היסטוריה בתמונות: הפעם הראשונה שביקר אותנו מיסטר פרזידנט

רגע אחרי שסיפק לישראל רכבת אווירית של נשק במלחמת יום הכיפורים, יצאו ההמונים בישראל לרחובות כדי להגיד לנשיא ניקסון תודה. ובדיעבד גם להיפרד, כי חודשיים אחר כך יהפוך גם הוא להיסטוריה בצל פרשת ווטרגייט. צפו בתמונות מהביקור.

16 ביוני 1974. הביקור של ראשון הנשיאים האמריקנים המכהנים למדינת ישראל החל פחות משנה אחרי שהסתיימה האיומה שבמלחמות ישראל עד אותה התקופה, מלחמת יום הכיפורים.

 

 

מרבית אזרחי המדינה, אלו שהשכול חדר לחייהם ואלו שלא, הרגישו תחושה של יתמות.

 

 

הביקור היה אמור להוות התחלה חדשה, לספק רוח גבית לניסיונותיו של ראש הממשלה הטרי יצחק רבין להניע את שיחות השלום עם האויבות הגדולות של אותה מלחמה ארורה, ובראשן מצרים.

 

 

התמונות מאותו ביקור מתעתעות: הן חושפות היטב את צהלות השמחה וההתרגשות של אזרחי המדינה לנוכח הכבוד שנפל בחלקם, בו בזמן שהן מסתירות את העובדה שהאורח הנשיאותי היה נלהב פחות.

 

 

הביקור ההיסטורי התאפיין כולו באווירת נכאים. טרוד בשפל הפוליטי שאליו נקלע, הרגיש ריצ'רד ניקסון כיצד סקנדל ווטרגייט דוחק אותו אט אט מהמשרה הרמה בעולם.

 

 

טקס קבלת הפנים שהתקיים לכבודו בנמל התעופה בן גוריון הכיל אולי מילים חמות, אך ארך בקושי חמש עשרה דקות. קברניטי המדינה הופתעו מהסירוב הראשוני של הנשיא לבקר ביד ושם, וכשכבר השתכנע שסירוב יהווה עלבון לאזרחי המדינה, רעמו על סירובו לחבוש כיפה בזמן הביקור.

 

 

אך העלבון, אם היה כזה, הושם בצל: אזרחי ישראל זכרו לנשיא את משלוחי הנשק החיוניים שסיפק לצה"ל במהלך המלחמה.

 

 

חודשיים לאחר אותו ביקור, הדהים ניקסון את אזרחי הרפובליקה החזקה בעולם כשהודיע על התפטרותו ממשרת נשיא ארצות הברית, ובכך – יחד עם ביקורו בישראל – קבע שני תקדימים היסטוריים בתוך חודשיים ימים.

כל התמונות לקוחות מביקור הנשיא ניקסון בישראל. 16-17.6.1974. התמונות מאוסף דן הדני, הספרייה הלאומית. 

 

כתבות נוספות:

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

מבצע קוקה קולה: כך הבסנו את החרם הערבי

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

1931: דרייפוס מגיע ארצה ב-100% גרמנית!

אספו את המשפחה והחברים ונסו למצוא את המטמון שהלך לאיבוד בשנת 1964

"לפי הנוהג מסרנו לה את כתב החידה לפני כשלוש שעות ומאז הייתה בבידוד מוחלט. וזה הכתב בקצב הַכְתָּבָה..." מהו הנוהג? מי הם אלו ש"מסרו לה"? ובאיזה כתב מדובר?

אגב שיטוט במטמוני הקלטות ארכיון הצליל נמצאה הקלטה עלומה וכותרתה "Inventory short record" – כותרת מסקרנת מספיק כדי לבדוק במה מדובר. דקות הפתיחה הראשונות מדווחות כי "היום אנו נפרדים מהמטמון בפעם האחרונה בעונה זו ומהשעה 10:45 תצא התכנית לחופשה ארוכה…". נראה שמדובר בתכנית הרדיו הפופלארית "מחפשים את המטמון" ששודרה ב"קול-ישראל" בשנות ה-80-60.​

פורמט התוכנית כלל מאזין ("מטמונאי"), שנבחר לתפקיד לאחר שעמד בבחינות סף נדרשות, כתב חידה ומטמון. כתב החידה ניתן למטמונאי כשלוש שעות בטרם החל השידור ועל המטמונאי הוטלה משימת פיצוח כתב-חידה שפתרונו היה מקום מסתורו של המטמון. כדי לפצח את כתב החידה יכול היה המטמונאי להעזר בשירות קהל המאזינים שנידבו את פתרונם ("חינם אין כסף") או לחילופין הציעו תשובתם בעבור תשלום ("לירה אחת", "עשר לירות", "חמישים ל​ירות" וכל סכום אחר) שירד מסכום המטמון הכולל. לצד המטמון הופקדו שומרים נאמנים עובדי "קול-ישראל" שחיכו להגעת שליחיו הטלפוניים של המטמונאי בתוך זמן נתון. משהגיעו השליחים וזוהו זכה המטמונאי במטמון הנחשק.

ובחזרה לתכנית סיום העונה. האם תצליחו לאתר את המטמון ולזכות ב-1000 לירות ישראליות?

בהקלטה משנת 1964 (לערך), הוקרא כתב החידה הבא בקול ברור ובהטעמה צלולה, קולו של מנחה התוכנית יצחק שמעוני:

 

 

"לְעַמְּךָ יָסַפְתָּ חָזוֹן
מֵרַעְיוֹן הָגָה הוּא רִאשׁוֹן
כּוֹתֵב תּוֹלְדוֹת "הַגָּאוֹן"
וְשֵׁם בֶּן-יְהוּדָה מִלִּיסְבּוֹן
חָכָם שַׂר הַמָּמוֹן
יִנּוֹן לְזִכָּרוֹן
עָלִיתָ בְּתֹרֶן צִיּוֹן
שִׁלַּחְתָּ עַל מַיִם מַטְמוֹן"

 

לתפקיד המטמונאית נבחרה הגברת זוהר אלופי, עובדת גנזך המדינה. איש קול-ישראל ירון לונדון הוצב כ"שומר המטמון" ולתפקיד כותב כתב-החידה ומקבל התשובות הטלפוניות נבחר הקריין הנודע משה חובב. כך, במשך כשעה וחצי, ניסתה הגברת אלופי לפצח את כתב החידה המאתגר בעזרתם של מאזינים נדיבים ונדיבים פחות. לבסוף  פוצח כתב החידה ושליחים טלפוניים (אברהם כהן ורות חשין) הגיעו למקום המטמון ברחוב "החבשים" – קרן הרחובות "בני ברית" פינת "חזנוביץ'" בירושלים ליתר דיוק – "הספרייה על שם בני ברית" מקום משכנו הקודם של "בית מדרש אברבנאל גנזי יוסף" לימים בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

 

 

ולפתרון החידה: במרכז החידה נצבה דמותו של יוסף חזנוביץ', רופא וביבליופיל, יליד גרודנה שברוסיה, ממייסדי "בית מדרש אברבנאל" ששימש מקור ובסיס לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – הספרייה הלאומית כיום. חזנוביץ' שעלה ארצה בשנת תר"ן ("עָלִיתָ בְּתֹרֶן צִיּוֹן"), שאף לייסד בית ספרים בארץ ישראל. לאחר עלייתו שב חזרה לרוסיה והחל לאסוף ספרים רבים ונדירים, כ-8000 אלפים לערך, אותם שלח ארצה ("שִׁלַּחְתָּ עַל מַיִם מַטְמוֹן") אל "בית הספרים בית מדרש אברבנאל" ("שֵׁם בֶּן-יְהוּדָה מִלִּיסְבּוֹן / חָכָם שַׂר הַמָּמוֹן") בירושלים. "לְעַמְּךָ יָסַפְתָּ חָזוֹן" הוא משפט מתוך מגילת תודה "ברכה לראש משביר" שפרסמו חברי בית הספרים אברבנאל בעיתון החבצלת כהוקרת הטוב לתרומת הספרים החשובה שתרם יוסף חזנוביץ'. "מֵרַעְיוֹן הָגָה הוּא רִאשׁוֹן / כּוֹתֵב תּוֹלְדוֹת "הַגָּאוֹן"" הוא אזכור לר' יהושע השל לוין, הביוגרף של הגאון מוילנה שעורר עוד בשנת תרל"ב (1872) להקמת אוצר ספרים כללי לעם ישראל בירושלים.

 

 

460 לירות הוא הסכום ששילמה הגברת זוהר אלופי לפותרים המסייעים ועדיין נותרו בכיסה 540 לירות ישראליות חדשות, מטמון של ממש בימים ההם. ואנו זכינו ב"מטמון" מוקלט של פיסת היסטוריה קטנה, שספרה את סיפור היווצרותה של הספרייה הלאומית של ישראל.

 

בניין הספרייה הלאומית – בית מדרש אברבנאל – בניין "בית נאמן" (בני ברית) עם גמר בנייתו, סמוך לרחוב החבשים.
"במרכז תמונת הבניין, שולב דיוקנו של ד"ר יוסף חזנוביץ'.

 

 

 

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

מה משותף למר הלפרין, לרב ססובר ולדוקטור קניגסהופר? כך היתל מפקד האצ"ל במשטרה הבריטית פעם אחר פעם

"כשלוננו המכריע בארץ ישראל הוא כשלון האינטליג'נס שלנו"

(אדוארד גריג, מי שהיה המיניסטר הבריטי במזרח התיכון)

 

הימים הם ימי המנדט הבריטי. המחתרות העבריות נמצאות בשיא כוחן, ותשומת לב מיוחדת מוקדשת לארגון "הטרוריסטי" (כפי שכינו אותו הבריטים) – האצ"ל בראשות מנחם בגין. בגין וארגונו היו מטרד גדול עבור הבריטים – הארגון היה אחראי למאות פעולות כנגד השלטון ובראשן הפריצה לכלא עכו ופיצוץ מלון המלך דוד שבו נהרגו עשרות מאנשי מנהל השלטון המנדטורי.

זו הסיבה שלמנחם בגין יוחד מקום גבוה ברשימת המבוקשים של הבולשת הבריטית. פרסים וגמול כספי הובטחו למי שיצליח ללכוד את מנחם בגין או למסור מידע על מקום הימצאו, ובגין – נאלץ לעבור ממסתור למסתור, ואפילו מזהות לזהות. התחבולה הייתה פשוטה אבל הצליחה פעם אחר פעם: בכל פעם שהבריטים התקרבו ללכידתו, הוא "ארז" את משפחתו ומטלטליו ונעלם. הוא צץ מחדש במקום אחר ובזהות אחרת.

 

כרזה של משטרת פלשתינה מפברואר 1947 המציעה גמול לכל אדם שיביא מידע שיוביל למאסרם של המבוקשים. ראשון משמאל בשורה הראשונה: מנחם בגין. מתוך אוסף מכון ז'בוטינסקי

הפולני שלא יוצא מהבית

שם: ישראל הלפרין

כתובת: רחוב צירלסון 15, שכונת חסידוף, פתח תקווה

מקצוע: לימודים לעריכת דין

מוצא: פולין

משך הזמן תחת הזהות הבדויה: ממאי 1944 ועד פברואר 1945

 

הבית שבו התגורר מנחם בגין בשכונת חסידוף, פתח-תקווה. אוסף מכון ז'בוטינסקי

 

 

בגין מספר:

השכנים לא חשדו. הכל היה טבעי ומובן בעיניהם. נאמר להם, כי משפחת הלפרין היא משפחת פליטים פולניים, שלא יכלה למצוא דירה בעיר. אמנם, ראש המשפחה אינו יוצא כל יום עם בוקר למקום עבודתו, כשאר תושבי השכונה, אבל גם לכך נמצא הסבר מתקבל על הדעת. מבלי להישאל סיפרנו לשכנים, כי ראש המשפחה, המתפרנס מסיועו של ארגון הפליטים, לומד את החוק הארצישראלי ומתכונן לבחינת עורך דין. לפיכך מרובה עבודתו בבית מהתעסקותו בחוץ.

 

נא לפנות בתואר "כבוד הרב"

שם: הרב ישראל ססובר

כתובת: רחוב הבשן פינת יהושע בן-נון, תל אביב

מקצוע"ספק רב מודרני, ספק עסקן של הפועל המזרחי, ספק חוזר בתשובה"

משך הזמן תחת הזהות הבדויה: מפברואר 1945 ועד ראשית 1947

 

מנחם בגין מחופש לרב ישראל ססובר יחד עם אשתו עליזה ובנם בני. צילום: לע"מ

 

 

בגין מספר:

"המתפללים קיבלו את שכנם החדש, כפי שיהודים רגילים לקבל פני אורח: בסקרנות אדיבה. נשאלתי כמה שאלות. השיבותי מה שהשיבותי, קיבלתי את מקומי הקבוע ומאז הייתי לאחד מהם. שמעתי, אחר מכן מאחורי הפרגוד, כי לו הבריטים היו נשארים בארץ עוד עשר שנים, אזי יתכן, כי הייתי עולה לגדולה והייתי זוכה להיות עוזר שני לסגן הראשון של הגבאי השלישי. הייתי איפוא די 'פופולארי' בבית הכנסת."

מה אמרו עליו השכנים?

על אשתי ריחמו השכנים וביחוד השכנות: 'אשה צעירה, מסכנה, כנראה הכריחו אותה להתחתן עם הבטלן הזה, ה'ישיבה-בחור'

 

ה"יקה" שלא עושה בעיות

 

הפספורט המזויף של ד"ר קניגסהופר. מתוך אוסף מכון ז'בוטינסקי

 

שם: ד"ר יונה קניגסהופר

כתובת: רחוב רוזנבאום פינת יוסף אליהו, תל אביב

מקצוע: דוקטור

מוצא: גרמני

משך הזמן תחת הזהות הבדויה: החל בינואר 1947 וככל הנראה עד הסתלקות הבריטים מן הארץ.

 

בגין מספר:

החברים מצאו במקרה באחת הספריות, דַרְכִּיָּה (דרכון) פלסטינאית על שם ד"ר יונה קניגסהופר. השם היה ארוך במקצת, אולם מעלתו הייתה "גרמניותו" הטהורה. משם כזה נודף ריח של לויאליות ושמירת סדר. על כן הוחלט להתאים את הדַרְכִּיָּה  בשבילי, או ביתר דיוק, להתאים את תמונתי החדשה (או הישנה) לדַרְכִּיָּה.

עובדת בונוס: הצברים ברחוב היו צוחקים על בנו של מנחם בגין ומכנים את שם משפחתו – "קניגס-בלופר", ובגין מספר כי "לא ידעו הילדים מה רצינית היא הלצתם האכזרית".

 

כל הציטוטים בכתבה לקוחים מתוך הספר "המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל", מאת מנחם בגין. הוצאת אחיאסף, 1950. 

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"

ק. צטניק לא רצה שיישאר זכר מזהותו הקודמת כסופר יחיאל פיינר. ולכן הוא הגיע פעם אחר פעם לספרייה עם מטרה אחת: להשמיד כל זכר מיצירותיו של אותו יחיאל פיינר שלפני השואה.

הסופר יחיאל דינור (1909-2001) נודע כאחד הסופרים הגדולים שכתבו על השואה ובעקבותיה. דינור (ששם משפחתו המקורי היה פיינר) בחר לעצמו שם עט רב משמעות: "ק. צטניק", שנגזר מ"KZ", הקיצור המנהלי המקובל אצל הנאצים ל-Konzentrationslager, כלומר "מחנה ריכוז".

לפני השואה, ב-1931, פרסם יחיאל פיינר – הוא ק. צטניק – ספר שירים ביידיש, "צווייאונצוואנציק" ("עשרים ושתיים"). לאחר המלחמה, כל אימת שנודע לו על עותק של ספר השירים המצוי בספרייה הלאומית, הקפיד ק. צטניק לבוא לספרייה, להוציא את הספר ולהשמידו. מ-1953 ועד 1993 עשה זאת ק. צטניק שלוש פעמים. ב-1953 וב-1964 הוא שרף עותקים של הספר. במכתב שהוא כתב למנהל מחסן הספרייה שלמה גולדברג, ב-1993, לאחר הפעם השלישית שהוא הוציא את הספר וביקש להאבידו מן העולם, הוא מספר על הפעם הראשונה:

"בשנת 1953 הודיעו לי בשהותי בניו-יורק שה'ספר' מאת הסופר שהושמד באושוויץ נמצא בספרייה הלאומית… הלכתי לספרייה, הצגתי את תעודת פא"ן [איגוד הסופרים העולמי] כסופר מישראל הכותב סיפור-חייו של סופר זה שהושמד, קבלתי את הספר לידי, יצאתי מהספריה, שרפתי את הספר".

ק. צטניק מתמוטט בשלב העדויות, במשפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן. יוני 1961. צילום: לע"מ

 

גם הפעם השנייה מוזכרת במכתב: "שמעתי משני סטודנטים, המתחקים אחר קורות-חייו של ק. צטניק, שה'ספר' נמצא בספריה הלאומית בירושלים, וההמשך ידוע."

אלא שמעניין להיווכח שבפעם השלישית הסופר לא שרף את העותק שהתגלה לו בספרייה הלאומית, אלא קרע אותו לגזרים.

שרידים של העותק שהושמד ע"י ק. צטניק

 

וכך בפנייתו למנהל מחסן הספרייה, שלמה גולדברג, הוא כותב:

"ועוד בקשה לי אליך: כאות ועֵד צרפתי כאן שְאֵרים מתוך 'הספר', אנא, שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ."

מכתב ששלח ק. צטניק לשלמה גולדברג – שהיה במשך כארבעה עשורים מנהל מחסן הספרייה

 

מן הדברים עולה שלפי יחיאל דינור (2001-1909) , הסופר יחיאל פיינר הושמד בשואה, עם כל היקר לו. ולא זאת בלבד, אלא שאין טעם ומשמעות לעסוק ביצירתו של פיינר, שראתה אור לפני השואה. מבחינתו של דינור השואה הביאה קץ מוחלט לעולם שהיה לפניה. פיינר הושמד, גם יצירתו איבדה כל אחיזה בעולמה, שהרי גם הוא הושמד. ואילו ק. צטניק, הסופר הפעיל לאחר השואה, אינו קשור כלל ליחיאל פיינר שחי ויצר לפניה. ק. צטניק הוא סופר המעיד על "פלנטה אחרת" (מושג שטבע בעדותו במשפט אייכמן, בשנת 1961), פלנטת אושוויץ. והאזרח הישראלי יחיאל דינור דואג להעמיד כל דבר במקומו, למען יהיו הדברים ברורים: לפני השואה, במהלך השואה ואחרי השואה, אלו שלושה עולמות שלא תיתכן ביניהם כל חפיפה. אלו ממדי השואה כפי שק. צטניק שיקף בחייו וביצירתו.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד