ג'ירו ד'הפועל: מסע האופניים המופלא אל האולימפיאדה הסוציאליסטית בווינה

סיפורה של המשלחת שעשתה את המסע הארוך מתל-אביב לווינה. המטרה: "הבראת גוף העובד להגברת כוחו ולהחשת שחרורו!"

"עוד זמן קצר ולהפועל בארץ ישראל תינתן האפשרות להיפגש בוינה פנים אל פנים עם צבור ספורטאים פועלים בין לאומי. שכם אל שכם יעמדו אלפי פועלים חברי תנועת ספורט מארבע פינות העולם ויפגינו את נאמנותם לתנועת הפועלים הסוציאליסטית .בברכה נאמנה ייפגשו הגרמני עם הצרפתי, הפולני עם האוקראיני, האמריקני הלבן עם הכושי. תימחק שנאת עמים, גזעים ודתות בפני השאיפה המשותפת: הבראת גוף העובד להגברת כוחו ולהחשת שחרורו!"

(עיתון "דבר", 21 באפריל, 1931)

 

ותחת האידאולוגיה הזו, כשהרוח הסוציאליסטית נושפת בעורפיהם, יצאה משלחת "הפועל" למסע מופלא באופניים שבסופו יתאחדו עם חבריהם הסוציאליסטים מכל העולם באולימפיאדת הפועלים בווינה.

יומיים אחרי פרסום הידיעה הנ"ל יצאו תשעת הרוכבים המופלאים לדרך. רבים ליוו אותם לתחילת מסעם, ובהם גם ראשי הפועל בארץ ודמויות מרכזיות נוספות מהיישוב העברי. "דרך עמים וארצות תשאו את ברכת ארץ ישראל העובדת", נכתב להם באגרת ברכה מטעם פועלי תל אביב יפו. "תבואו במגע ישיר עם המוני ישראל. מסרו להם דרישת שלום של אחים  למעמד ולגורל, העוקבים בכל תשומת הלב אחרי דרכם מתוך הכרה עמוקה שבסוף החשבון כשלונם-כשלוננו, נצחונם-נצחוננו. הצליחו בשליחותכם. ברוכים תהיו בצאתכם ובשובכם!".

 

כרזה רשמית של "הפועל" על יציאת המשלחת. מתוך אוסף הכרזות בספרייה הלאומית

 

וכך "גילו" הרוכבים אהרן אגרנט, יוסף בן-חנוך, זאב קנדלמן, משולם שור, יצחק שוארץ, משה שלאנסקי, מרדכי שנאפר ודוב שיפריס – כי הם מייצגים במסעם אומה עובדת שלמה!

 

 

עדות מאותו מסע מופלא, של הרוכב דב שיפריס, שמורה אצלנו בספרייה בזכות תרומתה האדיבה של בתו זיוה רבני. אמנם התחנה האחרונה של המסע הייתה אולימפיאדת הפועלים בווינה, אך בדרכם עצרו החברים גם בשורה של תחנות נוספות. הם עברו באיטליה, ובשוויץ, בצרפת ובבלגיה, בהולנד ובגרמניה. בכל תחנה הם פגשו קבוצות ספורט של פועלים מהמדינות השונות, ואף קיבלו מזכרות שונות מחבריהם. שיפריס דאג לשמור את סמלי המתכת שהוענקו לו על ידי הקבוצות והאגודות השונות כאות מזכרת לידידות.

 

מזכרת מהמסע השמורה בספרייה

 

בולט מבין הסמלים – סמל רשמי של משחקי הספרטקיאדה (גם על פניה חלפו הרוכבים), תחרות הספורט הקומוניסטית שנערכה בעיר ברלין, בחודש יולי 1931, שנה וחצי בלבד לפני שהיטלר השתלט על גרמניה.

 

מזכרת מביקור משלחת הרוכבים בספרטקיאדה של ברלין

 

העיתונות בארץ ישראל, ובעיקר "עיתון פועלי ארץ ישראל – דבר" ניסו כמה שניתן היה באותה תקופה לעקוב אחרי מסעם של הרוכבים האמיצים. מברק פה, ידיעה שם, איפשרו לעיתון לעקוב קצת אחרי מעשיהם של הרוכבים.

 

המפה המקורית ששימשה את הרוכבים במסעם

 

כאשר חנו לעצירה בפריז בסוף חודש מאי הם זכו להשתתף בארוע גדול בנוכחות בכירים צרפתיים:

"מופתעים היינו לקראת שמונת פרשי האופניים של הפועל", דיווח אורי קיסרי לקוראי העיתון "דאר היום" מפריז, "בדרכם לווינה סרו לפאריס, וכאן, על פתח הביתן הארצישראלי, בתלבושתם הנועזת והאנרגית, יצרו משמר כבוד שהריע שלוש פעמים, מדי הופעת אורח נכבד. והייתה זו סינתיזה ואנטיטזה כאחד: אילות אופנים מחיל 'הפועל', שרירי ישראל מודרניים, בצל האם המבכה על בניה…".

 

מזכרת מביקור אצל אגודת הספורט "מוריה"

 

והנה כמה שבועות אחר כך הם כבר בבריסל:

בהתרגשות של שמחה אנו שולחים לכם את ברכותינו החמות לרגל ביקורם של 8 החברים מארץ ישראל שהגיעו אלינו באופנים", דיווחה האגודה הספורטיבית 'בר כוכבא' בקלן במכתב למרכז 'הפועל'. "הקשר שלנו עם ארץ ישראל העובדת בא עוד פעם בהזדמנות זו לגלוי חזק. בתקווה להתראות בקרוב בווינה. הננו מברכים אתכם בברכת שלום לבבי."

וכמה שבועות אחר כך, מגיעות ידיעות משמחות מבאזל:

 

דיווח ב"דבר", 15 ביולי 1931

 

וכמובן – גולת הכותרת – ההגעה בסוף חודש יולי לאולימפיאדה בווינה והחבירה לשאר החברים והחברות המייצגים בארוע הספורטיבי את פועלי ארץ ישראל!

 

כרזת האולימפיאדה העממית בווינה, 1931

 

אל ארץ ישראל הם חזרו כגיבורים, מוכיחים לכל המלעיזים (והיו כאלו) שהפועל היהודי החדש יכול לעמוד גם בפני אתגרים פיזיים יוצאי דופן.

והחלום הסוציאליסטי לאחדות פועלים מכל העולם?

החלום הזה נופץ בטרגדיה שתפקוד את יבשת אירופה בהמשך העשור.

 

תודה רבה לד"ר גיל וייסבלאי על העזרה בחיבור הכתבה

 

 

כתבות נוספות

פוט-בול בשבת? עבודה זרה!"חוגגים" 100 שנה למלחמות היהודים על משחקי הכדורגל בשבת

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד

האיש שלפני יותר מ-100 שנה מיתג מחדש את העם היהודי

 

 

 






כיצד מעתיקים את אותה יצירה קבלית בלבוב ובעיראק?

מזרח ומערב נפגשים: אותו כתב יד בשני סוגי כתיבה שונים

הקהילות היהודיות פזורות כמעט בכל העולם, ובגלל הריחוק ביניהם הן נבדלות זו מזו בהרבה היבטים. מנהגיהן, הלכותיהן, שפתן, ותרבותן שונים, וגם הדבר המשותף אינו דומה. גם אם כולם מדברים, קוראים וכותבים עברית, לא הרי הגיית העברית וסגנון כתיבת אותיותיה אצל יהודי תימן, כהרי הגיית האשכנזים וכתיבתם. ולא הרי האיטלקים כהרי המרוקאים, וכן הלאה. כשם שלשונם ולבושם של היהודים אינם דומים בכל המקומות, כך גם סגנון כתיבתם את האות העברית שונה ממקום למקום. הסגנונות השונים מעידים באופן מובהק על מוצאם הגיאוגרפי, ואפשר לקבוע על פי צורת האותיות בלבד את המקום והזמן שבו הם נכתבו.

גם אם בימים עברו הייתה האות עברית המרובעת דומה בצורתה הכללית בכל המקומות, במעבר לכתיבה רהוטה הלכו והתפתחו סגנונות כתיבה שונים. סגנון הכתב שאנו משתמשים בו היום בישראל נובע ישירות מהכתיבה האשכנזית שהייתה מוכרת לדור מייסדי המדינה, ואילו סגנונות הכתיבה האחרים נדחקו ונשכחו. נציג כאן כמה דוגמאות כדי להמחיש כמה מהסגנונות השונים.

דוגמה לכתיבה איטלקית
דוגמה לכתיבה מזרחית
דוגמה לכתיבה מערבית (צפון אפריקה)

 

למרות ההבדלים בין הקהילות היו גם השפעות הדדיות, ואפשר למצוא שימוש בתורתם של חכמים מאיזור אחד גם בקהילות שרחוקות משם. שלוחי דרבנן (שדרי"ם) שהלכו ממקום למקום, מחברי ספרים שנסעו להדפיס את ספריהם במרכזי הדפוס הגדולים שבאירופה, סוחרים שהסתובבו בעולם, ואנשים שעברו להתגורר בקהילות רחוקות, העבירו מידע מקהילה לקהילה.

דוגמה יפה לחשיפה תרבותית שכזו מתגלית בכתב יד שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית, והוא מלמד על היתרונות והקשיים שכרוכים בה. כתב היד המדובר נכתב בקהילה אשכנזית במזרח אירופה בשנת תקנ"ד (1794), והוא למעשה העתקה מדוקדקת של ספר 'רזא מהמנא' שנדפס בלבוב בתקנ"א. כפי שאפשר לראות בצילומים המצורפים כאן כתב היד כתוב בסגנון אשכנזי, אשר מאפייניו העיקריים דומים לסגנון הכתיבה שלנו.

 

שער כתב היד "רזא מהמנא" שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית
דוגמה לכתיבה אשכנזית מתוך כתב היד האמור

בראש כתב היד יש חתימה של הבעלים שהחזיקו בו, מרדכי בן ר' ששון (נפטר 1852). מרדכי בן ששון שנדוך היה בן למשפחה מכובדת מבגדד שבעירק, ושמו וחתימתו מוכרים לנו ממקומות אחרים.

משני צידה המילה 'לבוב' אפשר להתרשם מחתימתו של מרדכי בן ששון שנדוך

אביו ר' ששון בן מרדכי שנדון היה משורר ומחבר פורה, והיה דמות מרכזית בקהילת בגדד. באוסף כתבי היד של משפחת ששון (שנאסף על ידי דוד סלימאן ששון [מומבאי ולונדון 1942-1880], ומאז שנת 1975 נמכרים חלקים ממנו במכירות פומביות) נמצא כתב יד (מספר 790) של חיבור קבלי בשם 'רזא מהמנא' בכתיבת ידו של מרדכי שנדוך, ובתחילתו הוא מספר: "הנה נפל בידי זה הספר הקדוש רזא מהמנא כתיבת יד בכתיבה אשכנזית […] ולא כל אדם יכול לקרות בו, ואפילו אני שטרחתי ולמדתי קריאת כתיבת האשכנזים וקריתי אותו מראש ועד סוף, עם כל זה לפעמים יהיה קשה ההבנה, וצריך טרחה בתר טרחה. וחפשתי חפוש בתר חפוש שאם ואולי יפול בידי כתבניתו בדפוס לבוב […] ולא נפל בידי על כן כתבתיו בקלמוסי. ותהי השלמתו יום ג’ ב’ לר"ח אדר א’ שנת תרי"א לפ"ק [=1851]".

עמוד הפתיחה של כתב היד "רזא מהמנא" בכתיבתו המזרחית של מרדכי בן ששון שנדוך
דוגמה נוספת מתוך כתב היד

שנדוך מוסר כאן כמה ידיעות מעניינות. ראשית, הוא מספר על כתב יד אשכנזי של 'רזא מהמנא' שהגיע אליו, וגם אם איננו יודעים כיצד הוא "נפל בידיו", ברור לנו שמדובר בכתב היד ש"נפל בידינו" לאחרונה. שנדוך גם מעיד שאנשי מקומו אינם מכירים את סגנון הכתיבה האשכנזי ואינם מסוגלים לקרוא אותו. לדבריו, גם הוא שבנסיבות לא ברורות למד בטורח רב לקרוא את סגנון הכתיבה הזה, התקשה בהבנת כל הכתוב בכתב היד שהגיע אליו. מכל מקום ברור שה"ספר הקדוש" הזה מצא חן בעיניו, וכדי לאפשר גם לאנשי מקומו עיין בו הוא מחליט להעתיק אותו בסגנון הכתיבה המוכר להם. אנקדוטה זו מלמדת אותנו על מפגש בין תרבויות, ועל הקשיים שכרוכים בו.

חוץ מיכולתו הייחודית לקרוא כתיבה אשכנזית, השתבח מרדכי שנדוך בעצמו גם על יכולת נוספת שהייתה לו בתחום הקריאה. בכתב יד אחר שהוא העתיק שנמצא בספריית משפחת ששון (מספר 736), מתגלים כמה פרטים על חייו ופועלו של שנדוך. כתב היד הזה מכיל את סדר התפילות לי"ז בתמוז ולט' באב, ועל נסיבות כתיבתו הוא מספר: "כתבתי זה הקנטריס בעיר הית יע"א ולא היה אצל כל הישראלים שהיו עמי סדור של ד' תעניות. והזמין השי"ת לנו ישראל אחד שהיה עם הַעָרָב הרבה שנים, והיה עמו סדור כרך קטן בקצור. והעתקתי זה הקנטריס ממנו בי"ו לתמוז שנת התקצ"א [=1831] ליצירה. הודאות לשם שק"ק עדתינו יותר מג' מניינים, עם ספר תורה של המשיח צדקינו, ועמנו כהן ולוי, ולא חסר לנו שום דבר. יהי רצון מלפניך שתגיענו למחוז חפצינו לשלום".

בשנת 1831 הכתה מגפת דבר קשה בעיר בגדד, והפילה שם רבבות חללים. רבים מתושבי העיר ברחו אל הערים הסמוכות, וחלקם הגיעו אל העיר הית (Hit) שנמצאת על גדות הפרת מערבית לבגדד. את רושמה של העזיבה החפוזה אפשר לחוש בדבריו של שנדוך שנאלץ לכתוב בעצמו סדור תפילה, ומתפלל מעומק לבו לשוב למקומו בשלום.

אגב הדברים אנו גם לומדים שבעיר הית לא הייתה קהילה יהודית-רבנית מקומית, חוץ מיהודי אחד שדר שם בבדידות חברתית שנים רבות. בדף 9 כותב שנדוך באותיות זעירות את הדברים הבאים: "אמר הכותב מרדכי וזה כתבתי בר"ח מנחם יה"ל [=יהפכהו אלהים לטובה] התקצ"א. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו […] המחכה לשם יתברך יעשה לו דבר פלא שיוכל לכתוב כתיבה דקה שאין עין כל אדם רואה אותה […] אמר הצעיר מרדכי […] ואני בעיר הית יע"א […] עם ק"ק עדתינו בגדאד יע"א, וארא בחלום נפתחו השמים".

בראש העמוד כתב שנדוך, "אמר הכותב מרדכי וזה כתבתי בר"ח מנחם יה"ל [=יהפכהו אלהים לטובה] התקצ"א." מתוך: סדר התפילות לי"ז בתמוז ולט' באב
הגדלת הכתב המזערי

שנדוך, המעתיק המוכשר, ניחן אם כן גם ביכולת לכתוב ולקרוא אותיות זעירות שלא כל אדם מסוגל לראות. ולכשנתבונן נראה שכמו שמאפיין את האנשים הגדולים הייתה לו את היכולת להבחין בפרטים קטנים ודקים, יחד עם גדלות הנפש להתבונן ולחזות בהוד השמים הנפתחים.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

הקהל ישב על קרשים שהורכבו על פחי נפט, וכשההצגה הסתיימה ביקש לצפות בה שוב.

בחול המועד סוכות תר"ן (1889) מילאו כמאה הורים, מורים ומוזמנים את האולם הקטן של בית הספר למל בירושלים. הנאספים ישבו נרגשים על ספסלים שהורכבו מקרשים על פחי נפט. היו בהם כמה שאף הזילו דמעה. אפשר להבין אותם, הם היו מודעים לכך שהם עדים לרגע היסטורי: העלאת מחזה ראשון בשפה העברית בארץ ישראל.

המחזה שהם עמדו לצפות בו היה "זרובבל" מאת הסופר משה לייב לילינבלום. את התרגום לעברית ערך איש החינוך דוד ילין, שהיה בטוח שההצגה תכה גלים: "בחרנו בנושא לאומי", סיפר, "שיבה מגלות בבל". עוד אמר ילין כי הסגנון של המחזה המתורגם "פשוט מאוד, למען יובן על ידי העם, ואנו מקווים כי יעשה רושם גדול".

התוכנייה של "זרובבל"

תקוותו של ילין התגשמה. המעמד היה צנוע וההצגה עברה ללא תקלות. סופר עיתון "המגיד" סיקר עבור קוראיו את ההצגה העברית הראשונה וסיפר בהתרגשות על התגובות: "לשמחתם לא היה קץ וגבול וימחאו כף וצעקו 'שנית' ו'חזק' ויקראו את שמות עורכי החיזיון כי יבוא להיראות עוד פעם על הבמה… המשתתפים לא מיהרו לעלות שנית מרוב ענוותנותם אך הצעירים עמדו על דעתם ולא נחו ולא שקטו עד כי עלו שניהם הבמתה, ויקראו הצעירים: 'חזק! חזק!', אחרים קראו 'בראבו' אבל אליעזר בן יהודה (שנכח באולם) קרא בפעם הראשונה 'הידד' וכל הקהל אחריו 'הידד, הידד'. כך חדרה מילה תנ"כית נוספת לשפת הדיבור".

דוד ילין (אוסף שבדרון)

קשה לחשוב על מחזה מתאים יותר לרוח התקופה. שלוש המערכות הראשונות מתוך חמש מתרחשות בבבל, עשרים שנה לפני חנוכת בית המקדש השני, שתי המערכות האחרונות מתרחשות בירושלים – ערב בניית המקדש ובעת חנוכתו. בתוך העלילה ההיסטורית הזו שיבץ לילינבלום עניינים אקטואליים, כמו הוויכוח בין חובבי ציון הקוראים לעלייה ובין מצדדי הישיבה בגלות.

"זרובבל" בכתב ידו של דוד ילין

"זרובבל" זכתה להצלחה לא מבוטלת יחסית לאותם ימים ולתנאים ששררו בארץ ישראל. מירושלים ירדה ההצגה למושבות יהודה, השומרון והגליל והוצגה פעמים רבות; בזיכרון יעקב אף הוצגה פעמיים לכבוד ביקור הברון רוטשילד. הברון אף הוא לא נשאר אדיש: "וישמח הנדיב מאוד והרבה פעמים מחא כף", דיווח עיתון "הצבי". כעבור עשר שנים הוצג המחזה שנית בזיכרון יעקב – הפעם לכבוד כנס היסוד של הסתדרות המורים. בגרסה מחודשת זו השתתף בנו בן ה-12 של דוד ילין.

שער ההוצאה הראשונה לאור של המחזה "זרובבל", אודסה 1887

אבל כמו כל דבר בהיסטוריה שלנו, גם ההצגה הזו הצליחה לעשות מיני-שערורייה. ב-1895 היה אמור המחזה להציג ברחובות, אך רב מיפו ששמע על ההצגה הקרבה היה מודאג ממנה – פן חלילה יקלקל החיזיון (כפי שכונה אז המחזה) את בחורי ישראל. אנשי היישוב הבטיחו לו כי ברחובות תעלה גרסה מצונזרת של המחזה: בלי השתתפות נשים, בלי גברים מחופשים לנשים, ובכלל, כל מעשי האהבה שבמחזה יושמטו. אבל זה לא עזר – מתנגדי המחזה פנו לשלטון העות'מאני בטענה כי במחזה ישנם מסרים נגד שלטונם. שלושה אנשי צבא הגיעו לבמה ועצרו את ההצגה, ואנשי ההצגה היו צריכים לספר בפרוטרוט לעות'אמנים את השתלשלות העלילה כדי להרגיעם שאין להם מה לפחד. רק אחר כך ניתן היה להציג את "זרובבל" גם ברחובות, וגם בפעם זו הגיעו שלושה חיילים עות'מאנים, אבל הפעם – רק כדי לוודא שההצגה תעבור בשלום.

 

כתבות נוספות

מלכת האקספרסיוניזם שוב מהלכת ברחובות ירושלים: אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

מה הקשר בין טוביה החולב, מנשה כהן שנפטר כשמגלה על מעשה נכדתו, והסיפור שלא פורסם מעולם על העני שהופך לנסיך עשיר?

כשחנה רובינא נדבקה בחיידק הבמה

 

קישורים מומלצים

המוזיאון און ליין של התאטרון היהודי  מייסד ועורך מוטי סנדק

https://www.jewish-theatre.com/he/home

גדולי תאטרון היידיש במוזיאון און ליין של התאטרון היהודי עורך מוטי סנדק

https://www.jewish-theatre.com/he/113

אברהם גולדפאדן (1840-1908)

https://www.jewish-theatre.com/he/artists/24

יצירות  לילינבלום  בפרויקט בן יהודה

http://benyehuda.org/malal/

חטאת נעורים  או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה (ביוגרפיה של לילינבלום) בפרויקט בן יהודה

http://benyehuda.org/malal/malal_038.html

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

הצצה לאוצרות השמורים בארכיון דיולה צילצר, הצייר שהתריע על סכנות הפשיזם והנאציזם באירופה

ככל הנראה אחד מהאיורים הראשונים של מחנה ריכוז נאצי, שנת 1933

מֶרִי צִילְצֶר, אלמנתו של הצייר היהודי-הונגרי דְּיוּלָה צִילְצֶר (שיש מאייתים את שמו גְּיוּלָה צִילְצֶר), הייתה זו שניהלה את העיזבון של בעלה לאחר מותו בשנת 1969. הארכיון הגיע לספרייה הלאומית ב-2002, שנה לאחר מותה של מרי. החומר העשיר שבארכיון מכיל בין היתר, תעודות אישיות, תצלומים, התכתבות עם אישים שונים, יצירות ספרות, ציורים ואיורים. באמצעות חומר זה נוכל להתחקות אחר חייו ויצירתו של האמן.

מרבית הציורים בארכיון הם ליתוגרפיות. להבדיל מציור, ליתוגרפיה אחת יכולה להתקיים ביותר מעותק מקורי אחד. עשיית שכפולים בעזרת השיטה הליתוגרפית כרוכה במאמץ. לכן, כל השכפולים הם מעשה ידי אותו האומן שהשתמש באותה אבן עליה הוא צייר כדי ליצור את כל השכפולים. לעומת זאת, לרפרודוקציות אין ערך של מקור.

 

"אופיום" מאת דיולה צילצר, ליתוגרפיה
"אופיום" מאת דיולה צילצר, ליתוגרפיה

 

דיולה צילצר נולד ב-1898 בעיר הבירה של הונגריה, בודפשט. צילצר היה צאצא למשפחת אומנים שכללה, בין היתר, את צייר חצר המלך הבווארי אנטל צילצר, את הפסלת היינלקה צילצר ואת הצייר המודרני פרידיש פרנק.

מאז שזכר את עצמו התעניין צילצר בהמצאות טכנולוגיות. אהבותיו הגדולות היו המכונות.

תעודה מהמוזיאון הטכנולוגי ההונגרי המלכותי שניתנה לדיולה זילצר על סיום קורס מפעילי מנועי גז בשנת 1920
תעודה מהמוזיאון הטכנולוגי ההונגרי המלכותי שניתנה לדיולה זילצר על סיום קורס מפעילי מנועי גז בשנת 1920

ב-1917, יחד עם עוד שניים מחבריו, טרוצר ומינץ, עבד צילצר לפתח טורפדו נשלט בעזרת גלי רדיו. בזמן המהפכה הרוסית, הצבא הרוסי העמיד מפעל לרשותם של שלושת הצעירים במטרה לבנות את המודל שלהם ולייצרו לשימוש צבאי, אך הרעיון לא יצא לפועל. המודל הפך לפטנט חשאי גרמני ומאוחר יותר שימש כבסיס לחידושים טכנולוגיים, כגון החייגן של מכשירי הטלפונים ומערכת השליטה של טילים שפותחו במדינות אחרות.

 

הצייר דיולה צילצר בחדר עבודתו, צילום: אנדרה קרטס
הצייר דיולה צילצר בחדר עבודתו, צילום: אנדרה קרטס

 

בהיותו יהודי, לא יכול היה צילצר להמשיך את לימודיו האקדמיים בהנדסת מכונות עקב הנומרוס קלוזוס. ב-1919 הוא ברח מפני הטרור של לאומנים הונגרים לעיר טְרִיאֶסְטָה שבאיטליה. שם, לצד הנהגת בית חרושת שפתח עם שותפיו, החל לצייר. כתוצאה מכך הלך ללמוד ציור במינכן בבית ספרו של הצייר הגרמני המפורסם האנס הופמן בין השנים 1923-1922.

צילצר, שהצטייד בתעודה מעידה על היותו נוצרי בטריאסטה, שב לבודפשט ונרשם לאקדמיה לאומנויות ב-1924. כשנודע לסגל האקדמי, כי הוא ממוצא יהודי, הודח מהאקדמיה "כחסר כישרון". על אף השפלה זו, פרסם את אוסף הליטוגרפיות שלו בשם "קליידוסקופ" (Kaleidoskop) ב-1924. פרסום זה חולל הצלחה רבה שאפשרה לו לעזוב סופית את הונגריה. הוא חי בפריז בין השנים 1932-1924, שם הוא עבד עבור כתב העת Clarté והעיתון היומי L'Humanité הצרפתיים ששימשו את המפלגה קומוניסטית בצרפת. הוא היה חברו של הסופר והפובליציסט הצרפתי אנדרי ברביוס.

החל מ-1929 יצירותיו של צילצר נושאים אופי אנטי-פשיסטי המופנה כנגד משטריהם של היטלר ושל מוסוליני. ב-1932 הציג בתערוכה באמסטרדם את האלבום "גז" (Gaz), אלבום שכולו מחאה בשימוש בגז כאמצעי לחימה נגד אוכלוסייה אזרחית. באותה שנה, בעקבות ההצלחה, האוסף הוצג גם בארה"ב.

צילצר, אומן סוציאליסט שסבל מאנטישמיות מאז צעירותו, הביע את השקפת עולמו ודעותיו הפוליטיות בציוריו. הוא הקדים את זמנו והציג את זוועות מלחמת עולם הראשונה כאזהרה למלחמה עתידית אליה השלטונות הפשיסטיים עלולים להוביל כבר בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20.  האלבומים "קליידוסקופ" ו"גז" שפורסמו ב-1924 וב-1932 עוסקים בנושא זה. מעבר לכך, מרשימים ציוריו המבקרים את אכזריותה של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, כמו ציורי מחנות הריכוז שלו מתחילת שנות השלושים.

 

תמונת השער של האלבום "קליידוסקופ" מאת דיולה צילצר, שנת 1924
תמונת השער של האלבום "קליידוסקופ" מאת דיולה צילצר, שנת 1924

 

גז - מאת דיולה צילצר
אחד האיורים מהאלבום "GAZ" של זילצר מ -1934

 

מחנות ריכוז הם אינם המצאה של המנגנון הנאצי בגרמניה. המחנות שהקימו הבריטים בדרום אפריקה בזמן מלחמת הבורים שראשיתה בסוף המאה ה-19 ואף הגוּלאַג הרוסי כמערכת עונשין באמצעות עבודת כפייה, קדמו לכך. מחנה הריכוז הראשון בשטחי גרמניה הוקם בדכאו לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 ונועד למתנגדים לשלטון הנאצי ולאנשים מקבוצות חברתיות לא רצויות, כגון מחוסרי בית, הומוסקסואלים וכו'.

 

צילצר דיולה: איור של מחנה ריכוז משנת 1933
צילצר דיולה: איור של מחנה ריכוז משנת 1933

 

שני איורים של מחנות ריכוז משנת 1933. האיור התחתון שימש כעמוד השער של הספרון "נשים וילדים תחת צלב הקרס" שהוא אוסף ידיעות ודוחות עובדתיים על הטרור והדיכוי ברייך השלישי שהתפרסם בשפה האנגלית ב-1936 בניו-יורק, ארה"ב.
שני איורים של מחנות ריכוז משנת 1933. האיור התחתון שימש כעמוד השער של הספרון "נשים וילדים תחת צלב הקרס" שהוא אוסף ידיעות ודוחות עובדתיים על הטרור והדיכוי ברייך השלישי שהתפרסם בשפה האנגלית ב-1936 בניו-יורק, ארה"ב.

 

צילצר, שהשתייך לזרם האקספרסיוניסטי, מחה בגלוי ובזעם נגד האידאולוגיה הפשיסטית וקרא להתאגדות נגד האימה הנאצית על ידי פרסום ציורים אלה כבר ב-1933.

"שיחת השלום" של היטלר הקורא למלחמה. קריקטורה משנת 1934
"שיחת השלום" של היטלר הקורא למלחמה. קריקטורה משנת 1934

 

"הבה נחלק אותו" - מוסוליני והיטלר מתחלקים. 1935
"הבה נחלק אותו" – מוסוליני והיטלר מתחלקים. 1935

ב-1932 צילצר עבר לגור בארה"ב, הוא טייל לאורכה ולרוחבה של מדינתו המאמצת במשך שנה שלמה, והמשיך לצייר.

מכתב המלצה מבניו של ג 'פ. פוטנאם שנמסר לזילזר בנוגע לאזרחותו בארה"ב. 1934
מכתב המלצה מבניו של ג 'פ. פוטנאם שנמסר לזילזר בנוגע לאזרחותו בארה"ב. 1934

 

כרטיס ביטוח הלאומי האמריקני של צילצר דיולה
כרטיס ביטוח הלאומי האמריקני של צילצר דיולה

 

גיולה זילצר ככל הנראה בסוף שנות ה -30
גיולה זילצר ככל הנראה בסוף שנות ה -30

ב-1939 עבר להוליווד, שם הוא עבד בתעשיית הקולנוע. שם, כמנהל אומנותי, עיצב סטים של סרטים מפורסמים. לצד פעילותו בתחום הקולנועי, הוא המשיך לתרום לפטנטים אחדים, כגון ה-Visi-Recorder, ספר צעצוע לילדים וחניה תת קרקעית עם מקלט.

מערך במה שתוכנן וצויר על ידי צילצר עבור סרט הקולנוע "חייו המאושרים הקצרים של פרנסיס מקומבר"
מערך במה שתוכנן וצויר על ידי צילצר עבור סרט הקולנוע "חייו המאושרים הקצרים של פרנסיס מקומבר"

 

ספר צעצועים עם פטנט לילדים שעיצב צילצר
ספר צעצועים עם פטנט לילדים שעיצב צילצר

 

אזור חניה תת-קרקעי סלילי עם מקלט שתכננו על ידי דיולה צילצר, קובאץ' ווויליגר
אזור חניה תת-קרקעי סלילי עם מקלט שתכננו על ידי דיולה צילצר, קובאץ' ווויליגר

 

גרסה אחרת של אותו מקלט כמו שלמעלה. נקראה "חניון מוגן מהתקפות אוויריות"
גרסה אחרת של אותו מקלט כמו שלמעלה. נקראה "חניון מוגן מהתקפות אוויריות"

 

הלוגו של ה-VISI RECORD, פטנט מאת צילצר
הלוגו של ה-VISI RECORD, פטנט מאת צילצר

 

תעודת חבר המכון לממציאים אמריקאים שניתנה לדיולה צילצר
תעודת חבר המכון לממציאים אמריקאים שניתנה לדיולה צילצר בשנת 1940

בתום מלחמת העולם השנייה ביקר צילצר באירופה והסתובב בפריז ובבודפשט עד 1950. ב-1954 הוא עבר למקום מגוריו הסופי, ניו יורק כדי להתמחות בהכנת חיתוכי עץ צבעוניים ושיטות חדשות של הדפסת סטנסילים. בניו יורק הוא עבד עבור רשתות הטלוויזיה NBC ו-Cinerama, המשיך לצייר ולערוך תערוכות פרטיות בין השנים 1960-1963. היו לו גם ניסיונות לכתיבת פרוזה, כגון הנובלה "חף מפשע באמריקה" וכו'.

 

ציור שמן מאת דיולה צילצר
ציור שמן מאת דיולה צילצר

 

דיולה צילצר באטלייה שלו בערך ב- 1943
דיולה צילצר באטלייה שלו בערך ב- 1943

 

לאורך חייו הסוערים הכיר והתכתב דיולה צילצר עם אנשי שם רבים מתקופתו, ביניהם הסופר והפובליציסט אפטון סינקלר, הבמאי הצרפתי ז'אן ויגו, הצייר המקסיקני דייגו ריברה והצייר היפני מונקטה שיקו, שחקן הקולנוע גריגורי פק, הסופרים רומן רולן ואיליה ארנבורג, הפסל הרומני קונסטנטין ברינקוש, הפייטן ההונגרי יוז'ף אטילה, אלי ויזל ועוד רבים. גם המדען אלברט איינשטיין זכה לקבל מצילצר עצמו אוסף ציורים. על כן מעיד מכתב התודה שאיינשטיין כתב לאומן בעת תחילת הפלגתו בספינה מבלגיה ב-26.03.1933.

רישומים באתר "My Heritage" מצביעים על כך שדיולה היה נשוי לאירנה פ' קלוג. לאחר גירושיהם הוא התחתן עם מרי (פוקס) פיטייל. מרי פגשה את דיולה בארצות הברית, לשם עברה לאחר מות בעלה הראשון קלמן פיטייל, שנפל במהלך מלחמת העצמאות של ישראל בשנת 1948. מידע זה מבוסס על טניה רובינשטיין-הורוביץ מדיסלדורף, גרמניה. אביה של טניה היה בן דודו של קלמן פיטייל.

 

Henry Miller
"… אני שמח שמצאת אישה – אישה אמיתית! …." כותב הנרי מילר לצילצר בשנת 1956. נכתב כנראה בקשר למרי

הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון דיולה צילצר התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים