מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?

פתק שנתגלה לאחרונה בארכיון עגנון הוא 'האקדח המעשן' בוויכוח הנמשך כבר יותר משלושים שנה.

שבועיים לפני ראש השנה של שנת תש"ט (20.9.1948) פורסמה בעיתונים "הארץ' ו-'הצופה' תפילה חדשה  "תפילה לשלום ישראל" שבכותרתה נאמר  כי "הרבנים הראשיים לארץ ישראל  א"י הרצוג ורב"צ עוזיאל יסדו ותיקנו… את התפילה הזאת להיאמר בכל בתי הכנסת בארץ ובתפוצות"….".

בתחתית הטקסט,מתחת לתפילה הוסיפו משפט "מוסרים לנו שעל פי הרב הראשי הרצוג השתתף גם הסופר ש"י עגנון בניסוח התפילה".

שני המשפטים שצוטטו היו בסיס לדיון ארוך שנמשך יותר משלושים שנה בשאלה-מיהו מחבר התפילה? האם שני הרבנים הראשיים? האם ש"י עגנון? האם שלושתם ביחד?

התפילה שפורסמה בחודש אלול תש"ח (ספטמבר 1948) לא הייתה התפילה הראשונה שנכתבה לכבודה של המדינה הצעירה.

שלוש תפילות קדמו לתפילה זו:

את התפילה הראשונה חיבר הרב ראובן כ"ץ, מי שהיה הרב הראשי של פתח-תקווה, בלילה שבו התקבלה באו"ם תוכנית החלוקה (29.11.1947);

התפילה השנייה חוברה על ידי הרב איסר אונטרמן, מי שהיה הרב הראשי של תל-אביב, ביום שבו הוכרזה המדינה. את התפילה הוא כתב בזמן מקביל לטקס הכרזת העצמאות שהתקיים במוזיאון תל-אביב;

התפילה השלישית נכתבה על ידי הפרופ' לספרות דב סדן, במוצאי שבת שלאחר הכרזת המדינה. התפילה הרביעית, היא זו המוכרת היום והנאמרת בבתי הכנסת נכתבה ארבעה חודשים מאוחר יותר.

בשנת ה-35 למדינה פרסם החוקר הד"ר דוד תמר מאמר גדול בעיתון 'מעריב' שבו העלה לראשונה את הדעה כי הסופר ש"י עגנון הוא מחבר התפילה לשלום המדינה.

היסוד למאמרו היה צילום (לא מקור) כתב-יד של עגנון לתפילה לשלום המדינה אשר אותו מצא בארכיון עגנון בספריה הלאומית.

עבור החוקר הירושלמי מציאת הצילום הייתה הוכחה חד-משמעית שאין לערער עליה. נגד מאמרו של  הד"ר תמר נכתבו מאמרים לא מעטים, אך במרוצת השנים,בעיקר כיוון שהרבה לכתוב על כך בעיתונות היומית השתרשה בקרב רבים הדעה כי אכן עגנון הוא מחבר התפילה.

התמיהות והקושיות שעוררו כותבים רבים וביניהם מאיר חובב שהיה מזכירו של עגנון, החוקר הד"ר חן מרחביה ואחרים נדחו תמיד בטענה "כתב היד של עגנון הוא הוכחה ניצחת".

אלא שהתמונה החלה להשתנות ב-1998 בעקבות פגישה שלי עם הרב שמואל הכהן אבידור בביתו בקבוצת שילר. באותה פגישה לילית ארוכה הציג בפני הרב אבידור-הכהן מעטפה ממשרדו הרשמי של הרב הראשי לישראל, הרב הרצוג ועליה היה כתוב "תפילת המדינה כפי שהעתיקה ותקנה מר עגנון בכתב ידו".

בתוך אותה מעטפה היה מונח כתב היד המקורי והשלם של התפילה אותה העתיק הסופר הנודע ואשר צילום חלקו של אותו כתב-יד נמצא בארכיון עגנון.

מיד עלתה השאלה: ממי העתיק עגנון?

התשובה הראשונית לכך נמצאה זמן מה לאחר מכן כאשר הצלחתי לאתר את כתב היד המקורי של התפילה לשלום המדינה, כתב היד של הרב הראשי הרצוג הנמצא היום במוזיאון היכל שלמה.

אך מניין שהרב הרצוג הוא הראשון ועגנון הוא השני אשר רק העתיק את התפילה?

תשובה חד-משמעית לכך נמצאה בעדותו הישירה של הרב הרצוג שכתב במאמר שפרסם בשנת העשור למדינה, בשנה שבה נפטר: "תודה לאל זכינו לכך שבמדינת ישראל-שהיא כפי שכיניתיה בנוסח התפילה שיסדתי 'ראשית צמיחת גאולתנו' יש צמיחת קרן למשפט תורתנו הקדושה".

עתה כבר ברור,הרב הרצוג מעיד כי הוא זה שחיבר את התפילה לשלום המדינה. מכאן עולה שאלה נוספת: מדוע העתיק ש"י עגנון את התפילה שכתב הרב הרצוג?

התשובה לכך נמצאת בתחום ההלכתי ובתחום העובדתי.

כאשר פרסם דוד תמר את מאמרו הראשון הוא הסתמך וציטט מכתב שכתב הרב יעקב גולדמן, שהיה מזכירו של הרב הרצוג, מכתב שהופנה אל הגב' אמונה ירון,בתו של ש"י עגנון. במכתבו משנת תשל"ה, הנמצא גם כן בארכיון עגנון בספריה הלאומית, מעיד הרב גולדמן, בתשובה לשאלת הגב' ירון, על ההתרחשות בחודש אב תש"ח כאשר הרב הראשי הרצוג "כתב תפילה ואני הבאתי אותה לאבא ז"ל (ש"י עגנון) והוא ביקשני לחזור למחרת היום וימציא לי את הערותיו. למיטב זכרוני אבא לא שינה הרבה"…

על יסוד מכתב זה,שנמצא עוד בטרם גילוי כתב-היד של הרב הרצוג נבנתה תפיסה שלמה כי צילום כתב-יד מהארכיון ומכתבו של הרב גולדמן 'מוכיחים' את מקומו ובלעדיותו של עגנון בחיבור התפילה. אלא שלפני שבועות אחדים נמצא בארכיון עגנון 'האקדח המעשן' שהוכיח באופן מוחלט כי הרב הרצוג ולא עגנון הוא מחבר התפילה לשלום המדינה.

במכתב מיום כ"ה אב תש"ח כותב הרב הראשי הרצוג לסופר ש"י עגנון "מכמה מקומות בתפוצות פונים אלי בדרישה לתקן תפילה במקום 'הנותן תשועה. אחינו שבגולה נותנים עינם בי ואני נותן עיני בך,כי עמך השירה והסגנון, ואתה ירא את ה' מנעוריך וכשר והגון לתקן תפילה. מכל מקום אני שולח לך נוסחה קצרה שחיברתי בתור 'קרש קפיצה' או מצ"ע (מצד עצמו)".

מכתב זה,שנלווה לכתב-היד של הרב הרצוג, מאשר באופן מוחלט וחד משמעי כי הרב הראשי לישראל הוא מחבר התפילה לשלום מדינת ישראל.

שתי השאלות שנותרו לבירור הן:

מדוע העתיק הסופר עגנון את התפילה שחיבר הרב הרצוג?

מה היו תיקוניו בתפילה לאחר שקרא את כתב-היד של הרב הרצוג?

ההעתקה נעשתה מטעמים הלכתיים על יסוד 'איסור מחיקה' משמע שאין למחוק בטקסט מקודש. כיוון שהרב הרצוג כתב תפילה הרי שתיקונה יכול להיעשות לא באמצעות מחיקות בטקסט אלא רק באמצעות שינוי או תוספת בעת העתקה.

סיבה פרוזאית היא שכתבי היד של הרב הרצוג ושל ש"י עגנון היו, ועדיין, קשים לקריאה. האם הכניס עגנון תיקונים בכתב היד של הרב הרצוג כפי שציפה וביקש ממנו? השינויים היו מזעריים, כפי שהעיד הרב גולדמן במכתבו, ואת רובם דחתה מועצת הרבנות הראשית כאשר אישרה את הנוסח שהביאו שני הרבנים הראשים הרצוג ועוזיאל.

מדוע האותיות הערביות מנוקדות בניקוד עברי?

בין אלפי כתבי היד בערבית-יהודית יש כמה מאות הכתובים באותיות ערביות ובניקוד עברי. הצצה לכמה מכתבי היד הללו

דף 3ב: התחלת ספר שמות.

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

בעקבות כיבושי האסלאם, התבססה הלשון הערבית כשפת הממשל והתרבות ברוב הארצות שהמוסלמים כבשו, לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים של הים התיכון ומזרחה משם (בעיקר בשנים 650 – 750). בארצות הללו ישב אז רובו המכריע של העם היהודי (קשה לנקוב במספרים, אבל אומדן של 90 אחוז דיו לסבר את האוזן), ובו היו מרכזי ההנהגה החשובים ביותר, בבבל ובארץ ישראל. הערבית התקבלה על ידי כל תושבי הארצות הללו ככלי התקשורת העיקרי, הן לצורכי תקשורת דיבור יומיומית והן להבעה בכתב ברוב המכריע של תחומי היצירה והדעת.

רוב המחברים היהודיים כתבו את הלשון הערבית באותיות עבריות. הלשון של מסמכים וחיבורים הכתובים בצורה זו נקראת ערבית-יהודית. באוספי כתבי יד ובגניזות שונות נשתמרו אלפי כתבי יד הכתובים בה.

בין אלפי כתבי היד בערבית-יהודית יש כמה מאות הכתובים באותיות ערביות. צורת כתיבה זו ידועה רק בספרים שנכתבו והועתקו בידי קראים, בין המאה העשירית לבין המאה השלוש עשרה, ככל הנראה במצרים ובארץ ישראל, ואולי גם בסוריה ובעראק. אלה שמורים ברובם באוסף הכתבים שהועברו מגניזת בית הכנסת בן-עזרא בקהיר לספריית אוניברסיטת קיימברידג' ובאוסף הכתבים שהועברו מגניזת בית הכנסת הקראי (דאר שמחה) בקהיר לספרייה הלאומית בסנקט פטרבורג (רוסיה) ולספרייה הבריטית בלונדון. בכתבים כאלה משולבות לפעמים מילים עבריות הכוללות מובאות מהמקורות (בעיקר פסוקי מקרא) או מונחים וביטויים מתחומי הדת, או ברכות, איחולים וכיוצא בהם. יש מעתיקים שנהגו לכתוב את המילים העבריות האלה באותיות עבריות. כך נותרת הבחנה חזותית ברורה בין הרכיב הערבי העיקרי לבין הרכיב העברי המשולב בו.

תמונה 1. כתב יד לונדון, דף הספרייה הבריטית, OR. 2557 , דף 3ב העמוד הנראה בתמונה הוא מתוך הקדמה לפירוש התורה מאת יעקוּבּ אלקִרקִסאני

 

אולם היו מעתיקים שהעדיפו להסתפק באלפבית אחד, ודווקא הערבי, כלומר לכתוב טקסט שבו משולבות שתי הלשונות רק באותיות ערביות. אולי למדו מהדוגמה של הפרסים, שעם ההתאסלמות של רובם המירו את האלפבית שלהם באלפבית הערבי. כדי לכתוב בצורה זו היה צורך לקבוע שיטת תעתיק של האותיות העבריות בערביות. משימה זו לא היתה קשה במיוחד מכיוון שהערבית היא שפה שמית ומספר העיצורים בלשון הערבית גדול ממספרם בעברית. השאלה היחידה שבה נדרשה החלטה האם התעתיק הוא גרפי, אות כנגד אות, או להוסיף גם אימות קריאה לציון התנועות. חלק מהעיצורים "העודפים" בערבית נוצלו לציון הבדלי המבטא בין אותיות בג"ד כפ"ת הדגושות לבין הרפויות. שיטת כתיבה זו שימשה להעתקת ספרים שיש בהם רק עברית, כגון חומשים וסידורים, וגם להעתקת פירושי מקרא, שבהם אנו מוצאים העתקה של פסוק או פסוקים, לאחר מכן תרגומם ולבסוף פירושם המפורט. נתבונן בדוגמה אחת מכל סוג.

הדוגמה הראשונה היא חומש שמות, כתב יד לונדון,  OR. 2540 שנכתב כנראה במאה העשירית. בתחילתו יש כמה דפי שטיח, שהם רכיב קישוטי נפוץ מאוד בעולם האסלאם באותה התקופה.

תמונה 2: אחרון דפי השטיח בכתב היד, דף 3א מוצג כאן בתמונה.

 

תמונה 3. דף 3ב: התחלת ספר שמות.

וְאֵילֶא שְמות בְנֵי יִשְראֵיל הַבָאִים מִצְרָאיְמָא אֵת

יַעַקוב אִיש ובֵיתו באוּ

האותיות הערביות כתובות בדיו שחורה. יש גם מעט סימני ניקוד ערביים (כגון "שַׁדּה"=דגש חזק), וגם אלה בדיו שחורה. תופעה מיוחדת מאוד היא כתיבתם של סימני התנועות בעברית וטעמי המקרא מעל המילים או מתחתיהן. אלה כתובים בדיו אדומה.

הדוגמה השנייה לקוחה מפירוש לתורה בערבית-יהודית מאת ישועה בן יהודה, חכם קראי חשוב שהיה פעיל בירושלים באמצע המאה ה-11. הפירוש הזה הכיל כמה כרכים, ושרד במספר עותקים.

 

תמונה 4: כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית, OR. 2545דף 3א.

בעמוד שבדוגמה, בכתיבה מפוארת עשירה בסימנים, מלאכת מעתיק מקצועי, שני חלקים:
1) שלוש השורות העליונות הן פסוק מתוך עשרת הדיברות, הדיבר הרביעי, שמות כ 11, באותיות גדולות ומעובות (בתעתיק!):

כָל אַשֶר בָאם וַיָּאנַח בַיּוֹם

הַשְּבִיעִי עַל כֵין בֵירַאך

יי אֶת יוֹם הַשַּבָאת

וַאיְקַדְּשֵיהוּ

יש לשים לב לתוספת אותיות לציון תנועות מוטעמות: קמץ/פתח מצוינת באל"ף, צֵירה ביו"ד. הניקוד מדויק מאוד, פרט לעובדה שהמנקד אינו מציין חטפים.
2) תרגום ערבי של כל ארבעת הפסוקים של הדיבר הרביעי. בדפים שלאחר מכן נמצא הפירוש המפורט של הפסוקים האלה. ספרן בן זמננו כתב בראש העמוד בעברית: עשרת הדברים.

בפתיחת פירושו לבראשית כתב ישועה [המקור בערבית]:

כאשר הגיע אדוני הנכבד אבו אלחסן דאוד בן עמראן [=דוד בן עמרם] בן לוי לעלות לרגל ולבקר [במקומות הקדושים] בחודש תשרי, שהוא לפי מניין הערבים חודש גֻ'מאדא אלאח'רה, בשנת 445 [למניינם=להג'רה= ספטמבר/אוקטובר 1053, שנת ד'תתי"ד בלוח העברי], נתן דעתו על מה שכתבתי בפירוש ספר ויקרא. – – – אז ביקשני לחבר חיבר קצר יותר שיכלול פירוש על כל התורה, ושפירוש זה יהיה בשביל בנו אבו סעיד לוי.

הפירוש הזה חובר אפוא כמיזם חינוכי לבנו של קראי עשיר מאוד מקהיר, ששמו מופיע בכמה וכמה תעודות קראיות בנות הזמן.

יש כמה העתקות של פירושו של ישועה, חלקן בערבית-יהודית באותיות עבריות, וחלקן באותיות ערביות כמו ההעתקה שעמוד ממנה מוצג כאן, ולקוחה מכתב יד בשלושה כרכים, שאינם שלמים אבל מכילים את רוב הפירוש. מבין כתבי היד הכתובים באותיות ערביות העתקה זו היא היפה והמוקפדת ביותר. גם מבחינה חזותית היא נראית כהעתקה שבעיצובה הובאו בחשבון לא רק שיקולים אסתטיים אלא גם שיקולים חינוכיים.

בעניין זה מספקת לנו גניזת קהיר הפתעה מעניינת. לפני עשרים וחמש שנים פרסם פרופ' ג'פרי כאן מאוניברסיטת קיימברידג' קטע תיעודי המכיל שריד ממכתב כתוב באותיות ערביות. השולח כותב בשמו של אַבּוּ אלפַרַג' פֻרקאן בן אַסַד, שמו הערבי של ישועה בן יהודה. נושא המכתב הוא העתקות של שניים מחיבוריו שהנמען, ששמו אינו נקוב במכתב, הזמין אצל ישועה. השני מהם הוא כתב יד של החיבור שאנו דנים בו כאן, וכך הוא כותב:

הוא [=ישועה] הזכיר שוב ושוב שביקש ממך הנחיות בעניין הפירוש שאתה הזמנת ממנו, וביקש שתאמר לו האם אתה מעדיף [העתקה] באותיות עבריות או ערביות. אבל אתה לא שלחת לו הנחיות שעל פיהן יבצע את ההעתקה. הוא ממתין לתשובתך, כדי שיוכל להתחיל במלאכת הכנת העותק שלך.

לצערנו לא ידועה לנו תשובתו של דוד בן עמרם. אולם אנו יכולים להציע השערה שהוא השיב שהוא מבקש לקבל העתקה באותיות ערביות, ושלושת הכרכים הבלתי-שלמים, המכילים הרבה מאות דפים, שרדו מהעתקה זו שישועה שלח אל דוד בן עמרם בשביל בנו. השערה זו יכולה להבהיר לנו את הרקע להעתקה מוקפדת זו, שאינה רגילה בהעתקות ממין זה, והיא מכילה את כל המידע הנחוץ ללימוד מדויק של הפירוש.

המחבר הקראי יַעקוּבּ אלקִרקִסאני, שחי ופעל בבגדאד במחצית הראשונה של המאה העשירית, חיבר ספר מקיף ומפורט על ההלכה הקראית, שיש בו גם חלקים הדנים בתולדות הכיתות בישראל ובהשקפת העולם הדתית של הקראים. בחלק הדן בהלכות שבת מקדיש המחבר פרק קצר לדיון בשאלה האם מותר לקרוא בשבת ספרים הכתובים באותיות שאינן עבריות. הסיבה לדיון, לדבריו, היא שהיו לפניו קראים שאסרו זאת בנימוק שהשבת היא קודש ("קדש היא לכם", שמות לא, 14) וכתבים אחרים, חוץ מן העברית אינם קודש. אלקִרקִסאני דוחה את האיסור ופורש את משנתו ההגותית על הלשון, ובפרט על הכתב, כל כתב, שלדעתו אינו אלא מערכת של סמלים המייצגים הגאים, שצירופיהם ברצף מביעים תוכן, העשוי להיות קודש או חול. לסמלים אין שום חשיבות כשלעצמם. נראה שדבריו יכלו לשמש בסיס לשימוש באלפבית הערבי, גם לכתיבת תוכן עברי מקודש.

במצבור כתבים שהתגלו לפני כמה שנים באפגניסטן, אולי גניזה או ארכיון משפחתי, והם מתוארכים לרבע הראשון של המאה העשירית נמצאו כמה דפים של חיבור הלכה קראי. הם כתובים בעברית משנאית יפה, ועל פי הסגנון ושיטת הפסיקה אפשר לייחסם למחבר קראי קדום, בנימין בן משה אלנִהאוַנְדי (על שם מוצאו מן העיר נִהאוַנְד במערב איראן), שהיה פעיל באמצע המאה התשיעית. בדפים אלה נזכר האיסור שאלקִרקִסאני מייחס לקראים שקדמו לו. המחבר (בנימין קדם לאלקרקסאני ב-80-70 שנה) אכן קובע שאסור לקרוא בשבת ספרים שאינם כתובים "באותיות של תורה". השאלה אם לקבל איסור זה או לא, עמדה על סדר היום הקראי במשך כמה מאות שנים. נראה שקראים רבים קיבלו את דעתו של אלקִרקִסאני, ושתי חלופות הכתיבה היו שקולות בעיניהם.

נראה אפוא שדוד בן עמרם רצה שבנו ילמד את התורה ופירושה בכתב שיתן לו את מירב המידע המדויק בכלי שישתף אותו עם התרבות הסובבת.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

הכירו את "הגדת בנגזי": הגדת הפסח שחוגגת את שחרור יהודי לוב מידי הנאצים

הצצה אל הההגדה שחיברו חיילים עבריים בצבא הבריטי לכבוד ליל סדר בעיר בנגזי שבלוב, שנת 1943

עותק של ההגדה יוצג בספרייה הלאומית במסגרת התערוכה "לשנה הבאה בני חורין" – תערוכת הגדות פסח לא מסורתיות משנות המאבק להקמת המדינה.

 

ערב מלחמת העולם השנייה שלטה איטליה של מוסוליני בלוב. הקושי לגבש מדיניות קולוניאליסטית תקיפה, והרצון לזכות באהדת גרמניה, הם שהובילו את השלטונות הפשיסטים בלוב לאמץ ולהתאים חלק מחוקי הגזע שחוקקה גרמניה דרך שורה של צווים וחוקים מגבילים ליהודים. אין זה פלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה והחמרת צעדי הרדיפה והדיכוי האנטישמיים, צידדו יותר ויותר מבני יהדות לוב בבעלוֹת הברית במלחמה.

העיר בנגזי, שהחליפה מספר ידיים בזמן המלחמה, נכבשה סופית בסוף דצמבר 1942 בידי הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל מונטגומרי. המפגש בין יהודי בנגזי ששרדו את אימת המלחמה והשואה, לבין החיילים היהודים בצבא הבריטי (רובם חיילים ארץ-ישראלים שהתנדבו לצבא הבריטי), מצא את ביטוייו הסמלי בליל הסדר של פסח 1943.

שני מקורות היסטוריים מרתקים מאפשרים לנו לשחזר את המפגש המרגש: הגדת פסח שציירו חיילים מיחידת התעבורה מס' 403 ויחידת הלוגיסטיקה מס' 53 לכבוד ליל הסדר של בנגזי, אליה יש לצרף את היומן הצבאי של הרב אפרים אלימלך אורבך (לימים, נשיא האקדמיה הלאומית למדעים) שניהל את הטקס מטעם הצבא הבריטי.

"אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", המסר הציוני בהגדה לא טשטש את המסר

 

כנגד ארבעה בנים

 

כמעט את כל 600 מוזמני הסדר צריך היה להביא ממקום מרוחק: בזמן הלחימה גירשו הגרמנים את יהודי בנגזי למחנות בעיר טריפולי. הם הוחזרו לבתיהם כשהשלימה בריטניה את כיבושה של לוב. נוסף עליהם ועל חיילי היחידות שארגנו את הסדר, הצטרפו לערב החגיגי חיילים קנדים, אמריקנים, בריטים ואוסטרלים ששירתו באזור.

ההכנות לאירוע החגיגי בימי מלחמה הציבה מספר בעיות לוגיסטיות רציניות, כשהגדולה מכולן היא הדפסת מספר עותקים מספק של הגדות. לשם כך החרימו הכותבים והעורכים של ההגדה טפסי מברקים ומסמכים משרדיים של המושל הכללי של לוב, ועל צידם האחורי הדפיסו במכונת כתיבה את ההגדה, ושכפלו במכונת שכפול.

משמאל – שיר הלל לאביב, מימין – נייר רשמי של "ממשלת לוב" הפשיסטית

 

ביומנו מספר הרב אורבך על ההכנות:

"בדיוק בשמונה ורבע נכנסו לאולם. היה זה מחזה נהדר לראות את כל החיילים, מכל השירותים וכמעט מכל חילות האומות הלוחמות, יושבים מסובים ליד השולחנות. על יד שולחן הקצינים ישבו 45 איש ובהם 12 מבני אמריקה. כאשר קמתי וניתן אות הפתיחה, הושלך הס באולם הגדול. פתחתי באנגלית וסיימתי בעברית. ברכתי את האורחים והודיתי למארחים, דיברתי על חג החרות, על השמדת ישראל בגולה ועל התקוות שהחג הזה מפיחן, בעיקר אם זכינו לחוגו במקום שרק לפני שנה גורשו ממנו יהודים וגלו למרחקים וסיימתי בברכה: "כשם שזכינו לחוג את חג החירות השנה על חורבותיה של הקיסרות המתגנדרת והמתרברבת, כך נזכה לחוג בשנה הבאה את חג החירות על הריסותיה של מלכות הזדון והרשעה כולנו מכונסים בארץ אבות הנגאלת והנבנית"."

 

אפרים אלימלך אורבך במדי קפטן של הצבא הבריטי, התמונה לקוחה מתוך הספר "רשימות בימי מלחמה: מיומנו של רב ארץ-ישראלי בצבא הבריטי" מאת אפרים אלימלך אורבך (הוצאת משרד הביטחון)

כמו הטקס הייחודי שעליו ניצח הרב אורבך, גם הגדת בנגזי איננה כתובה בפורמט המסורתי והמוכר לרובנו. היא עוצבה ואוגדה בידי החיילים עצמם כדי לחגוג אירוע מסוים – סדר פסח בעיר המשוחררת בנגזי בשנת 1943. היא נפתחת בתפילה (זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים), וממשיכה בפסקה הארמית "הא לחמא עניא".

 

הא לחמא עניא

 

משם עוברת ההגדה להקדמה עדכנית הקושרת בין יציאת מצרים לבין השואה שעודנה מתרחשת באירופה, ומסתיימת בקריאה ציונית. וכך, בין השאר, נכתב בהקדמה:

"גדולים ענוייה וצרותיה של אומת ישראל ורבה גבורתה. בכור של עבדות מצרים צורף ועובד ישראל עד היותו לעם, ובדרך מלאת מכשולים וחתחתים דורך עד היום. בכל דור ודור קמו אויבים לכלותו ודור ההווה עלה ברשעותו על כולם.

(…)

נחמה פורתא היתה לנו בימים מרים אלה למראה יהודי לוב שנגאלו. הננו מקווים, כי נהיה בקרוב בין שורות הגואלים את יהודי אירופה נדכאים.

(…)

נחתור לקראת מטרתנו בשניים הדוקות ובעקשנות ללא רתיעה והננו בטוחים כי כשם שעם ישראל ידע להקריב את היקר לו על מזבח המולדת – ולהצליח. כך גם אנו החיילים העברים נזכה לראות בסיומו המוצלח של התפקיד הקדוש המוטל עלינו ולחזות בשיבת עם ישראל לארץ תוחלתו. אמן."

 

הקדמה שחיברו החיילים העבריים עבור ליל הסדר של 1943

את מלאכת עדכון ההגדה שהתחילה הקדמת החיילים, המשיכו הציורים הפשוטים שמילאו את ההגדה. מתחת לקטע הידוע, "שפוך חמתך על הגויים", הוסיפו החיילים ציור של מטוסי קרב המפציצים יעד לא ידוע. יש להניח שיעד זה מסמל את תבוסתן העתידית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית.

שפוך פצצותיך על הגויים

 

ההגדה מסתיימת בשתי נבואות/ תקוות לעתיד לבוא: ושבו בנים לגבולם, ובשנה הבאה בירושלים הבנויה.

ושבו בנים לגבולם

 

ושבו בנים לגבולות הארץ המובטחת, הגדת בנגזי

 

 

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 

כתבות נוספות

הצצה לכמה מההגדות שישאירו אתכם פעורי פה

הגדות בכתב יד ב-360 מעלות: יציאת מצרים של ההגדות לפסח

זה הזמן לגלות: מי מארבעת הבנים אתה?

חשיפה: התכתבות חידתית בין אלברט איינשטיין למשפטן מבני ברק

"אני לא מתמטיקאי ולא פיזיקאי. אבל למרות זאת גיליתי שיטה פילוסופית פנטסטית שאני עומד לפרסם בזמן הקרוב תחת הכותרת 'ההיגיון שבעולם'."

אלברט איינשטיין במהלך הרצאה בווינה, שנת 1921

הפעם הראשונה שבה נתקל פרופ' איינשטיין בשם ד"ר אליעזר גולדווסר הייתה בשנת 1947, כשקיבל את המכתב הראשון מד"ר גולדווסר אל תיבת הדואר שלו במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון. קריאת השורות הראשונות ודאי הספיקה כדי להדליק נורת אזהרה ראשונה. "עוד מכתב של פיזיקאי חובב", אפשר שאמר לעצמו.

המוטיבציה של ד"ר גולדווסר, שביקש סיוע כספי כדי לקדם את המחקר המהפכני שלו, לא נעלמה מעיניו של הפיזיקאי הנודע. מעבר לזה, מעט מאוד מהרעיונות המשונים במכתב היו מובנים לו. איינשטיין לא מצא פנאי להשיב.

 

שני עמודיו הראשונים של המכתב בן ארבעת העמודים ששלח ד"ר גולדווסר לפרופ' איינשטיין. מתוך הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

לאבד דת, לאבד מולדת

שבועות ספורים לפני טקס בר המצווה המתוכנן שלו, איבד אלברט בן ה-13 את הלהט הדתי שאפיין את ילדותו. המפגש עם ספרי המדע שהעניק לו מקס תלמוד, סטודנט לרפואה שהתגורר בבית משפחת איינשטיין ושימש לו כמורה, שיכנע את הנער הסקרן שמרבית סיפורי התנ"ך שקריים.

 

אלברט איינשטיין בן ה-14, שנת 1894

 

את שירי ההלל הבוסריים שחיבר והקדיש לגדולת האל והעולם שברא, החליפו עתה הנוסחאות המתמטיות, נוסחאות שבאמצעותן ינסה אלברט הצעיר תחילה להבין את עקרונות המתמטיקה והפיזיקה, ועם השנים – לפצח באמצעותן את סודות היקום.

המהפכה האדירה שיחולל אלברט איינשטיין במושגי הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה, תזכה אותו בתהילת עולם. היא גם תהפוך את הפיזיקאי היהודי-אוסטרי ליעד מרכזי לרדיפות עבור המשטר הנאצי.

בעת עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933 שהה איינשטיין בארצות הברית. הידיעות על המתחולל בגרמניה וההתקפות הפרועות והארסיות שפורסמו נגדו בעיתונות הגרמנית שיכנעו אותו לוותר על האזרחות הגרמנית שהוענקה לו זמן קצר לאחר זכייתו בפרס נובל לשנת 1921. הם גם הובילו אותו להתפטר מהאקדמיה הפרוסית למדעים. כף רגלו לא תדרוך עוד בגרמניה.

מכל שלל ההצעות שקיבל מאוניברסיטאות ומכוני מחקר באירופה, בארצות הברית ואפילו בארץ ישראל, נענה איינשטיין להזמנת המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון בניו ג'רזי. למרות שלא סלח לגרמנים עד סוף ימיו, המשיך איינשטיין להשתמש בשפה הגרמנית בתור שפת התקשורת העיקרית שלו. זאת גם הייתה שפת המכתב ששלח לו ד"ר אליעזר גולדווסר – גם הוא גולה יהודי מגרמניה, שבניגוד לאיינשטיין, דווקא בחר להשתקע בארץ ישראל.

 

אלברט איינשטיין, שנת 1947

 

לפייס בין הדת למדע

גולדווסר שלח את המכתב שוב ובינואר של שנת 1948, התפנה סוף סוף איינשטיין להשיב לו:

"קיבלתי את המכתב הראשון וקראתי, מפני שהתוכן לא היה ברור לי ובגלל שאני תחת שִיטפון של מכתבי הדיוטות, לא עניתי למכתב הזה וגם לא להרבה מכתבים אחרים.

אני מתנצל ומבקש את הבנתך,

אלברט איינשטיין."

 

תשובת פרופ' איינשטיין לד"ר גולדווסר, ינואר 1948

 

התשובה הקרירה מצד גדול הפיזיקאים של המאה העשרים לא ריפתה את ידיו של גולדווסר. גולדווסר, שנמלט מגרמניה לארץ ישראל בשנת 1939 והתגורר משנת 1941 בבני ברק, היה דוקטור למשפטים והתפרנס מעבודה בתור משפטן. בשל העובדה שניהל פרקטיקה במשרה מלאה, מצא שעות פנאי מעטות להשקיע במחקר שלו. לאחר שקרא את מכתב התשובה של איינשטיין הכיר בחשיבות העצומה של מחקרו הפרטי ומיהר לבשר לאיינשטיין על כך במכתב נוסף ששלח לפרינסטון.

תחילה כתב לאיינשטיין שהוא, גולדווסר, "מכבד את העקרונות שלך: לא לענות על מכתבים של הדיוטות בענייני מדע". הוא התנצל על ששלח את המכתב, "כתבתי כדי להתנצל בפניך שהעזתי אחרי 25 שנה של עיסוק בבעיות החלל לפנות אליך כדי לתת לך רעיונות בתחום שלפי הדעה הלא-מומחית שלי יכול לשפר את המחקר שלך, כדי לקרב אותך לפתרון הבעיות שבהן אתה עוסק".

גולדווסר הוסיף שאם חוקר מסדר גודל של איינשטיין לא הבין את הרעיונות פורצי הדרך שלו, הוא רואה בכך הוכחה שהמדע הסטנדרטי טרם הדביק את התיאוריה שפיתח, תיאוריה העתידה "לחולל מהפכה בחקר החלל". את המכתב סיים בנימה חידתית, "המילה האחרונה טרם נאמרה".

 

מכתב התגובה המהיר שניסח ושלח ד"ר גולדווסר לפרופ' איינשטיין, ינואר 1948

 

ואכן, כפי שהתנבא גולדווסר, המילה האחרונה, המילה שלו כמובן, טרם נאמרה. ארבע שנים ממכתבו האחרון, סירב גולדווסר להתייאש ושלח מכתב נוסף. הפעם הופנה המכתב אל צוות החוקרים של איינשטיין במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון:

"ידוע לי שפרופ' איינשטיין סובל משיטפונות מכתבים של אנשים שרוצים לתת לו "עצות מדעיות". לכן, אני פונה אליכם, הצוות המדעי, ומבקש ממכם לקרוא את המכתב שלי בתשומת לב. אם תגיעו לתוצאה חיובית אז בבקשה הסבו את תשומת ליבו של פרופ' איינשטיין.

"אני לא מתמטיקאי ולא פיזיקאי, אבל למרות זאת גיליתי שיטה פילוסופית פנטסטית שאני עומד לפרסם בזמן הקרוב תחת הכותרת 'ההיגיון בעולם'. כרגע אני עסוק בכתיבת התורה שלי בצורה שיטתית, עבודה שתעסיק אותי עוד זמן רב. במקרה הטוב עוד שנה או שנתיים. אני יכול לעבוד על זה רק בלילה.

תורתי, לעומת השיטה הפילוסופית הידועה לנו, בנויה על הוכחה לקיום אלוהים בשיטה מדעית וברורה. אני סבור שברגע שהספר יתפרסם, אוכל להוכיח את הקיום, את המהות האלוהית ואת היכולת שלו להניע דברים בעולם בלי להתאמץ.

(…)

אני לא אומר זאת כדי לפאר את עצמי כי אין כמעט הדיוט בתחום שלכם שלא היה מבין ומעריך את העבודה שכבר עשיתי.
אני רואה את המשימה של חיי בפיוס המדעי של האנושות עם אלהים."

לא ידוע מי מצוות המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון קרא את המכתב, והאם ערך את הניסוי שהתבקש לערוך. גולדווסר לא זכה לתשובה על מכתבו השלישי והאחרון.

 

ניסיון אחרון? המכתב ששלח ד"ר גולדווסר למכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, אוקטובר 1952

 

 

תעלומת הספר שלא היה

חיפוש בקטלוג הספרייה הלאומית ובקטלוגים של ספריות נוספות לא העלה שום הוכחה לכך שהספר שהבטיח גולדווסר לפרסם ראה אור. ההתכתבות בין איינשטיין לבין גולדווסר התגלתה לאחרונה בארכיונו האישי של ד"ר אליעזר גולדווסר השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

לסיום, היינו שמחים לפרוש בפניכם את התיאוריה המהפכנית שהגה ד"ר אליעזר גולדווסר (מי-זהב לימים), תיאוריה שאמורה הייתה – כפי שהבטיח לצוות של פרופ' איינשטיין – לפייס בין המדע לאלוהים. אך אם היא הותירה את אחד מהמוחות המבריקים בהיסטוריה במבוכה, איזה סיכוי כבר יש לנו?

 

הכתבה חוברה בעזרתן של עובדות הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הארכיונאית אינקא ארויו אנטזנה והמתמחה פרנקה מטס.

 

כתבות נוספות

כשמארי קירי הבריזה לחברים כי בדיוק זכתה בנובל

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם