רָעַד קוֹלֵךְ | ציפי גוריון מתארחת במדור עם שירהּ של הזמרת שני פלג, "הדוד גיבור"

"היא מאכילה אותי דבש חמוץ / שנוזל לה מהשפתיים / היא משקה אותי חלב שחור / מטפטף לה מהשדיים / היא רוצה אותי על הפנים / היא רוצה אותי על הברכיים". הדוד הגיבור משיר הילדים מוסר את חייו לאהובתו התובענית

ורד נחמני, "חצר המשחקים 1", שמן על בד, 75X55 ,2002

.

מאת ציפי גוריון

.

ניתוקים של שני פלג הוא אלבום קשה. ומטריד. ונפלא. הוא צריך לבוא עם אינספור אזהרות טריגר. התעללות בחיי הזוגיות, אונס מפורש ומפורט, דיכאון, סטוקר שהולך לפגוש את הסלב החביבה עליו ללא ידיעתה ועוד ועוד.

השיר הראשון באלבום, "יום חדש", לחן של פלג למילותיו של יוסי אלפנט, זורק אותנו במהרה אל תוך העולם הרועש, הקודר, של שורת הגיבורים של האלבום. "יום חדש – עולם ישן", היא שרה, "עוד לא למדתי לבכות אבל אני לומד לצעוק". גם בהמשך, בשיר "רפונזל": "קשה להיות אדם, או שאתה מרים ידיים או שאתה נלחם". הגיבורים של פלג נאבקים. קל לפטור אותו כאלבום מדכא, אך גיבוריה של פלג לא שוקעים מטה בקלות – רבים מהם נותנים קול לשקיעה הזו, רבים מהם שורטים ונאחזים בציפורניים, העולם נגדם, אבל הם לא הולכים בלי להילחם על חייהם. לתוך העולם הזה נכנס "הדוד גיבור", השיר השני באלבום.

"הדוד גיבור", מילים ולחן: שני פלג, ביצוע: שני פלג עם אילנית

"הדוד גיבור" מציג מערכת יחסים כוחנית ומדכאת של הדובר בשיר עם הארץ שלו. מערכת היחסים הזו מוצגת בכמה רבדים. ראשית – הנרטיב, תיאור המסע שעובר הדובר עד סופו הבלתי נמנע; שנית, שפע אלוזיות ל"שירי ארץ ישראל הישנה והטובה" במילות השיר, ובסופו אירוח של אחת המייצגות הקלאסיות של הז'אנר, אילנית; שלישית, קולה של שני פלג, גם כמגישה ווקאלית, גם כמי שעורכת את כל החומרים הללו אל תוך השיר ומגישה אותו לקהל.

זוחל בתעלות שלה
עם הסכין בין השיניים
מטפס על הגבעות שלה
הורג את האויבים שלה בידיים
היא רוצה אותי על הפנים
היא רוצה אותי על הברכיים
הם כולם אומרים
הם כולם יודעים
היא לא טובה אליי

הדובר שלנו מתאר את התנועה שלו בתוך הארץ, "זוחל בתעלות שלה". הוא לא זקוף אלא כפוף, על ידיו ורגליו, נתון במאמץ פיזי. בזחילה יש השפלה. הוא זוחל "עם הסכין בין השיניים", דימוי ויזואלי מאוד המעלה, לצד אסוציאציה של מוכנות לקרב, את הידיעה שהסכנה בוא תבוא. לארץ יש אויבים, והדובר בשיר הורג אותם בידיים. מגן עליה בידיים חשופות, אף שיש לו סכין. להרוג בידיים זה לא כמו להרוג בירי ברובה, מרחוק. זו הריגה אכזרית שרואים בה את האויב דועך לאיטו, הריגה ללא גורם מתווך, הריגה שמצריכה זעם קדוש, כוונה מלאה. ואין לו ברירה – זה מה שהיא דורשת ממנו, שיהיה על הפנים, על הברכיים, בזחילה, עבורה.

ויש שם צופים, הוא והיא לא לבד שם, יש "הם", "כולם", שברור להם שהיא לא טובה אליו. האופן שבו פלג שרה את זה מעניין: היא מושכת את ה"אליי", מתפתלת, אבל יורדת בטונים בשילוב של ידיעה והשלמה עם איזו משחקיות: היא איתנו, נותנת לנו להבין שהיא מתבוננת בו כמונו ורואה שיש פה מצב בעייתי, אבל היא גם מייצגת אותו, את הדובר שמוכרח לעשות את מה שארצו/ אהובתו מבקשת.

הדוד גיבור
חוזר היום הביתה משדה הקרב
הוא יביא לנו דרור
בשתי עיניו כוכבים
ובאוזניו צלצולי פעמונים

הפזמון מחזיר אותנו לשם השיר, "הדוד גיבור", שמרפרר מיד לשיר "שנה טובה" מאת לוין קיפניס ("שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת", בביצועה הידוע של אילנית). פלג שרה פה ברוך, עם פחות קשיחות בקול שלה לעומת הבית הראשון. היא המספרת האחראית, שמעבירה הלאה את הסיפור הזה ויודעת שהוא קשה.

הדוד הגיבור שלנו "חוזר היום הביתה", כמו כל הגברים השבים ממשמרתם בשירים על אבות, אהובים וחיילים ("החייל שלי חזר" של נעמי שמר, "פרחים בקנה" של דודו ברק, "שיר של אחרי מלחמה" של אריק איינשטיין עוברים בסך כדוגמאות מייצגות). הגיבור שלנו לא סתם חוזר ממלחמה – מושג כללי ורחב – הוא חוזר משדה הקרב. שוב, דימוי ויזואלי כל כך, רואים את הדוד על מדיו המוכתמים, עיניו עייפות, למודות קרבות.

השורה "הוא יביא לנו דרור" מעלה עוד קלאסיקת ילדות, השיר "בר-כוכבא", גם הוא מאת לוין קיפניס: "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור". בר-כוכבא הוצג לנו בילדותנו כגיבור אהוב, "כל העם אהב אותו", חשבנו עליו אך טובות, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו עוד כמה עובדות, והן מציגות דמות בעייתית, קנאית, קיצונית, שהמיטה אסון. גם מהגיבור שלנו, שכעת נושא על כתפיו את מורשת החיילים הגיבורים ואת בר-כוכבא, מצופה שיביא לנו דרור. ויש איזה "לנו" קולקטיבי, ויש גם "הביתה", מה שלא יהיה הבית ההוא.

והרפרור נמשך: "בשתי עיניו כוכבים ובאוזניו צלצולי פעמונים" – העיניים הן "העיניים של טוליק שני כוכבים", מתוך השיר "טוליק" של רמה סמסונוב. זהו שיר ילדים חמוד ותמים על ילד היושב על שפת הים, אבל אנו, המאזינים הבוגרים, יודעים שהילד שבהשראתו נכתב השיר – תובל גבירצמן – גדל להיות חייל מת. צלצולי הפעמונים מביאים אותנו אל "צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי. אבל בשעה שבמקור אלה צלצולים נעימים, "בתוך לבי מהדהדים", מזכירים נשכחות, כאן אלה צלצולים באוזניים, קולות הקרב אולי?

היא מאכילה אותי דבש חמוץ
שנוזל לה מהשפתיים
היא משקה אותי חלב שחור
מטפטף לה מהשדיים
היא רוצה אותי על הפנים
היא רוצה אותי על הברכיים

הבית השני ממשיך בתיאור מעלליה של האהובה/הארץ: "מאכילה אותי דבש חמוץ" ו"משקה אותי חלב שחור" מזכירים את השורה "חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה", מהשיר "חמדת אבות 2" של ענבל פרלמוטר, שבו היא קוראת "אי אפשר לקנות גן עדן בדם". הביטוי המקראי המוכר "ארץ זבת חלב ודבש" ניצב בחזיתן של המטאפורות הללו. אצל פרלמוטר החלב חמוץ, הדבש מר. אצל פלג, בזמן שחלף, כבר השתבשו הדברים עוד יותר – הדבש הוא שהחמיץ, החלב הלבן הפך שחור. הארץ בתיאור של פלג סבילה-פעילה: הדבש נוזל לה מהשפתיים, החלב מטפטף לה מהשדיים, זה עניין ביולוגי, היא לא בוחרת בנזילה הזו, אבל היא מזינה אותו בשיקוי הזה, רעיל ככל שיהיה.

הם כולם אומרים
הם כולם יודעים
היא לא טובה אליי
וכשהיא תיקח אותי ותשכיב אותי
במיטה שלי שבשמיים
היא תכבה לי את הכוכבים
ותנגב לי ת'דמעות מהעיניים

ושוב, כולם אומרים, כולם יודעים, אבל זה לא משנה – הוא כבר עמוק בפנים. ואז מגיעה ירידת מדרגה: המוזיקה ברקע כמעט נעלמת, הקול נחלש. השלב הבא בתולדות הגיבור והאהובה המתעללת הוא מוות. "כשהיא תיקח אותי ותשכיב אותי במיטה שלי שבשמיים" – היא ספק אמא ספק אהובה, אבל המיטה היא מיטת מוות. שם היא תנגב את הדמעות בעיניים, אבל כבר אין עיניים, כבר מאוחר מדי. זהו, הקורבן האולטימטיבי הוקרב, הדובר מת למענה, ורק אז יכולה לבוא המנוחה. הקול של פלג ממשיך את "העיניים" ביבבה, קינה שמובילה אותנו אל ההפתעה הגדולה:

ושוב נצאה אל הדרך
יד ביד לדרך
בשלשלת זהב
ושוב נצאה אל הדרך
עם אחד לדרך
ושירנו על גב
ועד לשערי רקיע בוודאי נגיע
עוד מעט אם לא עכשיו
ועד לשערי רקיע בוודאי נגיע
כי דרכנו לא לשווא

אילנית מסמלת איזו ישראל תמימה של פעם, שלשלת הזהב שכולנו חוליות בה, אחדות ותקווה. יש אופטימיות ושמחה אין קץ בקול של אילנית – וזה לא סמפול של המקור, זו אילנית של היום, ובקולה, גם עכשיו, אותן אופטימיות ושמחה, אלא שבמסגרת שירה של פלג המילים "ושוב נצאה אל הדרך" נטענות במשמעות חדשה: אנחנו כל פעם מחדש מתים, עושים הכול למען אהובתנו המתעללת, ושוב בעליזות ובמסירות יוצאים אל דרך החתחתים.

אז יש לנו חזרה ב"ושוב", יש לנו אני קולקטיבי ב"נצאה", ויש לנו דרך, שאצל אילנית נשמעת כמו דרך נהדרת ונפלאה שכולנו עושים יד ביד, אבל כעת היא מקבלת את הגוונים הכהים של פלג, של הדובר בשיר: הדרך היא זחילה בתעלות עם הסכין בין השיניים, ובסופה מוות. היוצאים לדרך אינם לבדם, יש להם "שירנו על גב". המוזיקה מאפשרת את ההתקדמות בדרך, מעניקה תמיכה. גם כאן, ב"הדוד גיבור", כל השירים המאוזכרים נותנים רוח גבית; שני פלג מביאה את "שירנו על גב" איתה. היא פשוט הולכת עם השירים על הגב לכיוון אחר.

"שוב נצאה אל הדרך", שכתבה שמרית אור והלחינה נורית הירש, יצא לראשונה ב-1981 באלבום "אל הדרך" של אילנית. שנת 1981 היא שלב מאוחר יחסית לשיר ארץ-ישראלי קולקטיבי שכזה. ב-1981 אנחנו ("אנחנו" כקול המייצג של שירי ארץ-ישראל) כבר במקום אחר. יש רוק, יש גיטרות, שבלול וכוורת כבר הפכו לקלאסיקה שהציגה את ה"אני" כקול מייצג, הייתה מלחמת יום כיפור. הבחירה ב"אנחנו" היא בחירה במלוא מובן המילה. שלוש נשים – שמרית אור, נורית הירש ואילנית – בוחרות ב"אנחנו", בוחרות ב"שוב", בוחרות ב"דרך".

ב-2017 מגיעה שני פלג ומייצגת את הצד הפחות מובן מאליו של הבחירה, את הצד שמראה מהי באמת האהבה של הדוד הגיבור לארצו: מוות. גם אצל אילנית "עד לשערי רקיע בוודאי נגיע", אבל כשאילנית שרה את זה יש כזו תקווה באופק, שערי הרקיע נשמעים כה יפים ומזמינים! אלו של הדוד הגיבור של שני פלג לא נשמעים רעים מאוד, הוא סוף-סוף נח, יש לו מיטה בשמיים, הוא כבר לא חייב להילחם, הנה, הוא מקבל קצת הכרה מאהובתו הקשוחה כשהיא מנגבת את הדמעות מעיניו, אבל האם זה היה שווה את זה? הרי אצל אילנית "דרכנו לא לשווא", וכאן, בהאזנה ל"הדוד הגיבור" של שני פלג, אנחנו לא לגמרי בטוחות. אולי, אולי דרכנו לשווא?

 

ציפי גוריון, ילידת 1981, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, כותבת וקוראת רב-תחומית.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה.
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יפעת שחם ▪ התמחות: נגה שיאון.
מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו