אנר, אילנית; שלישית, קולה של שני פלג, גם כמגישה ווקאלית, גם כמי שעורכת את כל החומרים הללו אל תוך השיר ומגישה אותו לקהל.

זוחל בתעלות שלה
עם הסכין בין השיניים
מטפס על הגבעות שלה
הורג את האויבים שלה בידיים
היא רוצה אותי על הפנים
היא רוצה אותי על הברכיים
הם כולם אומרים
הם כולם יודעים
היא לא טובה אליי

הדובר שלנו מתאר את התנועה שלו בתוך הארץ, "זוחל בתעלות שלה". הוא לא זקוף אלא כפוף, על ידיו ורגליו, נתון במאמץ פיזי. בזחילה יש השפלה. הוא זוחל "עם הסכין בין השיניים", דימוי ויזואלי מאוד המעלה, לצד אסוציאציה של מוכנות לקרב, את הידיעה שהסכנה בוא תבוא. לארץ יש אויבים, והדובר בשיר הורג אותם בידיים. מגן עליה בידיים חשופות, אף שיש לו סכין. להרוג בידיים זה לא כמו להרוג בירי ברובה, מרחוק. זו הריגה אכזרית שרואים בה את האויב דועך לאיטו, הריגה ללא גורם מתווך, הריגה שמצריכה זעם קדוש, כוונה מלאה. ואין לו ברירה – זה מה שהיא דורשת ממנו, שיהיה על הפנים, על הברכיים, בזחילה, עבורה.

ויש שם צופים, הוא והיא לא לבד שם, יש "הם", "כולם", שברור להם שהיא לא טובה אליו. האופן שבו פלג שרה את זה מעניין: היא מושכת את ה"אליי", מתפתלת, אבל יורדת בטונים בשילוב של ידיעה והשלמה עם איזו משחקיות: היא איתנו, נותנת לנו להבין שהיא מתבוננת בו כמונו ורואה שיש פה מצב בעייתי, אבל היא גם מייצגת אותו, את הדובר שמוכרח לעשות את מה שארצו/ אהובתו מבקשת.

הדוד גיבור
חוזר היום הביתה משדה הקרב
הוא יביא לנו דרור
בשתי עיניו כוכבים
ובאוזניו צלצולי פעמונים

הפזמון מחזיר אותנו לשם השיר, "הדוד גיבור", שמרפרר מיד לשיר "שנה טובה" מאת לוין קיפניס ("שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת", בביצועה הידוע של אילנית). פלג שרה פה ברוך, עם פחות קשיחות בקול שלה לעומת הבית הראשון. היא המספרת האחראית, שמעבירה הלאה את הסיפור הזה ויודעת שהוא קשה.

הדוד הגיבור שלנו "חוזר היום הביתה", כמו כל הגברים השבים ממשמרתם בשירים על אבות, אהובים וחיילים ("החייל שלי חזר" של נעמי שמר, "פרחים בקנה" של דודו ברק, "שיר של אחרי מלחמה" של אריק איינשטיין עוברים בסך כדוגמאות מייצגות). הגיבור שלנו לא סתם חוזר ממלחמה – מושג כללי ורחב – הוא חוזר משדה הקרב. שוב, דימוי ויזואלי כל כך, רואים את הדוד על מדיו המוכתמים, עיניו עייפות, למודות קרבות.

השורה "הוא יביא לנו דרור" מעלה עוד קלאסיקת ילדות, השיר "בר-כוכבא", גם הוא מאת לוין קיפניס: "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור". בר-כוכבא הוצג לנו בילדותנו כגיבור אהוב, "כל העם אהב אותו", חשבנו עליו אך טובות, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו עוד כמה עובדות, והן מציגות דמות בעייתית, קנאית, קיצונית, שהמיטה אסון. גם מהגיבור שלנו, שכעת נושא על כתפיו את מורשת החיילים הגיבורים ואת בר-כוכבא, מצופה שיביא לנו דרור. ויש איזה "לנו" קולקטיבי, ויש גם "הביתה", מה שלא יהיה הבית ההוא.

והרפרור נמשך: "בשתי עיניו כוכבים ובאוזניו צלצולי פעמונים" – העיניים הן "העיניים של טוליק שני כוכבים", מתוך השיר "טוליק" של רמה סמסונוב. זהו שיר ילדים חמוד ותמים על ילד היושב על שפת הים, אבל אנו, המאזינים הבוגרים, יודעים שהילד שבהשראתו נכתב השיר – תובל גבירצמן – גדל להיות חייל מת. צלצולי הפעמונים מביאים אותנו אל "צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי. אבל בשעה שבמקור אלה צלצולים נעימים, "בתוך לבי מהדהדים", מזכירים נשכחות, כאן אלה צלצולים באוזניים, קולות הקרב אולי?

היא מאכילה אותי דבש חמוץ
שנוזל לה מהשפתיים
היא משקה אותי חלב שחור
מטפטף לה מהשדיים
היא רוצה אותי על הפנים
היא רוצה אותי על הברכיים

הבית השני ממשיך בתיאור מעלליה של האהובה/הארץ: "מאכילה אותי דבש חמוץ" ו"משקה אותי חלב שחור" מזכירים את השורה "חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה", מהשיר "חמדת אבות 2" של ענבל פרלמוטר, שבו היא קוראת "אי אפשר לקנות גן עדן בדם". הביטוי המקראי המוכר "ארץ זבת חלב ודבש" ניצב בחזיתן של המטאפורות הללו. אצל פרלמוטר החלב חמוץ, הדבש מר. אצל פלג, בזמן שחלף, כבר השתבשו הדברים עוד יותר – הדבש הוא שהחמיץ, החלב הלבן הפך שחור. הארץ בתיאור של פלג סבילה-פעילה: הדבש נוזל לה מהשפתיים, החלב מטפטף לה מהשדיים, זה עניין ביולוגי, היא לא בוחרת בנזילה הזו, אבל היא מזינה אותו בשיקוי הזה, רעיל ככל שיהיה.

הם כולם אומרים
הם כולם יודעים
היא לא טובה אליי
וכשהיא תיקח אותי ותשכיב אותי
במיטה שלי שבשמיים
היא תכבה לי את הכוכבים
ותנגב לי ת'דמעות מהעיניים

ושוב, כולם אומרים, כולם יודעים, אבל זה לא משנה – הוא כבר עמוק בפנים. ואז מגיעה ירידת מדרגה: המוזיקה ברקע כמעט נעלמת, הקול נחלש. השלב הבא בתולדות הגיבור והאהובה המתעללת הוא מוות. "כשהיא תיקח אותי ותשכיב אותי במיטה שלי שבשמיים" – היא ספק אמא ספק אהובה, אבל המיטה היא מיטת מוות. שם היא תנגב את הדמעות בעיניים, אבל כבר אין עיניים, כבר מאוחר מדי. זהו, הקורבן האולטימטיבי הוקרב, הדובר מת למענה, ורק אז יכולה לבוא המנוחה. הקול של פלג ממשיך את "העיניים" ביבבה, קינה שמובילה אותנו אל ההפתעה הגדולה:

ושוב נצאה אל הדרך
יד ביד לדרך
בשלשלת זהב
ושוב נצאה אל הדרך
עם אחד לדרך
ושירנו על גב
ועד לשערי רקיע בוודאי נגיע
עוד מעט אם לא עכשיו
ועד לשערי רקיע בוודאי נגיע
כי דרכנו לא לשווא

אילנית מסמלת איזו ישראל תמימה של פעם, שלשלת הזהב שכולנו חוליות בה, אחדות ותקווה. יש אופטימיות ושמחה אין קץ בקול של אילנית – וזה לא סמפול של המקור, זו אילנית של היום, ובקולה, גם עכשיו, אותן אופטימיות ושמחה, אלא שבמסגרת שירה של פלג המילים "ושוב נצאה אל הדרך" נטענות במשמעות חדשה: אנחנו כל פעם מחדש מתים, עושים הכול למען אהובתנו המתעללת, ושוב בעליזות ובמסירות יוצאים אל דרך החתחתים.

אז יש לנו חזרה ב"ושוב", יש לנו אני קולקטיבי ב"נצאה", ויש לנו דרך, שאצל אילנית נשמעת כמו דרך נהדרת ונפלאה שכולנו עושים יד ביד, אבל כעת היא מקבלת את הגוונים הכהים של פלג, של הדובר בשיר: הדרך היא זחילה בתעלות עם הסכין בין השיניים, ובסופה מוות. היוצאים לדרך אינם לבדם, יש להם "שירנו על גב". המוזיקה מאפשרת את ההתקדמות בדרך, מעניקה תמיכה. גם כאן, ב"הדוד גיבור", כל השירים המאוזכרים נותנים רוח גבית; שני פלג מביאה את "שירנו על גב" איתה. היא פשוט הולכת עם השירים על הגב לכיוון אחר.

"שוב נצאה אל הדרך", שכתבה שמרית אור והלחינה נורית הירש, יצא לראשונה ב-1981 באלבום "אל הדרך" של אילנית. שנת 1981 היא שלב מאוחר יחסית לשיר ארץ-ישראלי קולקטיבי שכזה. ב-1981 אנחנו ("אנחנו" כקול המייצג של שירי ארץ-ישראל) כבר במקום אחר. יש רוק, יש גיטרות, שבלול וכוורת כבר הפכו לקלאסיקה שהציגה את ה"אני" כקול מייצג, הייתה מלחמת יום כיפור. הבחירה ב"אנחנו" היא בחירה במלוא מובן המילה. שלוש נשים – שמרית אור, נורית הירש ואילנית – בוחרות ב"אנחנו", בוחרות ב"שוב", בוחרות ב"דרך".

ב-2017 מגיעה שני פלג ומייצגת את הצד הפחות מובן מאליו של הבחירה, את הצד שמראה מהי באמת האהבה של הדוד הגיבור לארצו: מוות. גם אצל אילנית "עד לשערי רקיע בוודאי נגיע", אבל כשאילנית שרה את זה יש כזו תקווה באופק, שערי הרקיע נשמעים כה יפים ומזמינים! אלו של הדוד הגיבור של שני פלג לא נשמעים רעים מאוד, הוא סוף-סוף נח, יש לו מיטה בשמיים, הוא כבר לא חייב להילחם, הנה, הוא מקבל קצת הכרה מאהובתו הקשוחה כשהיא מנגבת את הדמעות מעיניו, אבל האם זה היה שווה את זה? הרי אצל אילנית "דרכנו לא לשווא", וכאן, בהאזנה ל"הדוד הגיבור" של שני פלג, אנחנו לא לגמרי בטוחות. אולי, אולי דרכנו לשווא?

 

ציפי גוריון, ילידת 1981, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, כותבת וקוראת רב-תחומית.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך