.

מאת ציפי גוריון

.

ניתוקים של שני פלג הוא אלבום קשה. ומטריד. ונפלא. הוא צריך לבוא עם אינספור אזהרות טריגר. התעללות בחיי הזוגיות, אונס מפורש ומפורט, דיכאון, סטוקר שהולך לפגוש את הסלב החביבה עליו ללא ידיעתה ועוד ועוד.

השיר הראשון באלבום, "יום חדש", לחן של פלג למילותיו של יוסי אלפנט, זורק אותנו במהרה אל תוך העולם הרועש, הקודר, של שורת הגיבורים של האלבום. "יום חדש – עולם ישן", היא שרה, "עוד לא למדתי לבכות אבל אני לומד לצעוק". גם בהמשך, בשיר "רפונזל": "קשה להיות אדם, או שאתה מרים ידיים או שאתה נלחם". הגיבורים של פלג נאבקים. קל לפטור אותו כאלבום מדכא, אך גיבוריה של פלג לא שוקעים מטה בקלות – רבים מהם נותנים קול לשקיעה הזו, רבים מהם שורטים ונאחזים בציפורניים, העולם נגדם, אבל הם לא הולכים בלי להילחם על חייהם. לתוך העולם הזה נכנס "הדוד גיבור", השיר השני באלבום.

"הדוד גיבור", מילים ולחן: שני פלג, ביצוע: שני פלג עם אילנית

"הדוד גיבור" מציג מערכת יחסים כוחנית ומדכאת של הדובר בשיר עם הארץ שלו. מערכת היחסים הזו מוצגת בכמה רבדים. ראשית – הנרטיב, תיאור המסע שעובר הדובר עד סופו הבלתי נמנע; שנית, שפע אלוזיות ל"שירי ארץ ישראל הישנה והטובה" במילות השיר, ובסופו אירוח של אחת המייצגות הקלאסיות של הז'אנר, אילנית; שלישית, קולה של שני פלג, גם כמגישה ווקאלית, גם כמי שעורכת את כל החומרים הללו אל תוך השיר ומגישה אותו לקהל.

זוחל בתעלות שלה
עם הסכין בין השיניים
מטפס על הגבעות שלה
הורג את האויבים שלה בידיים
היא רוצה אותי על הפנים
היא רוצה אותי על הברכיים
הם כולם אומרים
הם כולם יודעים
היא לא טובה אליי

הדובר שלנו מתאר את התנועה שלו בתוך הארץ, "זוחל בתעלות שלה". הוא לא זקוף אלא כפוף, על ידיו ורגליו, נתון במאמץ פיזי. בזחילה יש השפלה. הוא זוחל "עם הסכין בין השיניים", דימוי ויזואלי מאוד המעלה, לצד אסוציאציה של מוכנות לקרב, את הידיעה שהסכנה בוא תבוא. לארץ יש אויבים, והדובר בשיר הורג אותם בידיים. מגן עליה בידיים חשופות, אף שיש לו סכין. להרוג בידיים זה לא כמו להרוג בירי ברובה, מרחוק. זו הריגה אכזרית שרואים בה את האויב דועך לאיטו, הריגה ללא גורם מתווך, הריגה שמצריכה זעם קדוש, כוונה מלאה. ואין לו ברירה – זה מה שהיא דורשת ממנו, שיהיה על הפנים, על הברכיים, בזחילה, עבורה.

ויש שם צופים, הוא והיא לא לבד שם, יש "הם", "כולם", שברור להם שהיא לא טובה אליו. האופן שבו פלג שרה את זה מעניין: היא מושכת את ה"אליי", מתפתלת, אבל יורדת בטונים בשילוב של ידיעה והשלמה עם איזו משחקיות: היא איתנו, נותנת לנו להבין שהיא מתבוננת בו כמונו ורואה שיש פה מצב בעייתי, אבל היא גם מייצגת אותו, את הדובר שמוכרח לעשות את מה שארצו/ אהובתו מבקשת.

הדוד גיבור
חוזר היום הביתה משדה הקרב
הוא יביא לנו דרור
בשתי עיניו כוכבים
ובאוזניו צלצולי פעמונים

הפזמון מחזיר אותנו לשם השיר, "הדוד גיבור", שמרפרר מיד לשיר "שנה טובה" מאת לוין קיפניס ("שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת", בביצועה הידוע של אילנית). פלג שרה פה ברוך, עם פחות קשיחות בקול שלה לעומת הבית הראשון. היא המספרת האחראית, שמעבירה הלאה את הסיפור הזה ויודעת שהוא קשה.

הדוד הגיבור שלנו "חוזר היום הביתה", כמו כל הגברים השבים ממשמרתם בשירים על אבות, אהובים וחיילים ("החייל שלי חזר" של נעמי שמר, "פרחים בקנה" של דודו ברק, "שיר של אחרי מלחמה" של אריק איינשטיין עוברים בסך כדוגמאות מייצגות). הגיבור שלנו לא סתם חוזר ממלחמה – מושג כללי ורחב – הוא חוזר משדה הקרב. שוב, דימוי ויזואלי כל כך, רואים את הדוד על מדיו המוכתמים, עיניו עייפות, למודות קרבות.

השורה "הוא יביא לנו דרור" מעלה עוד קלאסיקת ילדות, השיר "בר-כוכבא", גם הוא מאת לוין קיפניס: "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור". בר-כוכבא הוצג לנו בילדותנו כגיבור אהוב, "כל העם אהב אותו", חשבנו עליו אך טובות, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו עוד כמה עובדות, והן מציגות דמות בעייתית, קנאית, קיצונית, שהמיטה אסון. גם מהגיבור שלנו, שכעת נושא על כתפיו את מורשת החיילים הגיבורים ואת בר-כוכבא, מצופה שיביא לנו דרור. ויש איזה "לנו" קולקטיבי, ויש גם "הביתה", מה שלא יהיה הבית ההוא.

והרפרור נמשך: "בשתי עיניו כוכבים ובאוזניו צלצולי פעמונים" – העיניים הן "העיניים של טוליק שני כוכבים", מתוך השיר "טוליק" של רמה סמסונוב. זהו שיר ילדים חמוד ותמים על ילד היושב על שפת הים, אבל אנו, המאזינים הבוגרים, יודעים שהילד שבהשראתו נכתב השיר – תובל גבירצמן – גדל להיות חייל מת. צלצולי הפעמונים מביאים אותנו אל "צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי. אבל בשעה שבמקור אלה צלצולים נעימים, "בתוך לבי מהדהדים", מזכירים נשכחות, כאן אלה צלצולים באוזניים, קולות הקרב אולי?

היא מאכילה אותי דבש חמוץ
שנוזל לה מהשפתיים
היא משקה אותי חלב שחור
מטפטף לה מהשדיים
היא רוצה אותי על הפנים
היא רוצה אותי על הברכיים

הבית השני ממשיך בתיאור מעלליה של האהובה/הארץ: "מאכילה אותי דבש חמוץ" ו"משקה אותי חלב שחור" מזכירים את השורה "חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה", מהשיר "חמדת אבות 2" של ענבל פרלמוטר, שבו היא קוראת "אי אפשר לקנות גן עדן בדם". הביטוי המקראי המוכר "ארץ זבת חלב ודבש" ניצב בחזיתן של המטאפורות הללו. אצל פרלמוטר החלב חמוץ, הדבש מר. אצל פלג, בזמן שחלף, כבר השתבשו הדברים עוד יותר – הדבש הוא שהחמיץ, החלב הלבן הפך שחור. הארץ בתיאור של פלג סבילה-פעילה: הדבש נוזל לה מהשפתיים, החלב מטפטף לה מהשדיים, זה עניין ביולוגי, היא לא בוחרת בנזילה הזו, אבל היא מזינה אותו בשיקוי הזה, רעיל ככל שיהיה.

הם כולם אומרים
הם כולם יודעים
היא לא טובה אליי
וכשהיא תיקח אותי ותשכיב אותי
במיטה שלי שבשמיים
היא תכבה לי את הכוכבים
ותנגב לי ת'דמעות מהעיניים

ושוב, כולם אומרים, כולם יודעים, אבל זה לא משנה – הוא כבר עמוק בפנים. ואז מגיעה ירידת מדרגה: המוזיקה ברקע כמעט נעלמת, הקול נחלש. השלב הבא בתולדות הגיבור והאהובה המתעללת הוא מוות. "כשהיא תיקח אותי ותשכיב אותי במיטה שלי שבשמיים" – היא ספק אמא ספק אהובה, אבל המיטה היא מיטת מוות. שם היא תנגב את הדמעות בעיניים, אבל כבר אין עיניים, כבר מאוחר מדי. זהו, הקורבן האולטימטיבי הוקרב, הדובר מת למענה, ורק אז יכולה לבוא המנוחה. הקול של פלג ממשיך את "העיניים" ביבבה, קינה שמובילה אותנו אל ההפתעה הגדולה:

ושוב נצאה אל הדרך
יד ביד לדרך
בשלשלת זהב
ושוב נצאה אל הדרך
עם אחד לדרך
ושירנו על גב
ועד לשערי רקיע בוודאי נגיע
עוד מעט אם לא עכשיו
ועד לשערי רקיע בוודאי נגיע
כי דרכנו לא לשווא

אילנית מסמלת איזו ישראל תמימה של פעם, שלשלת הזהב שכולנו חוליות בה, אחדות ותקווה. יש אופטימיות ושמחה אין קץ בקול של אילנית – וזה לא סמפול של המקור, זו אילנית של היום, ובקולה, גם עכשיו, אותן אופטימיות ושמחה, אלא שבמסגרת שירה של פלג המילים "ושוב נצאה אל הדרך" נטענות במשמעות חדשה: אנחנו כל פעם מחדש מתים, עושים הכול למען אהובתנו המתעללת, ושוב בעליזות ובמסירות יוצאים אל דרך החתחתים.

אז יש לנו חזרה ב"ושוב", יש לנו אני קולקטיבי ב"נצאה", ויש לנו דרך, שאצל אילנית נשמעת כמו דרך נהדרת ונפלאה שכולנו עושים יד ביד, אבל כעת היא מקבלת את הגוונים הכהים של פלג, של הדובר בשיר: הדרך היא זחילה בתעלות עם הסכין בין השיניים, ובסופה מוות. היוצאים לדרך אינם לבדם, יש להם "שירנו על גב". המוזיקה מאפשרת את ההתקדמות בדרך, מעניקה תמיכה. גם כאן, ב"הדוד גיבור", כל השירים המאוזכרים נותנים רוח גבית; שני פלג מביאה את "שירנו על גב" איתה. היא פשוט הולכת עם השירים על הגב לכיוון אחר.

"שוב נצאה אל הדרך", שכתבה שמרית אור והלחינה נורית הירש, יצא לראשונה ב-1981 באלבום "אל הדרך" של אילנית. שנת 1981 היא שלב מאוחר יחסית לשיר ארץ-ישראלי קולקטיבי שכזה. ב-1981 אנחנו ("אנחנו" כקול המייצג של שירי ארץ-ישראל) כבר במקום אחר. יש רוק, יש גיטרות, שבלול וכוורת כבר הפכו לקלאסיקה שהציגה את ה"אני" כקול מייצג, הייתה מלחמת יום כיפור. הבחירה ב"אנחנו" היא בחירה במלוא מובן המילה. שלוש נשים – שמרית אור, נורית הירש ואילנית – בוחרות ב"אנחנו", בוחרות ב"שוב", בוחרות ב"דרך".

ב-2017 מגיעה שני פלג ומייצגת את הצד הפחות מובן מאליו של הבחירה, את הצד שמראה מהי באמת האהבה של הדוד הגיבור לארצו: מוות. גם אצל אילנית "עד לשערי רקיע בוודאי נגיע", אבל כשאילנית שרה את זה יש כזו תקווה באופק, שערי הרקיע נשמעים כה יפים ומזמינים! אלו של הדוד הגיבור של שני פלג לא נשמעים רעים מאוד, הוא סוף-סוף נח, יש לו מיטה בשמיים, הוא כבר לא חייב להילחם, הנה, הוא מקבל קצת הכרה מאהובתו הקשוחה כשהיא מנגבת את הדמעות מעיניו, אבל האם זה היה שווה את זה? הרי אצל אילנית "דרכנו לא לשווא", וכאן, בהאזנה ל"הדוד הגיבור" של שני פלג, אנחנו לא לגמרי בטוחות. אולי, אולי דרכנו לשווא?

 

ציפי גוריון, ילידת 1981, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, כותבת וקוראת רב-תחומית.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

סביון ליברכט

מתוך המחזה: 'מקרה ושמו פרויד'

מחזה בן מערכה אחת על הקשר בין זיגמונד פרויד בן השמונים ושתיים לבין נאצי צעיר שמונה על ידי המפלגה לטפל בנכסיו לאחר הפלישה הגרמנית לאוסטריה ב-1938.

 

הרקע ההיסטורי

ב-12 במרס 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ללא קרב. הטנקים הגרמניים שחצו את הגבול התקבלו באהבה על ידי האוסטרים.

מיד עם כניסתם התחילו הגרמנים במסע הפחדה נגד האוכלוסייה היהודית. יהודים נרדפו ברחובות, זומנו לחקירות אצל הגסטפו וסולקו מבתיהם. על כל אחד מ-9,000 בעלי העסקים היהודיים מונה משגיח נאצי שפיקח על הכספים.

זיגמונד פרויד נחשב בעל עסק בעיקר בשל היותו הבעלים של ההוצאה לאור של האגודה הפסיכואנליטית,"ההוצאה".

ד"ר אנטון זאוארוואלד, מומחה לכימיה, התמנה להיות המשגיח על נכסי משפחת פרויד. בתחילה טען טיעונים אנטישמיים, אך במשך הזמן השתנה יחסו אל פרויד, בעיקר מכיוון שקרא את הספרים שמצא ב"הוצאה".

עד סיפוח אוסטריה התנגד פרויד לעזוב את וינה בתואנות שונות. ואולם ב-14 במרס זומנה בתו אנה לחקירה במשרדי הגסטפו ופרויד הבין שהם חייבים לעזוב את אוסטריה.

בהשגת האישורים היו מעורבים שגרירים שונים, ידידת המשפחה הנסיכה מארי בונפארט ואפילו נשיא ארצות הברית.

לאחר שהתקבלו הוויזות והיתרי הכניסה לאנגליה נזקקו בני משפחת פרויד לאישור אחרון, של זאוארוואלד, כי המיסים שולמו והדוחות מולאו נכונה.

זאוארוואלד גילה שפרויד לא דיווח על חשבונות שהחזיק בבנק בשוויץ. העונש על עבירה זו היה גזר דין מוות. למרות זאת, זאוארוואלד נתן את האישור האחרון ואִפשר לבני המשפחה ולקרוביהם לעזוב את וינה.

לאחר המלחמה הגיע לווינה הקצין האמריקאי הארי פרויד, אחיינו של פרויד, אשר עזב את וינה עם משפחתו בשנת 1933. הארי פרויד העמיד את זאוארוואלד לדין בגין שוחד וגנבת כספים, אך אנה פרויד העידה לטובת זאוארוואלד והוא זוכה.

דמותו של אלכס וָאלד במחזה מבוססת על ד"ר אנטון זאוארוואלד.

 

תמונה רביעית

הדירה של ואלד:

הלן ואלד נכנסת עם סל קניות ומוציאה ממנו לחם, בצל וכרובית, ומניחה על השולחן. היא מדליקה את הרדיו ונשמע שיר תקופתי. הלן שרה יחד עם הרדיו. היא מוציאה מהתיק ליפסטיק ובושם ומשתמשת בהם.

ואלד נכנס. הם מתחבקים.

הדירה של פרויד:

בתוך הסצנה הזאת בריונים נכנסים לדירה של פרויד, עורכים חיפוש, לוקחים כסף ודרכונים והופכים מגירות על הרצפה.

ואלד: כבר הרבה זמן לא הכנת לי מרק כרובית…
הלן: הרבה זמן לא הגיע לך.

ואלד מוציא ספרים מתיקו, מניחם על השולחן.

הלן: מי היהודי שלך?
ואלד: פרופסור אחד.
הלן: פרופסור? יש כל כך הרבה יהודים עשירים בווינה ולך נותנים פרופסור! איזה נכסים יכולים להיות לפרופסור?
ואלד: יש לו הוצאת ספרים!

מלמטה בוקעות קריאות "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד" ו"מוות ליהודים". היא ניגשת לחלון ומביטה החוצה, מרוצה.

היא ניגשת לשולחן לקחת את הירקות וקולטת את שמו של הספר ושל הכותב.

הלן: מותר לך להביא הביתה ספרים שלו?
ואלד: כדי שאדע מה הוא כותב. אני אזרוק אותם אחרי שאקרא.
הלן: מה הוא כותב שם?
ואלד: ממה שהספקתי לקרוא, בעיקר תאוריות נפוחות על "נפש האדם", והוא, משום מה, קורא לזה מדע. ומה שהכי מפתיע: עדת מעריצים די מכובדת מאמינה שהוא גאון.
הלן: היהודים האלו שלו…
ואלד: הוא טוען שיש אזור מסוים שנקרא ה"תת-מודע"… שזה… מין פח אשפה שאליו אנחנו זורקים כל מיני מחשבות לא רצויות, דברים שקשה לנו להתמודד איתם –
הלן: אני הייתי זורקת לשם את אחותי!

הם צוחקים.

ואיפה בדיוק נמצא הפח אשפה הזה?
ואלד: (בהגזמה פרודית) איפשהו… ב"נפש" –

הם צוחקים. הלן מציירת באצבעותיה תנועה של מישוש שטרות כסף.

הלן: אצל היהודים הנפש נמצאת באצבעות, איפה שאפשר למשש… את ה"נפש" בסתר, במחבוא באיך קראת לזה? – "בתת-הידיעה"…
ואלד: בתת-מודע.
הלן: באיזשהו תת!

הם צוחקים.

ואלד: הוא גם פותר חלומות.
הלן: וקורא עתידות בכדור בדולח? וחובש תרבוש עם פעמונים?
ואלד: לא ראיתי אותו. פגשתי רק את הבת והבן שלו. הבן הזה עוד לא מבין את המצב החדש… הבת היא החוליה החלשה.
הלן: ואיך הצגת את עצמך שם?

ואלד מחקה את עצמו. אבל מאדיר את שפת הגוף שהפגין שם.

ואלד: "אני דוקטור אלכסנדר ואלד. אני ממונה על המקום הזה מטעם הפיהרר שלנו."

הלן מוחאת כפיים.

הלן: בראבו!
ואלד: לרגע היה נדמה לי שאני כול יכול. שאני יכול לגרש אותם, להפחיד אותם, להשפיל אותם – אני יכול גם לתת להם חנינה.
הלן: תתחיל עם להפחיד אותם.
ואלד: זה בדיוק מה שעשיתי.
הלן: מסתבר שלא כל כך קל להפחיד יהודים. קורט סיפר לי איך תפסו את רוטשילד, העכברוש היהודי. אתמול בערב האס-אס באו לארמון שלו ברינגשטראסה כדי לעצור אותו אבל המשרת אמר שהברון אוכל ואי אפשר להפריע לו – תאר לך! שישה חיילי אס-אס הקיפו את השולחן וחיכו בסבלנות עד שהאדון סיים את הארוחה, אכל פירות יבשים, עישן סיגריה, לקח את התרופות נגד מחלת לב. ואז זרקו אותו לחקירה במטרופול. והמפקדה של אדולף אייכמן עברה לארמון שלו.
ואלד: יפה! המטרופול שייך ליהודים, לא?
הלן: כבר לא. שאלו את רוטשילד כמה שווה הארמון שלו. ונחש מה הוא ענה. לא, אתה לא מסוגל לחשוב כמו יהודי. הוא אמר: "הפאלה של משפחת רוטשילד שווה – (במילים האלו) – לא פחות מהקתדרלה של וינה"!
ואלד: באמת!
הלן: חבל שרוטשילד הוא לא היהודי שלך.

הם מחייכים זה לזו. רגע של קרבה ביניהם.

הכל הולך להיות טוב עוד מעט. נכון, אלכס?

ואלד: יהיה נפלא!
הלן: …זה הזמן הנכון להביא ילד לעולם…
ואלד: בתנאי שיהיה יפה כמוך.
הלן: אולי זאת תהיה ילדה.
ואלד: (משתעשע) בשם המפלגה הנאצית אני מזמין ילד!
הלן: (צוחקת) בוודאי שילד! מי הטיפש שיתעסק עם המפלגה הנאצית?!

הם פורצים בצחוק ומתנשקים. היא מורידה את הסוודר או החולצה.

הלן: אני מחכה לך…
ואלד: אני בא.
הלן: אתה מוזמן לחפש את התת-מודע שלי…

הלן צוחקת ויוצאת אל החדר הסמוך.
ואלד הולך בעקבותיה.

 

תמונה חמישית

החדר של פרויד:

החדר באי-סדר. מגירות שלופות החוצה על הרצפה.
הדלת נפתחת. פרויד מופיע. הוא לבוש חלוק בית. אנה מבחינה בו וממהרת אליו.

אנה: פפה!

אנה מובילה את פרויד אל הספה. היא עוזרת לו להתיישב בכורסה, מסדרת את שערו ואת בגדיו ומכסה אותו בשמיכה. ואלד צופה בהם. פרויד לא רואה אותו. אנה מנסה לעדכן את פרויד בזהירות, לפני שוואלד יתערב.

אנה: נוח לך, פפה?
פרויד: עוד כרית תעזור לי להעמיד פנים שאני מסוגל לשבת זקוף.

אנה דוחקת עוד כרית מאחורי גבו. היא מוזגת תה ומתחילה להשקות אותו בכפית.

אנה: עוד רגע… עוד רגע תרגיש יותר טוב…

היא מוטרדת. מעט תה נשפך עליו.

אנה: אני מצטערת, פפה.

אנה מנקה את הכתם בהיסטריה. פרויד מביט בוואלד.

פרויד: מה קורה, אנה?
אנה: אני… פפה, שלשום… בזמן שישנת, אוסטריה… גרמניה פלשה לאוסטריה.
פרויד: …הנאצים הגרמנים כאן…
אנה: כן… (פאוזה)
פרויד: Finis Austriae.

ואלד בא ונעמד מול פרויד.

ואלד: ולמה לא: "Principium Austriae"? – ההתחלה החדשה של אוסטריה.
פרויד: מי אתה, אדוני?
אנה: פפה –
פרויד: אתה צריך לתאם פגישה. אנה תטפל בזה.
אנה: פפה, אתה מדבר אל –
פרויד: אנשים לא יכולים לבוא לכאן בלי לקבוע פגישה –
אנה: זה מר ואלד, פפה. הוא הנאצי שלנו…
פרויד: מי?
אנה: מר ואלד ממונה עלינו מטעם המפלגה הנאצית –
ואלד: כן, אדוני. (לאנה) תרשי לי לעדכן אותו. את יכולה לצאת עכשיו.
פרויד: תסלח לי מאוד, אבל אנה נשארת כאן.
ואלד: לא, אנה לא נשארת כאן.

אנה משקה את אביה.

אנה: אני חייבת להישאר עם אבי –
ואלד: אם זאת, במקרה, שאלה, התשובה היא "לא".

שתיקה. פרויד מתחיל להבין את המצב.

פרויד: למה אנה לא יכולה להישאר?
ואלד: כי ככה אני אומר.
אנה: אז אני מבקשת שהיחס אל אבי –
ואלד: צאי החוצה עכשיו.
אנה: אני מחכה מאחורי הדלת, פפה…

אנה יוצאת.
שתיקה ארוכה מאוד. פרויד וואלד בוחנים זה את זה. פרויד כועס. ואלד מסתובב כה וכה. משהו בנוכחות של פרויד מבלבל אותו. הוא מרגיש חשוף.

ואלד: הסברתי לבן ולבת שלך ועכשיו אני מסביר לך: אני שואל ואתם עונים.
פרויד: אני לא מוכן שידברו אליי ככה.
ואלד: אתה תתרגל. עיינתי בתיק הרפואי שלך –
פרויד: אתה רופא?
ואלד: סיימתי לימודים בכימיה אבל למדתי גם רפואה.
פרויד: אז יש לך הרבה מכרים יהודים.
ואלד: לא, אין לי.
פרויד: מכל הסטודנטים לרפואה, אין לך ידיד אחד יהודי?
ואלד: היו שם הרבה יהודים, אתה צודק. יותר מדי יהודים. תשעים אחוז מהסטודנטים שלמדו איתי – תשעים אחוז היו יהודים! ולא רק את הפקולטה לרפואה אתם ממלאים. בנקים, מפעלים, חנויות כלבו – יותר מדי מהם שייכים לכם. גם יותר מדי ארמונות ברינגשטארסה.
פרויד: הם גנבו אותם או הרוויחו אותם בעבודה קשה?
ואלד: בגללם ארבעים אחוזים מהאוסטרים מובטלים – ארבעים אחוז!

שתיקה. ואלד מבחין בקופסאות סיגרים העומדות זו על גבי זו.

ואלד: ס י ג ר י ם!
פרויד: קופסאות ריקות, למרבה הצער.
ואלד: עישנת ס י ג ר י ם.
פרויד: עשרים ביום.

ואלד מבחין בקנקן יין עתיק העומד ליד קופסאות הסיגרים. הוא תופס אותו ובוחן אותו בעניין. פרויד מבחין בהתרגשות שהקנקן מעורר בוואלד. ואלד מודע למבטו של פרויד בו ומניח את הקנקן.

פרויד: הוא ריק מאז המאה השלישית לספירה.
ואלד: גם אם היה מלא – זה כבר לא מעניין אותי.
פרויד: כבר לא…
ואלד: (חוזר על המילה בסתמיות מכוונת) זה לא מעניין אותי.

שתיקה. ואלד מבין שנתפס.

פרויד: האם הנאצי שלי אמור לשמור עליי או לשמור על האחרים מפניי?

ואלד כועס ומביע את כעסו בתנועה אלימה. פרויד עוקב אחריו, לומד אותו.

ואלד: הנאצי שלך לא אוהב התחכמויות! לא באופן מודע, ולא באופן תת-מודע.
פרויד: אז הנאצי שלי יודע משהו על תאוריות במדע הפסיכולוגיה.
ואלד: הנאצי שלך מבין מספיק כדי לדעת שהתאוריות שלך הן לא מדע.
פרויד: המדע מכיר בתופעות שבהן ההשפעה היא עקיפה.

כעסו של פרויד מתגבר והולך.

ואלד: בתנאי שהיא ניתנת לבדיקה. בתנאי שהיא חוזרת על עצמה, בתנאי שהיא ניתנת לניבוי. התאוריה שלך היא אף אחד מאלו ולכן היא לא מדע – היא תאוריה חסרת שחר.
פרויד: חסרת שחר! – אנשים נרפאו בזכותה.
ואלד: אני לא מאמין!
פרויד: אנשים שסבלו מתופעות שאנשי מדע – שאותם אתה מעריך כל כך – לא יכלו לעזור להם.
ואלד: קראתי את תיאורי המקרים. כולן גברות בורגניות משועממות, רובן יהודיות.
פרויד: מה שנכון לגבי נשים יהודיות, נכון לגבי נשים בכלל!
ואלד: לא! אתם היהודים שונים מאיתנו. אתם עם של נוודים. לא יצרתם תרבות עצמאית. אתם ניזונים, כמו טפילים, על התרבות של העם המארח אתכם. התאוריות המגוחכות שלך נשארות בגבול הגטו היהודי. אפשר אפילו להגיד שהן מבטאות את הנפש היהודית, מעוררות גועל כמוה: חיי המין של ילדים, סטיות וכל הטינופת הזאת –
פרויד: (מתרגז) מה שאתה מכנה "טינופת" הוא נפש האדם!
ואלד: תתעסק לך עם העניינים היהודיים והנפש היהודית שלך כאוות נפשך, אבל אל תמציא תאוריות –

מבחוץ עולות שאגות המון: "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד"

פרויד נשמט לפתע. הוא התעלף. ואלד נחרד. הוא ממהר אל הדלת.

ואלד: אנה!

אנה נכנסת וממהרת לטפל באביה.

אנה: מה קרה?
ואלד: שוחחנו, התווכחנו קצת, והוא התעלף. תזמיני רופא.
אנה: אין צורך. הוא מתעלף לפעמים כשלא מסכימים איתו.
ואלד: אז הוא עומד להתעלף הרבה בזמן הקרוב. תחתימי אותו על הטפסים כשהוא יתעורר. אני אבוא מחר לקחת אותם. ותתחילו לארוז.

ואלד יוצא.

 

סביון ליברכט היא סופרת ומחזאית. פרסמה עשרה רומנים וקובצי סיפורים, ושמונה מחזות פרי עטה הועלו על במה בארץ ובעולם. הטלוויזיה הישראלית הפיקה שלושה סרטים על פי תסריטיה, ונוסף על כך הופקו סרטי קולנוע המבוססים על סיפוריה. זכתה בפרס אלתרמן, פרס הטלוויזיה, פרס אקו"ם, פרס ראש הממשלה לסופרים ופרס מחזאית השנה. בין יצירותיה האחרונות: 'הנשים של אבא' (רומן; כתר, 2005), 'פנינים לאור היום' (סיפורים; כתר, 2015), 'האורחת' ו'קוראים לו מלך' (מחזות; בית לסין, 2016).

זהו פרסום ראשון למחזה החדש 'מקרה ושמו פרויד'.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך