עיניים שושנים: מדוע פניך מכוסות פרחים?

תעלומת תצלומי נשות ארץ הקודש שכיסו את פניהן בבד צבעוני ופרחוני

אלישה בסקין | 07.05.18 |
Share
Jewish Women in Street Costume, Felix Bonfils, 1865-1885

זהו סיפור שמתחיל בחופן זעיר של תצלומים של נשים ללא פנים. את התמונות אספתי בשנתיים האחרונות מארכיונים הסטוריים העוסקים בתקופה העותמנית והמנדטורית במסגרת עבודתי כתחקירנית ויזואלית. בכל פעם שאישה כזאת צצה מול עיני בארכיון, נאלצתי לעצור ולחשוב: מי את? האם התלבשת לבד? מדוע פנייך מכוסות פרחים? מדובר בשישה תצלומים של שלוש עשרה נשים שהציתו את דמיוני ואז נשכחו, עד שסרט משנת 1918 בא והפיח בתעלומה רוח חיים מחודשת.

מהיכרותי עם הצילום המקומי ההיסטורי, למדתי מהתיעוד הקיים שנשים במחוזותינו לא נהגו לכסות את פניהן באופן מלא, בניגוד למה שרואים היום ברחבי המזה״ת. הנשים הכפריות לא התכסו כלל, כאשר הנשים העירוניות מהמעמד הגבוה כיסו את פניהן במקרים מסוימים בלבד. אך מרבית הנשים המקומיות; הנוצריות, המוסלמיות והיהודיות הדתיות, נהגו לכסות את החלק העליון של הראש בצעיף הגולש לעבר הכתפיים ולהשאיר את הפנים גלויות.

מסיבה זאת הופתעתי למצוא תמונות שבהן פני הנשים מכוסות לגמרי. מה שלכד את תשומת לבי במיוחד הוא היות הבד המכסה את פניהן שונה לחלוטין מהבד העוטה את גופן. הנשים בתמונות לבושות בצבע או הדפס סולידי, למשל סדין לבן או בד מפוספס, אך פניהן מכוסות במטפחת פרחונית וצבעונית.

כחובבת טקסטיל לא יכולתי להתנער ממראה המלבושים ולתהות על מקורם. כמו כן, בצילומי דיוקן, יש משמעות להחזרת מבטה של המצולמת אל המצלמה. בתמונות אלה, מחליף את המבט החוזר בד פרחוני.

 

Turkish women in city dress / A Syrian Muslim woman, Félix Bonfils, 1870s Costumes and characters, etc. Veiled Mohammedan [i.e., Muslim] women, LoC, 1898 – 1914

אם ההיגיון מאחורי הרעלה הוא צניעות, מדוע תכסה אשה את פניה בבד צבעוני ופרחוני שמושך כל כך הרבה תשומת לב? האם הן הגיעו לצלם ככה או שכך הוא הלביש אותן? אולי הנשים בעצמן לא רצו לחשוף את פניהן? אולי דווקא הבד הפרחוני היא דרכן להתנגד?

מבין צלמי שש התמונות, רק אחד, חליל ראאד, הוא יליד האזור והוא היחיד שצילם את הנשים הרעולות מחוץ לסטודיו. השאר צולמו על ידי זרים בתוך הסטודיו: מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית, שצלמיה היו בעיקר שוודים או אמריקאים, הצלם הצרפתי פליקס בונפיס והצלם האוסטרי ברונו הנשל.

 

Khalil Raad, ND Syrian muslim women dressed in town dress, Felix Bonflis, ND

 

מסקנתי הראשונה הייתה שאכן מדובר בתמונות מבוימות. במקרים רבים במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, הרשו לעצמם צלמים לייצר מגוון סיטואציות שתאמו את הדמיון האוריינטליסטי והדתי כמו את האינטרסים המסחריים של הרגע. בצילום בארץ ישראל – פלשתינה, נראה לעתים אדם אחד המככב בכל פעם בתור דמות אחרת. לדוגמא, אותו ״דוגמן״ היושב בסטודיו של בונפיס מופיע פעם כרב הראשי של ירושלים ופעם שנייה כאיכר טווה כותנה. הצלם אפילו לא טרח להסיר ממנו את השטריימל.

 

Chief Rabbi of Jerusalem and Cotton Cadre, Felix Bonflis, 1880

 

הצלמים גם יצרו עבודות עבור לקוחות צליינים וקונים אירופים שרצו לראות את פלשתינה כארץ התנ״ך הקפואה בזמן. למטרה זו צולמו מגוון רחב של רועי צאן במצבים שונים כדי להחיות את דמותו של ישו, או גבר ואשה בשדות שמטרתן להאניש את הדמויות התנ"כיות של בועז ומרים.

פרקטיקת צילום נוספת של התקופה היא צילומי ״טיפוסים ותלבושות״ שהייתה נפוצה ברחבי המזה״ת, אפריקה ואסיה – למטרות אתנוגרפיות. צילומים אלה בדרך כלל לא מפוברקים, אבל כן נוטים להגזמה. למשל האשה הפלסטינית כאן  בוודאי לא עיטרה את ראשה במחרוזות כבדות של מטבעות או ענדה תריסר צמידי כסף בחייה היום יומיים.

 

Shepherd life illustrating the "The Lord is my shepherd", Matson Collection, LoC, 1910 and 1946 Ramallah woman, Matson Collection, LoC, circa 1920

 

יהודית קפלן, ראש מדור עיזבונות צילום במוזיאון ישראל, מספקת דוגמה נוספת לעיוות לבוש בצילום דקומנטרי. קפלן מראה כי התצלום של פיליפס, שבו נראים יהודים עטופים בכיסוי שחור אינו נאמן לגמרי למקור. מסתמן שהצלם הניח את הבד השחור מעל גלימות הפסים של הגברים כדי להקנות להם מראה מכובד יותר או כדי שיתאימו לסטראוטיפ היהודי שהיה מוכר יותר באירופה. אפשר לראות את התמונה כאן לפני ואחרי ההתערבות האופנתית.

 

Group of polish Jews, Jerusalem, by Phillips H., 1865

 

אחרי אין ספור שעות של חיפוש בספרים וברחבי הרשת, מסקנתי נותרה כפי שהייתה: תצלומי הנשים מבוימים ולא מעידים על סגנון כיסוי אמיתי. הסקפטיות העמיקה יותר לאחר שמצאתי תמונה נוספת שתחתיה הופיע הכיתוב: ״נשים יהודיות בלבוש רחוב״.

 

Jewish Women in Street Costume, Felix Bonfils, 1865-1885 Women, Brunio Hentschel, CZA, 1895-1897

 

אבל אז, פתאום, אחרי שנה ויותר של חיפוש ובמהלך עבודה על פרויקט אחר, צצה לי אשה, לבושה בדיוק כך, אלא שהפעם בראינוע. הסרט, מ-1918, צולם או לוקט על ידי חובב מאמסטרדם שביקר בארץ הקודש ונמצא שנים רבות לאחר מכן על ידי יעקב גרוס ז״ל. הוא מציג מקומות שונים בירושלים: סצנת שוק, סמטאות, מתפללים ומתפללות בכותל (ללא הפרדה אגב), יד אבשלום, קבר ורחל ועוד.

בדקה 02:50 התרגשתי לרגע כשאישה נראית עוברת בסמטה עוטה שחורים ופנייה מכוסות לגמרי. במהרה הבנתי שפנייה מכוסות בבד שחור ולא בבד הפרחוני שסקרן אותי ובכל זאת הופתעתי, כיוון שהניקאב מקובל היום הרבה יותר משהיה בזמנו.

אבל אז, בדקה 05:54 מגיחה לה אשה במורד הסמטה, לבושה בסדין לבן מכף רגל ועד ראש, ועל פנייה מטפחת. כשהיא קרבה למצלמה, נראה שהמטפחת מעוטרת בפרחים.

 

Screenshot from the movie Jerusaelm, 1918

 

הסקתי שתאוריית הצילום המבוים שלי צריכה להיגנז, ובמטרה לפתח אחרת פניתי לחוקרות בתחום. הראשונה, ד״ר אסתר יוהאס, חוקרת תרבות חומרית וחזותית, טענה שייתכן שרעלות מסוג זה כן היו מקובלות כיוון שראתה במו עיניה נשים לבושות כך בירושלים מיד לאחר 1967. עם זאת, היא לא ידעה מה חשיבות התופעה ולא מצאה לה הסבר.

נועם בן-יוסף, אוצרת בכירה באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל, הכירה את המטפחות הפרחוניות וסיפרה שהן נקראות יזמה או מנדיל, שהן עשויות מכותנה מודפסת ומקורן בטורקיה. בן-יוסף מציינת שצעיפים טורקיים אלה אומנם רווחו בכל האזור, אך שימשו כמטפחת ראש ולא ככיסוי פנים.

במאמר על הלבוש הנשי הירושלמי של היישוב הישן, מצטטת מרגלית שילה, חוקרת במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ֿתיאור של עולה לארץ במחצית המאה ה-19: ״בבואה עם בעלה מאונגרן, ותגיע עד שערי ירושלים והיא מלבושה מלבושים אירופאים. עמדה וקרעה בגדיה כדין. ותאמר: אינני נכנסת להעיר הקדושה בלבושי חול אלה, כי אם יהיאו לי סדין לבן להתעטף בו כל גופי. כי כן  התעטפו אז נשי בנות ישראל בירושלים בצאתן החוצה״. בשיחתי עם שילה, היא מאששת את הרעיון שלבוש הסדין הלבן היה מנהג מקומי שיהודיות ניכסו לעצמן. עד היום ניתן לראות נשים עטופות בבד לבן וגדול בעיר העתיקה בירושלים, אבל ללא המטפחת הפרחונית. השילוב נותר בגדר תעלומה.  כל קצה חוט יתקבל בברכה.

אנקדוטה לסיום: תמונה נוספת שצילם פליקס בונפיס במזה״ת מחברת את נשותינו הפרחוניות לנשות הפרואניות  ״לאס טאפאדס לימניאס״ שמסתירות את כל פניהן ברעלה מלבד עין אחת שמציצה החוצה. תוכלו לקרוא עליהן ברשימתי האחרונה בבלוג זה כאן.

 

The Library of Nineteenth-Century Photography, nd Veiled woman, Félix Bonfils, ca.1875

 

עוד תמונות של הצלם הצרפתי בונפיס באוצרות הספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

 

 




תגיות

אלישה בסקין

אלישה בסקין, ילידת ירושלים, בלשית הסטורית, תחקירנית ארכיונים, מקטלגת, וחוקרת תולדות הצילום.

לכתבות נוספות של אלישה בסקין >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו