מסה | לאבא שלי יש שרביט

"שרביט הבכור עבר לאורך ההיסטוריה של עולם הכישוף מקוסם לקוסם (רק בין קוסמים גברים, כמובן) בשרשרת ארוכה של סירוסים סמליים בצורת כישוף פריקת הנשק." עידו פלד על ירושה, התבגרות ובחירה בסדרת הספרים שכבשה את העולם, לכבוד יום הארי פוטר, ה-2 במאי

הארי פוטר והוריו (YouTube)

.

מאת עידו פלד

.

אני לא אוּפתע אם היום הזה יוכר בעתיד בתור 'יומו של הארי פוטר'. ייכָּתבו על הארי ספרים – כל ילד בעולם שלנו יידע את שמו!

(הארי פוטר ואבן החכמים, עמ' 21)

 

הספר הראשון בסדרת הארי פוטר מאת ג'יי־קיי רולינג נפתח בתמונה עגומה למדי. אלבוס דאמבלדור, מכשף זקן וגבוה, מניח באישון לילה תינוק יתום בן שנה על מדרגות ביתם של דודו ודודתו. לצידו רוכנת מכשפה ממושקפת, פרופסור מקגונגל, ומפצירה בו שלא ימסור את הארי הקטן לזוג המוגלגים (אנשים ללא כוחות קסם) האיומים הללו, שברור שאין להם כל רצון לטפל באחיינם, שצלקת משונה טבועה במצחו, בעשר השנים הקרובות. עוד לפני שנמצא מוציא לאור שמוכן להדפיס את הספר הראשון בסדרה, חזתה רולינג את גורל הילד־ספר שלה בדיוק פיגמליוני, דרך מילותיה של פרופסור מקגונגל: ייכתבו עליו ספרים, כל ילד בעולם ידע את שמו, ויום זה יוכרז כ"יום הארי פוטר".

דווקא הקביעה שלכבודה נכתבת רשימה זו, "יום הארי פוטר", אינה מדויקת. "יום הארי פוטר" לא חל בתאריך שבו התייתם הארי התינוק מהוריו כשניצל מקללה נוראה (31 באוקטובר), אלא בתאריך הניצחון בקרב האחרון המתואר בספר השביעי בסדרה (2 במאי). ולמעשה, מקורו של "יום הארי פוטר" במתיחה של אתר מעריצים של הסדרה, שפרסם ב-1 באפריל 2012 ידיעה שלפיה הכריז דייוויד קמרון, אז ראש ממשלת בריטניה, על ה-2 במאי כ"יום הארי פוטר הבינלאומי". למעריצי הסדרה לא היה אכפת שמדובר במתיחה, ומאז נחגג היום בתאריך זה.

שתי הנבואות האחרות של מקגונגל התגשמו ביתר דיוק: על הארי פוטר נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרי מחקר ופרשנות; המותג חדר לכל תחומי השיווק והמדיה האפשריים, וכל ילד בעולמנו – לא רק בעולם שעליו דיברה מקגונגל, ולא רק כל "ילד" – יודע מיהו הארי פוטר. וחשוב מכך: מכיוון שסדרת הספרים פורסמה לאורך עשור, נוצר דור שלם שלא רק גדל על הארי פוטר, אלא ממש התבגר איתו. אני שייך לדור הזה: כשקיבלתי ליום הולדתי העשירי את הארי פוטר ואבן החכמים, הספר הראשון בסדרה, קיבל הארי פוטר את מכתב הקבלה שלו לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. בקיץ שבו סיימתי י"ב הגיע אליי בהזמנה מוקדמת מ"אמאזון" הספר האחרון בסדרה, הארי פוטר ואוצרות המוות, שבו הוגוורטס נחרב עד היסוד והארי, כמוני, בן שבע־עשרה.

ילדים היום "צורכים" את הארי פוטר במהירות מטרידה. זמן קצר אחרי שהם לומדים לקרוא הם כבר גומעים בבינג' למעלה מארבעת אלפים עמודים – שבעת ספרי הסדרה – ועוד לפני שהגיעו לגילו של הארי בספר הראשון הם יודעים מה אורך השרביט של כל אחת מהדמויות ומה הרכיבים הדרושים להכנת שיקוי לשינוי צורה. אין להם ברירה: הארי פוטר הוא כבר חלק מהמובן־מאליו החברתי הגלובלי. עוד לפני שילדים היום לוקחים לידיהם את הספרים הם כבר יודעים היטב במי מדובר, והם ניגשים אל הספרים עם דימוי ויזואלי ורגשי מוכן מראש לכל דמות שיפגשו – שתמיד, למעשה, כבר־פגשו.

אבל החשיפה המושהית לחומרי הסדרה היא לדעתי אחד הגורמים שהפכו את הארי פוטר לרומן חניכה ענק ושובה במיוחד, לפחות עבור בני דורי. ספרי הארי פוטר שואבים את קוראיהם המתבגרים ומצעידים אותם בתלם אידאולוגי מסוים, מפתה ובעייתי לעיתים. ביסודו של כל רומן חניכה ניצב גיבור צעיר שלומד "איך להסתדר בעולם"; מה זה אומר בדיוק, מה לומד אותו גיבור – אלו דברים שמשתנים בין חברות ותקופות. אבל מהות המשימה, "להסתדר", היא קריטית לז'אנר וקריטית עבור הארי. לאורך הסדרה הארי לומד למצוא את מקומו בסדר החברתי. הוא מגיע אל עולם הקוסמים כילד יתום וצנום, ובהדרגה נחנך אל תוכו וקונה את מקומו כאישיות דומיננטית בחברה.

כמו הילדים בעולמנו, גם הילדים בעולם הקוסמים המתואר בסדרה תמיד כבר־יודעים מי הוא הארי פוטר – "הילד שנשאר בחיים", The Boy Who Lived. הארי שייך לשושלת מכובדת של גיבורים שניצלו בינקותם: משה רבנו, למשל, שאהבת אמו הצילה אותו מגזרת פרעה, ובמקום לטבוע ביאור הוא צף מעליו ונמשה ממנו. "הילד שנשאר בחיים" המפורסם ביותר הוא כמובן ישו. כמו הארי פוטר, ישו שורד (עדיף כאן המונח בשפות אחרות: survive, survivre, überleben – "לחיות־מעבר", "לחיות־מעל") פעמיים: זמן קצר אחרי שישו נולד ביקש המלך הורדוס להורגו, ויוסף ומרים ברחו עם הרך הנולד למצרים; ובבגרותו מת ישו על הצלב וקם לתחייה. ישו, משה וגם הארי הצילו (גאלו) את החברה שבה הם חיו בבגרותם – ונס הגאולה הזה התבשר כבר בעצם הישרדותם כתינוקות. כפי שאומר לופין, אחד הלוחמים נגד כוחות הרשע, בספר השביעי: "'הילד שנשאר בחיים' נותר סמל לכל מה שאנחנו נלחמים עליו: עליונותו של הטוב, כוחו של התום" (הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 402).

רומן החניכה של הארי, אם כן, אינו רק תהליך שבו הילד לומד להסתדר בחברה, אלא תהליך שבו החברה כולה מסתדרת מחדש סביב הארי – ולכן אין זה מפתיע שסדרת הספרים בוחנת מקרוב יחסי אבות ובנים. עוד הרבה לפני הפסיכואנליזה המודרנית והמצאתו של תסביך אדיפוס, הפיגורה של האב נתפסה כסוכנת של מוסר הסדר הקיים. היחס בין אבות ובניהם הוא שמבטיח את המשכה האֶתי של החברה – ואם להארי נועדה המשימה לגאול את החברה ממאבקיה ולכונן צורת קיום חדשה, אולי גם אין להתפלא שהוא יתום.

מראשית הסדרה נודעת חשיבות מכרעת לשושלת המשפחתית של הדמויות. יש משפחות טובות ויש משפחות רעות, ותכונותיהן של הדמויות, דעותיהן ואמונותיהן נובעות ישירות מהמסורת המשפחתית, פרט למקרים חריגים ומעטים מאוד. עניין הירושה עקרוני כאן, הן הירושה בחומר, כלומר הרכוש העובר מדור לדור, והן הירושה בדם, הייחוס לשושלת מסוימת ודמיון במראה ובאופי לבני המשפחה. כמו בסיפורי חניכה אחרים, גם בהארי פוטר מה שהבנים יורשים־לומדים מאבותיהם מאפשר להם להפוך בתורם לגברים־גיבורים. ובאמירה הזו, הנדמית תמימה, חבויה מוסכמה אדיפלית מטרידה ביותר: כדי לרשת את האב ואת תפקידו הסמלי כנציג החברה, צריך קודם כל לסלק את האב הממשי מהתמונה. והארי אכן יורש לא מעט מאביו המת, ג'יימס פוטר. כמוהו, הארי ספורטאי מוכשר – הוא שחקן הקווידיץ' (משחק ספורט פופולרי של קוסמים) הצעיר ביותר בתולדות בית הספר; הוא יורש מג'יימס גלימת היעלמות נדירה; בספר השלישי מגיעה לידיו של הארי מפה סודית של הוגוורטס שאביו היה שותף ליצירתה. ומעל לכל זה, הארי נראה בדיוק כמו אביו – לאורך הספרים דמויות שונות, שהכירו את ג'יימס בחייו, מתפעמות מהדמיון ולעיתים אף מבלבלות בין השניים.

לצד המתנות הרבות שהותיר אחריו האב, הצצות במהלך הסדרה, מופיעה בהארי פוטר סכמת ירושה נוספת ואדיפלית אף יותר: זו של שרביט הבכור, שנודע כשרביט החזק ביותר. שרביט הבכור גם רגיש מאוד, שכן הוא עובר לידי מי שמביס את בעליו הקודמים. שרביט הבכור עבר לאורך ההיסטוריה של עולם הכישוף מקוסם לקוסם (רק בין קוסמים גברים, כמובן) בשרשרת ארוכה של סירוסים סמליים בצורת כישוף פריקת הנשק, "אֶקְספֶּלִיאַרְמוּס!". "אקספליארמוס" הוא הכישוף המזוהה ביותר עם הארי, "סימן ההיכר" שלו (באנגלית: siganture move), כפי שנאמר במפורש בספר השביעי (אוצרות המוות, עמ' 71). כישוף פריקת הנשק הוא גם הכישוף שבו הארי משתמש כדי להביס לבסוף את אדון האופל, הלורד וולדמורט. כלומר, לצד "הירושה הטבעית" מהאב יש בספרים מערך נוסף של ירושה, המבוסס אך ורק על כוח. הבחירה של רולינג לכנות את השרביט הקטלני הזה "שרביט הבכור" היא לא פחות ממבריקה: מושג הבכורה, לכאורה, שייך למערך הירושה הטבעית. באמצעות שרביט הבכור רולינג מייצרת מודל של בכורה טבעית שהיא בה בעת ניתנת להעברה, כך שהבכור (הטבעי) הוא גם מי שראוי להיות בכור באופן צודק בעיני החברה. שרביט הבכור מיישב את הקושי המגולם בסוגיית הבכורה בחברה הפטריארכלית, שכן הוא מאפשר לחברה לוודא שמי שעומד בראשה אכן ראוי לתואר, מבחינה טבעית וצודקת גם יחד.

הארי יורש את שרביט הבכור ואת מתנות האב, ובעזרתם הוא ממצב את עצמו לא רק כסמל ("הילד שנשאר בחיים") אלא כגבר. בקריאת הסדרה בולט – צורם – ההבדל בין האופן שבו הארי יורש את אבותיו לבין כישלונן של דמויות אחרות בירושת אבותיהם. נוויל לונגבוטום, למשל, הוא קוסם לא מוצלח בן גילו של הארי, ששני הוריו איבדו את שפיותם במלחמה נגד וולדמורט. איבדו את שפיותם, אך לא מתו – ונוויל, כפי שמוזכר עשרות פעמים בסדרה, לא ירש את הכישרון שלהם לקסמים. גם וולדמורט עצמו כושל בירושה – במקום להתייחס לשושלת המגדרית ה"נכונה", הוא יורש את אמו. כמו הארי, גם וולדמורט יתום, וגדל בבית יתומים: אביו נטש את אמו בהריונה, והאם מתה בשעת הלידה. אב חי, כידוע, קשה יותר לרשת; ובכלל, מכיוון שאביו אינו קוסם ואינו מתייחס למשפחת קוסמים מפוארת, אין דבר שוולדמורט יכול לרשת ממנו. במקום זאת, וולדמורט יורש את כוחותיו מהצד המגדרי "הלא נכון" – אמו המתה הייתה בת לשושלת ידועה לשמצה של קוסמים אפלים. אין זה מקרי שוולדמורט לא מצליח לרשת את שרביט הבכור – מודל החִברוּת שלו לא אדיפלי דיו, הוא שואב את הלגיטימציה שלו מהצד המגדרי ה"שגוי". (ולמתקדמים: גם סנייפ ודאמבלדור יורשים מהצד הנשי, וגם עבורם אופן הייחוס הזה מסתיים באסון).

עד כאן ענייני החניכה בהארי פוטר נשמעים שמרניים להחריד – ואכן, אין ספק שיש ביצירה לא מעט שמרנות (שאם לא כן איך היא הייתה זוכה לכזו פופולריות). אולם לצד שני אופני הירושה שמנינו מופיע בספרים אופן שלישי, מסתורי, שתופס מקום מכריע בעיקר בסיום הסדרה. שתי צורות הירושה שהוזכרו הן צורות גבריות, במובן ליטראלי לחלוטין: אלו ירושות ששותפים להן גברים בלבד, וכשגבר מנסה לרשת את אמו התוצאה מעוותת וקטלנית. אבל ספרי הארי פוטר גם חותרים תחת מודל החניכה־ירושה הפטריארכלי. ככל שהסדרה מתקדמת הארי נחשף ליותר ויותר פרטים מטרידים על אביו, שהיה נער די אלים ואכזר בימיו בבית הספר. הארי, שהתענג בעבר על הדמיון הבולט בינו לבין אביו, מתחיל להתבייש בו ולחשוש שיהפוך להיות כמוהו. לצד תבנית הירושה הטבעית ותבנית הירושה הכוחנית־צודקת, נכנסת כאן לתמונה אפשרות ירושה שלישית – ירושה מבחירה.
"ירושה מבחירה" היא מונח זר לאופני הירושה שעסקנו בהם עד כה. הארי יורש את גלימת ההיעלמות כי הוא הבן של אביו, לא כי הוא בחר בזה; הוא יורש את שרביט הבכור באופן אוטומטי כי הביס את בעליו, לא כי הוא בחר בו. "ירושה מבחירה", לדעתי, היא הכוח הגדול ביותר של הארי – ואת הכוח הזה הוא ירש דווקא מאמו.

סדרת הספרים מתמודדת עם המתח בין סוגי הירושה השונים כבר בספר הראשון. כשתלמידי הוגוורטס מגיעים לראשונה לבית הספר הם ממוינים לארבעה בתים שונים באמצעות "מצנפת המיון" שהם מניחים על ראשם. איך מצנפת המיון מחליטה את מי לשלוח לאיזה בית, לא ברור – אבל ברור שיש חשיבות לדם ולשושלת. כל בני משפחת מאלפוי הגיעו לבית מסוים, כל בני משפחת וויזלי לבית אחר. בספר הראשון מצנפת המיון מנסה לשלוח את הארי לבית שבו מרוכזים בני המשפחות האפלות – אבל הארי מבקש ממנה, בוחר, שלא תשלח אותו לשם.

בסוף הספר השביעי הארי בוחר בחירה נוספת: למות. הוא מבין שרק אם יקריב את עצמו למען הוגוורטס יהיה סיכוי להביס את וולדמורט. למות מבחירה, זה גם המהלך שאמא של הארי עשתה למענו כשהיה בן שנה. באופן שאינו לגמרי מוסבר בספרים, מות האם למען בנה חיסן את הארי והגן עליו מפני קללת המוות של וולדמורט – ובאותו האופן, כשהארי מת למען בית הספר, בלי כל ניסיון להגן על עצמו, הוא הציל את עצמו ואת יתר הלוחמים. אלו דבריו לוולדמורט רגעים ספורים לפני הקרב האחרון:

"הלילה לא תהרוג יותר אף אחד […] לא תוכל יותר להרוג אף אחד מהם, אף פעם. אתה לא תופס? […] עשיתי מה שאמא שלי עשתה. הם מוגנים מפניך." (אוצרות המוות, עמ' 665)

בסוף הסדרה הארי מוותר על שרביט הבכור ומניח אותו בחזרה בקבר של דאמבלדור – אותו מכשף זקן שהניח את הארי התינוק שבע־עשרה שנה קודם לכן על מפתן הבית של דודו ודודתו. בפעולה הזו הארי מבטל מערך ירושה שפעל וגבה קורבנות משך מאות שנים. הכוח של הארי לבחור בירושה של אמו מאפשר לו להפנות עורף לצורת החניכה האלימה ולכונן סדר חברתי אחר, אדיפלי פחות. אין ספק, כאמור, שהארי פוטר הוא רומן חניכה, אבל זו חניכה המלמדת שאפשר גם להתנגד לסדר שלתוכו נכנסים, וכאן טמונה גדולתה האמיתית של סדרת הספרים.

.

ג'יי־קיי רולינג, סדרת ספרי הארי פוטר, ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עליית הגג, 2000–2007. מאנגלית: גילי בר־הלל.
עידו פלד, יליד 1989, לומד ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגומיו לשירה גרמנית ויוונית עתיקה ראו אור בבמות שונות, בהן מוסף תרבות וספרות של "הארץ" וכתב העת לספרות "הו!". סיפורו הקצר, "חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג", התפרסם בגיליון 16 של המוסך.

 

הסדרה ראתה אור בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עליית הגג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו