אי שם בשנת 1911 התקבצו חברי אגודת המכבי יפו על החולות שבין נווה-שלום ותל אביב והחלו, כפי שסיפר לימים הוגה רעיון המכביה יוסף יקותיאל, "בועטים בכדור". התיאורים המעטים שנותרו מאותם משחקים ראשונים מלמדים שמשחק הכדורגל היה זר לבני הארץ, והכללים שלו לא תמיד היו ברורים אפילו לשחקנים עצמם. זה לא הפריע לשחקנים ש"בכל שעה פנויה" היו מתאספים על החולות, "מתארגנים לשתי קבוצות ובבגדים שפשטנו מעללינו סימנו שני שערים והיינו משחקים שעות שלמות ללא הפוגה" (הציטוטים לקוחים מתוך: אלבום יובל המכבי יפו-תל-אביב).
כך כנראה היו ממשיכים הנערים לשחק, אלמלא הגיעו ארצה מאלג'יריה האחים עמנואל וראובן גור-אריה שהיו "לא רק בקיאים בחוקי משחק כדור-הרגל, אלא גם שחקנים טובים". הם גם היו אלה שארגנו את הקבוצה הארץ-ישראלית הראשונה, קבוצת מכבי יפו.
ההתחלה המקומית הזאת שוחזרה תוך זמן קצר במקומות נוספים ביישוב וספר חוקים ראשון בכדורגל ראה אור כבר בשנת 1913 ב"הוצאת מכבי". אך את הדחיפה המשמעותית סיפקו הבריטים: עם החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, משחק הכדורגל זכה להתמסד וקבוצות כדורגל ערביות, עבריות ובריטיות רבות הוקמו בשנות העשרים לאורכה ולרוחבה של הארץ. שנות העשרים היו גם העשור שבו נוצר הפילוג המוכר לנו עד היום בספורט הישראלי: הפילוג בין אגודת הספורט מכבי לבין האגודה היריבה הפועל.
קבוצת "הפועל" הראשונה הוקמה בחיפה בשנת 1924, ובניגוד לקבוצות ספורט שהוקמו בעשור הקודם – היא מלכתחילה קמה כקבוצת כדורגל, ולא – כפי שהיה נהוג עד אז, כאגודת התעמלות שממנה צמחה מאוחר יותר קבוצת כדורגל.
למרות המתח האדיר שהתקיים בין שתי האגודות היריבות, שהתפרץ מידי פעם בפעם בקטטות במגרשי הכדורגל, הוא לא האריך ימים. עובדה היא שבשנת 1928 הוקמה הליגה הארצית הראשונה שהכילה את קבוצות שתי האגודות. מתח חריף בהרבה נסוב דווקא סביב נושא שונה לחלוטין: משחקים בשבת.
"ששחוק כדור הרגל הוא אסור בשבתות וימים טובים איסור מוחלט"
את העדויות הראשונות בעיתונות למשחק כדורגל בשבת אנו מוצאים כבר בתקופת גיבוש המשחק בארץ. ב-10 באפריל 1923, למשל, מופיעה ידיעה קצרה ב"הארץ" המדווחת על משחק הגמר הראשון על גביע ארץ-ישראל לכדורגל בשבת.
בכתבה אחרת, מוקדמת אף יותר, מדווח עיתונו של איתמר בן-אב"י על משחק כדורגל שעתיד להתקיים ביום שבת בפברואר 1920, בטרם הוחלף הממשל הצבאי הבריטי בשלטון המנדט.
כל עוד התקיימו המשחקים בשבת בין קבוצות מעורבות (בריטיות-עבריות או ערביות-עבריות), אנו לא מוצאים בעיתונות העברית הדים למחאה רצינית מצד גורמי הדת ביישוב. אך עם עזיבת מרבית קבוצות הכדורגל הבריטיות בסוף שנות העשרים כתוצאה מרפורמה פנימית של הנציב העליון השני לורד הרברט פלומר החלו קבוצות עבריות לשחק בעיקר בינן לבין עצמן. צעד זה היה גם ככל הנראה המניע להקמת הליגה הארץ-ישראלית לכדורגל בשנת 1928. מעתה נערכו מרבית המשחקים בין קבוצות עבריות – עובדה שהרבנות הראשית של ארץ-ישראל סירבה לקבל.
שימוש בשפה דתית כנגד (כמעט) כל מה שזוהה כחידוש מאיים ביישוב המתפתח לא הייתה תופעה חדשה. כבר ב-10 בינואר 1924 אנו מוצאים כתבה של עיתונאי הארץ, משה סמילנסקי, הזועמת על כך ש"כבוד ה'פוט בול' במקומו מונח. ואף כבודם של אנשי הספורט למינהם… אבל לעשות את ה'פוט בול' לעגל ולהשתחוות לו, לעשות את הספורט ל'תורה' ואף להאמין בה – זוהי עבודה זרה. על הדרך הזאת לא תהיה תפארתנו".
הביקורת של הרבנות הראשית, ושל העומד בראשה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק – הייתה שונה. הרב קוק מצא לנכון דווקא לשבח את המשחק והמשחקים בו, אך לא את המועד שבו בחרו לשחק אותו.
המודעות והדיווחים בעיתונים אמנם מייצרים תמונה מקוטעת ולא שלמה, אך משכלול שלהם נוכל לקבוע כמה עובדות ברורות: ביום שבת בתאריך כ"ד בתשרי תרצ"א (ה-16 באוקטובר 1930) התקיים משחק כדורגל בירושלים. במהלך המשחק "ניסתה כנופית אנשים להתפרץ אל המגרש בלי כרטיסים, הסדרנים מנעו זאת והפעולה הספורטית נמשכה בלי כל הפרעה".
חקירת העיתונות גילתה כי הפורעים נשלחו בידיי הרבנות הראשית. יוסף יקותיאל מיודענו מספר כי בעקבות המקרה פנו חברי מכבי לרב קוק שהבטיח שמקרים כאלה לא ישנו, והצהיר כי "הוא אינו נוטה לסקנדלים ומתנגד הנהו לפרעוניות".
אותה רוח של פשרה ומתינות הביאה את חברי מכבי להביע בפני הרב "את רגשות-הכבוד וההערצה אשר חברי המכבי בכל אתר ואתר רוחשים לדת ישראל." עוד הבטיחו לו החברים כי להבא "יקחו חברי המכבי על עצמם למנוע כל חלול-שבת בתחום המגרש. כרטיסים ימכרו אך ורק בימות-השבוע, בשבת לא ימכרו כרטיסים ליהודים. לרוכלים וכו' לא תנתן רשות-הכניסה למגרש כמו-כן יאסר העשון בשבת בכל תחום המגרש".
קריאה בין השורות המרגיעות כביכול שפרסם יקותיאל חושפת דווקא את הפער בין שתי תפיסות העולם: הרב קוק אמנם שיבח את השחקנים וטען באזני נציגות מכבי כי "הספורט הוא דבר שבקדושה. התנועה המכבית היא אחד היסודות הכי חשובים בתנועת התחיה שלנו", אך מיהר להבהיר כי "מצד שני אסור לנו לחלל את השבת, שאיפתנו צריכה להיות לעסוק בהתפתחות הגופנית בכל ימות החול, אך לא בשבת!".
לא רק שההחלטות של ועד מכבי עמדו בסתירה לדרישת הרב, אלא גם הדרך שבה בחר יקותיאל לסיים את ההבהרה מאירת עיניים: לאחר שסקר את ההחלטות, ציין כי "על החברים להשתדל ולהוציא את כל הנ"ל בכל תוקף". או במילים אחרות, ללא סנקציות או עונשים למפירים, האכיפה נסמכת על השתדלות החברים עצמם.
סאגת המשחקים בשבת לא נגמרה שם. בלחץ הרבנות הראשית, ניסה הוועד הלאומי לבטל כליל את המשחקים בשבת. הם ככל הנראה בוטלו למספר חודשים, אך כבר ביוני 1931 אנו מוצאים עדויות לחידוש המשחקים בירושלים.
שוב נעמדה הרבנות הראשית על רגליה האחוריות, הפעם כדי להבהיר את עמדתה בשפה נחרצת שאינה מותירה מקום לעמימות. "אגודת ישראל", קבע הכרוז שנתלה ברחבי העיר, "לא הזניחה שום הזדמנות מלהצהיר גלוי שאין היא נכנסת בפשרות על חשבון השבת, והודיעה תמיד שהיהדות החרדית לא תמצא שום ספוק בכל פשרה שהיא כל זמן שהמשחק בפומבי לא יבוטל לגמרי."
חילוקי הדעות הבסיסיים הובילו את הרבנות הראשית ואת אגודת מכבי למסלול של התנגדות חזיתית. כבר באותו החודש, יוני 31', דווח בעיתון 'דאר היום' על מקרה נוסף שזכה לכינוי "מאורע השבת שעברה". לא ברור מה התרחש שם בדיוק, אך אותו מאורע הבהיר לכל העוסקים בדבר שכאן נחוצה התערבות של גורם ענייני יותר מהוועד הלאומי – בתקווה גורם שאצלו השבת לא מתקשרת אל המסורת היהודית ארוכת הדורות.
הוועד הלאומי אובד העצות החליט לפנות ישירות לנציב העליון ולדון אתו על "סידור הסכסוכים". הנציב העליון נענה לבקשה והזמין את הצדדים לישיבת בירור הפשרה. אנו לא יודעים מה הוחלט באותה ישיבה, אך קשה לשער שנמצאה פשרה שסיפקה את שני הצדדים העיקשים. מה שאנחנו כן יודעים, הוא שמשחקי הכדורגל המשיכו להתקיים בשבת, עד ימינו אנו.
כתבות נוספות
המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד
תצלום חטוף בכותל, כדורגל ואימוני אגרוף מאולתרים: כך העבירו כובשי הארץ את ההפוגה בין הקרבות
