סיפורו של הסקנדל שהסעיר את עולם התיאטרון בשנת 1944.
באמצע העלאת הצגת בכורה בתאטרון הבימה קם אחד המוזמנים, סופר מכובד וידוע, וצעק "הפסיקו את ההצגה הזו!"
הזמן: 6 במאי 1944, ההצגה: "לא אמות כי אחיה" של הסופר והמחזאי דוד ברגלסון (שנרצח שמונה שנים מאוחר יותר על ידי סטלין), הצופה הזועק חמס: גרשון שופמן.
הפרשה עוררה את אחד הפולמוסים הסוערים שהיו בציבור הישראלי סביב הצגת תאטרון – ולא נערוך השוואות לימינו, אין צורך. גיבורו של המחזה הוא אברהם בר, יהודי המתגורר בברית המועצות, ששכל את בנו הראשון במלחמת העולם הראשונה ואת בנו השני במלחמת העולם השנייה. במערכה השנייה, בשעת שיחה המתנהלת על הבמה בין קצין גרמני לבין חייט יהודי, קם גרשון שופמן וצעק "זהו חוסר טעם, הפסיקו את ההצגה הזו".
ברשימה קצרה שפרסם ב"דבר" כתב שופמן: "לשם מה ולמה עלינו לשבת ולהביט אל צלב הקרס הענקי? לא די שראינוהו שם?… האין משום חילול הארץ וה'בימה' בעצם הדקורציה? ולשם מה ולמה שואל אני עליי לראות פרטי התעללות נאצית, פרטים איומים בביצועים שחקנים יהודים, שישימו עצמם נאצים?"
שחקני ההצגה רתחו. שלושה ימים אחרי הסקנדל, טרחו כולם וחתמו על מכתב מחאה לאגודת הסופרים. מכתב זה התגלה השבוע ב"גנזים" – "הפרעה בלתי מרוסנת כזאת למהלך הצגה תיאטרונית במעמד-כבוד של הצגת בכורה, נראה לנו שיש להגדירה כשערורייה שעוד לא הייתה דוגמתה בקורות הבמה העברית".
לארכיון הדיגיטלי של גנזים באתר "אז-רשת ארכיוני ישראל"
כתבות נוספות:
אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות
"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948
1931: דרייפוס מגיע ארצה ב-100% גרמנית!
נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם
תגובות על כתבה זו