​המבצע

ראשית הסיפור ב"מבצע יקב" באוקטובר 1948, מבצע לכיבוש בית ג'אלה שאליו נשלחה חטיבה שלמה בת שלושה גדודים: גדוד בית חורון, גדוד מוריה וגדוד 64. מפקד המבצע היה משה דיין.

גדוד בית חורון הצליח לעבור את פס מסילת הברזל, שהיה הקו שהפריד בין הישראלים ובין המצרים (ליד עין יעל של היום, מתחת לגן החיות התנ"כי). אנשי גדוד 64 יצאו לפעולה נגד הכפר וואלג'ה. גיבור הסיפור שלנו, יעקב יניב (נובק), היה סמל כיתה בגדוד זה. הוא היה אז בן 20, ורק כמה חודשים קודם, הגיע מתל אביב לשורות ההגנה בירושלים. גדוד 64 לא נקלע לקרב, אך נורתה עליו "אש ידידותית" מיחידת מרגמות. למרבה המזל, איש מהגדוד לא נפגע. אנשי גדוד מוריה יצאו להתקפה בלילה, אך לא הצליחו בשום אופן לעבור את מסילת הברזל לעבר הגבעה שעליה שלטו המצרים. מקלע ברן אחד ירה ללא הרף לעבר היחידה הקדמית של מוריה ומנע את התקדמותה. מבצע יקב היה כישלון צבאי צורב.

בשעת לילה מאוחרת קיבלו שלושת גדודי החטיבה הוראה לסגת. לאנשי גדוד בית חורון היו שישה הרוגים בפעולה. ארבעה מתוכם הצליחו החיילים להחזיר איתם, אך שניים נותרו בשטח.

הגופות

כעבור חודש וחצי, ב-3.12.48, יעקב יניב ואנשיו ישבו בביתן על גבעת מלחה, השקיפו על קו מסילת הברזל שלמטה ותצפתו על הכוח המצרי. כיום, ממלאים בתי שכונת מלחה את כל שטח הגבעה החשופה שמאחורי הכפר הערבי ששכן שם אז סמוך לכביש.

כמה מאנשי הכוח המצרי ירדו מהמוצב שלהם וצעקו אל יניב ואנשיו: "יש אצלנו שתי גופות. אם אתם רוצים – קחו אותן". יעקב יניב שמע ונדהם. הוא לקח איתו כמה מאנשיו, והם ירדו מהגבעה והגיעו עד מסילת הברזל של הרכבת מימי המנדט, שנמתחה מתל אביב לירושלים, היכן שחיכו להם המצרים. הוסכם שהוא וכמה מחייליו יצאו למוצב המצרי להביא את הגופות ושניים מהחיילים המצריים יישארו למטה בתור "ערבון", בעוד חברי הכיתה של יעקב יניב ישגיחו עליהם עד שכוחותינו ישובו בשלום.

החילוץ

יעקב יניב חצה את פסי הרכבת והלך למעוז המצרי על ההר שממול, נושא עמו רק את מצלמת הקודאק שלו. בדרך העולה אל ההר שבו ישבו המצרים הייתה חורשת עצים צפופה. יניב הלך בין העצים כאשר אחריו פוסע ומשגיח מקרוב אחד מחיילי הגדוד המצרי, חייל רזה וגבוה ממוצא סודני, חמוש בתת מקלע טומי. בהמשך יגלה יניב שזה המקלען שסיכל במו ידיו את המתקפה של גדוד מוריה. הם המשיכו אל עמדת המצרים שנקראה "התעלה הלבנה", חפירה מימי הטורקים ומלחמת העולם הראשונה שנבנתה להגנה מפני מתקפה של הבריטים.

מי היו המצרים שהתבצרו שם בזמן המלחמה ב-48'? היו אלה יחידות של האחים המוסלמים של אותה תקופה. איך הגיעו לשם? הצבא המצרי שפלש לארץ ב-48' יצא לכיוון תל אביב ונעצר באשדוד. חלקים ממנו פנו מזרחה לכיוון הרי יהודה ומשם המשיכו לירושלים, וביניהם היו יחידות של האחים המוסלמים, כמו היחידה שבסיפורנו.

יעקב יניב עומד במרכז התמונה שצולמה במהלך המפגש

עם הגיעו לתעלה, נפגש יעקב יניב עם מפקד הכוח המצרי, וגילה להפתעתו שהמפקד הוא פלסטיני מקומי מבית צפאפא. הם דיברו ביניהם באנגלית, ולבסוף אמר לו המפקד הפלסטיני: "אתה יכול לקחת את הגופות", והחווה בידו אל גופות החללים שהיו שרועות על הקרקע במרחק של כ-20 מטרים מהם. יניב ראה מראה לא קל של גוויות חשופות לגמרי, אולם במבט מקרוב הבין שהגופות לא עברו התעללות, ושמצבן הקשה היה תוצאה של הזמן שחלף מאז שנהרגו.

יניב שלח להביא שמיכות ואלונקות כדי לקחת את החללים לצד הישראלי. בינתיים הציע לו המפקד הפלסטיני כוס תה, והם ישבו לשתות יחד. אז סיפר לו האיש שהוא היה מפקד הכוח שהתקיף את שכונת מקור חיים מבית צפאפא כמה חודשים קודם לכן. יעקב יניב המופתע סיפר לו שהמפקד שלו באותו זמן, איש הפלמ"ח דניאלי, היה יליד מקור חיים, והיה גם המפקד שהגן על מקור חיים מההתקפות שהגיעו מבית צפאפא.

יניב ישב במוצב המצרי ולא פחד. הוא מספר שהיחס אליו היה הגון: הרי הם אפילו הזמינו אותו לכוס תה, וכולם שתו יחד. אפשר לומר כי זה היה מעשה נסים, או רגע אבסורדי, באמצע המלחמה והקרבות הנוראים של מלחמת השחרור.

בעודם יושבים ושותים התאספו סביבם חיילים במעגל, וכשהגיעו האלונקות והשמיכות, קם המפקד הפלסטיני ואמר: "אני אעזור לך לקחת את האלונקה". הוא ניגש ואחז בשתי הידיים בצד אחד של האלונקה, יניב אחז בה מהצד השני ויחד הם ירדו במורד הגבעה בכיוון מסילת הברזל. חיילים אחרים נשאו את האלונקה השנייה.

התמונות

כשהגיעו עם גופות החללים לנקודת המפגש, שבה חיכו החיילים הישראלים והמצרים, כבר הגיעו אנשים מהיחידה של יניב לקחת את הגופות. אז שלף יניב את מצלמת הקודאק. זו הייתה מצלמה מרובעת, שקנה במשכורת הראשונה שלו כשעבד בסניף אלנבי המרכזי של הדואר בתל אביב, לפני המלחמה. יניב תפס את הרגע והנציח את החיילים משני הצדדים, הנפגשים לרגע אחד בתוך המלחמה בתור אויבים, אבל גם בתור מי שהיו שותפים לפני רגע למבצע של הבאת גופות חיילי צה"ל לקבר ישראל, מבצע שכל מי שהשתתף בו למעשה סיכן את חייו.

דניאלי, מפקדו של יעקב יניב, החרים את הפילם, סרט הצילום שעליו היו התמונות, ואיים על יניב שיעמוד למשפט צבאי. דניאלי ראה בחומרה את מבצע החילוץ שיזם פקודו – מבצע שאמנם הסתיים בשלום, אך סיכן את חיי יניב ואפשר שגם את חיי חבריו לכיתה, מבצע שיצא אליו על דעת עצמו ובלי לקבל אישור מאיש. מובן שגם לו ביקש, לעולם לא היה מקבל אישור למבצע שכזה בתוככי המוצב המצרי באמצע המלחמה. להפתעת יניב, כעבור כמה ימים הוחזר לו הפילם, והאיום במשפט צבאי לא מומש מעולם.

מימין: מפקד הכוח המצרי, יניב (על כתפו רצועת המצלמה),
המקלען הסודני. יושב: חייל ההגנה

המחילה

שנים אחר כך שאל יניב את מפקדו דניאלי למה לא העמיד אותו אז למשפט, ודניאלי השיב שיום אחרי האירוע הגיע לסיור בקו מפקד האזור, משה דיין. דיין שמע מדניאלי את הסיפור והגיב בתנועת יד אופיינית של ביטול, ובעצם הורה לדניאלי להניח לעניין. נראה שבעיני דיין, מעשה הגבורה של יעקב יניב גבר על העבירה. כאשר הוחזר הפילם לידיו, החביא אותו יניב ופיתח את התמונות ברגע שעלה בידו, ומאז הן היו שמורות אצלו. יום אחד קיבל טלפון מההיסטוריון הצבאי ד"ר ניר מן, ששמע עליו כשערך מחקר היסטורי על "מבצע יקב". הם נפגשו, מן ראה את התמונות והציע ליניב לתרום אותן לספרייה הלאומית בשל ערכן ההיסטורי.

ההרוגים

עברו שנים רבות, אך יעקב יניב לא יכול היה להפסיק לחשוב על האנשים שאת גופותיהם הביא לקבר ישראל, וביקש לדעת מי היו. הוא התחיל לחקור ולחפש תשובות, אך נתקל בקשיים רבים, משום שהוא לא היה מאותו גדוד שממנו היו הנפגעים, והיה בידו רק מידע מועט. הוא יצר קשר עם האגף להנצחת החייל במשרד הביטחון, וסיפר להם את סיפורו. המידע שקיבל מהם כלל שמות חיילים ומסמכים, אבל היה שגוי בחלקו: לפי הרישום שלהם רק גופה אחת הגיעה באותו יום.

לבסוף החליט ללכת בעצמו לבית הקברות ולחפש את הקברים. בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, שם קבורים החללים לפי המלחמות והתאריכים, חיפש את הקברים שעליהם השמות שקיבל. הוא גילה שאחד מהם היה קבור בראש ההר והאחר במורד ההר, במרחק מאה מטרים. גם על הקבר שלמטה היה כתוב שההרוג מת באותו תאריך. יניב לא הבין מדוע שני אנשים שנהרגו באותו מקום, שירתו באותה יחידה וגופותיהם הובאו יחד, על ידו, קבורים במקומות שונים, והוא סיפר על כך למשרד הביטחון וביקש לקבור אותם זה לצד זה. אנשי משרד הביטחון הבטיחו שהדבר יעשה.

לבסוף נודע ליעקב יניב מי היו שני החיילים שנפלו ב"מבצע יקב" ושאת חייו סיכן כדי להביאם לקבר ישראל: שניהם היו פליטי שואה שהספיקו לשהות רק זמן מועט בארץ לפני שנשלחו לחזית. שניהם בלי אף קרוב בעולם, נצר אחרון למשפחתם.
מאז, כל שנה, בערב יום הזיכרון, יעקב יניב עולה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל ומניח על קבריהם זרי פרחים.