העלייה הגדולה מארצות ערב, אירועי ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, הם לא נחמדים. הזיכרון הישראלי מקשר את התעוררות המודעות המזרחית בארץ לאירועים הסוערים שהתרחשו בעקבות האפליה שחוו העולים בשנות החמישים והשישים. עשור או שניים קודם לכן, בטרם הוקמה המדינה, התקבצה חבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק ועמדה על זכותה לשמר את התרבות המפוארת ממנה הגיעו כנגד הלחצים שהופעלו עליהם להוריד את הראש ולהיטמע.
הישן והחדש
התאריך הוא יולי 1946 וחבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק מחליטים לעשות לביתם: הם מקימים ביטאון בשם "נהרים", כולו קודש לקהילת עולי בבל ביישוב העברי. מה שהיה להם להגיד יכול ללמד אותנו כיום על ההיסטוריה הנשכחת של המזרחים בארץ ישראל.
דיוקנו של אברהם בן יעקב, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר במחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית
מאמר הדעה של המחנך, החוקר וההיסטוריון אברהם בן יעקב מופיע בעמוד השני של הגיליון הראשון של נהרים, ומאתגר את התפיסה ההיסטורית הרווחת ביישוב העברי של אותם הימים: "תולדות היישוב העברי החדש בארץ, אינם מתחילים מימי הצהרת בלפור, ובודאי שאינם מתחילים מימי ה"עלייה החדשה" בשנת 1933." בניגוד למקובל לחשוב, מבהיר בן יעקב, "שורשיהם קדומים יותר. הישוב הישן, הוא אשר סלל את הדרך לישוב החדש."
"העדה הבבלית בארץ", כתבתו של א. בן יעקב שהופיעה בגיליון הראשון של "נהרים"
התפיסה הרווחת של הציונות את הקמת היישוב החדש בארץ ישראל כבריאת עולם חדש יש מאין, היא תפיסה שגויה. מדובר לכל היותר ביצירתה של חולייה חדשה בשרשרת קיימת: "הראשונים – הם שהניחו את אבני היסוד ללבנים ההולכים ונבנים היום." ובין מניחי היסודות, לא ניתן להתעלם מתרומתם המכרעת של בני העדה הבבלית, הלוא הם יהודי עיראק.
רשימת "התפקידים שמלאה העדה הבבלית בבנין הארץ" מלמדת על תפיסת הזהות הייחודית של בני העדה: בניגוד למיינסטרים הציוני-חילוני, לא התקשו בני העדה לשלב בין דבקות במסורת ישראל ובין העשייה הציונית העכשווית. בני הקהילה "היו מהראשונים שבנו בארץ מוסדות-תורה שונים", בו בזמן "שגאלו קרקעות מידי לא-יהודים ויסדו מושבות מחוץ לעיר העתיקה". עבור בני העדה הבבלית בארץ, הישן והחדש לא נתפסו כסותרים האחד את השני.
דבקותם של יוצאי עיראק במסורת ישראל הפנתה כלפיהם לא מעט ביקורת מהיישוב החילוני ברובו. היא גם העלתה שאלות חשובות הנוגעות לאתוס הציוני: האם יש צורך בקיומו של ארגון עדתי בתוך אומה עברית מתחדשת? האם לא הגיעה השעה לזנוח את תרבות העבר וליצור יהודי עברי חדש?
"כור ההיתוך": מאבק והסכמה
שאלות על עדתיות והסכנות הטמונות בה פזורות לאורך גיליוני הביטאון. בגיליון השני של נהרים התפרסם "מכתב אל העורך" מאת המחנך הירושלמי אליעזר מרגובסקי, ובו מברך הכותב את עורך הביטאון על הופעתו. איחולי הברכות וההצלחה מפתיעים בהתחשב בעובדה שמשפט לאחר מכן פונה מרגובסקי להזהיר מפני העובדה ש"בעצם הופעתו" של הביטאון הוא עלול "לפתוח פתח של סכנה שהשתרשות מורשת-גלות".
תמונתו של אליעזר ארגוב מרגובסקי, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר שבמחלקת ארכיונים, ספרייה הלאומית
היות שמשימתו העיקרית של היישוב העברי בארץ היא מלחמה ב"הפיצול הממאר של פיזורי עמנו בתפוצות – שהנחילה לנו הגלות הארוכה", יש סכנה חמורה בהופעת ביטאון עדתי המבדיל את יוצאי בבל מהכלל. מרגובסקי קורא לחברי המערכת לזנוח את נטיות הבדלנות ולסייע במלאכת "יצירת טפוס ארץ-ישראלי עברי חדש שיצמח מהווי חיינו המתהווים".
מרגובסקי אינו מתכחש לעובדה שב"ארצנו, כארץ עליה, כל אחד מהעולים מביא איתו, ברצונו או שלא ברצונו, שפת-לעז ותרבות-נכר". אך אין עובדה זו צריכה להרתיע אותנו, "יש להתיך את כל התרבויות והנמוסים הללו לכור-אחד – ולהפכם למתכת אחת, לצביון אחד ואחיד".
"מכתב אל העורך" מאת אליעזר מרגובסקי הופיע בגיליון השני של נהרים
בהיכרותנו עם ההיסטוריה של היישוב, אין זה מפתיע לגלות שהקמת ארגונים עדתיים הפחידה רבים ביישוב. גם בני הקהילה הבבלית בארץ נדרשו לשאלה זו: בגיליון הראשון של נהרים, במאמר שחיבר יצחק מצליח ונקרא "דרכנו", כותב מצליח כי "יש כאלה שמתנגדים באופן עקרוני ליצירת ארגון עדתי איזה שהוא. הנמוק הוא: כי דבר זה עלול להוביל אותנו לקראת גולה חדשה בארץ-ישראל."
לכל המעליזים, ענה מצליח כי הקמת ארגון שכזה לא תעמוד בניגוד למאבק הכללי של הישוב לעצמאות, "אלא להיפך, הוא ייסע לאותו מאבק, ויגביר את הלכוד על-ידי זה שירכז סביבו את כל האלמנטים שעד כה לא היתה להם גישה לישוב המאורגן."
באותם ימי מאבק פטריוטים, האמין מצליח, וכמוהו רבים ביישוב – אין ערך לארגונים עדתיים כשלעצמם, אולם עם ההנהגה המתאימה יוכלו החברים המקופחים להרגיש שייכים יותר לקבוצה העדתית ממנה הגיעו ודרכה – אל הכלל הארץ ישראלי. עם זאת, מביע מצליח את האמונה "שהמסגרת העדתית היא רק תחנת מעבר זמנית ולא מטרה בפני עצמה, ושהיא יחידה בלתי נפרדת של הישוב."
מי דואג ליהודי ערב?
"היהודים בעיראק", מאמר מערכת
הרצון להשתלב ולתרום לכלל העברי לא הפריע לבני הקהילה לעקוב בדאגה גוברת אחר מצבם ההולך והמדרדר של היהודים בעיראק. דיווחים על השביתה הערבית בבגדאד, ישיבות ועד העדה בירושלים על "מצב יהודי עיראק" ומאמרי מערכת העוסקים ב"ידיעות מדאיגות, מדאיגות מאוד, על מצב אחינו בגלות בבל" תפסו את מרבית דפי הביטאון.
האופטימיות של בני העדה בנוגע לסיכויי השתלבותם בארץ עומעמה על ידי הדכדוך עקב השמועות על גורל אחיהם ואחיותיהם בעיראק. הגיליון השני של נהרים התפרסם באוגוסט 1946 וסיפר סיפור עגום של אפליה גזעית קשה: הציונות בעיראק נאסרה, השפה העברית הוחרמה, נמנעה מהנוער היהודי האפשרות "להשתלם בבתי ספר גבוהים" וחופש התנועה של יהודי עיראק הוגבל קשות.
המצב הקשה של יהודי עיראק ושאר ארצות ערב האיר גם את המצב הבעייתי של יהודי ערב בארץ ישראל. מאמצי הקליטה של "המדינה שבדרך" שיקפו עבור חברי המערכת את ההתעלמות של היישוב העברי מצרכיהם הבוערים של יהודי ארצות ערב. "כשדנים כעת בשאלת ארץ-ישראל ועל העליה לא"י", נטען במאמר המערכת הפותח את הגיליון, "מעלימים עין לגמרי משאלת עליתם של יהודי המזרח, ובכלל זה יהודי בבל, כאילו אין הם זקוקים להצלה מחיי גלות מנוונים, נגישות ורדיפות. גם בתוך הישוב היהודי בארץ ובמוסדות היהודיים בגולה מתעלמים לגמרי משאלה זו".
את הפסקה האחרונה של המאמר מסיימת מערכת הביטאון בקביעה נחרצת הנובעת מהקטסטרופה שעומדת לפתחם של יהודי עיראק: "המוצא ליהודי עיראק – אינו יכול להיות שונה מהמוצא המוצע ליהודי המחנות הנידחים (הכוונה לניצולי השואה היושבים במחנות עקורים באירופה): יש לאפשר את עליתם למולדת. אל נא תשכח יהדות המזרח על כל ארצותיה. ואם יהדות בבל אילמת היא מתוך אונס – אל נא תוזנח. "יש להגביר את השליחות בארצות המזרח הסמוכות", הציעו חברי המערכת, ולא שכחו להזכיר לקוראות ולקוראים את תפקידם: "ויהודי בבל היושבים לבטח בארץ-ישראל חייבים לתת את חלקם במאמץ המשותף."
תודעה מזרחית "זמנית"?
ארגונים ועיתונים של יהדות ספרד והמזרח קמו לפני ארגון העדה הבבלית בארץ – חלקם עוד בתקופה העות'מנית. בין חשובי העיתונים שנשאו את קולה של יהדות המזרח ניתן לציין את "שבותנו", "דרכנו", הד-המזרח" ו"קול יוצאי עיראק בישראל". העובדה שביטאון "נהרים" לא היה העיתון היחיד או הראשון, לא גורעת מהעובדה שמדובר בדוגמה נפלאה לתודעה מזרחית-יהודית מפותחת לפני קום המדינה והעלייה ההמונית ממדינות ערב – גם אם מדובר בתודעה מזרחית שהאמינה בהיותה פלטפורמה זמנית בדרך להשתלבות מלאה ושלמה בתוך העם העברי בארץ ישראל.
