ממושבת העבדים אל בתי האופנה של הפריז: ספר משנת 1770 חושף את רשימת השלבים המייגעת, ולעתים אף הקטלנית, בדרך ליצירתו של הצבע הנחשק ביותר באירופה.
מחפשים משהו חוויתי ומעשיר לעשות בימי שישי? השתתפו בסדרת הסיורים שלנו "הספרייה והגן". לפרטים ולהרשמה חינם לחצו כאן
על אף שהגיעו באיחור ניכר אל האי אספניולה – האי הראשון ש"גילה" קולומבוס בשנת 1492, הצליחו הצרפתים לעקור בכוח את הנוכחות הספרדית ממערב לאי ולבסס שם בשנת 1659 נקודת התיישבות. הם קראו לה סנט דומיניק. מה שהיה עסק כלכלי משגשג עבור תושביה הצרפתיים של המושבה, היה עבור 40 אלף האפריקנים שהובאו מדי שנה אל האי גיהינום עלי אדמות.
אחת הפעולות הראשונות שביצעו הצרפתים באי התגלתה כפרויקט עצום ממדים: כריתת יער הגשם שכיסה את האי ושתילת גידולי קפה, סוכר ואינדיגו במקומו. הקפה והסוכר סיפקו את הביקוש האירופאי למותרות טעימות, הגידול המאסיבי של האינדיגו נועד לספק את חוש האופנה המתפתח בפריז ובשאר "העולם הישן".
אחד מהפריטים הייחודים שנמצאים באוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית מספר את סיפורו של הצבע שכבש את אירופה בסערה. בשנת 1770 יצא לאור בפריז ספרו של בובֶי רָזו, "אמנות האינדיגו", ובו מפורטת שורת הפעולות המתישה בדרך להפקת הצבע.
התוצר הסופי המדהים ביופיו תעתע רבים באירופה, אשר האמינו שמדובר בצבע המופק ממינרלים ולא – כפי שאכן היה – מצמח ייחודי.
צבע האינדיגו מופק מצמח ה- Indigofera tinctoria, הידוע יותר בשם אינדיגו. בעברית נקרא הצמח "ניל הצבעים". מדובר בשיח ממשפחת הקטניות, המגיע עד לגובה של שני מטר. את הצבע מפיקים מן העלים בדרך הבאה:
בתמונה המצורפת לספר אנו רואים קבוצה המורכבת משלושה עבדים שחורים המושכים במאמץ את המחרשה, כאשר עבד נוסף מכוון אותה. אחרי שהאדמה נחרשה, זורעת קבוצת עבדים נוספת את זרעי צמח האינדיגו.
בתמונה השנייה אנו רואים שיטה נוספת – יצירת גומחות באדמה בעזרת מכוש, שלאחריו עוברת קבוצת עבדים (האם מדובר בילדים?) הזורעים את זרעי הצמח.
לאחר שנחרשה האדמה, נזרעו הזרעים ועבר הזמן הנדרש הגיע תור הקציר. בתמונה השלישית נצפים עבדים הקוצרים את גבעולי שיח האינדיגו בעזרת מגל, ואוספים את הגבעולים לאלומות (ניתן לראות את התהליך בתמונה השלישית למעלה).
את "השלל" משרים במיכל מים גדול במשך שעות רבות עד שנוצרת תסיסה שצובעת את המים בכחול ירוק. התהליך אורך בין עשר לחמישים שעות בהתאם לתנאי האקלים.
מן המיכל הגדול מעבירים את המים הצבועים לשלושה מיכלים קטנים יותר המצוידים בכפות עץ רחבות. הכפות קשורות למתקן שמסובב אותן כך שהן מכות במים ומחדירות להם חמצן. בדרך כלל סוסים מסובבים את המתקן, אך לעתים נעשית הפעולה בידי עבדים באופן ידני.
אחרי זמן רב מתגבש הצבע לגרגרים קטנים וכשמפסיקים את הפעולה הם שוקעים לתחתית המתקן. לאחר ששואבים את המים נותר משקע עבה כחול בתחתית. את המשקע מכניסים לשקי פשתן ותולים אותם על ווים.
אחרי כמה שעות מוציאים את המשקע הכחול הלח מן השקים ושוטחים אותו לייבוש על קרשים בצל. 
חותכים את המשקע המיובש לחתיכות מרובעות, הופכים אותן וממשיכים לחשוף אותן לאוויר עד לייבוש מוחלט.
לבסוף מכניסים את החתיכות לחביות, מכסים בעזרת עלים ונותנים לחומר "להזיע" במשך כמה שבועות.הופכים את החביות וחושפים את התוכן שוב לאוויר ולשמש ואורזים את החתיכות ליצוא.מארבעה טון של הצמח מפיקים בסופו של דבר כחמישה עשר קילו של צבע האינדיגו.
תעשיית הניצול האיומה שניהלו הצרפתים בסנט דומיניק, ספגה מכה קשה שנה לאחר פרסום הספר. בשנת 1791 פרץ מרד העבדים הגדול הראשון באי שאוכלוסייתו הייתה מורכבת מעל ל-90 אחוז עבדים והעבדות בוטלה כשנתיים לאחר מכן.
אך היות שתנאי העבדים המשוחררים כמעט ולא השתפרו – פרץ בשנת 1802 מרד כולל שהביא לקץ השליטה הצרפתית בסנט דומיניק והקמת הרפובליקה העצמאית של האיטי – הקיימת עד ימינו.
לאחר התרסקות מסחר האינדיגו של צרפת, המשיכו הבריטים לספק את מוצר המותרות, האינדיגו, לחברה הגבוהה בפריז על ידי עבודת עבדים בבנגל ובהודו.
"הספרייה והגן": סדרת קיץ מרתקת וחווייתית בספרייה הלאומית. הירשמו עכשיו!
תגובות על כתבה זו