מלכת האקספרסיוניזם שוב מהלכת ברחובות ירושלים: אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

שבעים שנה לאחר פטירתה של אלזה לסקר-שילר בירושלים, הנה שני קטעים שכתבה על העיר שהייתה בעיניה עיר של חלום.

אלזה לסקר-שילר, ברלין, 1920

מלכת האקספרסיוניזם, כך מכנים את המשוררת אלזה לסקר-שילר עד היום. מקומה בתוך זרם אמנותי זה, שהגיע לשיאו לפני כ-100 שנים, נשאר בלתי מעורער ומיוחד במינו: הן בשל היותה אישה (כמעט היחידה בין הנציגים הבולטים של סגנון זה) והן משום שהייתה משוררת, מחזאית וציירת גם יחד.

הרב-תחומיות ביצירתה של לסקר-שילר מאפיינת אותה כנציגה מובהקת של האקספרסיוניזם, מאחר שגבולות הפעילויות השונות: כתיבה, תיאטרון וציור בתוך הזרם היו מטושטשים למדי.
בין יצירותיה בולטים שירי האהבה הרבים, שמהם תורגמו אחדים לעברית על ידי יהודה עמיחי, נתן זך שמעון זנדבנק, אשר רייך, ליאורה בינג-היידקר, יהודית שרגל ואחרים.

"ואני כספר החתום לידידיי, וזרה עד מאוד הייתי להם" – במילים אלה תיארה את עצמה אלזה לסקר-שילר, המשוררת היהודייה הגדולה של המאה ה-20.

ירושלים, שבה חייתה את שש שנותיה האחרונות (1945-1939), הייתה בעיניה עיר של חלום, יותר משהייתה עיר של ממש. היא הלכה ברחובותיה כזרה – מדברת וכותבת גרמנית, ומדמיינת עברית תנכ"ית עתירת הוד:

פרולוג: כאן, על הבמה הקדומה הזאת

בְּגַן הָאוּנִיבֶרְסִיטָה בִּירוּשָׁלַיִם, אֲנִי שׁוֹהָה כָּל שְׁעוֹת לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם עַל אַחַד הַסַּפְסָלִים. לֹא עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי כְּלָל וּכְלָל לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבִּנְיָן עַצְמוֹ. מִן הַמּוֹרָד שֶׁל הַגַּן הַיָּפֶה הֶעָשִׁיר בִּפְרָחִים, אֲנִי מַשְׁקִיפָה עַל הָאַמְפִיתֵאַטְרוֹן, זֶה מְרַתֵּק אוֹתִי לְלֹא גְּבוּל. אֲנִי מַתְחִילָה לְשַׂחֵק עַל הַבָּמָה: יוֹסֵף וְאֶחָיו. אֲנִי נְעוּלָה נַעֲלַיִם מִצְרִיּוֹת גְּבוֹהוֹת מֵעוֹר שָׁחֹר וְקִשׁוּרֵי זָהָב. אַחַי מַקִּיפִים אֶת כִּסְּאִי וַאֲנִי מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ: אֶת בִּנְיָמִין. תָּוֵי פָּנָיו הֵם תָּוֵי פָּנָיו שֶׁל יַלְדֵי הַיָּקָר וְהַמְּכֻשָּׁף שֶׁאַף הוּא הָיָה אֲחִי הַצָּעִיר. מִשְׁנֵה-אֵבֶל אֲנִי מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו. תָּמִיד אֲנִי תּוֹפֶסֶת אֶת עַצְמִי מְשַׂחֶקֶת אֶת תַּפְקִיד יוֹסֵף. אֲנִי מַמָּשׁ מֵתָה לְשַׁחַק אֶת הָאַגָּדָה הָאֲהוּבָה בְּיוֹתֵר שֶׁלִּי, כָּאן, עַל הַבָּמָה הַקְּדוּמָה הַזֹּאת, בִּשְׂפַת הַקְּדוּמִים, בָּעִבְרִית הַקְּדוּמָה. אֲנִי רוֹצָה לְהָקִים לִתְחִיָּה אֶת נֶפֶשׁ אַגָּדַת יוֹסֵף, הָאַגָּדָה שֶׁהָיְתָה אֱמֶת.
אֲנִי רוֹצָה לְגַלֵּם אוֹתָהּ וְלַעֲטֹף אוֹתָהּ בְּתוֹךְ גּוּפִי.

אלזה לסקר-שילר, ברלין, 1919

אפילוג: ירושלים, עיר של חלום

1.
"אֵיךְ זֶה בְּפָּלֶסְטִינָה?", "אַחֶרֶת, יְדִידִי!", עָנִיתִי. לְגַמְרֵי אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר בְּכָל אַרְצוֹת הַתֵּבֵל. הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה אָמְנָם נוֹשֵׂאת בְּעָרְפָּהּ פְּקַעַת קֶשֶׁת אֶבֶן וּקְלוּעַת חֲרִיצֵי אֲדָמָה, כְּמוֹ טִיבֶּט, אֲבָל עַל מִצְחָהּ הִיא עֲטוּרָה זֵר פִּרְחֵי הַתַּפּוּז שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ.

2.
הֵיכָן אָגוּר? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, בִּירוּשָׁלַיִם אוֹ בְּתֵל-אָבִיב?
בַּבֹּקֶר בִּירוּשָׁלַיִם, בַּצָּהֳרַיִם בְּתֵל-אָבִיב, וּבָעֶרֶב לַחְזֹר הַבַּיְתָה אֶל עִיר הָאֱלֹהִים. וְאַף עַל פִּי כֵּן, הַיָּם הוּא חַבְרֵי הַיָּחִיד לַמִּשְׂחָק, כִּי כַּיָּם – כֵּן לִבִּי. וַהֲרֵי רָצוּי מְאֹד שֶׁיְּדִידִים יִהְיוּ דּוֹמִים זֶה לְזֶה.
כַּנִּרְאֶה רַק לִי, בְּכָל הָעוֹלָם, נִתַּן לֵב-יָם! לִסְעֹר עִם הַסְּעָרוֹת, לָנוּחַ עִם הַגַּלִּים הָעֲיֵפִים שֶׁלּוֹ, אֲבָל לְהִלָּחֵם נֶגֶד עַצְלוּת הַזֶּרֶם.

3.
שָׁאַלְתִּי אֶת תַּלְמִידֵי הַיְּשִׁיבָה הַחֲבִיבִים אִם יוּכְלוּ, אוּלַי, לֵאמֹר לִי בֶּן כַּמָּה הָאֱלֹהִים, וְהֵם עָנוּ לִי פֶּה אֶחָד, כִּי אֲפִלּוּ הָרַב הַגָּדוֹל שֶׁלָּהֶם בְּוַדַּאי לֹא יָדַע לְהָשִׁיב לִי. אֲבָל הֵם הִצִּיעוּ לִי לִשְׁאֹל אֶת הָרַב קוּק אִישִׁית, אוֹ – אֶת נֶכְדָּתוֹ הַקְּטַנָּה, צִפּוֹרָה בַּת הַשְּׁנָתַיִם, שֶׁהֲרֵי אֲדוֹנִי הוּא לֹא רַק הַזָּקֵן בֵּין הַזְּקֵנִים אֶלָּא גַּם צָעִיר הַצְּעִירִים, כְּפִי שֶׁהוּא מֵעִיד עַל עַצְמוֹ: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

4.
בְּכָל מָקוֹם עֲדַיִן תְּלוּיִים קְרָעִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת בִּמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא צִפִּיתָ לִמְצֹא – בֵּין יָדִַי אִם עֲיֵפוֹת וּבָלוֹת וַעֲצוּבוֹת מֵרֹב עָמָל, אוֹ עַל גַּב סֶלַע שֶׁל אֶרֶץ חֲרֵבָה. בְּכָל מָקוֹם, אִם רַק תָּשִׂים לֵב, מִתְגַּלְגֶּלֶת לְיָדְךָ אֶבֶן קְטַנָּה, פִּירָמִידָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מִלִּפְנֵי יְמֵי הַמַּבּוּל; וְאַתָּה מוֹעֵד בָּהּ, בְּלִי לָדַעַת, בִּדְרָכֶיךָ.
כָּל גַּן בֵּית קְבָרוֹת הוּא חֵלֶק מִלִּבָּהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה, הַרְחֵק מִן הָרַעַשׁ הַחוֹמֵס כָּל שַׁלְוָה. יְרוּשָׁלַיִם הִיא "עִיר נָחָה" כִּי הָאֵל הַנִּצְחִי הוּא "אֵל נָח".

5.
הֶחָלוּץ הָעִבְרִי עוֹרֵר אֶת פָּלֶסְטִינָה מִתּוֹךְ תְּנוּמַת אַגָּדוֹת תַּנָּכִיּוֹת בַּת אַלְפֵי שָׁנִים. הוּא נָשָׂא אֶת הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה כְּמוֹ גָּבִיעַ אֶל עָל, מִלֵּא אוֹתוֹ בְּאֶשְׁכּוֹל דָּמוֹ, הִקְרִיב אֶת חַיָּיו לֶאֱלֹהִים כְּדֵי לִרְכֹּשׁ אוֹתָהּ מֵחָדָשׁ – כְּשֶׁהִיא מוּרֶמֶת יוֹתֵר. הַחֲלוּצִים הַמִּתְיַשְּׁבִים הֵם אֵלֶּה שֶׁנָּטְלוּ עַל עַצְמָם אֶת חֹם הַקַּדַּחַת שֶׁל הַמַּיִם הַצּוֹנְנִים; אֲחָדִים מֵתוּ. הֵם לֹא חָפְרוּ כְּדֵי לִמְצֹא זָהָב, אֶלָּא אֶת הָאֱלֹהִים!
כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת חַיֵּיהֶם הַצְּעִירִים וְאֵלֶּה שֶׁנּוֹתְרוּ בַּחַיִּים, הֵם נְסִיכֵי הָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי כֵּן הֵם עוֹבְדִים אֶת שְׂדוֹתֵיהֶם וּמְנִיבִים אֶת פֵּרוֹתֵיהֶם בַּעֲנָוָה כָּזֹאת.

6.
בְּדַרְכִּי עָבַרְתִּי לְיַד שִׂיחַ צַבָּרִים וַאֲבָנִים. בְּכָל מְקוֹם אֲבָנִים לָרֹב.
הָאַגָּדָה מְסַפֶּרֶת שֶׁבְּפָּלֶסְטִינָה אֵלֶּה הֵן אֲבָנִים שֶׁנָּפְלוּ לַיְּהוּדִים מִן הַלֵּב בְּהַגִּיעָם לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

7.
אִם הַיְּהוּדִים לֹא יִתְנַהֲגוּ יוֹתֵר טוֹב – אֱמֹר בְּעַצְמְךָ! – אוּלַי יִבְחַר לוֹ הָאֱלֹהִים עַם אַחֵר.

8.
הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִפְתֹּר אֶת הַבְּעָיָה הַיְּהוּדִית-עֲרָבִית?
יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת: לִיצֹר שִׂמְחָה. נְיַסֵּד וְנָקִים לוּנָה פָּארְק לִיהוּדִים וַעֲרָבִים. שְׁנֵי הָעַמִּים יְבַקְּרוּ בּוֹ וְיֹאכְלוּ בְּיַחַד לְבִיבוֹת, וְיִסְתּוֹבְבוּ בַּקָּרוּסֶלוֹת וִישַׂחֲקוּ מִשְׂחֲקֵי מַזָּל.

9.
לוֹמְדִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים בִּירוּשָׁלַיִם, דְּבָרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתְָּ עֲלֵיהֶם, אֲבָל לָדַעַת אוֹתָם הוּא הָעִקָּר שֶׁבָּעוֹלָם. בֵּין הַחוֹמוֹת, כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָאַגָּדָה, מָצָא מֶלֶךְ הַמִּזְמוֹרִים שֶׁלָּנוּ, דָּוִד שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ, אֶת הַתָּכְנִית הָאֱלֹהִית לִבְנִיַּת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה. הַתָּכְנִית שֻׂרְטְטָה עַל פַּס בְּאוֹר אַהֲבָה.

תרגום הטקטסים: יהודה עמיחי. תודה לחנה עמיחי על הרשות לפרסם את התרגומים.

ערב השקת הספר עיר של חלום בספריה הלאומית 15/12/2016

עטיפת הספר "עיר של חלום" , ערך מוטי סנדק, הוצאת סמטאות בשיתוף הספרייה הלאומית, 2016

על הספר "עיר של חלום": שבעים שנה לאחר פטירתה של אלזה לסקר-שילר בירושלים (1945-1869), הספר "עיר של חלום" מביא לראשונה לקורא העברי את שלושת מחזותיה בתרגום לעברית:
"הנהר השחור" (1909), בתרגומו של אבישי מילשטיין, "ארתור ארונימוס ואבותיו" (1932), בתרגומה של ביאטה אסתר פון-שוורצה ו"אני ואני" (1942) בתרגומו של פרופ' גד קינר-קיסינגר, שאותו כתבה לסקר-שילר בירושלים, זהו מחזה השואה היחיד בעולם שנכתב בירושלים בזמן השואה, בו חזתה המחזאית את סופו של המשטר הנאצי בשנת 1942בעת שהיה עדיין בשיא כוחו….

הספר, פרי יוזמתו ובעריכתו של חוקר התיאטרון היהודי מוטי סנדק (לאחר עבודת מחקר של 6 שנים) כולל מבואות על כל מחזה ואחרית דבר אקדמית מאת פרופ' גלילי שחר, כמו כן הומאז' לאלזה בהשתתפות: ישראל אלירז, לאה גולדברג, אורי-צבי גרינברג, אברהם סוצקובר, עדנה מיטווך-מלר, דני דותן, זלדה, נתן זך, ויסלבה שימברוסקה ויהודה עמיחי.

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותב אורח. המידע והעובדות נבדקו על ידו.

כתבות נוספות:

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

אלזה לסקר-שילר – פרויקט מיוחד באתר הספרייה הלאומית

המוסך – מוסף לספרות

ארכיון יהודה עמיחי באוניברסיטת ייל

ניצחון הרוח : אוסף תאטרון השואה און- ליין

http://www.jewish-theatre.com/he/97

המוזיאון און- ליין של התאטרון היהודי, יוזם ועורך: מוטי סנדק

http://www.jewish-theatre.com/he/home

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

מה עבר בראשו של חייל שנאלץ להילחם בעל כורחו במלחמת העולם הראשונה? כיצד הגיב כאשר התבקש לא לקחת בשבי את אויביו אלא פשוט להרוג אותם? הצצה ליומנו של החייל היהודי קרל קליין.

שטפן ליט | 09.07.17

מלחמת העולם הראשונה

תותחים איטלקיים שנשבו בזמן מלחמת העולם הראשונה

פברואר 1917, שנתיים וחצי לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חזיתות המלחמה באירופה כבר חודשים לא זזו בצורה משמעותית, מאות אלפי חיילים נפלו בכל הצדדים, ללא תועלת וללא יתרון לאף צד. בקרבות כבדים בחזית המערבית ליד וורדן וליד הנהר סום ב-1916 מתו כמעט שני מיליון חיילים בריטים, צרפתים וגרמנים; בחזית המזרחית שלחו הגנרלים הרוסיים מאות אלפי חיילים אל מותם הבטוח. אוכלוסיות במדינות רבות סבלו מחוסר מזון ומתשישות, אין ספור משפחות התאבלו על בנים ואבותיהם שנפלו. ברוסיה הופיעו סימנים ראשוניים לתנועה מהפכנית ובפברואר שנת 1917 פרצה המהפכה הראשונה שהובילה את האימפריה הרוסית לקראת התפרקותה.

האבדות הקשות מכריחות את הצבאות השונים לגייס עוד ועוד חיילים חדשים. אחד מהם היה קרל קליין, מנהל חשבונות ממוצא יהודי מווינה, שגויס ב-1 בפברואר 1917 לצבא האוסטרו-הונגרי, שלחם כבעל ברית יחד עם צבאות קיסרות גרמניה. כבר מגיוסו הבין קרל קליין שהוא עומד בפתחה של תקופה גורלית בחייו, ללא שום וודאות כיצד תיגמר. הבנה זו ככל הנראה גרמה לחייל הטרי לכתוב יומן, לפחות במהלך השנה וחצי הקרובה.

שלושה חודשים התאמנו הטירונים החדשים בבסיס צבאי, לפני שנשלחו בתחילת מאי 1917 לחזית הדרומית, לגבול אוסטריה – איטליה. החזית מוקמה באזור יפהפה, בקצה הדרומי של האלפים, דרומה מהעיר טרנטו (Trento/Trient). אזור זה מתאפיין בהרים גבוהים, אגמים פסטורליים וביניהם עיירות מטופחות. שם גם נמצא הגבול האתני בין דוברי גרמנית לבין דוברי איטלקית. על ההרים הגבוהים בנו האוסטרים מצודות ומוצבים, לעתים בגובה של 3500 מטר. ההגעה לשם הייתה קשה מאוד, כפי שקרל קליין ציין בכמה מקומות בזיכרונותיו:

2 ביוני [1917]:

"מעל הישוב מצולומברדו נמצא המקום פאי, על רמה בגובה של 1000 מטר. לשם אנחנו צועדים עם כל הציוד, בדרך צרה ומטולטלת. מדי פעם ניתן לראות מדרך זו נוף מרהיב. עמוק למטה נמצאים המקומות, כמו בגינה, יותר ימינה עמק האטש [הנהר אטש, בגרמנית: Etsch, באיטלקית נקרא: אדיג'ה – Adige], מוקף משני הצדדים מהרים גבוהים."

האם זה הנוף שראה קליין? נוף מרכבל בצפון איטליה

קרל קליין לא התלהב מהמלחמה. לאור המצב הכללי ובהתאם לדעותיו האישיות, כתב קליין ב-26 במאי 1917:

"בתוך תוכי העדפתי שלא אנחנו נהיה המנצחים בקרב הגדול הזה, אלא שלא יהיו מנצחים ומנוצחים בכלל. המצב הפנימי של אוסטריה רק מחזק את הרצון. אנחנו עומדים מול קבוצת מדינות דמוקרטיות, שפועלות ברצינות לקראת פירוק כלי נשק כללי ולמען חירות העמים."

מקטע זה ניתן להבין, שקליין לא היה שייך לקבוצת הלאומניים שהיו משוכנעים שיש לנצח את צבאות המדינות השכנות בכל מחיר. מקריאת הזיכרונות עולה שקליין לא היה "גיבור מלחמה" ושלא חיפש הרפתקה בשדה הקרב. הוא לא ניסה לברוח מגורלו כחייל אוסטרי אבל גם לא ניסה לפספס הזדמנויות להקטין את הסכנות, להן היה חשוף בחזית.

לצד תיאורי ההתרחשויות ציין קליין את המקומות שראה ושבהם ביקר, בין שהיה שם בתפקיד, בין בזמן הפנאי. בין עמודי הטקסט בשתי מחברות היומן שבהן כתב את זיכרונותיו, שילב קרל קליין גם מפות של האזור, אותן צייר בצורה נקייה מאוד. לעתים ציין גם את המקומות בהם שהתה היחידה שלו באותו הזמן.

מפה שצייר קליין, המפה נמצאת במחברת השנייה שהופקדה לאחרונה בספרייה הלאומית

קליין לא שכח את זהותו היהודית בימי המלחמה. ב-16 בספטמבר 1917 כתב:

"היום ערב ראש השנה. אני חושב בעגמומיות על החג המשמח הזה, בפינה הנטושה עם בתי מגורים הרוסים. אפילו לא קיבלתי חדשות מהבית. בעצב לב אני מהרהר על גורלי העתידי. בעוד שעה שוב נעלה לעמדתנו כדי לבלות שם את הלילה – כרגיל – כמעט ללא שינה במערה רטובה וקרה. אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה? שאלה מחרידה זו לא זזה לי ממחשבותיי. האם אי פעם אחיה חיים מסודרים כאזרח שוב?"

בין תזוזות החזית, אימונים ומאמצים לשפר את התזונה היומיומית עברו השבועות והחודשים עד שבאמצע נובמבר 1917, במהלך התקפה מסיבית של האוסטרים בחזית האיטלקית, הגיעה שעת הקרב גם לקרל קליין. קליין תיאר לפרטי פרטים את ההתרחשויות סביב ה-11 וה-12 בנובמבר, שבהן היה אישית מעורב בלחימה. מתוך תיעוד ימים אלה בזיכרונותיו ניתן לחוש את מידת החרדה בה היה קליין נתון בזמן הקרבות. כמה מחבריו ביחידה נפלו, אחרים נפצעו.

מבחינה צבאית היו אלה ימים של הצלחה עבור הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמה. בסתיו 1917 הצליחו החיילים לכבוש שטחים נוספים באיטליה, אך קליין לא ציין זאת במפורש. דבר זה ממחיש את האדישות של קליין לניצחונות וההפסדים של הצבאות היריבים במהלך המלחמה. אולם, מבחינה אנושית, מחבר הזיכרונות לא נשאר אדיש כלפי גורלם של החיילים האיטלקיים שנגדם נאלץ להילחם.

ב-18 בנובמבר כתב קליין:

"הוצא צו ולפיו אין לעצור איטלקיים בשבי, לפי הנשמע לאחרונה הם ירו בחיילים שלנו לאחר שהם נכנעו והתקרבו [לאיטלקיים]. צו זה מאוד מדכא אותי; לעולם לא אהיה מסוגל להרוג איטלקי, שבעקבות זאת בביתו תבכה אמו באותה מידה. כאשר יכריחו את יחידתנו למצב זה, כיצד אוכל להימלט ממנו?"

לאחר שיחידתו חזרה מהחזית חלה קליין ונשלח בחזרה לאוסטרו-הונגריה, הפעם לבית חולים צבאי בבוהמיה, שם שהה מספר חודשים. ייתכן שהיו אלה החודשים המאושרים ביותר שחווה במהלך המלחמה. הוא החלים, חזר לאיטליה ומונה לאפסנאי, הצבה שהרחיקה אותו מפעולה נוספת בחזית. אולם, את השבועות האחרונים של המלחמה העבירו קליין וחבריו בהמתנה ובין שמועות: מהומות באוסטריה, שיחות על הפסקת אש ועוד. בסתיו 1918 התרופפה המשמעת של החיילים יותר ויותר, ובאוויר הייתה תחושה שסוף המלחמה קרב.

ב-15 באוקטובר 1918 כתב קליין:

”הקצינים מעדכנים את החיילים, על פי הנחיות מלמעלה, על הפסקת האש הקרובה, הגרמנים והצ'כים בנפרד. תוך חמישה ימים כוחותינו אמורים לסגת לגבול האימפריה. חדשות אלו גורמות לנשימה עמוקה אצל החיילים שעברו דברים קשים […] הצריף מלא בדיבור עליז של החיילים. הצ'כים שרים שירי מולדת, כמו "צ'סקה פראהה", שומעים את השם מאסריק."

ב-1 בנובמבר קיבלו החיילים את הצו לסגת לאוסטריה. במהלך אחד עשר ימים עשה קרל קליין את דרכו הביתה לווינה, תחילה יחד עם חבריו, אך ככל שהתקדמו החל הצבא הגדול, עתיק הימים, להתפורר, עד ששלט הכאוס המוחלט. החיילים היו להוטים להגיע הביתה והקצינים חדלו להראות בעיניהם כבעלי כל סמכות. בדרך ראה קליין את פינוי השטחים האוסטריים הדרומיים, שבעקבות הפסקת האש נמסרו לשלטון איטלקי. בחזרתו לווינה היה קרל קליין עד לרגע מכונן: הכרזת הרפובליקה האוסטרית ב-12 בנובמבר 1918:

"היום הכריזו בווינה בחגיגיות על הקמת הרפובליקה. עבורי היום הזה הוא יום זיכרון עצוב. היום לפני שנה נלחמנו במהלך ההתקפה נגד עמדות האיטלקים במונטה לונגארה. בלילה לאחר מכן עברתי רגעים איומים."

תצלום אחת המחברות שנמצאה בארכיון קרל קליין שהופקד לאחרונה בספרייה הלאומית

היומן שכתב קליין ככל הנראה לא שרד, אך שימש בסיס לזיכרונות שקליין חיבר לאחר שובו הביתה בנובמבר 1918, בריא ושלם. ללא ספק השאירו החודשים הקשים את חותמם בנפשו של קליין, כך שהחליט להקדיש את זמנו לחיבור זיכרונות ל"מלחמה הגדולה" (כפי שנקראה אז, עוד לא ידעו שבקרוב יהיה צורך למספר אותה). את זיכרונותיו כתב קליין בשתי מחברות בכתב יד נקי. בשוליים ציין מספרי תמונות שככל הנראה הראו נופים ורגעים של המתרחש, אך התמונות חסרות.

כעבור 20 שנים נסחף קרל קליין שוב למערבולת ההיסטוריה. עקב היותו יהודי ברח קליין ממולדתו אוסטריה והצליח להגר לאנגליה. שם שוב נאלץ ללבוש מדים, הפעם של הצבא הבריטי. גם את המלחמה הזו שרד קליין, לא ידוע אם גם הפעם כתב יומנים. בני משפחתו החליטו לאחרונה למסור את מה שנשאר מעיזבונו של קרל קליין, מנהל החשבונות מווינה. בין החומרים השונים נמצאו שתי המחברות המעידות על המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו לפני 100 שנים בדיוק, מהזווית של אזרח פשוט שהבין יותר טוב ממנהיגים גדולים שמוטב שלא יהיו מנצחים או מנוצחים.

דיוקנו של קרל קליין במדי הצבא הבריטי

כתבות נוספות:

יומן אישי מירושלים הנצורה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

על שרון אולדס, פאוסט ועל ברית עם השטן

"אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה"- גיא פרל כותב על 'קרקעית חיינו' מאת שרון אולדס, בתרגום חדש של שירה סתיו

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות | 06.07.17

Omlijsting met duivel, Gaspar Bouttats, after Hendrik Verbrugghen, 1650-1695

השיר 'השטן אומר' (עמ' 9) הוא השיר הפותח את הספר 'קרקעית חיינו' – לקט משיריה של המשוררת האמריקאית שרון אולדס אשר נבחרו ותורגמו על ידי שירה סתיו. שיר זה פתח גם את ספרה הראשון של אולדס (אחריו ראו אור שמונה ספרים נוספים) ואף העניק לו את שמו. כך נפתח השיר:

אֲנִי נְעוּלָה בְּתֵבַת אֶרֶז קְטַנָּה
וּבָהּ תְּמוּנָה שֶׁל רוֹעֵי־צֹאן מֻדְבֶּקֶת
אֶל הַלּוּחַ הָאֶמְצָעִי בֵּין גִּלּוּפִים.
הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת עַל רַגְלַיִם מְעֻקָּלוֹת.
יֵשׁ לָהּ מַנְעוּל זָהָב בְּצוּרַת לֵב
וְאֵין מַפְתֵּחַ. אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב
אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה מִן הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה,
הַמַּדִּיפָה רֵיחַ אֶרֶז. הַשָּׂטָן
בָּא אֵלַי בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה
וְאוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ. תַּגִּידִי
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא. אֲנִי אוֹמֶרֶת
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא וְהַשָּׂטָן
צוֹחֵק וְאוֹמֵר, זֶה נִפְתָּח.
תַּגִּידִי שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ סַרְסוּרִית.
אִמָּא שֶׁלִּי סַרְסוּרִית. מַשֶּׁהוּ
נִפְתָּח וְנִשְׁבָּר כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.
עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי מִתְיַשֵּׁר בְּתֵבַת הָאֶרֶז
כְּמוֹ צִדָּהּ הָאֲחוֹרִי, הַוָּרֹד, שֶׁל סִכַּת הָרַקְדָנִית
עִם עֵינֵי הָאֹדֶם, הַמֻּנַּחַת לְצִדִּי
עַל כַּר סָטֶן בְּתֵבַת הָאֶרֶז.
תַּגִּידִי חָרָא, תַּגִּידִי מָוֶת, תַּגִּידִי שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב,
אוֹמֵר הַשָּׂטָן בְּאָזְנִי.

בחירתה של אולדס בשיר זה על היסוד הארס-פואטי שבו, להיות השיר שייפתח את ספרה הראשון, היא בחירה מרתקת, והיטיבה סתיו לעשות כאשר בחרה בו לפתוח גם את לקט התרגומים. לתפיסתי, מצוי בו מפתח להבנת מכלול יצירתה של אולדס מבחינת תכניה ומבחינת התהליך הנפשי עומד בבסיסה.

הספר 'השטן אמר' ראה אור בשנת 1980. אולדס היתה אז בת 38; באמצע חייה ובפתח מסע יצירתה היא כורתת ברית עם השטן. בראיה סימבולית ניתן לומר כי באמצעות היצירה היא מנסה ליצור קשר עם אזורים נפשיים שהורחקו מתודעתה, ובהם תכנים אסורים במחשבה ודיבור כדי 'לכתוב את דרכה החוצה'. מעניין להשוות ברית זו לבריתו המוכרת עם השטן של מפיסטו, גיבורו של גתה. בעוד שבשיר זה אזורי הנפש המורחקים של אולדס קשורים בהוריה, אצל מפיסטו מדובר בתשוקה ותאווה שאינן עולות בקנה אחד עם התקינות הבורגנית שהוא חי בתוכה; אולם, הברית היא אותה הברית, ובשני המקרים מטרתה שחרור מכבלים מגבילים. אומר פאוסט: "לֹא עוֹד; מֵעַתָּה קְלָלוֹת מָרוֹת אָטִיחַ / בְּכָל שֶׁעָלֵינוּ רוֹצֶה לְהַעֲרִים / וּבִכְזַב חֲנֻפָּה אֶת הַנֶּפֶשׁ מַדִּיחַ / אֶל גְּזֵרַת הַקִּיּוּם בְּבוֹר יִסּוּרִים […] אֲרוּרוֹת הַבְטָחוֹת שֶׁאַהֲבָה תַּפְרִיחַ! / אֲרוּרָה הַתִּקְוָה! אֲרוּרָה אֲמוּנָה, / וְאָרוּר מִכָּל אֵלֶּה אֹרֶךְ הָרוּחַ!" (עמ' 108-109)* . למרות ההבדל המסוים בין אולדס לבין פאוסט, השטן הוא אותו שטן, ובשני המקרים הוא דוחף את בת או בן בריתו לכתוב או לומר את האסור – "צֵא, שְׁפֹךְ קִיתוֹן בּוּז עַל תְּבוּנָה וּמַדָּע, / כּוֹחָם וּמִשְׁעַנְתָּם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם" (עמ' 121).

מזווית הראיה של הפסיכולוגיה האנליטית, בריתם של פאוסט ואולדס עם השטן מהווה ביטוי סימלי למפגש עם 'הצל' – מרחב נפשי אליו מורחקים רגשות, רצונות, תכונות ופוטנציאלים שמסיבה זו או אחרת נתפסו כמגונים ואסורים ולפיכך צריך היה להרחיקם מעל תודעת האגו. המשורר רוברט בליי מכנה את הצל האישי "השק הארוך שאנו נושאים מאחורינו" , שק שבשלב זה או אחר של חיינו מאט את התקדמותנו במידה שמחייבת אותנו לעצור ולבחון את תוכנו. לתפיסתו של יונג, יצירת מגע עם ה'צל' – הארכיטיפי והפרסונלי – מהווה את השלב הראשון וההכרחי במסע הרחבת תודעתנו. לא נהיה שלמים אם לא ניצור קשר עם מה שלכאורה הרחקנו מעלינו אך עודו פועל בתוכנו. דומה כי האופן בו מתפתח מפגשה של אולדס עם השטן בשיר מדגים טענה זו, ובכך תתמקד רשימתי. הדוברת בשיר של אולדס נדחפת על ידי השטן לומר דברים אסורים באופן קשה ומפורש, אך בהמשך השיר, ולמעשה בהמשך דרכה כיוצרת, הדבר אינו מוביל להתפרקות והיבלעות באפילה נפשית, כי אם למגע מלא שלה עם עצמה על מכלול היבטיה, ובכללם אלו האסורים לכאורה.

לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה ומשובחת מאת המתרגמת, שכותרתה 'איומה, קלופת עפעפיים' (שורה הלקוחה מתוך השיר 'ואז', עמ' 108). סתיו מבקשת לתאר את איכות מבטה של אולדס: "התדהמה ששיריה מעוררים קשורה בראש ובראשונה לתחושה חזקה של כתיבה ללא חת. אולדס חסרת כל פחד, אך באופן בולט, גם חסרת רחמים: היא אינה חסה על מושאיה ועל נמעניה, לא הישירים, לא העקיפים, גם לא על קוראיה האנונימיים, וודאי שלא על עצמה" (עמ' 168). אולדס כותבת כתיבה שקשה לדמיין חשופה ממנה על אביה, אימה, אחותה ואחיה. היא כותבת כך גם על הנישואים, ההורות, המין, הגוף, האהבה, המוות ועל נושאים רבים נוספים. שירתה של אולדס יונקת את כוחה מאותה התבוננות קלופת עפעפיים במציאות החיצונית או באיזורי הצל הנפשיים, אולם היא הולכת הרבה מעבר לה. היא אינה חושפת רק כדי להציף או כדי לזעזע, היא אינה חותרת אל קרקעית החיים כדי להתבוסס בה – היא מבקשת לראות דברים כהוויתם, על יופים וכיעורם, באופן החושף את גרעין האמת שבתוכם. לכתיבה תפקיד מרכזי בבניית העמדה הנפשית ממנה מתאפשרת התבוננות שכזו; הכתיבה מעניקה לאולדס את המרחק הדרוש ואת הכלים לביצוע ההתבוננות. ב'השטן אומר' היא כותבת "אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה" וכדוגמא נוספת נעיין בשיר 'אני חוזרת אל מאי 1937' (עמ' 53) בו מדמיינת אולדס מפגש בינה לבין הוריה בנעוריהם, עוד בטרם הכירו והביאו אותה לעולם. גם כאן, ההתבוננות הינה קלופת עפעפיים: "הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן, / הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם / חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ. / אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ, / אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה, / הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים / שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם, / אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים, / אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם, / אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת." עמדתה המורכבת רוויה בחמלה עמוקה: "אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת / אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת, / פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי, / גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ, / פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי, / גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ". סיומו של השיר חושף את העמדה הרגשית ממנה נובעת שירתה של אולדס – היא אינה חשה קורבן של נסיבות חייה ואינה מצירה עליהן. את כוח חיותה היא שואבת מיכולתה להתבונן בצללי חייה ללא כחל וסרק, יכולת שהיא מביא לידי ביטוי ככותבת: "אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי / מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה / וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה / בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי / לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת, / תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה".

נראה כיצד באים הדברים לידי ביטוי בהמשכו של השיר 'השטן אומר', שחלקו הראשון צוטט בפתח רשימה זו:

כְּאֵב הֶעָבָר הַנָּעוּל מְזַמְזֵם
בְּתֵבַת הַיַּלְדָּה עַל הַשִּׁדָּה, מִתַּחַת
לִבְרֵכַת הָעַיִן הָעֲגֻלָּה, הַנּוֹרָאָה,
הַמְגֻלֶּפֶת וְרָדִים סָבִיב, שָׁם
הַתִּעוּב הָעַצְמִי מַבִּיט בַּצַּעַר.
חָרָא. מָוֶת. שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב.
מַשֶּׁהוּ נִפְתָּח. הַשָּׂטָן אוֹמֵר
אַתְּ לֹא מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב?
נִרְאֶה שֶׁהָאוֹר נִשְׁבָּר עַל סִכַּת
הַלְּבוֹנָה הָעֲדִינָה, הַמְגֻלֶּפֶת
בִּשְׁנֵי צִבְעֵי עֵץ. אֲנִי גַּם אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,
אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִשְׁחוֹר הַשָּׂטָן
בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל
אֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר מַה קָּרָה לָנוּ
בֶּעָבָר הָאָבוּד. כַּמּוּבָן, הוּא אוֹמֵר
וּמְחַיֵּךְ, כַּמּוּבָן. עַכְשָׁו תַּגִּידִי: עִנּוּי.
אֲנִי רוֹאָה, מִבַּעַד הַשְּׁחוֹר הָרָווּי אֶרֶז,
לַהַב שֶׁל צִיר גָּדוֹל נִפְתָּח.
תַּגִּידִי: הַזַּיִן שֶׁל הָאָב, הַכּוּס שֶׁל
הָאֵם, הַשָּׂטָן אוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ.

דווקא המפגש עם הזעם מוביל להבחנה בהשתברות האור על גבי סיכת הלבונה העדינה. מבטה של אולדס מעמיק אף מעבר לזה, והיא מבחינה בכך שהסיכה מגולפת משני סוגי עץ – הדברים נחשפים לעיניה במלוא מורכבותם, היא אוהבת וזועמת גם יחד. אתייחס לשתי דוגמאות נוספות להתבוננות חושפת זו, שתיהן עוסקות ביחסה של המשוררת לאביה (מתוך הספר 'האב' שראה אור בשנת 1992). בשיר 'התרוממות' (עמ' 64) מפשיל אביה של אולדס את כותנתו וחושף את גופו הזקן והחולה בפניה – "לְפֶתַע הֵרִים אָבִי אֶת כְּתֹנֶת הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ, הִפְנֵיתִי / אֶת רֹאשִׁי אֲבָל הוּא צָעַק / שַׁר!, שֵׁם הַחִבָּה שֶׁלִּי, וְהִסְתּוֹבַבְתִּי וְהִסְתַּכַּלְתִּי". לאורך 33 שורות השיר מתבוננת אולדס בפרטי הפרטים של גופו ומתארת אותם. היא אינה חסה על עצמה או על הקורא, והשיר מסתיים, שוב, בהכרתה בכך שאל מול אימת חייה יש ביכולתה להציב את ההתבוננות החשופה המובילה אותה אל גרעין האמת: "הוּא יוֹדֵעַ / שֶׁאֶרְצֶה לִרְאוֹת, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֶמְצָא אוֹתוֹ / מוֹשֵׁךְ. אִם מִישֶׁהוּ הָיָה אוֹמֵר לִי אֵי פַּעַם שֶׁאֵשֵׁב / עַל יָדוֹ וְהוּא יָרִים אֶת כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲנִי אֶתְבּוֹנֵן / בּוֹ, בְּגוּפוֹ הָעֵירֹם, בִּבְלִיטַת / עֲטַרְתּוֹ הֶעָבָה, בְּאֵיבַר הַמִּין שֶׁלּוֹ / בְּתוֹךְ כָּל הַשֵּׂעָר הַכֵּהֶה הַזֶּה, אֶתְבּוֹנֵן בּוֹ / בְּאַהֲבָה וּבִפְלִיאָה דְּאוּגָה, / לֹא הָיִיתִי מַאֲמִינָה. אֲבָל גַּם עַכְשָׁו אֲנִי יְכוֹלָה / לִרְאוֹת אֶת פְּתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג הַזְּעִירִים, לְבָנִים / וּכְחֻלִּים כֵּהִים, עַל בַּד הַכֻּתְנָה הַמִּתְרוֹמֵם / כְּפִי שֶׁהִבְטִיחוּ לָנוּ שֶׁיִּתְרוֹמֵם בִּשְׁעַת הַמָּוֶת, / וְהָרְעָלוֹת יִנְשְׁרוּ מֵעַל עֵינֵינוּ, אֲנַחְנוּ נֵדַע הַכֹּל".

בשיר העוקב בספר – 'התמונה שאני רוצה' (עמ' 66) – מתארת המשוררת איזו תמונה היא היתה רוצה שתהיה לה עם אביה. היא מאירה את התמונה ב'אור האכזרי' כדבריה, בו נחשפת הדיאלקטיקה של אהבה, שנאה, חיים ומוות המאפיינת את חווייתה – היא הייתה רוצה לינוק מן הגידול הממאיר של אביה (לינוק רעל? לינוק את מותו? את מותה?) כפי שיונקים משד: "רֹאשׁוֹ נוֹטֶה חַדּוֹת אֶל הַצַּד, / נָח עַל קָדְקוֹד רֹאשִׁי וְרֹאשִׁי / נִשְׁעָן עַל כְּתֵפוֹ, פָּנַי קְרוֹבִים / אֵצֶל הַגִּדּוּל הָרָאשִׁי כְּשִׂפְתֵי תִּינוֹק / מְנֻמְנָם אֵצֶל שַׁד הָאֵם. הָאוֹר / אַכְזָרִי, הַצְּלָלִים חַדִּים, אֶפְשָׁר לִרְאוֹת / אֶת קִמְטֵי הַגִּיל עַל פָּנֵינוּ / וְעֵינֵינוּ עֲצוּמוֹת – אֲנַחְנוּ נָחִים זֶה עַל זֶה, / כִּמְעַט יְשֵׁנִים"

ולסיום, נחזור לשיר 'השטן אומר':

זָוִית הַצִּיר מִתְרַחֶבֶת
עַד שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל
הַזְּמַן לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּשֶׁהָיוּ
נְעוּלִים בַּמִּטָּה. כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת
אֶת מִלּוֹת הַקֶּסֶם, זַיִן, כּוּס,
הַשָּׂטָן אוֹמֵר בְּרַכּוּת, בּוֹאִי צְאִי.
אֲבָל הָאֲוִיר סְבִיב הַפֶּתַח
כָּבֵד וְסָמִיךְ כְּעָשָׁן חַם.
הִכָּנְסִי, הוּא אוֹמֵר, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת קוֹלוֹ
נוֹשֵׁם מִן הַפֶּתַח.
הַיְצִיאָה הִיא דֶּרֶךְ פִּיו שֶׁל הַשָּׂטָן.
בּוֹאִי בְּפִי, הוּא אוֹמֵר, אַתְּ כְּבָר
שָׁם. וְהַצִּיר הָעֲנָק
מַתְחִיל לְהִסָּגֵר. הוֹ לֹא, אָהַבְתִּי
אוֹתָם, גַּם. אֲנִי מְהַדֶּקֶת
אֶת גּוּפִי חָזָק
בְּבֵית הָאֶרֶז.
הַשָּׂטָן יוֹנֵק אֶת עַצְמוֹ הַחוּצָה דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל.
אֲנִי נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה בַּתֵּבָה, הוּא חוֹתֵם
אֶת הַמַּנְעוּל שֶׁצּוּרָתוֹ לֵב בְּדוֹנַג לְשׁוֹנוֹ.
עַכְשָׁו זֶה אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁלָּךְ, הַשָּׂטָן אוֹמֵר.
אֲנִי בְּקֹשִי שׁוֹמַעַת;

ברובד הפשוט הפר השטן את הבטחתו ואולדס נותרת כלואה לבדה בתיבה. תהליך זהה עבר על פאוסט – לכאורה, הפר מפיסטופלס את את בריתו עמו, ומיד אחרי מותו של פאוסט הוא מצהיר: "שׁוּם תְּשׁוּקָה לֹא שָׂבַע, שׁוּם חֶדְוָה לֹא סִפֵּק, / דְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת רָדַף עַד עַכְשָׁו" (עמ' 679). אולם, ברובד העמוק בריתם של אולדס ופאוסט עם השטן מתממשת – מפגשם עם צילם הוא ההופך אותם לשלמים. מה שנראה תחילה כהתמסרותו של פאוסט לניהילזם מוחלט, מתפתח לאורך סיפורו למפגש טעון ברגשות עזים, אהבה עמוקה (להלנה) ומפגש עם אושר נשגב. אלו מילותיו האחרונות, על פי קברו שהוכן בהוראתו של מפיסטופולס – "וּכְבָר אֲנִי חָשׁ עַל סַף אֹשֶׁר נִשְׂגָּב, / וְעֹנֶג עֶלְיוֹן מִן הָרֶגַע אֶשְׁאַב" (עמ' 678). גם 'השטן אומר' מסתיים בקבורה, וגם בו, לכאורה, נוטש השטן ומפר את הברית. אולם, ארבע השורות האחרונות בשיר אוצרות בתוכן, לדעתי, את מורכבות ועומק עמדתה הרגשית של אולדס – עמדה ממנה נובעת עצמתם הנדירה של שיריה. בריתה עם השטן – מפגשה עם הצל – מתממשת בעזות מבטה ובעצמת רגשותיה. אולדס חווה ומתארת דברים במלואם, עד קצותיהם, על השבור, האסור, המכוער, הנחשק והנאהב שבם.

וכך מסתיים השיר:

אֲנִי מְחַמֶּמֶת אֶת יָדַי
הַקָּרוֹת בְּעֵינֵי הָאֹדֶם
שֶׁל הָרַקְדָנִית –
הָאֵשׁ, הַיֶּדַע שֶׁהִתְגַּלָּה לְפֶתַע, עַל הָאַהֲבָה.

*גתה, י. ג. , פאוסט. תרגמה מגרמנית ניצה בן ארי. אוניברסיטת ת"א – ההוצאה לאור (2006).
Bly, R. (1991). The long bag we drag behind us. In J. Abrams & C. Zweig (Eds.). Meeting the shadow – The hidden power of the dark side of human nature. (pp.6-12). LA, CA: Jeremy P. Tarchers.

עטיפת ספרה של שרון אולדס "קרקעית חיינו", הוצאת הליקון ואפיק, 2017

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

תוכן עניינים – גיליון מס' 7

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ : גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ : גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד

תום זיידמן-פרויד הייתה חלוצה בתחום איור הספר העברי בתקופה קצרה ומשמעותית בברלין אחרי מלחמת העולם הראשונה. היא שיתפה פעולה עם ש"י עגנון ועם ח"נ ביאליק, אך רק מעטים בארץ מכירים את יצירתה הנפלאה ואת סיפור חייה הטראגי של האחיינית של פרויד.

הדר בן-יהודה | 28.06.17

גיבורות הסיפור מאחורי זיגמונד פרויד חיים נחמן ביאליק ש"י עגנון

איור מתוך "מסע הדג" כתבה ואיירה תום זיידמן-פרויד. הוצאת "אופיר" לספרות ילדים עברית מאוירת, ברלין 1924

יום אחד נרדם אורי במיטתו וגילה שהוא הוֹלֵך בָּרְחוֹב: "בָּתִּים כְּחֻלִּים, אֲדֻמִּים וּטְלוּאִים מִשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו וְכוֹפְפִים גָּג. וּרְאֵה פֶלֶא: בְּיָדוֹ צִנְצֶנֶת וּבְתוֹכָהּ, רְאֵה, הִנֵּה דָג!"

כך נפתח "מסע הדג" ספר הילדים המופלא שחיברה ואיירה תום זיידמן-פרויד, ושתירגם מגרמנית לעברית חיים נחמן ביאליק.

אם השם פרויד זורק אתכם לעולם של רופאים מזוקנים המחטטים בראשי מטופלים השֹרועים על ספה, אתם בכיוון הנכון. זיידמן-פרויד הייתה אחייניתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, והיא חיברה את "מסע הדג" מתוך היכרות עם עולם החלומות ועולם הלא-מודע. אורי גיבור "מסע הדג", עובר מסע חוצה ימים על גבו של דג דמיוני ומגיע אל ארץ שכולה טוב, מסע עשיר בסמלים יהודיים אבל גם ברמיזות המזכירות את חזונו המפואר של הרצל, "אלטנוילד".

אך מאחורי מסע הדג עומד סיפור אישי כואב, הספר נכתב בעקבות הטרגדיה שפקדה את תום זיידמן-פרויד כאשר אחיה האהוב תיאודור מת בטביעה. לרוע המזל, זו הייתה רק טרגדיה ראשונה בחייה.

תום

תום נולדה באוסטריה ב-1892 למשפחת פרויד המפורסמת, משפחה יהודית, בורגנית וחילונית. השם שנתנו לה היה בכלל מרתה גרטרוד, אך בגיל 15 היא בחרה לעצמה שם חדש "תום". המשפחה נדדה לברלין וגם ללונדון, שם למדה תום אמנות. כשחזרה, המשיכה ללמוד במינכן והוציאה לאור את ספרה הראשון ובו שירים פרי עטה ואיורים יפהפיים.

תום התבלטה בתור ציירת ומאיירת כשרונית ומבטיחה. היא העלתה עם אחותה האהובה והיפה לילי, ערבים של סיפורי עמים ושירים לילדים שלוו במשחקים ובשקופיות עם ציוריה של תום. הילדים והמבוגרים נשבו בקסם ציוריה.

ספר האלף-בית

במינכן התיידדה זיידמן-פרויד עם ש"י עגנון, גרשם שלום וזלמן שוקן, המפגש איתם הוליד ניסיון מהפכני ליצור ספר על אותיות האלף-בית עם איוריה המודרניסטים שילוו בטקסט של עגנון.

הזיווג לא עלה יפה, כלל הנראה כי עגנון התקשה לכתוב טקסטים פשוטים לפעוטות וכי האיורים של פרויד היו מורכבים מדי.

הספר נגנז, אבל בזכות העבודה עליו גילתה זיידמן-פרויד את הטכניקה האהובה עליה – צביעה ביד על סטנסיל (בצרפתית "פושואר") שעשתה את איוריה כאילו נצבעו בצבעי מים – איורים שקופים, עליזים וקסומים.

אופיר

בשנת 1921 פגשה תום את מי שיהיה לבעלה, יעקב זיידמן, איש ספר מבריק שהוציא לאור ב-1920 ספר ליקוטים מ"הזוהר" שהוא עצמו תרגם לגרמנית. הם היו חברים בלב ובנפש והייתה ביניהם אהבה עצומה. הם נישאו בברלין וכעבור שנה נולדה בתם היחידה אנג'לה.

בברלין של אותם ימים, אולי כמו בברלין של היום, היה ריכוז גדול של אומנים, סופרים ויוצרים, כאשר רוב תעשיית המו"לות העברית התרכזה ברובע אחד, שרלוטנבורג. בגלל ריבוי המהגרים מרוסיה שחיו בו נקרא הרובע בשם החיבה "שרלוטנגראד". שם גרו גם תום ויעקב ובתם אנג'לה.

בשנים האלה, בין 1923-1921 יצאו לאור בברלין מאות ספרים עבריים. היו בה עשרות הוצאות לאור. דובנוב, ביאליק, רבניצקי, כולם פעלו בשרלוטנבורג ועסקו בפעילות מו"לית אדירה.

גרסה מוקדמת של "רוץ בן סוסי" מתוך ספר הדברים מאת חיים נחמן ביאליק . איור: תום זיידמן-פרויד

ביאליק של ימי שרלוטנבורג חלם להקים הוצאת בוטיק לספרי ילדים, שהאיור בה יהיה הצד העיקרי. בתור שותפים לדרך בחר בזוג יעקב זיידמן ותום זיידמן-פרויד.

ביולי 1922 נפתחה הוצאת "אופיר". זיידמן השקיע בה ממון רב, ההסכם בין ביאליק וזיידמן היה שביאליק יהיה מופקד על התכנים ושתום זיידמן-פרויד תהיה המנהלת האמנותית של ההוצאה, תפקיד שלא היה קיים לפני כן במו"לות העברית.

"הוא ואשתו אנשים ישרים, צעירים, מסורים לדבר בלב ובנפש" כתב עליהם ביאליק כשהעבודה על ההוצאה החלה ולפני שהיחסים בינו לבין בני הזוג התקלקלו.

תום זיידמן-פרויד ציירה את האיורים ובחרה את הטקסטים, ביאליק תרגם לעברית וחיבר שירים בהשראת האיורים. בסך הכול הניבה השותפות ארבעה ספרים שלימים יהיו לספרי מופת בספרות העברית, בהם, "ספר הדברים".

ויַיִּקץַ אוּרִי וְהִנֵּה חֲלוֹם…

התקופה הייתה הפכפכה וההתמוטטות הכלכלית לא איחרה לבוא. כאשר נבלמה האינפלציה בגרמניה ונעשה בברלין יקר מכדי לחיות, להתפרנס בכבוד ולהוציא לאור ספרים, עזבו המהגרים ואיתם הסופרים והאומנים היהודים, וביאליק בראשם. הוא עלה לארץ ב-1924. עם עלייתו התמוטטה הוצאת "אופיר".

יעקב זיידמן נקלע לחובות עצומים וביקש את עזרת ביאליק. הוא כתב לו מכתבים נואשים על מצבו הקשה ועל כך שהוא ואשתו "לא הרוויחו מ'אופיר' אפילו פרוטה". בני הזוג לא שיתפו את בני משפחתם במצבם הקשה, וניסו להתמודד בכוחות עצמם. איש הספר יעקב זיידמן מכר את כל רכושו ונאלץ להיפרד אפילו מהספרים היקרים לליבו, אך לא הצליח להיחלץ מהחובות.

באחד ביוני 1929 תום זיידמן-פרויד ישבה עם חברים ונקראה פתאום לשוב הביתה מיד. היא הלכה עם בתה בת השבע אנג'לה, לבית בשטרלוטנבורג, ומצאה את בעלה האהוב משתלשל מהתקרה, חבל סביב צווארו.

המאיירת עדינת הנפש מעולם לא הצליחה להתאושש ממות בעלה האהוב. היא שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה ואיש ממשפחתה ומאוהביה, ביניהם אפילו הדוד פרויד שבא לבקרה ולטפל בה, לא הצליח לעודד את רוחה. כעבור כמה חודשים מתה מאנורקסיה והיא בת 38 שנים בלבד.

יצירותיה של תום זיידמן-פרויד והסגנון המיוחד שלה, הצליחו להתעלות מעל זמן ומרחב. גם אם לא שמעתם עליה קודם אפשר שכעת תצטרפו אלינו, לקהל האוהב שמכיר וזוכר אותה, את יצירתה ואת פעילותה החלוצית בתחום איור ספרי הילדים וספרות הילדים העברית.