פרוזה | קסססס. בעלת זבוב קוראת לחתולים

"המומה מעצמי, מלגלגת, שטופת התנגדויות ונכנעת, קיססתי לבקשתה של האשה קצרת הנשימה דקות ארוכות עד שהחולה שלה הגיח. חתול בשחור-לבן, כחוש". סיפור מאת לבנה מושון

חגית שחל, "פולי", שעווה רכה ואקווטינטה, 18/20, 2008

.

בעלת זבוב / לבנה מושון

.

שוב הקסססס הזה. מוכר משמיעה רחוקה, שלא נותנים עליו את הדעת שנים. זה ימים, אולי שבועות, שנפל עליי רצף קסססססיוני שלא מרפה. מאז אשפזתי את עצמי בבית עם רגל שבורה פרטו הקססססנים למיניהם על סיב חבוט בתוכי. הם והזבוב שהמשיך לנתר בטירוף בשדה הראייה עייפו אותי. ממש לא רעבתי לזבובים של מטורפים בסביבתי. דומה שקוראים לה ברכה, אינה זרה לי לגמרי. מעולם לא בדקתי את השם. מטיילת בירכתיים הרחוקים של הסביבה, תרה סביב הבית שלי, פוסעת סביב הבתים האחרים, ליד פחי האשפה, בשוליים של הרחוב, מאחורי השיחים, הולכת ומתכופפת מתחת לגלגלי מכוניות למען עוד קסססס קטן, משאירה שאריות מזון מארוחת הצהריים שלה, אורז אדום עם זנבות דגים מטוגנים, מותירה קעריות גרגירים יבשים טבולים בחלב, מותירה נחילי זבובים מטופחים, מזינה ומפרנסת חתולים, בריאים להשמין וחולים להושיע. בכל יישובי המועצה אין יישוב שכל אזרח חמישי בו הוא חתול רחוב כמו בשלנו. ועדיין לא נח מפיה הקסססס שלא הפריע זמן רב עד שכבר הפריע. אמש, באחת עשרה וחצי בלילה, גדשה את הסאה. בפיג'מה קֵיצית צלעתי אליה על הקביים, בתאורת עמודי החשמל התקרבתי. באתי להתחנן בטוב שתפסיק. לא באת להרביץ לי? הביטה בי מלאת אימה. הרגעתי אותה. תעשי טובה, פצחה בתחושת הקלה ובקול שׁחוּק, קשה לי לנשום. שנים היא מעשנת שלוש קופסאות סיגריות ביום, יש לה כבר מחלת ריאות כרונית, כן היא יודעת שהיא זקנה מטומטמת, לא אחת כזו שמחפשת תשומת לב אלא כזו שלא תשתנה יותר, בגילה קשה לה לוותר, לא על אלה ולא על אלה, עכשיו קשה לה עוד יותר להתכופף, ובמצב שלך, זה גבס, נכון? הוסיפה באהדה, נתחלק בעבודה, אני אתכופף ואת תעשי את הקסססס במקומי כי אין לי כבר נשימה. עוד מעט תגיע אֶמה, מאכילה דפוקה כמוה, רק בשעות האלה היא מתפנה, נציל את המסכן האנמי וניקח אותו לווטרינרית. בחושך לא רואים, אבל יש לו פה לבן, תבואי ביום, תראי … הרבה אני לא רואה אותך בעיניים שלי, אבל יודעת שאת קיימת. אפילו את השם אני לא מכירה. את המהנדסת מהבית בחרדל?

כן, מהבית בחרדל. בפיג'מה קיצית, צולעת בברך מורמת, המומה מעצמי, מלגלגת, שטופת התנגדויות ונכנעת, קיססתי לבקשתה של האישה קצרת הנשימה דקות ארוכות עד שהחולה שלה הגיח. חתול בשחור-לבן, כחוש, עם עיניים כבויות ופה פתוח. נראה גמור כמוה. בניגוד לרצוני המתנתי רבע שעה לבואה של אותה אמה, שיצאה בוכייה מהמכונית עם כלוב ביד. שש-עשרה שעות היא על הרגליים, להתנדבות הזו אין סוף, ייללה בטרוניה. אבל לו יש תקווה, ניחמה את ברכה ובה בעת דיברה חתולית למסכן, משכנעת אותו בנועם לרחם עליה ולהיכנס לכלוב, גם למאכילות יש גבול ורגליים כואבות וגב כפוף, אף אחד לא אומר תודה, להפך. שכנים נזעמים אורבים ותוקפים ומקללים אותה, מי צריך את הלהקות האלה, אבל היא לא יכולה לעמוד מנגד ולא להושיט יד. ואז הסתלקו שתיהן עם הכלוב במכונית והשקט חזר – וגם אני חזרתי למיטה מופתעת ומהרהרת. הבוקר עלה, ואיתו התרומם הקסססס הטרי והבלתי נלאה של קצרת הנשימה. הקשבתי לו שלא באשמתי. לא מיהרתי לשום מקום, בייחוד לא לעבודה. קמתי וצמחתי אל תוך אור היום העולה והתיישבתי עם הזבוב שלי על הספה.

לראשונה הופיע ביום שבו שניהם נקברו. תחילה כמטר הבזקי אור מוכספים משני צידי רקותיי, כמו רסיסים הניתזים בעת הלחמת מתכת, יריקת פתיתי אורות בעיניים. אז חשבתי: האסון גדול עליי וסערת הנפש משגעת את הגוף, אבל יעבור. גם הם, האברכים, קוממו אותי ברחבת ההספדים בגלל התרנגולת הצחורה שטולטלה חסרת אונים ביד השוחט וראשה הושלך בהמשך לירכתי הבור של אמי. דווקא אצל אמי ולא אצל אבי. אחר כך, ליתר דיוק למחרת, כשזרמו המנחמים והלחץ גבר, היה גופי רגוז מדברי ההבל של דודני יוחאי, שישב וקשקש את עצמו בתיאורי החיפושים בשווקים אחר תרנגולת חיה ונושמת שתהיה כפרת מנחה למלאך המוות, שיפסיק להכות במשפחה. תוך שהוא מפתל באצבע את ציציותיו וזעמי עליו, התרוממה משום מקום עדת זרזירים-זבובים בריקוד שמימי אל תוך עיניי, מושכת בעקבותיה קורים מסורגים ושובלים קטנים של כתמים זגוגיים, מעין אריג דקיק עכור בשני חלונותיי. הנקודות השחורות והשקופות התרוצצו בכיוונים שונים ועוררו מרבצם את עצביי החשופים. נמלכתי בדעתי והגדרתי אותם במחשבה שנייה רק כזבובים, זרזירים לא פולשים לבית. הנפתי יד ימין ולאחר מכן יד שמאל לגרש את המחוללים נוכח עפעפיי, טאטאתי אותם פעם אחר פעם לשווא. הנחיל זז בדבוקה לימין, זז לשמאל, עלה מעלה, ירד מטה, כמו לשגע אותי אמר. אולי הזיה רגעית, דיברתי לעצמי. הלומה ומבולבלת ומוכת בהלה קמתי ונטלתי עיתון, ראיתי במטושטש את מודעת האבל על יקיריי, הצלחתי לקרוא קמעה אך הם עדיין היו שם, הזבובים, התרוצצו ובלבלו.

כל אותו יום רדפתי אחריהם, קראתי לאמי ולאבי ושכחתי שכבר התייתמתי. בלילה דמיינתי שאולי אתעוור ואני רק בת עשרים ושתיים. אך הבוקר עלה, המנחמים באו בעקבותיו, בדקתי את עצמי מול אור השמש החריף. הם עוד היו שם, הזבובים. המשכתי לרדוף אותם כמשוגעת. עוד שבועיים חלפו. נגררתי לרופא עיניים עם בת דודתי יסמין, שהתעקשה מדאגה למשוך אותי אליו. אין קרעים ברשתית, התנזלות הזגוגית, יעבור לך עם הזמן, אבחן את התופעה. הדבוקה אמנם ריככה את מופָעה, אלא שזבוב אחד זכרי, גדול ובלתי ידידותי בעליל התמיד לרחף והפך לי למכר. רופא טבעוני מערד, שאליו נסעתי עם יונית, המליץ לאכול מזונות השומרים על העיניים ומכילים קרוטנים, ביופלבונואידים ואנתוציאנידים, שמהם מתקבל הצבע האדום שברימונים, בענבים ובאוכמניות. המליץ גם לבלוע תוספי מזון, כמו נוגדי חמצון, ויטמין סי קומפלקס, להקטין את הלחץ התוך-עיני, לשפר את מבנה הקולגן ואת זרימת הנוזל התוך-עיני. עשיתי כדבריו ולא התמדתי. שלוש עשרה שנה אחרי, הזבוב עדיין פושק את כנפיו בעוז במרכז הראייה שלי והופך את חיי לשוקולד מריר. ממתינה לו שישקע בימין, אפילו בשמאל, למטה או למעלה, היכן שיבחר, ובלבד שיזוז מדרכי. ועתה בא הקסססס הזה.

היו נקישות בדלת ונסחבתי אליה על קב בודד. אותה ברכה מאמש עמדה שם, עברה את שער הברזל, הלכה בשביל, דפקה כאחת שמותר לה, מוקפת זבובים. באותה בצרידות ביקשה כוס חלב, מותק, כי הכול נגמר לה במקרר, ושניים, פה, מחכים, רעבים, מסכנים. פחדתי להעיף את הזבובים, תהיתי אם הם אצלי או אצלה. הלכתי למטבח ומיהרה אחריי. הבאתי כוס נקייה שבקושי מצאתי במהומת הכלים המלוכלכים על השיש ומזגתי מהקרטון. אני זוכרת כמו היום את הלוויה שלהם, אמרה, בדיוק הלכו לי שני חתולים שחורים לאיבוד. אולי יומיים גרתם פה. לא ידעתי מה להשיב לה. לא מצאתי דיבור. איך קוראים לך? היא נטלה את הכוס וכאילו לא רצתה לעזוב. גרונה השתנק בשיעול קצר, אך התעקשה להוסיף בקול שׁחוק, לא הכרתי אותם, אבל הלב כאב. רק פעם אחת ראיתי את אבא שותל את הברושים ואימא שלך עמדה והסתכלה והידיים שלה על המותניים. עברתי ליד הגדר לחפש חתולה שרציתי לעקר על חשבוני, התמונה לא יורדת לי מהעיניים. פשע גדול. הנהנתי בראשי כמשתתפת בצערה והזבוב טס במהירות מימין לשמאל ובחזרה. איך התנפל הרוצח הזה בחממה? ועל שניהם יחד?! מי המטורף שקיבל פועל עזתי לעבודה? הלב נשבר, אמרה ונחנקה שוב. הדיבור לא טוב לך, הערתי כשאני נגררת אל הדלת, גם הקסססס לוקח לך את כל האוויר. למה לך את כל זה? היא באה בעקבותיי. מה לעשות, חייבים, השיבה, אני אחיה – אם הם יחיו, קשה לי לראות את ההזנחה ואת ההתעלמות. אבל אם את שואלת אותי שאלות כאלה, כנראה הלב שלך לא אומר לך כלום.

החץ שירתה בי פגע חזק מהצפוי. מאז שאודי עזב נעשיתי סגורה ואנוכית. אני והעבודה. אני וצרכיי. אני והזבוב. לא סובלת אף אחד לידי. באשמתי הלך, בגלל קוצר רוחי ונרגנותי. לא היה מגיע לו כך. בשקט אסף את חפציו אל תוך תרמיל צבאי, כאוב נשק לי על הלחי, אמר שלום ויצא ולא רצתי אחריו. כך נגמרו חמש שנים. היה קיץ חם, הביל, בלתי נסבל, כמו עכשיו. לא זזתי ממקומי, לא קראתי לו לחזור. הזבוב ביצע חוגה שלמה וחזר למרכז האישון, מחייך ומתגרה. מאז עברה שנה, נשארתי קפוצת שפתיים ואבודה. הובלתי אותה לחצר, לרמוז לה שלא תתעכב אצלי יותר, וכן, שמי אריאלה. זבובים חגו מעל כוס החלב. מעבר לגדר רבצו שני חתולים לבנים בפישוט איברים על גג המכונית שלי. היא הלכה והקסססס הלך והתרחק איתה.

מיהרנו אני והזבוב לשבת חזרה על הספה והתרוצצנו על גבי דפי ספר. יחד אכלנו ארוחת צהריים ממגשית שחיממתי. שניצל, קישואים במיץ עגבניות וגרעיני תירס עם פתיתים. הזבוב ליקק שפתיים ואני פחות. שום דבר שאכלנו לא הכיל קרוטנים, ביופלבונואידים ואנתוציאנידים. לא שמרתי על עיניי. בחמש, כשהשמש הייתה במלוא זוהרה החריף והאוויר עוד ההביל, שמעתי רעשים בחוץ. סליחה, אמר האיש ונסוג מבין השיחים כשהגעתי לאמצע החצר שלי מדדה על הקביים, לבן שיער, אדום פנים, בחולצה משובצת ובסנדלים. ברכה, אשתי, שלחה אותי. אמרה שאת נחמדה ומבינה. הוא ברח לכאן, גמגם והצביע על הגור בזרועותיו. גם אתה בעניין? שאלתי. השתלטו לי על החצר. כמה פעמים הם נכנסים מבלי שאני יודעת?

רק עוזר, הגיב במבוכה וצעד קדימה, לאשתו המשוגעת. יש לה בראש זבוב שאי אפשר להוציא. אפילו לקחה מהבנק שישים אלף שקלים הלוואה להאכיל ולעקר אותם. הוא המשיך ללכת וכמעט יצא מהחצר. ואז חזר בו והסתובב אליי. פעם הייתה קונה בחודש חמישים שקי מזון עבורם, ככה, עוזרת לחסרי האונים על חשבון המשפחה. שעות מתרוצצת ברחובות, קמה מארבע בבוקר. נוסעת ממקום למקום, חוזרת הביתה מרוסקת. כבר חשב לקום ולעזוב אותה, רוצה בית נורמטיבי כמו שיש לכולם. אחרי ארבעים שנה ביחד, לא פשוט. הוא לא מאלה שמחפשים בחוץ ריגושים, אבל גם לא טלפונים מבהילים ממנהל הבנק. ברור שצריכה טיפול נפשי. זה חזק ממנה. משהו משובש בחשיבה. לא רציונלי. היא תגמור בכלוב של בית המשוגעים. באמת, לא יודע מה לחשוב.

גם אני לא ידעתי. הוא הלך ואני נכנסתי הביתה. ישבתי על הספה וצמחתי על המשענת. דקות ארוכות היססתי. קיססתי. נטלתי את הטלפון ביד וחייגתי. "היא טעתה, ברכה. הלב עוד אומר דבר או שניים. האם הוא יהיה שם להקשיב לו?"

 

לבנה מושון היא ילידת תל אביב, תושבת בקעת אונו. ספרה "שתיקת הצמחים" היה מועמד לפרס ספיר, והיא זכתה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער על הספר "מכתבים מגבעת הזבל". פרסמה יותר מ-40 ספרים. עיתונאית לשעבר ואשת חינוך בהווה.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו