יש פעמים שצריך לקרוא את הדבר פעם שנייה, שלישית ורביעית, כדי לוודא שהבנת בפעם הראשונה. דוגמה לתופעה הזאת אנו מוצאים באחד מדפיו הריקים של ספר מודפס מתוך אוסף הארכיון הלאומי של בולגריה. הצילום הגיע למחלקת כתבי יד שלנו במסגרת שיתוף פעולה בין הספרייה הלאומית ובין הארכיון הלאומי של בולגריה. מטרת שיתוף הפעולה – סיוע בפענוח כתבי יד.
בתמונה המצורפת, מנצל בעליו של הספר שלפנינו את אחד מהדפים הריקים שנותרו כדי למנות בפני השם יתברך רשימה של הדברים הנוראים שעוללה לו אשתו לאחרונה. הרשימה מאכלסת עמוד שלם לפי נוסח קבוע: תאריך האירוע, פירוט ההתנכלות הספציפית, ולפעמים גם את הסיבה לה.
את הרשימה פותח הבעל בפנייה שמטרתה לגייס את האל הטוב לצדו של הקורבן בעיני עצמו: "זכור תזכור לעולמי עולמים לאויבתך ואויבתי מה שחירפה כנגדך ונגדי על מגן [=על לא עוול בכפי] ככתוב לסוטה ש' בישרו"ן [=תקס"ח, היא שנת 1808] לפ"ק."
לחצו על התמונה להגדלה
משם הוא עובר למנות את הפגיעות. הנה כמה מהפגיעות העסיסיות ביותר שליקטנו מהרשימה:
(גידפה אותי על) שישבתי על הכס לילו ויומו
חול המועד חג המצות: (גידפה אותי על) מעט עפר שנשפך
(גידפה אותי) על מעט יין שנשפך
(גידפה את) בתה (על) שעשתה תנועה אחת
במהלך שבעת ימי חג המצות – בכל סעודה נתנה לי כעס גדול
ביום א' של פסח: לבשה בגדי חול, ובליל שני נסגרה בחדר אחד וסגרה הפתח בחשך, והניחה בחוץ בת יונקת שדים, ולא ישבה בשולחן לפי שלא קניתי תכשיטין כרצונה
גידפה אותי בלי שום סיבה
פערה פיה עלי בגלל שזעקתי כשנענעה אותי
(יצאה עלי ב)כעס גדול עם חירופים גדולים עד מאד שאין הפה יכול לדבר על מֵה ועל מָה
(גידפה אותי על) שלקחתי פת המוציא אצלי שהיה רחוק, ולא נתנה לי לאכול והשליכה מהשולחן
(גידפה אותי על) שיצא ממני מעט דם
ערב יום כיפור בשעת סעודה מפסקת: (גידפה אותי על) ששאלתי כלי הכתיבה
בחול המועד סוכות תר"ן (1889) מילאו כמאה הורים, מורים ומוזמנים את האולם הקטן של בית הספר למל בירושלים. הנאספים ישבו נרגשים על ספסלים שהורכבו מקרשים על פחי נפט. היו בהם כמה שאף הזילו דמעה. אפשר להבין אותם, הם היו מודעים לכך שהם עדים לרגע היסטורי: העלאת מחזה ראשון בשפה העברית בארץ ישראל.
המחזה שהם עמדו לצפות בו היה "זרובבל" מאת הסופר משה לייב לילינבלום. את התרגום לעברית ערך איש החינוך דוד ילין, שהיה בטוח שההצגה תכה גלים: "בחרנו בנושא לאומי", סיפר, "שיבה מגלות בבל". עוד אמר ילין כי הסגנון של המחזה המתורגם "פשוט מאוד, למען יובן על ידי העם, ואנו מקווים כי יעשה רושם גדול".
התוכנייה של "זרובבל"
תקוותו של ילין התגשמה. המעמד היה צנוע וההצגה עברה ללא תקלות. סופר עיתון "המגיד" סיקר עבור קוראיו את ההצגה העברית הראשונה וסיפר בהתרגשות על התגובות: "לשמחתם לא היה קץ וגבול וימחאו כף וצעקו 'שנית' ו'חזק' ויקראו את שמות עורכי החיזיון כי יבוא להיראות עוד פעם על הבמה… המשתתפים לא מיהרו לעלות שנית מרוב ענוותנותם אך הצעירים עמדו על דעתם ולא נחו ולא שקטו עד כי עלו שניהם הבמתה, ויקראו הצעירים: 'חזק! חזק!', אחרים קראו 'בראבו' אבל אליעזר בן יהודה (שנכח באולם) קרא בפעם הראשונה 'הידד' וכל הקהל אחריו 'הידד, הידד'. כך חדרה מילה תנ"כית נוספת לשפת הדיבור".
דוד ילין (אוסף שבדרון)
קשה לחשוב על מחזה מתאים יותר לרוח התקופה. שלוש המערכות הראשונות מתוך חמש מתרחשות בבבל, עשרים שנה לפני חנוכת בית המקדש השני, שתי המערכות האחרונות מתרחשות בירושלים – ערב בניית המקדש ובעת חנוכתו. בתוך העלילה ההיסטורית הזו שיבץ לילינבלום עניינים אקטואליים, כמו הוויכוח בין חובבי ציון הקוראים לעלייה ובין מצדדי הישיבה בגלות.
"זרובבל" בכתב ידו של דוד ילין
"זרובבל" זכתה להצלחה לא מבוטלת יחסית לאותם ימים ולתנאים ששררו בארץ ישראל. מירושלים ירדה ההצגה למושבות יהודה, השומרון והגליל והוצגה פעמים רבות; בזיכרון יעקב אף הוצגה פעמיים לכבוד ביקור הברון רוטשילד. הברון אף הוא לא נשאר אדיש: "וישמח הנדיב מאוד והרבה פעמים מחא כף", דיווח עיתון "הצבי". כעבור עשר שנים הוצג המחזה שנית בזיכרון יעקב – הפעם לכבוד כנס היסוד של הסתדרות המורים. בגרסה מחודשת זו השתתף בנו בן ה-12 של דוד ילין.
שער ההוצאה הראשונה לאור של המחזה "זרובבל", אודסה 1887
אבל כמו כל דבר בהיסטוריה שלנו, גם ההצגה הזו הצליחה לעשות מיני-שערורייה. ב-1895 היה אמור המחזה להציג ברחובות, אך רב מיפו ששמע על ההצגה הקרבה היה מודאג ממנה – פן חלילה יקלקל החיזיון (כפי שכונה אז המחזה) את בחורי ישראל. אנשי היישוב הבטיחו לו כי ברחובות תעלה גרסה מצונזרת של המחזה: בלי השתתפות נשים, בלי גברים מחופשים לנשים, ובכלל, כל מעשי האהבה שבמחזה יושמטו. אבל זה לא עזר – מתנגדי המחזה פנו לשלטון העות'מאני בטענה כי במחזה ישנם מסרים נגד שלטונם. שלושה אנשי צבא הגיעו לבמה ועצרו את ההצגה, ואנשי ההצגה היו צריכים לספר בפרוטרוט לעות'אמנים את השתלשלות העלילה כדי להרגיעם שאין להם מה לפחד. רק אחר כך ניתן היה להציג את "זרובבל" גם ברחובות, וגם בפעם זו הגיעו שלושה חיילים עות'מאנים, אבל הפעם – רק כדי לוודא שההצגה תעבור בשלום.
ככל הנראה אחד מהאיורים הראשונים של מחנה ריכוז נאצי, שנת 1933
מֶרִי צִילְצֶר, אלמנתו של הצייר היהודי-הונגרי דְּיוּלָה צִילְצֶר (שיש מאייתים את שמו גְּיוּלָה צִילְצֶר), הייתה זו שניהלה את העיזבון של בעלה לאחר מותו בשנת 1969. הארכיון הגיע לספרייה הלאומית ב-2002, שנה לאחר מותה של מרי. החומר העשיר שבארכיון מכיל בין היתר, תעודות אישיות, תצלומים, התכתבות עם אישים שונים, יצירות ספרות, ציורים ואיורים. באמצעות חומר זה נוכל להתחקות אחר חייו ויצירתו של האמן.
מרבית הציורים בארכיון הם ליתוגרפיות. להבדיל מציור, ליתוגרפיה אחת יכולה להתקיים ביותר מעותק מקורי אחד. עשיית שכפולים בעזרת השיטה הליתוגרפית כרוכה במאמץ. לכן, כל השכפולים הם מעשה ידי אותו האומן שהשתמש באותה אבן עליה הוא צייר כדי ליצור את כל השכפולים. לעומת זאת, לרפרודוקציות אין ערך של מקור.
"אופיום" מאת דיולה צילצר, ליתוגרפיה
דיולה צילצר נולד ב-1898 בעיר הבירה של הונגריה, בודפשט. צילצר היה צאצא למשפחת אומנים שכללה, בין היתר, את צייר חצר המלך הבווארי אנטל צילצר, את הפסלת היינלקה צילצר ואת הצייר המודרני פרידיש פרנק.
מאז שזכר את עצמו התעניין צילצר בהמצאות טכנולוגיות. אהבותיו הגדולות היו המכונות.
תעודה מהמוזיאון הטכנולוגי ההונגרי המלכותי שניתנה לדיולה זילצר על סיום קורס מפעילי מנועי גז בשנת 1920
ב-1917, יחד עם עוד שניים מחבריו, טרוצר ומינץ, עבד צילצר לפתח טורפדו נשלט בעזרת גלי רדיו. בזמן המהפכה הרוסית, הצבא הרוסי העמיד מפעל לרשותם של שלושת הצעירים במטרה לבנות את המודל שלהם ולייצרו לשימוש צבאי, אך הרעיון לא יצא לפועל. המודל הפך לפטנט חשאי גרמני ומאוחר יותר שימש כבסיס לחידושים טכנולוגיים, כגון החייגן של מכשירי הטלפונים ומערכת השליטה של טילים שפותחו במדינות אחרות.
הצייר דיולה צילצר בחדר עבודתו, צילום: אנדרה קרטס
בהיותו יהודי, לא יכול היה צילצר להמשיך את לימודיו האקדמיים בהנדסת מכונות עקב הנומרוס קלוזוס. ב-1919 הוא ברח מפני הטרור של לאומנים הונגרים לעיר טְרִיאֶסְטָה שבאיטליה. שם, לצד הנהגת בית חרושת שפתח עם שותפיו, החל לצייר. כתוצאה מכך הלך ללמוד ציור במינכן בבית ספרו של הצייר הגרמני המפורסם האנס הופמן בין השנים 1923-1922.
צילצר, שהצטייד בתעודה מעידה על היותו נוצרי בטריאסטה, שב לבודפשט ונרשם לאקדמיה לאומנויות ב-1924. כשנודע לסגל האקדמי, כי הוא ממוצא יהודי, הודח מהאקדמיה "כחסר כישרון". על אף השפלה זו, פרסם את אוסף הליטוגרפיות שלו בשם "קליידוסקופ" (Kaleidoskop) ב-1924. פרסום זה חולל הצלחה רבה שאפשרה לו לעזוב סופית את הונגריה. הוא חי בפריז בין השנים 1932-1924, שם הוא עבד עבור כתב העת Clarté והעיתון היומי L'Humanité הצרפתיים ששימשו את המפלגה קומוניסטית בצרפת. הוא היה חברו של הסופר והפובליציסט הצרפתי אנדרי ברביוס.
החל מ-1929 יצירותיו של צילצר נושאים אופי אנטי-פשיסטי המופנה כנגד משטריהם של היטלר ושל מוסוליני. ב-1932 הציג בתערוכה באמסטרדם את האלבום "גז" (Gaz), אלבום שכולו מחאה בשימוש בגז כאמצעי לחימה נגד אוכלוסייה אזרחית. באותה שנה, בעקבות ההצלחה, האוסף הוצג גם בארה"ב.
צילצר, אומן סוציאליסט שסבל מאנטישמיות מאז צעירותו, הביע את השקפת עולמו ודעותיו הפוליטיות בציוריו. הוא הקדים את זמנו והציג את זוועות מלחמת עולם הראשונה כאזהרה למלחמה עתידית אליה השלטונות הפשיסטיים עלולים להוביל כבר בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. האלבומים "קליידוסקופ" ו"גז" שפורסמו ב-1924 וב-1932 עוסקים בנושא זה. מעבר לכך, מרשימים ציוריו המבקרים את אכזריותה של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, כמו ציורי מחנות הריכוז שלו מתחילת שנות השלושים.
תמונת השער של האלבום "קליידוסקופ" מאת דיולה צילצר, שנת 1924
אחד האיורים מהאלבום "GAZ" של זילצר מ -1934
מחנות ריכוז הם אינם המצאה של המנגנון הנאצי בגרמניה. המחנות שהקימו הבריטים בדרום אפריקה בזמן מלחמת הבורים שראשיתה בסוף המאה ה-19 ואף הגוּלאַג הרוסי כמערכת עונשין באמצעות עבודת כפייה, קדמו לכך. מחנה הריכוז הראשון בשטחי גרמניה הוקם בדכאו לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 ונועד למתנגדים לשלטון הנאצי ולאנשים מקבוצות חברתיות לא רצויות, כגון מחוסרי בית, הומוסקסואלים וכו'.
צילצר דיולה: איור של מחנה ריכוז משנת 1933
שני איורים של מחנות ריכוז משנת 1933. האיור התחתון שימש כעמוד השער של הספרון "נשים וילדים תחת צלב הקרס" שהוא אוסף ידיעות ודוחות עובדתיים על הטרור והדיכוי ברייך השלישי שהתפרסם בשפה האנגלית ב-1936 בניו-יורק, ארה"ב.
צילצר, שהשתייך לזרם האקספרסיוניסטי, מחה בגלוי ובזעם נגד האידאולוגיה הפשיסטית וקרא להתאגדות נגד האימה הנאצית על ידי פרסום ציורים אלה כבר ב-1933.
"שיחת השלום" של היטלר הקורא למלחמה. קריקטורה משנת 1934
"הבה נחלק אותו" – מוסוליני והיטלר מתחלקים. 1935
ב-1932 צילצר עבר לגור בארה"ב, הוא טייל לאורכה ולרוחבה של מדינתו המאמצת במשך שנה שלמה, והמשיך לצייר.
מכתב המלצה מבניו של ג 'פ. פוטנאם שנמסר לזילזר בנוגע לאזרחותו בארה"ב. 1934
כרטיס ביטוח הלאומי האמריקני של צילצר דיולה
גיולה זילצר ככל הנראה בסוף שנות ה -30
ב-1939 עבר להוליווד, שם הוא עבד בתעשיית הקולנוע. שם, כמנהל אומנותי, עיצב סטים של סרטים מפורסמים. לצד פעילותו בתחום הקולנועי, הוא המשיך לתרום לפטנטים אחדים, כגון ה-Visi-Recorder, ספר צעצוע לילדים וחניה תת קרקעית עם מקלט.
מערך במה שתוכנן וצויר על ידי צילצר עבור סרט הקולנוע "חייו המאושרים הקצרים של פרנסיס מקומבר"
ספר צעצועים עם פטנט לילדים שעיצב צילצר
אזור חניה תת-קרקעי סלילי עם מקלט שתכננו על ידי דיולה צילצר, קובאץ' ווויליגר
גרסה אחרת של אותו מקלט כמו שלמעלה. נקראה "חניון מוגן מהתקפות אוויריות"
הלוגו של ה-VISI RECORD, פטנט מאת צילצר
תעודת חבר המכון לממציאים אמריקאים שניתנה לדיולה צילצר בשנת 1940
בתום מלחמת העולם השנייה ביקר צילצר באירופה והסתובב בפריז ובבודפשט עד 1950. ב-1954 הוא עבר למקום מגוריו הסופי, ניו יורק כדי להתמחות בהכנת חיתוכי עץ צבעוניים ושיטות חדשות של הדפסת סטנסילים. בניו יורק הוא עבד עבור רשתות הטלוויזיה NBC ו-Cinerama, המשיך לצייר ולערוך תערוכות פרטיות בין השנים 1960-1963. היו לו גם ניסיונות לכתיבת פרוזה, כגון הנובלה "חף מפשע באמריקה" וכו'.
ציור שמן מאת דיולה צילצר
דיולה צילצר באטלייה שלו בערך ב- 1943
לאורך חייו הסוערים הכיר והתכתב דיולה צילצר עם אנשי שם רבים מתקופתו, ביניהם הסופר והפובליציסט אפטון סינקלר, הבמאי הצרפתי ז'אן ויגו, הצייר המקסיקני דייגו ריברה והצייר היפני מונקטה שיקו, שחקן הקולנוע גריגורי פק, הסופרים רומן רולן ואיליה ארנבורג, הפסל הרומני קונסטנטין ברינקוש, הפייטן ההונגרי יוז'ף אטילה, אלי ויזל ועוד רבים. גם המדען אלברט איינשטיין זכה לקבל מצילצר עצמו אוסף ציורים. על כן מעיד מכתב התודה שאיינשטיין כתב לאומן בעת תחילת הפלגתו בספינה מבלגיה ב-26.03.1933.
רישומים באתר "My Heritage" מצביעים על כך שדיולה היה נשוי לאירנה פ' קלוג. לאחר גירושיהם הוא התחתן עם מרי (פוקס) פיטייל.מרי פגשה את דיולה בארצות הברית, לשם עברה לאחר מות בעלה הראשון קלמן פיטייל, שנפל במהלך מלחמת העצמאות של ישראל בשנת 1948. מידע זה מבוסס על טניה רובינשטיין-הורוביץ מדיסלדורף, גרמניה. אביה של טניה היה בן דודו של קלמן פיטייל.
"… אני שמח שמצאת אישה – אישה אמיתית! …." כותב הנרי מילר לצילצר בשנת 1956. נכתב כנראה בקשר למרי
הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון דיולה צילצר התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.
שבועיים לפני ראש השנה של שנת תש"ט (20.9.1948) פורסמה בעיתונים "הארץ' ו-'הצופה' תפילה חדשה "תפילה לשלום ישראל" שבכותרתה נאמר כי "הרבנים הראשיים לארץ ישראל א"י הרצוג ורב"צ עוזיאל יסדו ותיקנו… את התפילה הזאת להיאמר בכל בתי הכנסת בארץ ובתפוצות"….".
בתחתית הטקסט,מתחת לתפילה הוסיפו משפט "מוסרים לנו שעל פי הרב הראשי הרצוג השתתף גם הסופר ש"י עגנון בניסוח התפילה".
שני המשפטים שצוטטו היו בסיס לדיון ארוך שנמשך יותר משלושים שנה בשאלה-מיהו מחבר התפילה? האם שני הרבנים הראשיים? האם ש"י עגנון? האם שלושתם ביחד?
התפילה שפורסמה בחודש אלול תש"ח (ספטמבר 1948) לא הייתה התפילה הראשונה שנכתבה לכבודה של המדינה הצעירה.
שלוש תפילות קדמו לתפילה זו:
את התפילה הראשונה חיבר הרב ראובן כ"ץ, מי שהיה הרב הראשי של פתח-תקווה, בלילה שבו התקבלה באו"ם תוכנית החלוקה (29.11.1947);
התפילה השנייה חוברה על ידי הרב איסר אונטרמן, מי שהיה הרב הראשי של תל-אביב, ביום שבו הוכרזה המדינה. את התפילה הוא כתב בזמן מקביל לטקס הכרזת העצמאות שהתקיים במוזיאון תל-אביב;
התפילה השלישית נכתבה על ידי הפרופ' לספרות דב סדן, במוצאי שבת שלאחר הכרזת המדינה. התפילה הרביעית, היא זו המוכרת היום והנאמרת בבתי הכנסת נכתבה ארבעה חודשים מאוחר יותר.
בשנת ה-35 למדינה פרסם החוקר הד"ר דוד תמר מאמר גדול בעיתון 'מעריב' שבו העלה לראשונה את הדעה כי הסופר ש"י עגנון הוא מחבר התפילה לשלום המדינה.
היסוד למאמרו היה צילום (לא מקור) כתב-יד של עגנון לתפילה לשלום המדינה אשר אותו מצא בארכיון עגנון בספריה הלאומית.
עבור החוקר הירושלמי מציאת הצילום הייתה הוכחה חד-משמעית שאין לערער עליה. נגד מאמרו של הד"ר תמר נכתבו מאמרים לא מעטים, אך במרוצת השנים,בעיקר כיוון שהרבה לכתוב על כך בעיתונות היומית השתרשה בקרב רבים הדעה כי אכן עגנון הוא מחבר התפילה.
התמיהות והקושיות שעוררו כותבים רבים וביניהם מאיר חובב שהיה מזכירו של עגנון, החוקר הד"ר חן מרחביה ואחרים נדחו תמיד בטענה "כתב היד של עגנון הוא הוכחה ניצחת".
אלא שהתמונה החלה להשתנות ב-1998 בעקבות פגישה שלי עם הרב שמואל הכהן אבידור בביתו בקבוצת שילר. באותה פגישה לילית ארוכה הציג בפני הרב אבידור-הכהן מעטפה ממשרדו הרשמי של הרב הראשי לישראל, הרב הרצוג ועליה היה כתוב "תפילת המדינה כפי שהעתיקה ותקנה מר עגנון בכתב ידו".
בתוך אותה מעטפה היה מונח כתב היד המקורי והשלם של התפילה אותה העתיק הסופר הנודע ואשר צילום חלקו של אותו כתב-יד נמצא בארכיון עגנון.
מיד עלתה השאלה: ממי העתיק עגנון?
התשובה הראשונית לכך נמצאה זמן מה לאחר מכן כאשר הצלחתי לאתר את כתב היד המקורי של התפילה לשלום המדינה, כתב היד של הרב הראשי הרצוג הנמצא היום במוזיאון היכל שלמה.
אך מניין שהרב הרצוג הוא הראשון ועגנון הוא השני אשר רק העתיק את התפילה?
תשובה חד-משמעית לכך נמצאה בעדותו הישירה של הרב הרצוג שכתב במאמר שפרסם בשנת העשור למדינה, בשנה שבה נפטר: "תודה לאל זכינו לכך שבמדינת ישראל-שהיא כפי שכיניתיה בנוסח התפילה שיסדתי 'ראשית צמיחת גאולתנו' יש צמיחת קרן למשפט תורתנו הקדושה".
עתה כבר ברור,הרב הרצוג מעיד כי הוא זה שחיבר את התפילה לשלום המדינה. מכאן עולה שאלה נוספת: מדוע העתיק ש"י עגנון את התפילה שכתב הרב הרצוג?
התשובה לכך נמצאת בתחום ההלכתי ובתחום העובדתי.
כאשר פרסם דוד תמר את מאמרו הראשון הוא הסתמך וציטט מכתב שכתב הרב יעקב גולדמן, שהיה מזכירו של הרב הרצוג, מכתב שהופנה אל הגב' אמונה ירון,בתו של ש"י עגנון. במכתבו משנת תשל"ה, הנמצא גם כן בארכיון עגנון בספריה הלאומית, מעיד הרב גולדמן, בתשובה לשאלת הגב' ירון, על ההתרחשות בחודש אב תש"ח כאשר הרב הראשי הרצוג "כתב תפילה ואני הבאתי אותה לאבא ז"ל (ש"י עגנון) והוא ביקשני לחזור למחרת היום וימציא לי את הערותיו. למיטב זכרוני אבא לא שינה הרבה"…
על יסוד מכתב זה,שנמצא עוד בטרם גילוי כתב-היד של הרב הרצוג נבנתה תפיסה שלמה כי צילום כתב-יד מהארכיון ומכתבו של הרב גולדמן 'מוכיחים' את מקומו ובלעדיותו של עגנון בחיבור התפילה. אלא שלפני שבועות אחדים נמצא בארכיון עגנון 'האקדח המעשן' שהוכיח באופן מוחלט כי הרב הרצוג ולא עגנון הוא מחבר התפילה לשלום המדינה.
במכתב מיום כ"ה אב תש"ח כותב הרב הראשי הרצוג לסופר ש"י עגנון "מכמה מקומות בתפוצות פונים אלי בדרישה לתקן תפילה במקום 'הנותן תשועה. אחינו שבגולה נותנים עינם בי ואני נותן עיני בך,כי עמך השירה והסגנון, ואתה ירא את ה' מנעוריך וכשר והגון לתקן תפילה. מכל מקום אני שולח לך נוסחה קצרה שחיברתי בתור 'קרש קפיצה' או מצ"ע (מצד עצמו)".
מכתב זה,שנלווה לכתב-היד של הרב הרצוג, מאשר באופן מוחלט וחד משמעי כי הרב הראשי לישראל הוא מחבר התפילה לשלום מדינת ישראל.
שתי השאלות שנותרו לבירור הן:
מדוע העתיק הסופר עגנון את התפילה שחיבר הרב הרצוג?
מה היו תיקוניו בתפילה לאחר שקרא את כתב-היד של הרב הרצוג?
ההעתקה נעשתה מטעמים הלכתיים על יסוד 'איסור מחיקה' משמע שאין למחוק בטקסט מקודש. כיוון שהרב הרצוג כתב תפילה הרי שתיקונה יכול להיעשות לא באמצעות מחיקות בטקסט אלא רק באמצעות שינוי או תוספת בעת העתקה.
סיבה פרוזאית היא שכתבי היד של הרב הרצוג ושל ש"י עגנון היו, ועדיין, קשים לקריאה. האם הכניס עגנון תיקונים בכתב היד של הרב הרצוג כפי שציפה וביקש ממנו? השינויים היו מזעריים, כפי שהעיד הרב גולדמן במכתבו, ואת רובם דחתה מועצת הרבנות הראשית כאשר אישרה את הנוסח שהביאו שני הרבנים הראשים הרצוג ועוזיאל.
