לו הייתי ממזרה

קשה לנו לתפוס שאדם נענש על לא עוול בכפו אבל זה בדיוק מה שקורה לאנשים שברשימה השחורה שאף אחד לא מדבר עליהם: הממזרים

רבקה נריה בן-שחר
10.05.2018
מתוך מיצב הוידאו ארט ממזרים: סימון ומחיקה
בעקבות הספר: ממזרים: סימון ומחיקה. עורכות: נורית יעקבס-ינון ואמילי ד' בילסקי

מדפסת הלייזר במשרד הממשלתי פועלת במהירות, ופולטת ערימת דפים לבנים ועליהם שמות. הם לא מסודרים לפי א-ב ולכן אני צריכה לעבור על כולם, אחד אחד, לאט לאט, כדי לחפש, כדי לדעת את האמת. בעמ' 17 למטה אני רואה את השם שלי, ו… התעוררתי. חלום הזוועה הזה, הסיוט הזה, ליווה אותי בימים ובלילות כשקראתי את הספר. לא, אינני ממזרת. אך גם אם הייתי, לא היו נותנים לי גישה לרשימה השחורה ההיא. אני תוהה אם סוללה של עורכי דין היתה מצליחה למחוק ממנה את שמי. כנראה שלא.

"ממזר", או בשימוש הנפוץ יותר "איזה ממזר אתה" משמש בשיח הישראלי היומיומי כקללה נפוצה. מעטים עוצרים כדי לחשוב מהי משמעות המילה, ויותר מזה: מה זה אומר להיות ממזר. הספר המצמרר "ממזרים: סימון ומחיקה" מציף סוגיה שרבים מעדיפים להכחיש או להעלים – מסתובבים ביננו ממזרים רבים. זו לא קללה אלא עובדה. אנשים שלא חטאו במאומה ולא עשו רע לאיש, מקבלים עונשים בלתי נתפסים.

"בימינו אין כמעט ממזרים, משום שהרבנים עושים ככל שביכולתם כדי להקל ולפתור מקרים פרטניים. ואם ישנם ממזרים, מדובר במספר זניח", בדברים אלו פתחה נורית יעקובס-ינון, את מאמרה. הסכמתי איתה לגמרי, עד שהרגשתי את הצמרמורת בהמשך הקריאה. עד שהבנתי שיש הרבה ממזרים, ושהרבנים עושים ככל יכולתם כדי להגן על מה שהם תופסים כראוי וכנכון, שזו ההלכה בפרשנותה המקפידה ביותר.

אז מה זה באמת ממזר (או ממזרת)? אדם שנולד כתוצאה מיחסים האסורים בתורה (ויקרא י"ח) שהעונש עליהם הוא כרת (מיתה בידי שמים): יחסים בין קרובי משפחה, ויחסים של אשת איש (הנשואה כדת משה וישראל) עם יהודי שאינה נשואה לו. אז מה הבעיה להיות ממזר? בפשטות, הרשומים באותה רשימה סודית לא יכולים להתחתן עם מי שירצו. אחת הזכויות האנושיות הבסיסיות ביותר נגזלת מהן. ממזרים יכולים להתחתן רק עם ממזרים אחרים, או עם גרים. הממזרות הזו עוברת בירושה ונמשכת לנצח.

מעבר לסוגיית הממזרים עצמם, יש כאן סוגיה נוספת שיכולה להיות רלבנטית לכל אחת מאתנו, שנישאה או תינשא כדת משה וישראל. כיוון שהדרך לגירושים עוברת בבית הדין הרבני, ישנן תופעות רבות של גברים המעכבים את מתן הגט, בעידוד בתי הדין. הנשים, שרוצות להמשיך ולשקם את חייהן לא יכולות ללדת ילדים כיוון שהילדים הללו יהיו ממזרים. ישנם מקרים שהגבר ממשיך את חייו וחי באושר עם רווקה אחרת, בעודו מעגן את אשתו. הילדים החדשים שלו לא יהיו ממזרים, הילדים החדשים של אשתו (החוקית), דווקא כן.

קשה לנו לתפוס שאדם נענש על לא עוול בכפו. ואכן, בכל הדורות חכמים ניסו בדרכים שונות להקל ולהעלים עין. "משפחה שנטמעה – נטמעה". לא סימנו, לא רדפו, לא רשמו, לא הצביעו. הספר מציג מאמרים הלכתיים מפורטים המתארים את הפסיקות בענין זה. שני שינויים גדולים קרו בעשורים האחרונים. הקמת מדינת ישראל והתפתחות טכנולוגית. במדינת ישראל, שבה רוב חילוני, כפופים כל האזרחים להלכה הדתית, בגישתה המחמירה. ההתפתחות הטכנולוגית הובילה לכך שאם פעם משפחה שהיה בה ממזר עברה לעיירה מרוחקת שבה איש לא הכיר אותה ונטמעה, היום זה בלתי אפשרי. תעודת הזהות הדיגיטלית שלנו רודפת אותנו בכל מקום. מה התוצאה? ילדים שחיים בשקר ובפחד, נשים שמפילות עוברים בריאים כדי שלא יהיו ממזרים, עגונות ומסורבות גט שמאבדות את שנות הפוריות שלהן בתחנונים בבתי הדין.

ש"י עגנון, ביצירה "והיה העקוב למישור", בחר להשאיר את דמותו מנשה חיים הכהן (!) לחיות כל חייו בין מצבות בית הקברות, כדי שילדיה של אשתו לא יהפכו לממזרים. (מאמרו של פרידלנדר בספר עוסק בכך). עגנון, כדרכו, הציב מראה החושפת את החברה ללא כחל וסרק. האם זה הפתרון שהיינו רוצים? האם זו הדרך הנכונה להתמודד עם הממזרות? ואני קוראת את המאמרים, מתבוננת במיצגי האומנות, ומחשבה אחת מנקרת בראשי שוב ושוב: "לו הייתי ממזרה, לו הייתי ממזרה, לו הייתי ממזרה". מה הייתי עושה? אנה הייתי באה? איך הייתי מתמודדת עם המחלה הגנטית הזו שהתחילה ממני ותמשיך עד סוף כל הדורות?

הספר הוא נקודת הפתיחה שלנו. הסוגיה כבר כאן, מוצפת, בוערת, כואבת. אני מבקשת שכל אחד וכל אחת ישאלו את עצמם בפשטות ובכנות מה היו עושים לו היו ממזרים, ועם הצמרמורת הזו כולנו נתגייס לפעולה ונשנה את המציאות.

ד"ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, חוקרת אורחת באוניבסיטת הרווארד ובמכון הדסה ברנדייס.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation