בעבודה | כתם לידה, ידידות ובדידות בקטע מרומן בכתובים

"עכשיו לכי צאי אל הרחוב בכלי דם חשופים וכל מי שיביט בפנייך יוכל לראות בהם חיים שלמים של עלבון, אמר לה דוקטור גליקר, רופא העור, הגבר היפה הזה." קטע מתוך 'נפילת סוכר', רומן בכתובים מאת אוריאן זכאי

אן בן-אור, "הביקור", שמן על פשתן, 120X100 ,2011

.

מאת אוריאן זכאי

.

דר נולדה עם כתם לידה גדול שפרץ מן החלק העליון של צווארה ושטף את הלחי הימנית כולה כמעט, עד שהתפתל סביב שמורת עינה, כמו סימן שאלה אדום. זה היה כתם בצבע יין שלא הגיב לטיפול בלייזר. כתם פורט ויין היה המונח הרפואי, כאילו היה הכתם כה מתוק ומשכר שאפשר לדבר עליו רק באנגלית. כיום יש תינוקות שכתמם הוסר כמעט לחלוטין לפני שהלכו לגן, לבית הספר, לצבא, לאוניברסיטה, לרחוב. אבל הטיפולים האלה לא היו זמינים כשהיא הייתה תינוקת, ועל כל פנים הכתם שלה היה מעשרים האחוזים האדישים לטיפול בלייזר, אולי משום שהגיעה לזה מאוחר מדי. עכשיו לכי צאי אל הרחוב בכלי דם חשופים וכל מי שיביט בפנייך יוכל לראות בהם חיים שלמים של עלבון, אמר לה דוקטור גליקר, רופא העור, הגבר היפה הזה.

ניתן היה למרוח מייק־אפ על בסיס מים על הכתם ולקוות לטוב. היו שנים שעשתה את זה, אחרי הצבא, באוניברסיטה. זה היה אחרי שהלכה לדוקטור גליקר. קצינת הח"ן בצבא סיפרה לה עליו. אחייניתה של הקצינה נולדה "עם בדיוק אותו הכתם." בדיוק. חן, קראו לילדה הזאת, אחייניתה של קצינת הח"ן. כזאת קטנטונת, וזרוע הברזל הענקית כבר שרפה את הפנים הרכים שלה. כתמי יין הפורט לא נעלמים לגמרי בדרך כלל. לעיתים הם אף שבים וצומחים ואז צריך לטפל שוב. "אנחנו רוצים להבהיר," אמר דוקטור גליקר, "להבהיר כך שברחוב לא ישימו לב, שיראו רק מקרוב מאוד." אחרי עשרים ושלושה טיפולים דוקטור גליקר נכנע. הכתם היה כעת מכוסה בהרות לבנות ולכן פראי ומוזר אף יותר. "הבטתי בגבר היפה הזה והוא היה עצוב מאוד," סיפרה דר לאנטואנט, "הייתי יותר מכוערת ממה שהייתי קודם." והוא אמר, "אני מצטער מאוד," ופתח את מגירת השולחן שלו והוציא משם חוברת הדרכה על איפור לבעלות פגמים אסתטיים חמורים. ואז, בשנות האוניברסיטה, היא מרחה מייק־אפ. הייתה הולכת על המדשאות בשמש. איש לא ראה. והיה בזה משום תענוג, להסיר את האיפור בערב ולראות את פניה הסודיים הפראיים כפי שהם.

אלו היו שנים של בדידות, שנות האיפור. לא כמו בצבא, כשביום הראשון שלה בלשכת מפקד הבסיס, שלשם נשלחה כי היו לה נתונים גבוהים, כך חשבה, שמעה מבעד לדלת חצי פתוחה את אלוף המשנה אומר לקצין השלישות, "מה הבאת לי, חיים, מה הבאת לי?" אחר כך ביקש כוס תה, וכאשר נכנסה אליו קרא "נורית!" והפקידה הוותיקה נכנסה. "נורית," הוא אמר, "רק את נכנסת אליי, בסדר? בשגרה תתני לה עבודה שצריך לעשות לי בחוץ, טלפונים, יומן, מה שבזין שלך, וכשבאים אח"מים לישיבות תשלחי אותה לאיזה תורנות שלא תשב לי פה." אחר כך גילתה שהגיעה לשם כבדיחה על חשבון מפקד הבסיס, שנהג להתעסק עם כל הפקידות שלו. פעם או פעמיים בשבוע נשלחה לתורנות מטבח כי באו האח"מים.

אחרי כמה חודשים הצליח להיפטר ממנה, והיא הועברה למשרדו של רס"ר המטבח. נורית יצאה ממשרדו של המב"ס ואמרה לה בפנים חמורים, "את עוברת למשרד של בן־עזר מהיום." דר שאלה אם היא רוצה שהיא תגמור קודם להקליד את הדחמ"ר, אבל נורית משכה בכתפיה, "הוא אמר במיידי." הוא אמר מן הסתם, "תעיפי לי את הצורה שלה מכאן במ י י ד י. שתשב בתחת של המטבח, יותר מתאים לה."

"ברוכה הבאה לגן עדן," אמר לה בן־עזר כשנכנסה למשרד הקטן, שאותו יחלקו שניהם במשך ארבעה־עשר החודשים הבאים. הוא קם ועמד בדלת וצעק אל חלל המטבח הענק "אלפבית, תביא לי פעמיים תה," ואליה פנה ואמר, "לאכול, אכלת משהו הבוקר?" היא הנידה בראשה לשלילה, והוא צעק שוב, "וטוסטים ואיזה ביציה." ובשעה ששתתה את התה ואכלה מן הלחם ומן הביצה, הסביר לה על המטבח המסובך. "שתדעי לך שזה המטבח הכי מסובך שהייתי בו," אמר לה, "בגלל זה טחנתי להם את המוח שאני רוצה פקידה בת. את מבינה? ברגיל הייתי מקדם איזה טבח שיש לו קצת שכל להיות העין שלי, אבל כאן זה לא מספיק. כאן צריך פקידה אמיתית. עם ראש." דרך אגב לפי שם המשפחה המעוברת שלה חשב שהיא עירקית, "אבל לא נורא, קיבוצניקית זה גם טוב," גם אם היא כבר לא ממש קיבוצניקית. "בכל זאת יש לך דם של קיבוצניקים," ניחם אותה בן־עזר. לבן־עזר היה ניסיון של עשרים שנה כטבח ורס"ר מטבח בגדודים. הוא היה רגיל לאוהל מטבח שהאכיל כמה עשרות אנשים ולהכנת מנות שטח. כאן זה היה משהו אחר. כאן היה מטבח מפלצתי בגודלו, כאן היו עשרים טבחים שעבדו שבוע שבוע, רובם עם בעיות בבית, וכל יום היה צריך לדבר עם מש"קיות הת"ש שלהם באיזה עניין. וכל יום התייצבו במטבח כעשר תורניות מצוברחות שצריך היה להגיד להן מה לעשות. היה כאן חדר אוכל טירונים, וחדר אוכל סגל, וחדר אוכל קצינים. היו ישיבות אח"מים, ושתיות ושבתות וחגים. בן־עזר הגיע לבסיס רק לפני חודשיים, "ואני כבר מתמוטט," אמר לדר, "אני לא ישן."

מהר מאוד התחיל לקרוא לה הסגנית שלי בפני מי שלא היה שייך ל"משפחת המטבח", כלומר בפני מש"קיות הת"ש והחיילות התורניות. הוא היה אומר למש"קיות הת"ש, "אני מעביר לך את הסגנית שלי, היא תעזור לך," ולחיילות התורניות היה אומר, "הסגנית שלי תסביר לכן מה לעשות." אבל בתוך משפחת המטבח קראו לה "אימא" ולו "אבא". הוא היה אומר לטבח שבא אליו עם בקשה לצאת מוקדם, "תשאל את אימא שלך אם היא מרשה." היא הייתה אומרת לטבח שנרדם ושרף את מגשי הבורקס, "אני אגיד לאבא." החייל הזה, שרון, שכינויו היה אלפבית, ניסה להיגמל באמצעות הגיוס. בימים מסוימים היה נכנס למשרד ואומר, "אימא, אפשר לעשות איתך שיחה?" לפעמים הייתה היא אומרת לו, "שיחה, אלפבית?" והם היו נכנסים למשרד. בן־עזר ידע להיעלם בזמנים האלה.

הזמנים האלה. בצהרי יום שישי אחד הריחה ממשרדה ריח שרוף ויצאה אל המטבח לחפש את מקורו. היא מצאה את אלפבית שרוע למרגלות תנור האפייה הענק, בלי חולצה, על מזרון צבאי חשוף שפרש לו שם, על הרצפה המטונפת, עם חולצת המדים מקומטת מתחת לראשו במקום כרית. בתנור השחירו חמישה מגשי בורקס שהיו מיועדים לארוחת הערב של גדוד הטירונים שנשאר שבת. היא חשבה בהתחלה שקרה לו משהו, אבל מהר מאוד הבינה שהוא נרדם בחום המערפל של התנור. היה עייף. "שרון, שרון," לחשה לאחר שכיבתה את התנור, "קום!" הוא פקח עיניים מבולבלות וראה אותה כורעת לצידו. "יא אללה שלך," אמרה, "איך אתה לא מריח שזה נשרף?" הוא קפץ ופתח את התנור. "יא אללה," אמר, "איזה זין איתי." – "מה נעשה, אלפבית?" אמרה דר. בארוחת שבת יש מנת בשר ושתי תוספות פרווה. לאותו ערב הכינו קוביות בשר בקר ברוטב, אורז פילאף ובורקס תפוחי אדמה. עכשיו הבורקס הלך לעזאזל. דר התעשתה ואמרה בעצב, "טוב, שתהיה רק תוספת אחת." אלפבית, קודר, עיניו תקועות בשחור לועו המעשן של התנור, הפטיר מילים שנשמטו מפיו כמובן מאליו, "לשבת? איך אפשר?" דר התחילה להתרגז, "נו, אבל מה אתה רוצה שנעשה עכשיו? אין לי עוד בורקס עכשיו." זה היה נכון. דר ידעה טוב מאוד מה יש ומה אין במקררים. בצק העלים שקופל למלבני בורקס כל הבוקר נגמר, וכך גם מלית תפוחי האדמה. זה היה יום שישי אחר הצהריים. "בואי," נאנח אלפבית, כאילו היא זו מביניהם שהייתה חסרת תקנה, "נראה מה יש לנו." הם פתחו את מקרר הפרווה שהיה הקטן משלושת מקררי הענק שהיו במטבח ההוא. בתוך המקרר נעמדו השניים בטור ופנו לכל עבר, בדקו מדף אחרי מדף בקפדנות. "טוב," אמר אלפבית בסופו של דבר, כאילו מדבר אל עצמו, "יאללה אנטיפסטי. לקט ירקות קלויים בגריל." שקי חצילים, קישואים ופלפלים הועמסו על משטח אלומיניום נקי ואלפבית לימד אותה לחתוך רצועות של בדיוק סנטימטר מן החצילים, הקישואים והפלפלים.

"אז אי אפשר לתקן את זה?" שאל אותה, והתכוון לכתם. היא סיפרה לו במעין גאווה, שחשה בה כעת לראשונה, על אמא שלה שלא בטחה בטיפולי הלייזר, אמא שלה, "הנערה" שלא היה אפשר להוציא ממנה את הקיבוץ, גם אחרי שלושים שנה בעיר, הנערה בעלת הצמה העבה שחוטי כסף רומנטיים הלכו ונקשרו בה, עם הפנים הנקיים מאיפור שנים רבות עד שכתמי שמש מכוערים החלו להופיע עליהם אחרי שמלאו לה חמישים, אבל זה היה שנים אחרי שדר הייתה בת שש־עשרה וקראה על טיפולי הלייזר בעיתון, שנים אחרי שאמא שלה סירבה לקחת אותה בתואנות שונות ומשונות. היא שמעה שהנתונים בדבר הצלחתם של ניתוחים כאלה אינם חד־משמעיים, שברבים מן המקרים הכתם חוזר ביתר שאת, שזה קרוב מדי לעין ולמוח, ואף חשדה ללא כל בסיס שהטיפול עשוי לגרום לסרטן, ושדר צעירה מדי, אבל בעיקר היא חזרה שוב ושוב באוזני דר ובאוזני אביה שתמך בה על המילים "אני לא רוצה שישרפו לה את הפנים, אני לא רוצה שישרפו לה את הפנים."

שלוש שעות ארך חיתוך הירקות, ואחר כך הם סידרו אותם יפה במגשים הגדולים והזליפו עליהם שמן זית וחומץ בלסמי. "תענוג," אמר אלפבית, "חגיגה לעיניים." ודר אמרה, "אוי ואבוי אם זה יקרה שוב, שרון. אני אגיד לאבא." היא כמובן סיפרה על כך לבן־עזר ביום ראשון, אבל הוא לא אמר לאלפבית דבר.

במסיבת השחרור שלה היו לשניהם דמעות בעיניים, לבן-עזר ולה, וכמה מן הטבחים, וביניהם אלפבית, בכו ממש, בקול. בן־עזר הרים כוס לחייה ואמר, "אימא יקרה שלנו, אם מישהו פעם יעשה לך משהו רע, אני אוכל אותו חי."

אחרי שהשתחררה לא ראתה שוב את בן־עזר. כמה פעמים תכננה לבוא לבקר בבסיס אבל לא הגיעה. היה לה הטלפון שלו בבית למקרי חירום ובראש השנה שאחרי השחרור חשבה להתקשר אבל התביישה. היא התחילה ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה והחיים היו לאחרים. אלו היו שנות האיפור, שנות הבדידות המזהרת שלה. מימי בן־עזר ועד אנטואנט לא היה אף אחד שלפניו יכלה לעמוד עירומת פנים. ודווקא אלפבית הוא שסיפר לה, כשנתקלו זה בזו בתחנת הרכבת, ארבע שנים אחרי השחרור וחודשיים לפני שנסעה לאמריקה, על התקף הלב שהיה לבן־עזר אחרי שלא אישרו לו לצאת להשלמת קצונה לרס"רים. "הוא בסך הכול רצה לצאת לחודש השלמה בבה"ד אחת־עשרה ולחזור לאותו התפקיד, רק כדי להגדיל קצת את הפנסיה ולהרגיש כמו אשכנזי בשנתיים שנשארו לו עד הפרישה. אבל הם, לא התאים להם להסתדר בלי הבישולים של העירקי חודש או שלא התאים להם קצין עירקי. מי יודע? בכל אופן לא אישרו לו. לא היה לזה צידוק ביצועי, אמרו." והתברר שדווקא אלפבית שמר איתו על קשר כל הזמן הזה, וגם עכשיו, בעצם, הוא נוסע אליו לחדרה. היא ידעה כל מה שצריך היה לדעת על הבעיות בבית של הטבחים ורק על בן־עזר לא ידעה בעצם כלום. ורק אז, מאלפבית, ברכבת צפון, היא למדה שבן־עזר חי ערירי בדירת חדר בחדרה. יכלה להצטרף אליו אז, אל אלפבית, לבקר את בן־עזר החולה, אבל איש מהם לא הציע זאת. היא חשבה על זה רק אחרי שנעלם אלפבית בקרבי הרכבת הפרוורית. ממילא הייתה לה עבודה חשובה להגיש למחרת. זאת הייתה העבודה שעמדה בבסיס הצעת הדוקטורט שלה, זו שבעטייה התקבלה במלגה מלאה לאוניברסיטה הציבורית הגדולה אך הבלתי יוקרתית. בסוף כתבה על משהו אחר בכלל.

ואלפבית ובן־עזר פתחו אותו ערב את החלון הקטן בחדר של בן־עזר שדרכו ניתן היה לראות פיסת ים ושאריות שקיעה, ושכבו עירומים במיטה, במנוחה, כי ליבו של בן־עזר לא היה בריא דיו לסקס, ובן־עזר לחש באוזניו של אלפבית, "אתה רואה איך השמיים מקבלים כאן צבע סלמון בשעה הזאת? אתה רואה, שרון?"

 

אוריאן זכאי היא מרצה לשפה וספרות עברית באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. בעבר זכתה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' עבור סיפורה "פרוורית". ב-2010 יצא לאור אוסף הסיפורים הקצרים פרי עטה, 'השלם את החסר' (הוצאת כתר). הטקסט המתפרסם כאן הוא קטע מן הרומן בכתובים, 'נפילת סוכר'.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו