כשבוקובסקי בכה, מאת ריקי כהן

שני סרטונים מציגים צדדים מקוטבים ומפתיעים של המשורר צ"רלס בוקובסקי. כשהמשורר נשבר ובוכה מול המצלמה

איך מתרגמים את שירתו של צ"רלס בוקובסקי למדיום הקולנועי? את השירה הבוטה, הישירה, הערומה והאקספרסיבית כל כך? המתרגמת והמשוררת דורית ויסמן, שתרגמה קובץ משירתו בשם "עד שהאצבעות יתחילו לדמם" (כרמל), שלחה לי תשובה שתענוג לחלוק כאן. בסרט האנימציה של הקולנוען ג"ונתן הודג"סון לשיר "The man with the beautiful eyes", אותו תרגמה, השפה החזותית של האנימציה עדינה, מינורית, אפילו מזכירה ספרי ילדים.  אמנם השיר הזה של צ"רלס בוקובסקי הוא מאלו שמציגים את הצד הרך ואפילו נוסטלגי, הפחות מוכר של המשורר, מה שהופך את הבחירה לעיבוד כזה הולמת, אך עדיין זו אינטרפטציה מפתיעה ומרגשת, אפילו את הקוראת הבקיאה היטב כמו ויסמן. הפרוזה הפואטית של בוקובסקי מתאימה לנרטיב הויזואלי בקצב, בתיאורים, המבע המוכר של בוקובסקי מקבל פרשנות מעודנת ומלנכולית. הקורא בדרך כלל לא מדמיין צבעים רכים כשהוא קורא בוקובסקי, הנוכחות של הצבע מכניסה טון חדש לטקסט. גם ההקראה הקורקטית ועצורה תורמת לתהליך הזה. ולבסוף הסרטון היפהפה עומד בפני עצמו ולא רק כשלוחה פרשנית של הטקסט.

 

הָאִישׁ עִם הָעֵינַיִם הַיָּפוֹת / צ"רלס בוקובסקי בתרגום דורית ויסמן

כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִיםהָיָה בַּיִת מוּזָר אֶחָדכָּל הַתְּרִיסִים הָיוּתָּמִידמוּרָדִיםוְאַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְנוּ מִשָּׁםקוֹלוֹתוְהֶחָצֵר הָיְתָה מְלֵאָהבַּמְבּוּקוְאָהַבְנוּ לְשַׂחֵק בְּתוֹךהַבַּמְבּוּקמַעֲמִידִים פָּנִים שֶׁאֲנַחְנוּטַרְזָן(עַל אַף שֶׁלֹּא הָיְתָהגֵ"יין).וְהָיְתָה שָׁםבְּרֵכַת דָּגִיםגְּדוֹלָהמְלֵאָהבִּדְגֵי זָהָב הַשְּׁמֵנִים בְּיוֹתֵרשֶׁרָאִיתָוְהֵם הָיוּמְאֻלָּפִים.הֵם הָיוּ בָּאִים אֶלפְּנֵי הַמַּיִםוְלוֹקְחִים חֲתִיכוֹתלֶחֶםמֵהַיָּדַיִם שֶׁלָּנוּ.

הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּאָמְרוּ לָנוּ:"אַף פַּעַם אַל תִּתְקָרְבוּלַבַּיִת הַזֶּה".כָּך שֶׁבֶּטַחהָלַכְנוּ.תָּהִינוּ אִם חַי שָׁם מִישֶׁהוּ.חָלְפוּ שָׁבוּעוֹתוְלֹא רָאִינוּאַף אֶחָד.

וְיוֹם אֶחָדשָׁמַעְנוּקוֹלמֵהַבַּיִת"חֲתִיכַת זוֹנָהמְחֻרְבֶּנֶת!"

זֶה הָיָה קוֹל שֶׁלגֶּבֶר.

וְהַדֶּלֶתהַקִּדְמִיתשֶׁל הַבַּיִתנִזְרְקָה בְּכֹחַוְהָאִישׁיָצָאהַחוּצָה.

הוּא הֶחְזִיקבְּיָד יָמִיןשֶׁלּוֹבַּקְבּוּק וִיסְקִי.הָיָה כְּבֶן30.הָיָה לוֹ סִיגָרבַּפֶּה,הָיָה זָקוּקלְגִלּוּחַ.שְׂעָרוֹפָּרוּעַוְלֹא מְסֹרָקוְהוּא הָיָהיָחֵףבְּגוּפִיָּהוּמִכְנָסַיִם.אֲבָל עֵינָיוהִבְהִיקוּ.הֵן זָהֲרוּבִּבְהִיקוּתוְהוּא אָמַר,"הֵי, אֲדוֹנִיםקְטַנִּים,מְבַלִּים יָפֶה, אֲנִימְקַוֶּה?"

וְהוּא זָרַקצְחוֹק קָטָןוְחָזַרחֲזָרָה אֶל תּוֹךהַבַּיִת.

עָזַבְנוּ,הָלַכְנוּ חֲזָרָה לֶחָצֵרשֶׁל הוֹרַיוְחָשַׁבְנוּעַל זֶה.

הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ,הֶחְלַטְנוּ,רָצוּשֶׁנִּתְרַחֵקמִשָּׁםבִּגְלַל שֶׁהֵםלֹא רָצוּשֶׁנִּרְאֶה אִישׁכָּזֶה,אִישׁחָזָק וְטִבְעִיעִםעֵינַיִםיָפוֹת.

הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּהִתְבַּיְּשׁוּשֶׁהֵםלֹאכְּמוֹהָאִישׁ הַזֶּה,זֶה לָמָּה הֵםרָצוּשֶׁנִּתְרַחֵק.

אֲבָלחָזַרְנוּלַבַּיִת הַזֶּהעִם הַבַּמְבּוּקוּדְגֵי הַזָּהָבהַמְאֻלָּפִים.חָזַרְנוּהַרְבֵּה פְּעָמִיםהַרְבֵּהשָׁבוּעוֹתאֲבָל יוֹתֵר לֹארָאִינוּאוֹ שָׁמַעְנוּאֶת הָאִישׁ.

הַתְּרִיסִים הָיוּמוּרָדִיםכְּמוֹ תָּמִידוְהָיָהשֶׁקֶט.

וְאָז יוֹם אֶחָדכְּשֶׁחָזַרְנוּמִבֵּית סֵפֶררָאִינוּ אֶתהַבַּיִת.

הוּא נִשְׂרַףכֻּלּוֹ,לֹא נִשְׁאַרכְּלוּם,רַק יְסוֹדוֹתעֲשֵׁנִיםשְׁחֹרִים וּמְעֻקָּמִיםוְהָלַכְנוּלִבְרֵכַת הַדָּגִיםוְלֹא הָיוּבְּתוֹכָהּמַיִםוּדְגֵי הַזָּהָב הַשְּׁמֵנִיםהַכְּתֻמִּיםהָיוּ מֵתִים,יְבֵשִׁים.

הָלַכְנוּ חֲזָרָהלֶחָצֵר שֶׁל הוֹרַיוְדִבַּרְנוּ עַלזֶהוְהֶחְלַטְנוּשֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּנוּשָׂרְפוּ אֶת הַבַּיִתשֶׁלָּהֶם,הָרְגוּאוֹתָםהָרְגוּ אֶתדְּגֵי הַזָּהָבבִּגְלַל שֶׁכָּל זֶההָיָה יוֹתֵר מִדַּייָפֶה,אֲפִלּוּ יַעַרהַבַּמְבּוּקנִשְׂרַף.הֵםפָּחֲדוּמֵהָאִישׁ בַּעַלהָעֵינַיִםהַיָּפוֹת.

וּפָחַדְנוּשֶׁמֶּשֶׁך כָּל חַיֵּינוּיִקְרוּ לָנוּ דְּבָרִיםכָּאֵלֶּה,שֶׁאַף אֶחָדלֹא יִרְצֶהשֶׁמִּישֶׁהוּיִהְיֶהכָּזֶהחָזָקוְיָפֶה,שֶׁאֲחֵרִים אַף פַּעַם לֹאיַרְשׁוּ אֶת זֶה,וְשֶׁהַרְבֵּהאֲנָשִׁיםיִצְטָרְכוּלָמוּת.

 

2. הסרטון לשיר "המקלחת" מציג את בוקובסקי קורא את השיר ואיורים מצחיקים שלו מלווים את קריאתו. ובמהלך הקריאה, כשהוא מגיע לשורה המזכירה את שם אהובתו קולו נשבר והוא בוכה. הוא מתעשת, חוזר לקרוא, כוס משקה לצדו על הכורסה וכשהוא מסיים הוא מסנן, שיט, אני סנטימנטלי.

 

הַמִּקְלַחַת/ צ"רלס בוקובסקי בתרגום דורית ויסמן

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לְהִתְקַלֵּחַ אַחֲרֵי זֶה(אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַמַּיִם יוֹתֵר חַמִּים מִמֶּנָּה)וְהַפָּנִים שֶׁלָּהּ תָּמִיד רַכּוֹת וּשְׁלֵווֹתוְהִיא רוֹחֶצֶת אוֹתִי רִאשׁוֹןמְפַזֶּרֶת לִי אֶת הַסַּבּוֹן עַל הַבֵּיצִיםמְרִימָה אֶת הַבֵּיצִיםלוֹחֶצֶת אוֹתָם,אַחַר כָּך רוֹחֶצֶת אֶת הַזַּיִן:"הֵי, הַדָּבָר הַזֶּה עוֹד קָשֶׁה!"אַחַר כָּך תּוֹפֶסֶת אֶת כָּל הַשֵּׂעָר שָׁם לְמַטָּה, –הַבֶּטֶן, הַגַּב, הַצַּוָּאר, הָרַגְלַיִם,אֲנִי מְחַיֵּך מְחַיֵּך מְחַיֵּך,אַחַר כָּך אֲנִי רוֹחֵץ אוֹתָהּ…קֹדֶם אֶת הַכּוּס, אֲנִיעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֶיהָ, הַזַּיִן שֶׁלִּי בַּפְּלָחִים שֶׁל יַשְׁבָנָהּמְסַבֵּן בַּעֲדִינוּת אֶת שַׂעֲרוֹת הַכּוּס,רוֹחֵץ שָׁם בִּתְנוּעָה חֲלָקָה,מִשְׁתַּהֶה אוּלַי יוֹתֵר מֵהַנָּחוּץ,אַחַר כָּך אֲנִי מַגִּיעַ לַאֲחוֹרֵי הָרַגְלַיִם, הַתַּחַת,הַגַּב, הַצַּוָּאר, אֲנִי מְסוֹבֵב אוֹתָהּ, מְנַשֵּׁק אוֹתָהּ,מְסַבֵּן אֶת הַשָּׁדַיִם, אוֹתָם וְאֶת הַבֶּטֶן, הַצַּוָּאר,הַחֵלֶק הַקִּדְמִי שֶׁל הָרַגְלַיִם, הַקַּרְסֻלַּיִם, כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם,וְאַחַר כָּך הַכּוּס, פַּעַם נוֹסֶפֶת, לְמַזָּל…עוֹד נְשִׁיקָה, וְהִיא יוֹצֵאת רִאשׁוֹנָה,מִתְנַגֶּבֶת, לִפְעָמִים שָׁרָה כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאָר בִּפְנִיםמְכַוֵּן אֶת הַמַּיִם חַם יוֹתֵרמַרְגִּישׁ אֶת הַזְּמַנִּים הַטּוֹבִים שֶׁל נֵס הָאַהֲבָהאַחַר כָּך אֲנִי יוֹצֵא…בְּדֶרֶך כְּלָל זֶה אֶמְצַע אַחַר צָהֳרַיִם וְשָׁקֵט,וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ מִתְלַבְּשִׁים אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל מָה אֶפְשָׁרלַעֲשׂוֹת עוֹד,אֲבָל זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ יַחַד פּוֹתֵר אֶת הָרֹב,לְמַעֲשֶׂה, פּוֹתֵר אֶת הַכֹּלכִּי כְּכָל שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נִשְׁאָרִים פְּתוּרִיםבַּהִסְטוֹרְיָה שֶׁל אִשָּׁהוְגֶבֶר, זֶה שׁוֹנֶה לְכָל אֶחָדיוֹתֵר טוֹב אוֹ יוֹתֵר גָּרוּעַ לְכָל אֶחָד –אֲשֶׁר לִי, מַסְפִּיק נֶהְדָּר לִזְכֹּרמֵעֵבֶר לְמִצְעַד הַצְּבָאוֹתוְהַסּוּסִים שֶׁהוֹלְכִים בַּחוּץ בָּרְחוֹבוֹתמֵעֵבֶר לַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁל כְּאֵב וּתְבוּסָה וְאֻמְלָלוּת:לִינְדָה, אַתְּ הֵבֵאת אֶת זֶה אֵלַי,כְּשֶׁתִּקְּחִי אֶת זֶה מִמֶּנִּיעֲשִׂי זֹאת לְאַט וּבַעֲדִינוּתעֲשִׂי כְּאִלּוּ אֲנִי מֵת בִּשְׁנָתִי בִּמְקוֹםבְּחַיַּי, אָמֵן.

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                         

לראשונה: התגלתה המודעה שפרסם פרנץ קפקא בעיתון ציוני נודע

התגלית המרעישה של ארכיונאי בספרייה הלאומית שופכת אור חדש על הקשר בין קפקא לתנועה הציונית.

תצלום מפארק השעשועים המפורסם בווינה, ה"פראטר"(Prater), משמאל לימין: פרנץ קפקא, אלברט ארנשטיין, אוטו פיק, ליזה וולטש, צולם ב-1913. התמונה לקוחה מתוך ארכיון אלברט ארנשטיין בספרייה הלאומית

בסתיו 1911 הציע קארל הרמן לגיסו, פרנץ קפקא, להצטרף אליו בהנהלת מפעל לייצור אזבסט שהקים לאחרונה. האפשרות של הכנסה נוספת עבור המשפטן שעבד ב"חברה הממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות" קסמה לו, על אף שראה בחובותיו במפעל מטרד בירוקרטי נוסף בחייו הבירוקרטיים ממילא. על סמך עובדה זו מיהרו ביוגרפים רבים של קפקא לבטל את תרומתו להצלחת המפעל וקבעו שהמשפטן והסופר ניצל כל הזדמנות כדי לחמוק מחובותיו המקצועיות.

מודעה שמצא לאחרונה ד"ר סטפן ליט, ארכיונאי בספרייה הלאומית, שופכת אור חדש על פעילותו של קפקא במפעל ועל הקשר המפתיע שבין פעילות זו ובין התנועה הציונית.

 

ביטוח, אזבסט וציונות בקונגרסים של וינה

שנתיים לאחר שהצטרף אל גיסו בהנהלת מפעל האזבסט, אנו מוצאים את קפקא בתקופת שפל חדשה בחייו. נאבק בנדודי שינה, מוטרד מפחדים שנבעו מהאירוסין הטריים לפליציה באואר וממחסום כתיבה שסירב להניח לו, השאיר קפקא את ארוסתו בברלין ועלה על רכבת. היעד שלו ושל שותפו למסע, הסופר אוטו פיק, היה וינה. התאריך – ספטמבר 1913.

 

פרנץ קפקא ופליציה באואר, תמונה משנת 1917. מקור: Mondadori Portfolio/Getty Images

 

בווינה, ביקש קפקא לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. ראשית, היה עליו להשתתף בקונגרס הבינלאומי השני לשירותי הצלה ומניעת תאונות מטעם עבודתו הממשלתית. שנית, הסתקרן להשתתף בקונגרס הציוני שנפתח כשבוע קודם לכן.

קפקא ופיק הגיעו לווינה מספר ימים לפני פתיחת קונגרס הביטוח. הם ניצלו את יומם הראשון בבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית כדי לבקר את חברם, הסופר והמשורר האקספרסיוניסטי החשוב אלברט ארנשטיין. גם אם העדיף להעביר את שעותיו הראשונות בעיר לבדו ובאנונימיות מוחלטת, ידע קפקא כי עליו לבקר את ארנשטיין – מי שהיה המבקר הראשון של יצירתו הספרותית.

 

כתבות נוספות:

חשיפה: המחברת ללימוד עברית של קפקא

הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשה שימוש במילה "ציונות"

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

 

 

לאחר שהעבירו מספר ימים בבילויים שונים בעיר, פנה קפקא להשתתף בדיונים של הקונגרס הציוני ה-11. כמעט עשרת אלפים משתתפים הגיעו מכל קצוות העולם היהודי לקונגרס. אם עד אז ראה קפקא בציונות ביטוי מעורפל וחמקמק של לאומיות יהודית, עתה פגש את התנועה הציונית ככוח מאורגן ואקטיבי, גם אם לא חיובי במיוחד.

עד גילויו של ד"ר סטפן ליט, הסתכם הידע שלנו על פעילותו של קפקא בקונגרס הציוני ברשמים המעטים שסיפק קפקא במכתב לארוסתו ב-13 בספטמבר של אותה שנה. העדות של קפקא מהקונגרס מלמדת על יחס שהוא לכל הפחות לא מחמיא: "צרחות ללא קץ", מריבות קטנוניות ותיאור של עסקן ציוני טיפוסי כאדם בעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". המשפטן והסופר לא התרשם כלל וכלל ממה שראו עיניו.

אך מסתבר שלא בכך הסתכמה תרומתו של קפקא לקונגרס. במהלך רפרוף אקראי בגיליון המיוחד שהוציא העיתון הציוני "Die Welt" לכבוד הקונגרס הציוני בווינה, גילה ד"ר ליט פרסום שמשך את תשומת ליבו: מודעה למפעל אזבסט "בבעלות הרמן ושותפיו" – אותו מפעל שהקימו וניהלו קפקא וגיסו הרמן משנת 1911. היות שלא היה לאיש ממשפחתו של קפקא קשר ממשי עם התנועה הציונית, ולאור העובדה שקפקא עצמו השתתף בישיבות הקונגרס לו הוקדש הגיליון, סביר שהיה זה הוא עצמו שקנה את המודעה והריצהּ בעיתון הציוני הנודע.

 

המודעה למפעל האזבסט של קפקא וגיסו הרמן, המודעה הופיעה בעיתון הציוני "Die Welt"

 

בעדנו או נגדנו? יחסו של קפקא לתנועה הציונית

במהלך עשרות השנים שעברו מאז מותו ממחלת השחפת ב-3 ביוני 1924, ניסו חוקרות וחוקרים רבים לספק תשובה החלטית לשאלת הציונות של קפקא: מה חשב על התנועה הציונית בתקופות שונות בחייו? האם תמך בה? האם התנגד לה? אנו יודעים שבשנת 1917, אותה שנה בה אובחנה מחלתו, החל ללמוד עברית. לקראת מותו אף ציין את רצונו לבקר ביישוב העברי בארץ ישראל – חלום שנקטע בגלל מחלתו הקשה. ועדיין, לא נתיימר לספק תשובות חד משמעיות, וייתכן שגם אין כאלה בנמצא.

המודעה שהתגלתה בעיתון ציוני כה חשוב, עיתון שהקים בנימין זאב הרצל עצמו, מלמדת אותנו שבדומה לרבים וטובים לפניו ואחריו – גם אחד מגדולי הכותבים המודרניסטיים במאה העשרים לא בחל בשילוב הסקרנות הפרטית שלו בנוגע לתנועה הציונית עם עסקיו הצדדיים.

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

התנועה הציונית: סיפורים, מנהיגים, תמונות ועוד

"שם, בעיראק, יודע כל יהודי שהוא יושב על הר געש"

להיטמע או לשמור על זהותם העדתית? יהודי עיראק משרטטים דרך ביניים

חברי תנועת "החלוץ הצעיר" מבגדאד, שנת 1947. התמונה לקוחה מתוך הספר "משם מכאן" בהוצאת הסוכנות היהודית

העלייה הגדולה מארצות ערב, אירועי ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, הם לא נחמדים. הזיכרון הישראלי מקשר את התעוררות המודעות המזרחית בארץ לאירועים הסוערים שהתרחשו בעקבות האפליה שחוו העולים בשנות החמישים והשישים. עשור או שניים קודם לכן, בטרם הוקמה המדינה, התקבצה חבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק ועמדה על זכותה לשמר את התרבות המפוארת ממנה הגיעו כנגד הלחצים שהופעלו עליהם להוריד את הראש ולהיטמע.

 

הישן והחדש

 

התאריך הוא יולי 1946 וחבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק מחליטים לעשות לביתם: הם מקימים ביטאון בשם "נהרים", כולו קודש לקהילת עולי בבל ביישוב העברי. מה שהיה להם להגיד יכול ללמד אותנו כיום על ההיסטוריה הנשכחת של המזרחים בארץ ישראל.

 

דיוקנו של אברהם בן יעקב, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר במחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית

 

מאמר הדעה של המחנך, החוקר וההיסטוריון אברהם בן יעקב מופיע בעמוד השני של הגיליון הראשון של נהרים, ומאתגר את התפיסה ההיסטורית הרווחת ביישוב העברי של אותם הימים: "תולדות היישוב העברי החדש בארץ, אינם מתחילים מימי הצהרת בלפור, ובודאי שאינם מתחילים מימי ה"עלייה החדשה" בשנת 1933." בניגוד למקובל לחשוב, מבהיר בן יעקב, "שורשיהם קדומים יותר. הישוב הישן, הוא אשר סלל את הדרך לישוב החדש."

 

"העדה הבבלית בארץ", כתבתו של א. בן יעקב שהופיעה בגיליון הראשון של "נהרים"

 

התפיסה הרווחת של הציונות את הקמת היישוב החדש בארץ ישראל כבריאת עולם חדש יש מאין, היא תפיסה שגויה. מדובר לכל היותר ביצירתה של חולייה חדשה בשרשרת קיימת: "הראשונים – הם שהניחו את אבני היסוד ללבנים ההולכים ונבנים היום." ובין מניחי היסודות, לא ניתן להתעלם מתרומתם המכרעת של בני העדה הבבלית, הלוא הם יהודי עיראק.

רשימת "התפקידים שמלאה העדה הבבלית בבנין הארץ" מלמדת על תפיסת הזהות הייחודית של בני העדה: בניגוד למיינסטרים הציוני-חילוני, לא התקשו בני העדה לשלב בין דבקות במסורת ישראל ובין העשייה הציונית העכשווית. בני הקהילה "היו מהראשונים שבנו בארץ מוסדות-תורה שונים", בו בזמן "שגאלו קרקעות מידי לא-יהודים ויסדו מושבות מחוץ לעיר העתיקה". עבור בני העדה הבבלית בארץ, הישן והחדש לא נתפסו כסותרים האחד את השני.

דבקותם של יוצאי עיראק במסורת ישראל הפנתה כלפיהם לא מעט ביקורת מהיישוב החילוני ברובו. היא גם העלתה שאלות חשובות הנוגעות לאתוס הציוני: האם יש צורך בקיומו של ארגון עדתי בתוך אומה עברית מתחדשת? האם לא הגיעה השעה לזנוח את תרבות העבר וליצור יהודי עברי חדש?

 

"כור ההיתוך": מאבק והסכמה

 

שאלות על עדתיות והסכנות הטמונות בה פזורות לאורך גיליוני הביטאון. בגיליון השני של נהרים התפרסם "מכתב אל העורך" מאת המחנך הירושלמי אליעזר מרגובסקי, ובו מברך הכותב את עורך הביטאון על הופעתו. איחולי הברכות וההצלחה מפתיעים בהתחשב בעובדה שמשפט לאחר מכן פונה מרגובסקי להזהיר מפני העובדה ש"בעצם הופעתו" של הביטאון הוא עלול "לפתוח פתח של סכנה שהשתרשות מורשת-גלות".

 

תמונתו של אליעזר ארגוב מרגובסקי, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר שבמחלקת ארכיונים, ספרייה הלאומית

 

היות שמשימתו העיקרית של היישוב העברי בארץ היא מלחמה ב"הפיצול הממאר של פיזורי עמנו בתפוצות – שהנחילה לנו הגלות הארוכה", יש סכנה חמורה בהופעת ביטאון עדתי המבדיל את יוצאי בבל מהכלל. מרגובסקי קורא לחברי המערכת לזנוח את נטיות הבדלנות ולסייע במלאכת "יצירת טפוס ארץ-ישראלי עברי חדש שיצמח מהווי חיינו המתהווים".

מרגובסקי אינו מתכחש לעובדה שב"ארצנו, כארץ עליה, כל אחד מהעולים מביא איתו, ברצונו או שלא ברצונו, שפת-לעז ותרבות-נכר". אך אין עובדה זו צריכה להרתיע אותנו, "יש להתיך את כל התרבויות והנמוסים הללו לכור-אחד – ולהפכם למתכת אחת, לצביון אחד ואחיד".

 

"מכתב אל העורך"  מאת אליעזר מרגובסקי הופיע בגיליון השני של נהרים

 

בהיכרותנו עם ההיסטוריה של היישוב, אין זה מפתיע לגלות שהקמת ארגונים עדתיים הפחידה רבים ביישוב. גם בני הקהילה הבבלית בארץ נדרשו לשאלה זו: בגיליון הראשון של נהרים, במאמר שחיבר יצחק מצליח ונקרא "דרכנו", כותב מצליח כי "יש כאלה שמתנגדים באופן עקרוני ליצירת ארגון עדתי איזה שהוא. הנמוק הוא: כי דבר זה עלול להוביל אותנו לקראת גולה חדשה בארץ-ישראל."

לכל המעליזים, ענה מצליח כי הקמת ארגון שכזה לא תעמוד בניגוד למאבק הכללי של הישוב לעצמאות, "אלא להיפך, הוא ייסע לאותו מאבק, ויגביר את הלכוד על-ידי זה שירכז סביבו את כל האלמנטים שעד כה לא היתה להם גישה לישוב המאורגן."

באותם ימי מאבק פטריוטים, האמין מצליח, וכמוהו רבים ביישוב – אין ערך לארגונים עדתיים כשלעצמם, אולם עם ההנהגה המתאימה יוכלו החברים המקופחים להרגיש שייכים יותר לקבוצה העדתית ממנה הגיעו ודרכה – אל הכלל הארץ ישראלי. עם זאת, מביע מצליח את האמונה "שהמסגרת העדתית היא רק תחנת מעבר זמנית ולא מטרה בפני עצמה, ושהיא יחידה בלתי נפרדת של הישוב."

 

מי דואג ליהודי ערב?

 

"היהודים בעיראק", מאמר מערכת

 

הרצון להשתלב ולתרום לכלל העברי לא הפריע לבני הקהילה לעקוב בדאגה גוברת אחר מצבם ההולך והמדרדר של היהודים בעיראק. דיווחים על השביתה הערבית בבגדאד, ישיבות ועד העדה בירושלים על "מצב יהודי עיראק" ומאמרי מערכת העוסקים ב"ידיעות מדאיגות, מדאיגות מאוד, על מצב אחינו בגלות בבל" תפסו את מרבית דפי הביטאון.

האופטימיות של בני העדה בנוגע לסיכויי השתלבותם בארץ עומעמה על ידי הדכדוך עקב השמועות על גורל אחיהם ואחיותיהם בעיראק. הגיליון השני של נהרים התפרסם באוגוסט 1946 וסיפר סיפור עגום של אפליה גזעית קשה: הציונות בעיראק נאסרה, השפה העברית הוחרמה, נמנעה מהנוער היהודי האפשרות "להשתלם בבתי ספר גבוהים" וחופש התנועה של יהודי עיראק הוגבל קשות.

המצב הקשה של יהודי עיראק ושאר ארצות ערב האיר גם את המצב הבעייתי של יהודי ערב בארץ ישראל. מאמצי הקליטה של "המדינה שבדרך" שיקפו עבור חברי המערכת את ההתעלמות של היישוב העברי מצרכיהם הבוערים של יהודי ארצות ערב. "כשדנים כעת בשאלת ארץ-ישראל ועל העליה לא"י", נטען במאמר המערכת הפותח את הגיליון, "מעלימים עין לגמרי משאלת עליתם של יהודי המזרח, ובכלל זה יהודי בבל, כאילו אין הם זקוקים להצלה מחיי גלות מנוונים, נגישות ורדיפות. גם בתוך הישוב היהודי בארץ ובמוסדות היהודיים בגולה מתעלמים לגמרי משאלה זו".

את הפסקה האחרונה של המאמר מסיימת מערכת הביטאון בקביעה נחרצת הנובעת מהקטסטרופה שעומדת לפתחם של יהודי עיראק: "המוצא ליהודי עיראק – אינו יכול להיות שונה מהמוצא המוצע ליהודי המחנות הנידחים (הכוונה לניצולי השואה היושבים במחנות עקורים באירופה): יש לאפשר את עליתם למולדת. אל נא תשכח יהדות המזרח על כל ארצותיה. ואם יהדות בבל אילמת היא מתוך אונס – אל נא תוזנח. "יש להגביר את השליחות בארצות המזרח הסמוכות", הציעו חברי המערכת, ולא שכחו להזכיר לקוראות ולקוראים את תפקידם: "ויהודי בבל היושבים לבטח בארץ-ישראל חייבים לתת את חלקם במאמץ המשותף."

 

תודעה מזרחית "זמנית"?

 

ארגונים ועיתונים של יהדות ספרד והמזרח קמו לפני ארגון העדה הבבלית בארץ – חלקם עוד בתקופה העות'מנית. בין חשובי העיתונים שנשאו את קולה של יהדות המזרח ניתן לציין את "שבותנו", "דרכנו", הד-המזרח" ו"קול יוצאי עיראק בישראל". העובדה שביטאון "נהרים" לא היה העיתון היחיד או הראשון, לא גורעת מהעובדה שמדובר בדוגמה נפלאה לתודעה מזרחית-יהודית מפותחת לפני קום המדינה והעלייה ההמונית ממדינות ערב – גם אם מדובר בתודעה מזרחית שהאמינה בהיותה פלטפורמה זמנית בדרך להשתלבות מלאה ושלמה בתוך העם העברי בארץ ישראל.

בום! ההגדה הקומוניסטית שמפוצצת את הבורגנים

הכירו את הגדת הפסח מרוסיה הסובייטית שאיחלה (ביידיש) למסובים בליל הסדר: "בשנה זו מהפכה כאן. בשנה הבאה – מהפכה עולמית!"

"בשנה הבאה בירושלים" היא הקריאה שליוותה (ועוד מלווה) יהודים מכל רחבי העולם כשהם מסיימים בקריאת ההגדה. בזמן הסדר, הארוחה הלא נגמרת של יהודים בפסח, מספרים ההורים לילדיהם בכל דור על שחרור אבותיהם ואמותיהם מהשעבוד במצרים. בכל דור ובכל מקום, חוץ מברוסיה הסובייטית.

השנה היא 1922 ויהודי סובייטי בשם משה אלטשולער לוקח על עצמו את המשימה הרת הגורל: יצירת הגדה סובייטית שתסייע למפלגה הקומוניסטית בהפצת האידאולוגיה המהפכנית שלה. השפה בה נכתבה ההגדה שחיבר אלטושלער (היא הגדת קומוסומולישה – קאמאסאמאלישע), הייתה יידיש.

 

שער הגדת קומוסומולישה

 

וכיצד מפיצים את אידיאל המהפכה הקומוניסטית באמצעות חג הפסח? אחד השינויים הראשונים שהכניס משה אלטשולער היא קריאה חדשה שתסגור את ההגדה: "בשנה זו מהפכה כאן. בשנה הבאה – מהפכה עולמית!"

רעיון גרוטסקי בהרבה שפיתח אלטשולער הוא בדיקת חמץ מסוג חדש: כפי שהיהודים מצווים לבער את החמץ שנותר בבית, כך ביערה ומבערת ברית המועצות את החמץ הבורגני שנותר ברוסיה. עם פרוץ המהפכה שרפה בריה"מ קולאקים, בעלי אדמות גדולים וכל גורם אנטי-מהפכני שעלול לבגוד במהפכה מבפנים. אך העבודה טרם הסתיימה.

 

ביעור חמץ בורגני

 

בשפה קשה זו ביקש אלטשולער לעודד את בניה ובנותיה הצעירים של המהפכה לזנוח כל זיקה למסורת אבותיהם המעוותת ולהימנע מפיתויים מסוכנים אחרים כמו תמיכה בציונות או בבונד. על ידי תרגומה ועיבודה של ההגדה ליידיש הנגיש אלטשולער את אידיאל המהפכה הסובייטית לא רק עבור יהודי רוסיה עצמה, אלא עבור יהודי אירופה כולה.

ההגדה מלאה בדוגמאות בהן אלטשולר מנכס את המסורות של ליל-הסדר על מנת להעביר את הרעיונות של קומוניסטים של המהפכה הסובייטית. למשל ביחץ הקומוניסטים שוברים את הקשר בין האליטה ובין אמצעי הייצור, בכורך הקומוניסטים אוכלים את הבוסים והבורגנים המדכאים את מעמד הפועלים וכמובן קרבן הפסח שנראה מאד מסורתי לעומת השינויים האחרים של אלטשולר.

 

יחץ, הגדת קומוסומולישה

 

כורך, הגדת קומוסומולישה

 

קרבן הפסח, הגדת קומוסומולישה

 

אבל סלחו לנו אם אנחנו נעדיף להישאר בליל הסדר שלנו עם "בשנה הבאה בירושלים!"

 

תודה לאוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, על הסיוע בהכנת הכתבה.

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתיהנו מהם:

תפריט לסדר הפסח: מתכוני האימה של שנות הארבעים בעולם האשה

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

הגדות בכתב ברייל