כשחנה רובינא נדבקה בחיידק הבמה

חלומה הגדול של חנה רובינא היה להיות גננת עברייה. בדיוק כשעתיד זה נראה מובטח, התערבה יד המקרה והסיטה אותה ממסלולה

חן מלול
06.03.2018
חנה רובינא בהצגה "הדיבוק", שנת 1922. באדיבות ארכיון התאטרון הלאומי "הבימה"

עוד נשים שפרצו דרך מחכות לכן בקבוצה >> גיבורות  

דבר לא העיד על העתיד האמנותי הצפוי לחנה רובינא הקטנה. בילדותה קיבלה את החינוך המקובל לנערות יהודיות ברוסיה של התקופה, הנעימה מעת לעת את ערבי המשפחה בקול שירתה, וחלמה להיות גננת עברייה. כדי להגשים חלום זה, הייתה צריכה רובינא לנדוד לוורשה ושם ללמוד בסמינר של המחנך העברי הנודע יחיאל הלפרין.

הלימודים בסמינר התקדמו היטב ואת הקורס בעברית סיימה רובינא בהצטיינות, אך יד המקרה הסיטה אותה ממסלולה. זה קרה בשנת 1913, בזכות התערבותו של האמרגן נחום צמח.  

"הקורסיסטית" חנה רובינא בסמינר הגננות של יחיאל הלפרין בוורשה. התמונה לקוחה מתוך הספר 'המלכה נסעה באוטובוס: רובינא ו"הבימה"' מאת כרמית גיא
 

צמח חיפש שחקנים ושחקניות לקבוצת "הבימה העברית" שארגן בוורשה. הקושי למצוא צוות דובר עברית, הוביל אותו אל מנהל הסמינר. חסרונן של בחורות דוברות עברית מורגש במיוחד, הבהיר צמח. לכך ענה הלפרין כי "העלמה מרת רובין", היא חנה רובינא בת ה-24, תהיה הבחירה הנכונה. רובינא, שלא ידעה על חילופי הדברים בין צמח להלפרין, מצאה בחדרה בוורשה לאחר כמה ימים כרטיס ביקור עם הערה: "העלמה כבודה חנה רובין, ביקשתיך אצל מר היילפרין ולא מצאתיך. אם יש באפשרותיך, הואילי נא לסור תיכף אל בית היובל הווגרטריאני שברחוב קרמלוצקה נומר 19. יש לי דבר אלייך. ובזה הנני מבקש סליחה על אשר אני מטריחך. בדרך ארץ, נ. צמח".

ההצעה לשחק בעברית הפחידה והקסימה את הגננת הצעירה. האינסטינקט הראשוני שלה היה לוותר על ההצעה. הפעם האחרונה שהופיעה על במה כלשהי היה בעיירת מולדתה, בהצגת חובבים חסרת כל ייחוד. בנוסף, בחינות הגמר עמדו בפתח. התעקשותו של צמח ריככה את התנגדותה הראשונית, אך רק לאחר התערבות של שותפו, מנחם גנסין, אשר שיכנע את מורי הסמינר להתאים את מועדי השיעורים והבחינות לחזרות ולהצגות שרובינא עתידה להשתתף בהן, התרצתה והסכימה. תחילתה של מלחמת העולם הראשונה, שנה מאוחר יותר, הרסה כל אפשרות להגשים חלום זה, חלום שרובינא כלל לא ידעה שקינן בתוכה.    

ארבע שנים מאוחר יותר קיבלה חנה רובינא, עתה גננת מנוסה בעיר סראטוב שעל גדת נהר הוולגה, מכתב ממוסקבה. המלחמה טרם הסתיימה, הצעדים הראשונים שיובילו לכיבוש הבריטי של ארץ ישראל נעשו ומהפכה פוליטית וחברתית חסרת תקדים פרצה ברוסיה. בתוך העולם החדש הזה, ביקש נחום צמח לקבע את היסודות שהונחו שנים קודם לכן בוורשה: לקבץ סביבו חבורת צעירים יהודים דוברי עברית ולעצב אותם לכדי להקת תאטרון עברי.

צמח רצה שרובינא תצטרף לנבחרת שהרכיב, אך היא התקשתה להשתכנע. החשש העיקרי שלה לא נגע לעצם החזון של צמח, אלא ליכולתה לתרום אליו. במכתבי התשובה שלה לצמח סירבה להידבק בהתלהבות של מכתביו. האם לא לקחה חלק בהרפתקה דומה בוורשה שלוש שנים קודם לכן?

צמח, שהבין שגישה ישירה מדי לא תועיל, הזמין את רובינא להתארח, ללא תנאים והתחייבויות, אצל משפחת אמו במוסקבה. בחופשה זו, סיפרה רובינא לימים, "נחתך גורלי". האמונה העצמית של רובינא ביכולות המשחק שלה הייתה קטנה, אך האידיאה של הקמת תאטרון עברי ראשון הספיקה כדי לשכנע אותה לעזוב את גן הילדים ולשמש, כדבריה, "לבנה ביסוד", זאת עד שיגיעו השחקנים האמתיים.  

משמאל לימין: חנה רובינא, נחום צמח ומנחם גנסין בפגישתם במוסקבה. על מנשר יסוד "הבימה" חתמו השלושה: "הטריומוויראט". התמונה לקוחה מתוך הספר 'המלכה נסעה באוטובוס: רובינא ו"הבימה"' מאת כרמית גיא
 

"נשף בראשית", הצגת הבכורה של תאטרון "הבימה", עלתה לראשונה ב-8 באוקטובר 1918. שנה לאחר מכן הועלה המחזה "היהודי הנצחי", בה כיכבה רובינא בתפקיד אם המשיח. המחזה גרף את תשואות הקהל, זכה בשבחי הביקורת ובהתייחסות נרגשת מצדו של הסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי:

"מה הקסם הגדול בבית הקטן הזה? כשרוצה אדם לנוח, להגיע למעט שלוות-נפש במהומת החיים, צריך הוא להיכנס לבית הזה וכבר הוא נמצא בעולם אחר. "הבימה" היא עדות חותכת לכוח הכשרון המנצח כל. מפעל מצוין זה נוצר ברעב, בקור ובמלחמה שאין דומה לה, בשביל הזכות לדבר בשפת התנ"ך. זהו תאטרון קטן, נחבא באחת הסמטאות הנידחות של מוסקבה, בנוהו עברים צעירים האוהבים אהבה עזה את שפתם הנפלאה. עמל לא אנוש הושקע בתאטרון קטן זה. "הבימה" הוא תאטרון שעם ישראל יכול להתגאות בו. ילד בריא ויפהפה זה, עתיד להיות שמשון לעמו".  

חנה רובינא בתפקיד אם המשיח ב"יהודי הנצחי", שנת 1923
  התפקיד הגדול והבלתי נשכח של חנה רובינא הגיע עם "הדיבוק", המחזה הרוסי-יידי פרי עטו של ש. אנ-סקי בתרגומו של חיים נחמן ביאליק. במחזה זה, שעלה בפעם הראשונה בעברית בתאטרון הבימה שבמוסקבה ב-31 בינואר 1922, גילמה רובינא את דמותה של לאה בת סנדלר, הנדבקת ברוחו של בחור ישיבה אביון ושמו חנן, המסרב לקבל את העובדה שהיא עתידה להינשא לאחר.  
מחזה "הדיבוק" בתאטרון הבימה במוסקבה, שנת 1922. חנה רובינא במרכז הבמה
 
הצגת האלף של הדיבוק התקיימה ב-26 בפברואר 1955 בתאטרון הבימה עם הרכב השחקנים המקורי. התמונה לקוחה מתוך הספר 'המלכה נסעה באוטובוס: רובינא ו"הבימה"' מאת כרמית גיא
 

ההצלחה הלא צפויה של "הבימה" במוסקבה הצליחה לשכך לזמן מה את זעמם של השלטונות הסובייטים. אך הצנזור המוחלט שהטילה ברית המועצות על השימוש בשפה העברית הובילה לבסוף גם לסגירת התאטרון. לאחר מכן עשה תאטרון הבימה דרך ארוכה בדרכים, ובשנת 1927 שכנע צמח כמה מהחברים ומהחברות להשתקע בארצות הברית. רובינא עמדה בראש המתנגדים לצעד זה. היא טענה שמקומה של "הבימה" הוא בארץ ישראל. גם ההצעות המפתות שקיבלה מתאטראות באירופה לא עזרו, ולאחר שסירבה לעוד אמרגן ברלינאי, הטיח בפניה: "את אינך שחקנית, את ציונית!"  

חנה רובינא בדמותה של תמר בהצגה "כתר דוד", שנת 1929
 

אף על פי שהייתה מידה של רשעות באמירה זו, היה בה גם קורטוב של אמת. את תחום הגננות בחרה רובינא כיוון שהרגישה מחוייבת לרעיון תחיית השפה העברית. התאטרון נראה בעיניה כהמשך ישיר למלאכה זו – מעין בית ספר עברי למבוגרים.

בשנת 1931, שלוש שנים לאחר הביקור הראשון בארץ ישראל, חזר "הבימה" לארץ. הפעם היה זה כדי להשתקע. מאהבת השפה העברית המשיכה רובינא לאהבת היישוב העברי. היישוב עקב בהתלהבות אחר הקריירה המפוארת של רובינא בארץ, נמלא דאגה כשחלתה בזמן לידת בתה אילנה, פלט אנחת רווחה משנודע לו שהחלימה ("אנו לא נרשה לרובינה לחלות שוב. חלילה!…", כתב אליעזר לוברני בעיתון "דאר היום") והריע באישור בכל פעם שהורעפו עליה כיבודים חדשים.  

תצלום דיוקן של חנה רובינא בחברת בתה, אילנה רובינא. בתחתית התצלום, נוספה הקדשה בכתב ידה של חנה רובינא: "לסגל ידידי. למזכרת לפני צאת "הבימה" לחוץ לארץ. חנה רובינא". כפי הנראה, תצלום זה הופק בשנת 1938. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית
 

ביום העצמאות תשט"ז, שנת 1956, קיבלה חנה רובינא את פרס ישראל לתאטרון. כלת הפרס ניצלה הזדמנות חגיגית זו כדי לחלוק כבוד לתאטרון שהפך לחלק בלתי נפרד מחייה המקצועיים והאישיים:

"כשהלכתי על בלי-מה… על מנת ליסד תיאטרון עברי, עשיתי זאת מתוך אהבה עמוקה לשפה, שלא היתה עדיין מדוברת בעם. הלכתי שלא על מנת לקבל פרס. הכבוד הזה, אשר ממשלת ישראל חולקת לי היום, מגיע בחלקו הגדול לתאטרון "הבימה" אשר בתוכו למדתי, מתוכו עבדתי ויצרתי ואיתו שאפתי וסבלתי – והייתי מאושרת להשתתף ביצירת התאטרון הלאומי העברי".

 
"הרבה יותר מאשר פרס למשחק, פרס לשחקנית או לאמן", הידיעה על זכייתה של חנה רובינא בפרס ישראל בעיתון "למרחב" התפרסמה ב-27 באפריל 1956. לחצו על התמונה לידיעה המלאה
  ב-3 בפברואר 1980 נפטרה "הגברת הראשונה של התאטרון העברי" והיא בת 91.  

עוד נשים שפרצו דרך מחכות לכן בקבוצה >> גיבורות  

כתבות נוספות

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל הווידוי של אלכסנדר פן כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"  

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation