לו הייתי ממזרה

קשה לנו לתפוס שאדם נענש על לא עוול בכפו אבל זה בדיוק מה שקורה לאנשים שברשימה השחורה שאף אחד לא מדבר עליהם: הממזרים

מתוך מיצב הוידאו ארט ממזרים: סימון ומחיקה

בעקבות הספר: ממזרים: סימון ומחיקה. עורכות: נורית יעקבס-ינון ואמילי ד' בילסקי

מדפסת הלייזר במשרד הממשלתי פועלת במהירות, ופולטת ערימת דפים לבנים ועליהם שמות. הם לא מסודרים לפי א-ב ולכן אני צריכה לעבור על כולם, אחד אחד, לאט לאט, כדי לחפש, כדי לדעת את האמת. בעמ' 17 למטה אני רואה את השם שלי, ו… התעוררתי. חלום הזוועה הזה, הסיוט הזה, ליווה אותי בימים ובלילות כשקראתי את הספר. לא, אינני ממזרת. אך גם אם הייתי, לא היו נותנים לי גישה לרשימה השחורה ההיא. אני תוהה אם סוללה של עורכי דין היתה מצליחה למחוק ממנה את שמי. כנראה שלא.

"ממזר", או בשימוש הנפוץ יותר "איזה ממזר אתה" משמש בשיח הישראלי היומיומי כקללה נפוצה. מעטים עוצרים כדי לחשוב מהי משמעות המילה, ויותר מזה: מה זה אומר להיות ממזר. הספר המצמרר "ממזרים: סימון ומחיקה" מציף סוגיה שרבים מעדיפים להכחיש או להעלים – מסתובבים ביננו ממזרים רבים. זו לא קללה אלא עובדה. אנשים שלא חטאו במאומה ולא עשו רע לאיש, מקבלים עונשים בלתי נתפסים.

"בימינו אין כמעט ממזרים, משום שהרבנים עושים ככל שביכולתם כדי להקל ולפתור מקרים פרטניים. ואם ישנם ממזרים, מדובר במספר זניח", בדברים אלו פתחה נורית יעקובס-ינון, את מאמרה. הסכמתי איתה לגמרי, עד שהרגשתי את הצמרמורת בהמשך הקריאה. עד שהבנתי שיש הרבה ממזרים, ושהרבנים עושים ככל יכולתם כדי להגן על מה שהם תופסים כראוי וכנכון, שזו ההלכה בפרשנותה המקפידה ביותר.

אז מה זה באמת ממזר (או ממזרת)? אדם שנולד כתוצאה מיחסים האסורים בתורה (ויקרא י"ח) שהעונש עליהם הוא כרת (מיתה בידי שמים): יחסים בין קרובי משפחה, ויחסים של אשת איש (הנשואה כדת משה וישראל) עם יהודי שאינה נשואה לו. אז מה הבעיה להיות ממזר? בפשטות, הרשומים באותה רשימה סודית לא יכולים להתחתן עם מי שירצו. אחת הזכויות האנושיות הבסיסיות ביותר נגזלת מהן. ממזרים יכולים להתחתן רק עם ממזרים אחרים, או עם גרים. הממזרות הזו עוברת בירושה ונמשכת לנצח.

מעבר לסוגיית הממזרים עצמם, יש כאן סוגיה נוספת שיכולה להיות רלבנטית לכל אחת מאתנו, שנישאה או תינשא כדת משה וישראל. כיוון שהדרך לגירושים עוברת בבית הדין הרבני, ישנן תופעות רבות של גברים המעכבים את מתן הגט, בעידוד בתי הדין. הנשים, שרוצות להמשיך ולשקם את חייהן לא יכולות ללדת ילדים כיוון שהילדים הללו יהיו ממזרים. ישנם מקרים שהגבר ממשיך את חייו וחי באושר עם רווקה אחרת, בעודו מעגן את אשתו. הילדים החדשים שלו לא יהיו ממזרים, הילדים החדשים של אשתו (החוקית), דווקא כן.

קשה לנו לתפוס שאדם נענש על לא עוול בכפו. ואכן, בכל הדורות חכמים ניסו בדרכים שונות להקל ולהעלים עין. "משפחה שנטמעה – נטמעה". לא סימנו, לא רדפו, לא רשמו, לא הצביעו. הספר מציג מאמרים הלכתיים מפורטים המתארים את הפסיקות בענין זה. שני שינויים גדולים קרו בעשורים האחרונים. הקמת מדינת ישראל והתפתחות טכנולוגית. במדינת ישראל, שבה רוב חילוני, כפופים כל האזרחים להלכה הדתית, בגישתה המחמירה. ההתפתחות הטכנולוגית הובילה לכך שאם פעם משפחה שהיה בה ממזר עברה לעיירה מרוחקת שבה איש לא הכיר אותה ונטמעה, היום זה בלתי אפשרי. תעודת הזהות הדיגיטלית שלנו רודפת אותנו בכל מקום. מה התוצאה? ילדים שחיים בשקר ובפחד, נשים שמפילות עוברים בריאים כדי שלא יהיו ממזרים, עגונות ומסורבות גט שמאבדות את שנות הפוריות שלהן בתחנונים בבתי הדין.

ש"י עגנון, ביצירה "והיה העקוב למישור", בחר להשאיר את דמותו מנשה חיים הכהן (!) לחיות כל חייו בין מצבות בית הקברות, כדי שילדיה של אשתו לא יהפכו לממזרים. (מאמרו של פרידלנדר בספר עוסק בכך). עגנון, כדרכו, הציב מראה החושפת את החברה ללא כחל וסרק. האם זה הפתרון שהיינו רוצים? האם זו הדרך הנכונה להתמודד עם הממזרות? ואני קוראת את המאמרים, מתבוננת במיצגי האומנות, ומחשבה אחת מנקרת בראשי שוב ושוב: "לו הייתי ממזרה, לו הייתי ממזרה, לו הייתי ממזרה". מה הייתי עושה? אנה הייתי באה? איך הייתי מתמודדת עם המחלה הגנטית הזו שהתחילה ממני ותמשיך עד סוף כל הדורות?

הספר הוא נקודת הפתיחה שלנו. הסוגיה כבר כאן, מוצפת, בוערת, כואבת. אני מבקשת שכל אחד וכל אחת ישאלו את עצמם בפשטות ובכנות מה היו עושים לו היו ממזרים, ועם הצמרמורת הזו כולנו נתגייס לפעולה ונשנה את המציאות.

ד"ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, חוקרת אורחת באוניבסיטת הרווארד ובמכון הדסה ברנדייס.

שירה | שירים חדשים מאת יובל פז, ריקי כהן, עפרה קליגר ונעמה ארז

בְּיוֹם רְבִיעִי יוֹרֶה בַּאֲוִיר / בְּיוֹם חֲמִישִׁי פּוֹגֵעַ בּוּל / בְּיוֹם שִׁשִּׁי קָשֶׁה לְהֵרָדֵם

אלה אמיתי סדובסקי, "1. המפל 2. המאוורר 3. החולצה", 2014 , שמן, אקריליק ואריגים על בד, 166x210

.

יובל פז

שיר ילדים

בְּיוֹם רִאשׁוֹן כּוֹאֵב לוֹ הָרֹאשׁ
בְּיוֹם שֵׁנִי כּוֹאֶבֶת הַבֶּטֶן
בְּיוֹם שְׁלִישִׁי כּוֹאֵב הַפֶּה וּמְגָרֵד בַּטוּסִיק
בְּיוֹם רְבִיעִי כּוֹאֶבֶת הָאֹזֶן
בְּיוֹם חֲמִישִׁי כּוֹאֲבוֹת הָרַגְלַיִם
בְּיוֹם שִׁשִּׁי כּוֹאֲבוֹת הַשִּׁנַּיִם
וּבְיוֹם שַׁבָּת הוּא נוֹלָד מֵחָדָשׁ
הַחִיּוּךְ מַפְצִיעַ כְּמוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ בִּקְצֵה עָנָן
בְּיוֹם שַׁבָּת הוּא קָם וְרוֹצֶה לָלֶכֶת לַגַּן.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן כּוֹאֵב לוֹ הַגָּרוֹן
בְּיוֹם שֵׁנִי כּוֹאֶבֶת הַיָּד
בְּיוֹם שְׁלִישִׁי כּוֹאֵב הַגַּב וְדָם יוֹרֵד מֵהָאַף
בְּיוֹם רְבִיעִי כּוֹאֶבֶת הַצִּפֹּרֶן
בְּיוֹם חֲמִישִׁי כּוֹאֲבוֹת הָעֵינַיִם
בְּיוֹם שִׁשִּׁי כּוֹאֲבוֹת הַבִּרְכַּיִם
וּבְיוֹם שַׁבָּת הוּא שׁוֹכֵחַ הַכֹּל
הַחִיּוּךְ עוֹלֶה כְּמוֹ נִיחוֹחַ בֹּקֶר אַחֲרֵי לֵיל סְעָרָה
בְּיוֹם שַׁבָּת הוּא קָם וְרוֹצֶה לָלֶכֶת לַגַּן.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן כּוֹאֵב לוֹ הַלֵּב
בְּיוֹם שֵׁנִי הַמַּצְפּוּן מֵעִיק
בְּיוֹם שְׁלִישִׁי מְקַבֵּל הוֹרָאוֹת וּמִתְאַמֵּן עַל יָבֵשׁ
בְּיוֹם רְבִיעִי יוֹרֶה בַּאֲוִיר
בְּיוֹם חֲמִישִׁי פּוֹגֵעַ בּוּל
בְּיוֹם שִׁשִּׁי קָשֶׁה לְהֵרָדֵם
וּבְיוֹם שַׁבָּת הוּא מוּצָף בִּדְמָעוֹת
הַחִיּוּךְ יוֹצֵא כְּמוֹ נִצּוֹל מִבֵּין הַהֲרִיסוֹת
בְּיוֹם שַׁבָּת הוּא קָם עָצוּב שֶׁמָּחָר יוֹם רִאשׁוֹן.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן הוּא קָם וְרוֹצֶה לָלֶכֶת לַגַּן.

 

יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו 'תן למפלצות בשקט' ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2013.

 

ריקי כהן


אֲנִי לוֹקַחַת אֶת הַמִּלָּה לְבַד
וּפוֹרַעַת בָּהּ
נוֹשֶׁפֶת לָהּ בַּנִּקּוּד
מְבוֹדֶדֶת לָמֵד מִן הַבַּד
וּמְנִיחָה לָהּ לִרְקֹד
בְּלִי אַף אֶחָד.

אֵין לְבַד בָּעוֹלָם כְּלָל.

 

פרקים

זֶה שָׁנִים
שֶׁאַתָּה וַאֲנִי חוֹלְקִים בִּמְלֶאכֶת הַחַיִּים
אֲנִי זוֹלֶגֶת מִלִּים
אַתָּה מְקַפֵּל וּמַכְנִיס לַאֲרוֹן
הַמַּאֲכָלִים שֶׁלִּי מְלוּחִים לְךָ
אַתָּה מְכַלֶּה אוֹתָם רַק בְּהֵחָבֵא

אַתָּה מְתַעֵב אֶת הָאוֹר
אֶת הַשִּׁיר הָאַחֲרוֹן
כָּתַבְתִּי בָּעֵט עַל פֶּרֶק יָדִי הַפְּנִימִי
בַּחֲשַׁאי, בַּחֹשֶׁךְ
שׁוּרָה לִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּמְנוּ

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי הָיְתָה כְּתֹבֶת
דְּמוּתְךָ שְׁזוּרָה בַּשּׁוּרָה
לְלֹא הַפְרָדָה
עוֹר אֶל עוֹר דִּבֵּר

כָּתַבְתִּי.

 

לא

לֹא כְּשֶׁלַּיְלָה מֵגִיחַ
נוֹשֵׁף בָּעוֹלָם
וּבוֹלֵעַ

לֹא בְּקוּמִי
כְּשֶׁאוֹרְיוֹם מְפַלֵּחַ רִצּוּד חֲלוֹם
חוֹבֵט בַּתְּרִיסִים
הַהַכָּרָה הַסְּתוּרָה
נֶאֱבֶקֶת לְהָגִיפוֹ

לֹא בְּמִרְדַּף הַשָּׁעוֹת הַנּוֹקְפוֹת
טוֹמְנוֹת חֶדְלוֹנָן
אֵינְתַּכְלִיתָן
וְכָל הַמַּעֲשִׂים
לֹא דַּי בָּהֶם
לִשְׁכֹּחַ

אֵיךְ נִשְׁמַטְתְּ
בְּבֹקֶר יוֹם שַׁבָּת
הָעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה בְּאוֹגוּסְט
בְּשִׁבְתֵּךְ לִשְׁתּוֹת קָפֶה
(הִסְפַּקְתְּ כְּמַחֲצִית)
אֶל מַצַּע הָעֵץ בַּכִּסֵּא שֶׁלִּימִינֵךְ
וְלִבֵּךְ חָדַל.

 

ריקי כהן היא משוררת, כותבת סיפורת קצרה, עורכת. פרסמה את ספר השירה 'ערמה מלוכלכת בכל חדר' (ספרא, 2014, בתמיכת קרן רבינוביץ), ערכה את אסופת הסיפורים הקצרים 'אצלכם זה בוכה' (בוקסילה, 2014) ואת אסופת השירה והצילום 'את לא נולדת אישה' (מרום תרבות ישראלית, 2016, בתמיכת אקו"ם). פרסמה שירה וסיפורת בכתבי העת 'מעבורת', 'שבו', 'עיתון 77', 'ננופואטיקה', 'משיב הרוח', 'גג'.

 

עפרה קליגר


הָאַיִן יוֹדֵעַ אֶת סוֹד גֵּאוּת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר טֶרֶם נוֹלְדוּ,
אֵלֶּה הַחוֹבְטִים בִּשְׁנָתוֹ שֶׁל אָדָם וּבוֹרְאִים גְּבִישִׁי יֵשׁ.


אָדָם מְדַמֶּה לְהַכִּיר בְּחוּשָׁיו אֶת הָעוֹלָם,
אֲבָל בִּתְבוּנָתוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם טוֹמֵן לוֹ מַלְכֹּדֶת,
וְכִי הָאֵין וְהַיֵּשׁ יַחְבְּטוּ בּוֹ גַּם אִם יִשָּׂא פָּנָיו
אוֹ אִם יִזְחַל עַל גְּחוֹנוֹ.
יָד סְמוּיָה תָּטִיל נִיצוֹצוֹת לַפַּכִּים הַקְּטַנִּים שֶׁל חַיָּיו
לְהַבְעִיר בָּהֶם אֵשׁ מָרָה.


אָדָם עוֹבֵר בְּמִנְהָרָה אֲפֵלָה נוֹהֶרֶת לְפָנָיו וְהוּא יוֹדֵעַ:
תִּקְוָה תַּשְׁחִיל אֶת חֲרוּזֵי הָאַיִן לְמַחְרֹזֶת חַיָּיו.

 

עפרה קליגר, ילידת 1946, עסקה בהוראת ספרות 35 שנים. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרונים בהם: 'מילים מתוך שטח הפקר של געגוע' (הקיבוץ המאוחד, 2012), 'להיות יש בעולם' (הקיבוץ המאוחד,2017).

 

נעמה ארז

אמי

שָׁבוּעַ שָׁלֵם סִדְּרָה אִמִּי אֲרוֹנוֹת
בַּחֲדַר טִפּוּל נִמְרָץ
כְּשֶׁהִיא מֻרְדֶּמֶת וּמֻנְשֶׁמֶת.
יָדֶיהָ טִיְּלוּ בֵּין הַמַּדָּפִים מְקַפְּלוֹת אֶת הַחֻלְצוֹת
מַחְלִיקוֹת עַל הַסְּדִינִים
בִּמְסִירוּת.
וּכְשֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ
הֵן הָיוּ כְּחֻלּוֹת וּפִיהָ
הֵפִיק "אֱנוֹשׁ, כֶּחָצִיר יָמָיו; כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כֵּן יָצִיץ.
כִּי רוּחַ עָבְרָה-בּוֹ וְאֵינֶנּוּ; וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ."
וְשָׁמַעְתִּי כִּי אָבִיהָ הַמֵּת הִדְהֵד לָהּ מֵאֵי שָׁם:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ– אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמַד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשַׁב".
וּמִי אֲנִי בֵּינֵיהֶם? וּמָה אֲנִי וּמַעֲשַׂי?
אֲפִלּוּ אָזְנַי כָּבְדוּ מִשְמֹעַ.

 

נעמה ארז היא משוררת וסופרת, מטפלת בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית, ועורכת את כתב העת המקוון 'נתיבים'.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

בעבודה | כתם לידה, ידידות ובדידות בקטע מרומן בכתובים

"עכשיו לכי צאי אל הרחוב בכלי דם חשופים וכל מי שיביט בפנייך יוכל לראות בהם חיים שלמים של עלבון, אמר לה דוקטור גליקר, רופא העור, הגבר היפה הזה." קטע מתוך 'נפילת סוכר', רומן בכתובים מאת אוריאן זכאי

אן בן-אור, "הביקור", שמן על פשתן, 120X100 ,2011

.

מאת אוריאן זכאי

.

דר נולדה עם כתם לידה גדול שפרץ מן החלק העליון של צווארה ושטף את הלחי הימנית כולה כמעט, עד שהתפתל סביב שמורת עינה, כמו סימן שאלה אדום. זה היה כתם בצבע יין שלא הגיב לטיפול בלייזר. כתם פורט ויין היה המונח הרפואי, כאילו היה הכתם כה מתוק ומשכר שאפשר לדבר עליו רק באנגלית. כיום יש תינוקות שכתמם הוסר כמעט לחלוטין לפני שהלכו לגן, לבית הספר, לצבא, לאוניברסיטה, לרחוב. אבל הטיפולים האלה לא היו זמינים כשהיא הייתה תינוקת, ועל כל פנים הכתם שלה היה מעשרים האחוזים האדישים לטיפול בלייזר, אולי משום שהגיעה לזה מאוחר מדי. עכשיו לכי צאי אל הרחוב בכלי דם חשופים וכל מי שיביט בפנייך יוכל לראות בהם חיים שלמים של עלבון, אמר לה דוקטור גליקר, רופא העור, הגבר היפה הזה.

ניתן היה למרוח מייק־אפ על בסיס מים על הכתם ולקוות לטוב. היו שנים שעשתה את זה, אחרי הצבא, באוניברסיטה. זה היה אחרי שהלכה לדוקטור גליקר. קצינת הח"ן בצבא סיפרה לה עליו. אחייניתה של הקצינה נולדה "עם בדיוק אותו הכתם." בדיוק. חן, קראו לילדה הזאת, אחייניתה של קצינת הח"ן. כזאת קטנטונת, וזרוע הברזל הענקית כבר שרפה את הפנים הרכים שלה. כתמי יין הפורט לא נעלמים לגמרי בדרך כלל. לעיתים הם אף שבים וצומחים ואז צריך לטפל שוב. "אנחנו רוצים להבהיר," אמר דוקטור גליקר, "להבהיר כך שברחוב לא ישימו לב, שיראו רק מקרוב מאוד." אחרי עשרים ושלושה טיפולים דוקטור גליקר נכנע. הכתם היה כעת מכוסה בהרות לבנות ולכן פראי ומוזר אף יותר. "הבטתי בגבר היפה הזה והוא היה עצוב מאוד," סיפרה דר לאנטואנט, "הייתי יותר מכוערת ממה שהייתי קודם." והוא אמר, "אני מצטער מאוד," ופתח את מגירת השולחן שלו והוציא משם חוברת הדרכה על איפור לבעלות פגמים אסתטיים חמורים. ואז, בשנות האוניברסיטה, היא מרחה מייק־אפ. הייתה הולכת על המדשאות בשמש. איש לא ראה. והיה בזה משום תענוג, להסיר את האיפור בערב ולראות את פניה הסודיים הפראיים כפי שהם.

אלו היו שנים של בדידות, שנות האיפור. לא כמו בצבא, כשביום הראשון שלה בלשכת מפקד הבסיס, שלשם נשלחה כי היו לה נתונים גבוהים, כך חשבה, שמעה מבעד לדלת חצי פתוחה את אלוף המשנה אומר לקצין השלישות, "מה הבאת לי, חיים, מה הבאת לי?" אחר כך ביקש כוס תה, וכאשר נכנסה אליו קרא "נורית!" והפקידה הוותיקה נכנסה. "נורית," הוא אמר, "רק את נכנסת אליי, בסדר? בשגרה תתני לה עבודה שצריך לעשות לי בחוץ, טלפונים, יומן, מה שבזין שלך, וכשבאים אח"מים לישיבות תשלחי אותה לאיזה תורנות שלא תשב לי פה." אחר כך גילתה שהגיעה לשם כבדיחה על חשבון מפקד הבסיס, שנהג להתעסק עם כל הפקידות שלו. פעם או פעמיים בשבוע נשלחה לתורנות מטבח כי באו האח"מים.

אחרי כמה חודשים הצליח להיפטר ממנה, והיא הועברה למשרדו של רס"ר המטבח. נורית יצאה ממשרדו של המב"ס ואמרה לה בפנים חמורים, "את עוברת למשרד של בן־עזר מהיום." דר שאלה אם היא רוצה שהיא תגמור קודם להקליד את הדחמ"ר, אבל נורית משכה בכתפיה, "הוא אמר במיידי." הוא אמר מן הסתם, "תעיפי לי את הצורה שלה מכאן במ י י ד י. שתשב בתחת של המטבח, יותר מתאים לה."

"ברוכה הבאה לגן עדן," אמר לה בן־עזר כשנכנסה למשרד הקטן, שאותו יחלקו שניהם במשך ארבעה־עשר החודשים הבאים. הוא קם ועמד בדלת וצעק אל חלל המטבח הענק "אלפבית, תביא לי פעמיים תה," ואליה פנה ואמר, "לאכול, אכלת משהו הבוקר?" היא הנידה בראשה לשלילה, והוא צעק שוב, "וטוסטים ואיזה ביציה." ובשעה ששתתה את התה ואכלה מן הלחם ומן הביצה, הסביר לה על המטבח המסובך. "שתדעי לך שזה המטבח הכי מסובך שהייתי בו," אמר לה, "בגלל זה טחנתי להם את המוח שאני רוצה פקידה בת. את מבינה? ברגיל הייתי מקדם איזה טבח שיש לו קצת שכל להיות העין שלי, אבל כאן זה לא מספיק. כאן צריך פקידה אמיתית. עם ראש." דרך אגב לפי שם המשפחה המעוברת שלה חשב שהיא עירקית, "אבל לא נורא, קיבוצניקית זה גם טוב," גם אם היא כבר לא ממש קיבוצניקית. "בכל זאת יש לך דם של קיבוצניקים," ניחם אותה בן־עזר. לבן־עזר היה ניסיון של עשרים שנה כטבח ורס"ר מטבח בגדודים. הוא היה רגיל לאוהל מטבח שהאכיל כמה עשרות אנשים ולהכנת מנות שטח. כאן זה היה משהו אחר. כאן היה מטבח מפלצתי בגודלו, כאן היו עשרים טבחים שעבדו שבוע שבוע, רובם עם בעיות בבית, וכל יום היה צריך לדבר עם מש"קיות הת"ש שלהם באיזה עניין. וכל יום התייצבו במטבח כעשר תורניות מצוברחות שצריך היה להגיד להן מה לעשות. היה כאן חדר אוכל טירונים, וחדר אוכל סגל, וחדר אוכל קצינים. היו ישיבות אח"מים, ושתיות ושבתות וחגים. בן־עזר הגיע לבסיס רק לפני חודשיים, "ואני כבר מתמוטט," אמר לדר, "אני לא ישן."

מהר מאוד התחיל לקרוא לה הסגנית שלי בפני מי שלא היה שייך ל"משפחת המטבח", כלומר בפני מש"קיות הת"ש והחיילות התורניות. הוא היה אומר למש"קיות הת"ש, "אני מעביר לך את הסגנית שלי, היא תעזור לך," ולחיילות התורניות היה אומר, "הסגנית שלי תסביר לכן מה לעשות." אבל בתוך משפחת המטבח קראו לה "אימא" ולו "אבא". הוא היה אומר לטבח שבא אליו עם בקשה לצאת מוקדם, "תשאל את אימא שלך אם היא מרשה." היא הייתה אומרת לטבח שנרדם ושרף את מגשי הבורקס, "אני אגיד לאבא." החייל הזה, שרון, שכינויו היה אלפבית, ניסה להיגמל באמצעות הגיוס. בימים מסוימים היה נכנס למשרד ואומר, "אימא, אפשר לעשות איתך שיחה?" לפעמים הייתה היא אומרת לו, "שיחה, אלפבית?" והם היו נכנסים למשרד. בן־עזר ידע להיעלם בזמנים האלה.

הזמנים האלה. בצהרי יום שישי אחד הריחה ממשרדה ריח שרוף ויצאה אל המטבח לחפש את מקורו. היא מצאה את אלפבית שרוע למרגלות תנור האפייה הענק, בלי חולצה, על מזרון צבאי חשוף שפרש לו שם, על הרצפה המטונפת, עם חולצת המדים מקומטת מתחת לראשו במקום כרית. בתנור השחירו חמישה מגשי בורקס שהיו מיועדים לארוחת הערב של גדוד הטירונים שנשאר שבת. היא חשבה בהתחלה שקרה לו משהו, אבל מהר מאוד הבינה שהוא נרדם בחום המערפל של התנור. היה עייף. "שרון, שרון," לחשה לאחר שכיבתה את התנור, "קום!" הוא פקח עיניים מבולבלות וראה אותה כורעת לצידו. "יא אללה שלך," אמרה, "איך אתה לא מריח שזה נשרף?" הוא קפץ ופתח את התנור. "יא אללה," אמר, "איזה זין איתי." – "מה נעשה, אלפבית?" אמרה דר. בארוחת שבת יש מנת בשר ושתי תוספות פרווה. לאותו ערב הכינו קוביות בשר בקר ברוטב, אורז פילאף ובורקס תפוחי אדמה. עכשיו הבורקס הלך לעזאזל. דר התעשתה ואמרה בעצב, "טוב, שתהיה רק תוספת אחת." אלפבית, קודר, עיניו תקועות בשחור לועו המעשן של התנור, הפטיר מילים שנשמטו מפיו כמובן מאליו, "לשבת? איך אפשר?" דר התחילה להתרגז, "נו, אבל מה אתה רוצה שנעשה עכשיו? אין לי עוד בורקס עכשיו." זה היה נכון. דר ידעה טוב מאוד מה יש ומה אין במקררים. בצק העלים שקופל למלבני בורקס כל הבוקר נגמר, וכך גם מלית תפוחי האדמה. זה היה יום שישי אחר הצהריים. "בואי," נאנח אלפבית, כאילו היא זו מביניהם שהייתה חסרת תקנה, "נראה מה יש לנו." הם פתחו את מקרר הפרווה שהיה הקטן משלושת מקררי הענק שהיו במטבח ההוא. בתוך המקרר נעמדו השניים בטור ופנו לכל עבר, בדקו מדף אחרי מדף בקפדנות. "טוב," אמר אלפבית בסופו של דבר, כאילו מדבר אל עצמו, "יאללה אנטיפסטי. לקט ירקות קלויים בגריל." שקי חצילים, קישואים ופלפלים הועמסו על משטח אלומיניום נקי ואלפבית לימד אותה לחתוך רצועות של בדיוק סנטימטר מן החצילים, הקישואים והפלפלים.

"אז אי אפשר לתקן את זה?" שאל אותה, והתכוון לכתם. היא סיפרה לו במעין גאווה, שחשה בה כעת לראשונה, על אמא שלה שלא בטחה בטיפולי הלייזר, אמא שלה, "הנערה" שלא היה אפשר להוציא ממנה את הקיבוץ, גם אחרי שלושים שנה בעיר, הנערה בעלת הצמה העבה שחוטי כסף רומנטיים הלכו ונקשרו בה, עם הפנים הנקיים מאיפור שנים רבות עד שכתמי שמש מכוערים החלו להופיע עליהם אחרי שמלאו לה חמישים, אבל זה היה שנים אחרי שדר הייתה בת שש־עשרה וקראה על טיפולי הלייזר בעיתון, שנים אחרי שאמא שלה סירבה לקחת אותה בתואנות שונות ומשונות. היא שמעה שהנתונים בדבר הצלחתם של ניתוחים כאלה אינם חד־משמעיים, שברבים מן המקרים הכתם חוזר ביתר שאת, שזה קרוב מדי לעין ולמוח, ואף חשדה ללא כל בסיס שהטיפול עשוי לגרום לסרטן, ושדר צעירה מדי, אבל בעיקר היא חזרה שוב ושוב באוזני דר ובאוזני אביה שתמך בה על המילים "אני לא רוצה שישרפו לה את הפנים, אני לא רוצה שישרפו לה את הפנים."

שלוש שעות ארך חיתוך הירקות, ואחר כך הם סידרו אותם יפה במגשים הגדולים והזליפו עליהם שמן זית וחומץ בלסמי. "תענוג," אמר אלפבית, "חגיגה לעיניים." ודר אמרה, "אוי ואבוי אם זה יקרה שוב, שרון. אני אגיד לאבא." היא כמובן סיפרה על כך לבן־עזר ביום ראשון, אבל הוא לא אמר לאלפבית דבר.

במסיבת השחרור שלה היו לשניהם דמעות בעיניים, לבן-עזר ולה, וכמה מן הטבחים, וביניהם אלפבית, בכו ממש, בקול. בן־עזר הרים כוס לחייה ואמר, "אימא יקרה שלנו, אם מישהו פעם יעשה לך משהו רע, אני אוכל אותו חי."

אחרי שהשתחררה לא ראתה שוב את בן־עזר. כמה פעמים תכננה לבוא לבקר בבסיס אבל לא הגיעה. היה לה הטלפון שלו בבית למקרי חירום ובראש השנה שאחרי השחרור חשבה להתקשר אבל התביישה. היא התחילה ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה והחיים היו לאחרים. אלו היו שנות האיפור, שנות הבדידות המזהרת שלה. מימי בן־עזר ועד אנטואנט לא היה אף אחד שלפניו יכלה לעמוד עירומת פנים. ודווקא אלפבית הוא שסיפר לה, כשנתקלו זה בזו בתחנת הרכבת, ארבע שנים אחרי השחרור וחודשיים לפני שנסעה לאמריקה, על התקף הלב שהיה לבן־עזר אחרי שלא אישרו לו לצאת להשלמת קצונה לרס"רים. "הוא בסך הכול רצה לצאת לחודש השלמה בבה"ד אחת־עשרה ולחזור לאותו התפקיד, רק כדי להגדיל קצת את הפנסיה ולהרגיש כמו אשכנזי בשנתיים שנשארו לו עד הפרישה. אבל הם, לא התאים להם להסתדר בלי הבישולים של העירקי חודש או שלא התאים להם קצין עירקי. מי יודע? בכל אופן לא אישרו לו. לא היה לזה צידוק ביצועי, אמרו." והתברר שדווקא אלפבית שמר איתו על קשר כל הזמן הזה, וגם עכשיו, בעצם, הוא נוסע אליו לחדרה. היא ידעה כל מה שצריך היה לדעת על הבעיות בבית של הטבחים ורק על בן־עזר לא ידעה בעצם כלום. ורק אז, מאלפבית, ברכבת צפון, היא למדה שבן־עזר חי ערירי בדירת חדר בחדרה. יכלה להצטרף אליו אז, אל אלפבית, לבקר את בן־עזר החולה, אבל איש מהם לא הציע זאת. היא חשבה על זה רק אחרי שנעלם אלפבית בקרבי הרכבת הפרוורית. ממילא הייתה לה עבודה חשובה להגיש למחרת. זאת הייתה העבודה שעמדה בבסיס הצעת הדוקטורט שלה, זו שבעטייה התקבלה במלגה מלאה לאוניברסיטה הציבורית הגדולה אך הבלתי יוקרתית. בסוף כתבה על משהו אחר בכלל.

ואלפבית ובן־עזר פתחו אותו ערב את החלון הקטן בחדר של בן־עזר שדרכו ניתן היה לראות פיסת ים ושאריות שקיעה, ושכבו עירומים במיטה, במנוחה, כי ליבו של בן־עזר לא היה בריא דיו לסקס, ובן־עזר לחש באוזניו של אלפבית, "אתה רואה איך השמיים מקבלים כאן צבע סלמון בשעה הזאת? אתה רואה, שרון?"

 

אוריאן זכאי היא מרצה לשפה וספרות עברית באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. בעבר זכתה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' עבור סיפורה "פרוורית". ב-2010 יצא לאור אוסף הסיפורים הקצרים פרי עטה, 'השלם את החסר' (הוצאת כתר). הטקסט המתפרסם כאן הוא קטע מן הרומן בכתובים, 'נפילת סוכר'.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מסה | לאבא שלי יש שרביט

"שרביט הבכור עבר לאורך ההיסטוריה של עולם הכישוף מקוסם לקוסם (רק בין קוסמים גברים, כמובן) בשרשרת ארוכה של סירוסים סמליים בצורת כישוף פריקת הנשק." עידו פלד על ירושה, התבגרות ובחירה בסדרת הספרים שכבשה את העולם, לכבוד יום הארי פוטר, ה-2 במאי

הארי פוטר והוריו (YouTube)

.

מאת עידו פלד

.

אני לא אוּפתע אם היום הזה יוכר בעתיד בתור 'יומו של הארי פוטר'. ייכָּתבו על הארי ספרים – כל ילד בעולם שלנו יידע את שמו!

(הארי פוטר ואבן החכמים, עמ' 21)

 

הספר הראשון בסדרת הארי פוטר מאת ג'יי־קיי רולינג נפתח בתמונה עגומה למדי. אלבוס דאמבלדור, מכשף זקן וגבוה, מניח באישון לילה תינוק יתום בן שנה על מדרגות ביתם של דודו ודודתו. לצידו רוכנת מכשפה ממושקפת, פרופסור מקגונגל, ומפצירה בו שלא ימסור את הארי הקטן לזוג המוגלגים (אנשים ללא כוחות קסם) האיומים הללו, שברור שאין להם כל רצון לטפל באחיינם, שצלקת משונה טבועה במצחו, בעשר השנים הקרובות. עוד לפני שנמצא מוציא לאור שמוכן להדפיס את הספר הראשון בסדרה, חזתה רולינג את גורל הילד־ספר שלה בדיוק פיגמליוני, דרך מילותיה של פרופסור מקגונגל: ייכתבו עליו ספרים, כל ילד בעולם ידע את שמו, ויום זה יוכרז כ"יום הארי פוטר".

דווקא הקביעה שלכבודה נכתבת רשימה זו, "יום הארי פוטר", אינה מדויקת. "יום הארי פוטר" לא חל בתאריך שבו התייתם הארי התינוק מהוריו כשניצל מקללה נוראה (31 באוקטובר), אלא בתאריך הניצחון בקרב האחרון המתואר בספר השביעי בסדרה (2 במאי). ולמעשה, מקורו של "יום הארי פוטר" במתיחה של אתר מעריצים של הסדרה, שפרסם ב-1 באפריל 2012 ידיעה שלפיה הכריז דייוויד קמרון, אז ראש ממשלת בריטניה, על ה-2 במאי כ"יום הארי פוטר הבינלאומי". למעריצי הסדרה לא היה אכפת שמדובר במתיחה, ומאז נחגג היום בתאריך זה.

שתי הנבואות האחרות של מקגונגל התגשמו ביתר דיוק: על הארי פוטר נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרי מחקר ופרשנות; המותג חדר לכל תחומי השיווק והמדיה האפשריים, וכל ילד בעולמנו – לא רק בעולם שעליו דיברה מקגונגל, ולא רק כל "ילד" – יודע מיהו הארי פוטר. וחשוב מכך: מכיוון שסדרת הספרים פורסמה לאורך עשור, נוצר דור שלם שלא רק גדל על הארי פוטר, אלא ממש התבגר איתו. אני שייך לדור הזה: כשקיבלתי ליום הולדתי העשירי את הארי פוטר ואבן החכמים, הספר הראשון בסדרה, קיבל הארי פוטר את מכתב הקבלה שלו לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. בקיץ שבו סיימתי י"ב הגיע אליי בהזמנה מוקדמת מ"אמאזון" הספר האחרון בסדרה, הארי פוטר ואוצרות המוות, שבו הוגוורטס נחרב עד היסוד והארי, כמוני, בן שבע־עשרה.

ילדים היום "צורכים" את הארי פוטר במהירות מטרידה. זמן קצר אחרי שהם לומדים לקרוא הם כבר גומעים בבינג' למעלה מארבעת אלפים עמודים – שבעת ספרי הסדרה – ועוד לפני שהגיעו לגילו של הארי בספר הראשון הם יודעים מה אורך השרביט של כל אחת מהדמויות ומה הרכיבים הדרושים להכנת שיקוי לשינוי צורה. אין להם ברירה: הארי פוטר הוא כבר חלק מהמובן־מאליו החברתי הגלובלי. עוד לפני שילדים היום לוקחים לידיהם את הספרים הם כבר יודעים היטב במי מדובר, והם ניגשים אל הספרים עם דימוי ויזואלי ורגשי מוכן מראש לכל דמות שיפגשו – שתמיד, למעשה, כבר־פגשו.

אבל החשיפה המושהית לחומרי הסדרה היא לדעתי אחד הגורמים שהפכו את הארי פוטר לרומן חניכה ענק ושובה במיוחד, לפחות עבור בני דורי. ספרי הארי פוטר שואבים את קוראיהם המתבגרים ומצעידים אותם בתלם אידאולוגי מסוים, מפתה ובעייתי לעיתים. ביסודו של כל רומן חניכה ניצב גיבור צעיר שלומד "איך להסתדר בעולם"; מה זה אומר בדיוק, מה לומד אותו גיבור – אלו דברים שמשתנים בין חברות ותקופות. אבל מהות המשימה, "להסתדר", היא קריטית לז'אנר וקריטית עבור הארי. לאורך הסדרה הארי לומד למצוא את מקומו בסדר החברתי. הוא מגיע אל עולם הקוסמים כילד יתום וצנום, ובהדרגה נחנך אל תוכו וקונה את מקומו כאישיות דומיננטית בחברה.

כמו הילדים בעולמנו, גם הילדים בעולם הקוסמים המתואר בסדרה תמיד כבר־יודעים מי הוא הארי פוטר – "הילד שנשאר בחיים", The Boy Who Lived. הארי שייך לשושלת מכובדת של גיבורים שניצלו בינקותם: משה רבנו, למשל, שאהבת אמו הצילה אותו מגזרת פרעה, ובמקום לטבוע ביאור הוא צף מעליו ונמשה ממנו. "הילד שנשאר בחיים" המפורסם ביותר הוא כמובן ישו. כמו הארי פוטר, ישו שורד (עדיף כאן המונח בשפות אחרות: survive, survivre, überleben – "לחיות־מעבר", "לחיות־מעל") פעמיים: זמן קצר אחרי שישו נולד ביקש המלך הורדוס להורגו, ויוסף ומרים ברחו עם הרך הנולד למצרים; ובבגרותו מת ישו על הצלב וקם לתחייה. ישו, משה וגם הארי הצילו (גאלו) את החברה שבה הם חיו בבגרותם – ונס הגאולה הזה התבשר כבר בעצם הישרדותם כתינוקות. כפי שאומר לופין, אחד הלוחמים נגד כוחות הרשע, בספר השביעי: "'הילד שנשאר בחיים' נותר סמל לכל מה שאנחנו נלחמים עליו: עליונותו של הטוב, כוחו של התום" (הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 402).

רומן החניכה של הארי, אם כן, אינו רק תהליך שבו הילד לומד להסתדר בחברה, אלא תהליך שבו החברה כולה מסתדרת מחדש סביב הארי – ולכן אין זה מפתיע שסדרת הספרים בוחנת מקרוב יחסי אבות ובנים. עוד הרבה לפני הפסיכואנליזה המודרנית והמצאתו של תסביך אדיפוס, הפיגורה של האב נתפסה כסוכנת של מוסר הסדר הקיים. היחס בין אבות ובניהם הוא שמבטיח את המשכה האֶתי של החברה – ואם להארי נועדה המשימה לגאול את החברה ממאבקיה ולכונן צורת קיום חדשה, אולי גם אין להתפלא שהוא יתום.

מראשית הסדרה נודעת חשיבות מכרעת לשושלת המשפחתית של הדמויות. יש משפחות טובות ויש משפחות רעות, ותכונותיהן של הדמויות, דעותיהן ואמונותיהן נובעות ישירות מהמסורת המשפחתית, פרט למקרים חריגים ומעטים מאוד. עניין הירושה עקרוני כאן, הן הירושה בחומר, כלומר הרכוש העובר מדור לדור, והן הירושה בדם, הייחוס לשושלת מסוימת ודמיון במראה ובאופי לבני המשפחה. כמו בסיפורי חניכה אחרים, גם בהארי פוטר מה שהבנים יורשים־לומדים מאבותיהם מאפשר להם להפוך בתורם לגברים־גיבורים. ובאמירה הזו, הנדמית תמימה, חבויה מוסכמה אדיפלית מטרידה ביותר: כדי לרשת את האב ואת תפקידו הסמלי כנציג החברה, צריך קודם כל לסלק את האב הממשי מהתמונה. והארי אכן יורש לא מעט מאביו המת, ג'יימס פוטר. כמוהו, הארי ספורטאי מוכשר – הוא שחקן הקווידיץ' (משחק ספורט פופולרי של קוסמים) הצעיר ביותר בתולדות בית הספר; הוא יורש מג'יימס גלימת היעלמות נדירה; בספר השלישי מגיעה לידיו של הארי מפה סודית של הוגוורטס שאביו היה שותף ליצירתה. ומעל לכל זה, הארי נראה בדיוק כמו אביו – לאורך הספרים דמויות שונות, שהכירו את ג'יימס בחייו, מתפעמות מהדמיון ולעיתים אף מבלבלות בין השניים.

לצד המתנות הרבות שהותיר אחריו האב, הצצות במהלך הסדרה, מופיעה בהארי פוטר סכמת ירושה נוספת ואדיפלית אף יותר: זו של שרביט הבכור, שנודע כשרביט החזק ביותר. שרביט הבכור גם רגיש מאוד, שכן הוא עובר לידי מי שמביס את בעליו הקודמים. שרביט הבכור עבר לאורך ההיסטוריה של עולם הכישוף מקוסם לקוסם (רק בין קוסמים גברים, כמובן) בשרשרת ארוכה של סירוסים סמליים בצורת כישוף פריקת הנשק, "אֶקְספֶּלִיאַרְמוּס!". "אקספליארמוס" הוא הכישוף המזוהה ביותר עם הארי, "סימן ההיכר" שלו (באנגלית: siganture move), כפי שנאמר במפורש בספר השביעי (אוצרות המוות, עמ' 71). כישוף פריקת הנשק הוא גם הכישוף שבו הארי משתמש כדי להביס לבסוף את אדון האופל, הלורד וולדמורט. כלומר, לצד "הירושה הטבעית" מהאב יש בספרים מערך נוסף של ירושה, המבוסס אך ורק על כוח. הבחירה של רולינג לכנות את השרביט הקטלני הזה "שרביט הבכור" היא לא פחות ממבריקה: מושג הבכורה, לכאורה, שייך למערך הירושה הטבעית. באמצעות שרביט הבכור רולינג מייצרת מודל של בכורה טבעית שהיא בה בעת ניתנת להעברה, כך שהבכור (הטבעי) הוא גם מי שראוי להיות בכור באופן צודק בעיני החברה. שרביט הבכור מיישב את הקושי המגולם בסוגיית הבכורה בחברה הפטריארכלית, שכן הוא מאפשר לחברה לוודא שמי שעומד בראשה אכן ראוי לתואר, מבחינה טבעית וצודקת גם יחד.

הארי יורש את שרביט הבכור ואת מתנות האב, ובעזרתם הוא ממצב את עצמו לא רק כסמל ("הילד שנשאר בחיים") אלא כגבר. בקריאת הסדרה בולט – צורם – ההבדל בין האופן שבו הארי יורש את אבותיו לבין כישלונן של דמויות אחרות בירושת אבותיהם. נוויל לונגבוטום, למשל, הוא קוסם לא מוצלח בן גילו של הארי, ששני הוריו איבדו את שפיותם במלחמה נגד וולדמורט. איבדו את שפיותם, אך לא מתו – ונוויל, כפי שמוזכר עשרות פעמים בסדרה, לא ירש את הכישרון שלהם לקסמים. גם וולדמורט עצמו כושל בירושה – במקום להתייחס לשושלת המגדרית ה"נכונה", הוא יורש את אמו. כמו הארי, גם וולדמורט יתום, וגדל בבית יתומים: אביו נטש את אמו בהריונה, והאם מתה בשעת הלידה. אב חי, כידוע, קשה יותר לרשת; ובכלל, מכיוון שאביו אינו קוסם ואינו מתייחס למשפחת קוסמים מפוארת, אין דבר שוולדמורט יכול לרשת ממנו. במקום זאת, וולדמורט יורש את כוחותיו מהצד המגדרי "הלא נכון" – אמו המתה הייתה בת לשושלת ידועה לשמצה של קוסמים אפלים. אין זה מקרי שוולדמורט לא מצליח לרשת את שרביט הבכור – מודל החִברוּת שלו לא אדיפלי דיו, הוא שואב את הלגיטימציה שלו מהצד המגדרי ה"שגוי". (ולמתקדמים: גם סנייפ ודאמבלדור יורשים מהצד הנשי, וגם עבורם אופן הייחוס הזה מסתיים באסון).

עד כאן ענייני החניכה בהארי פוטר נשמעים שמרניים להחריד – ואכן, אין ספק שיש ביצירה לא מעט שמרנות (שאם לא כן איך היא הייתה זוכה לכזו פופולריות). אולם לצד שני אופני הירושה שמנינו מופיע בספרים אופן שלישי, מסתורי, שתופס מקום מכריע בעיקר בסיום הסדרה. שתי צורות הירושה שהוזכרו הן צורות גבריות, במובן ליטראלי לחלוטין: אלו ירושות ששותפים להן גברים בלבד, וכשגבר מנסה לרשת את אמו התוצאה מעוותת וקטלנית. אבל ספרי הארי פוטר גם חותרים תחת מודל החניכה־ירושה הפטריארכלי. ככל שהסדרה מתקדמת הארי נחשף ליותר ויותר פרטים מטרידים על אביו, שהיה נער די אלים ואכזר בימיו בבית הספר. הארי, שהתענג בעבר על הדמיון הבולט בינו לבין אביו, מתחיל להתבייש בו ולחשוש שיהפוך להיות כמוהו. לצד תבנית הירושה הטבעית ותבנית הירושה הכוחנית־צודקת, נכנסת כאן לתמונה אפשרות ירושה שלישית – ירושה מבחירה.
"ירושה מבחירה" היא מונח זר לאופני הירושה שעסקנו בהם עד כה. הארי יורש את גלימת ההיעלמות כי הוא הבן של אביו, לא כי הוא בחר בזה; הוא יורש את שרביט הבכור באופן אוטומטי כי הביס את בעליו, לא כי הוא בחר בו. "ירושה מבחירה", לדעתי, היא הכוח הגדול ביותר של הארי – ואת הכוח הזה הוא ירש דווקא מאמו.

סדרת הספרים מתמודדת עם המתח בין סוגי הירושה השונים כבר בספר הראשון. כשתלמידי הוגוורטס מגיעים לראשונה לבית הספר הם ממוינים לארבעה בתים שונים באמצעות "מצנפת המיון" שהם מניחים על ראשם. איך מצנפת המיון מחליטה את מי לשלוח לאיזה בית, לא ברור – אבל ברור שיש חשיבות לדם ולשושלת. כל בני משפחת מאלפוי הגיעו לבית מסוים, כל בני משפחת וויזלי לבית אחר. בספר הראשון מצנפת המיון מנסה לשלוח את הארי לבית שבו מרוכזים בני המשפחות האפלות – אבל הארי מבקש ממנה, בוחר, שלא תשלח אותו לשם.

בסוף הספר השביעי הארי בוחר בחירה נוספת: למות. הוא מבין שרק אם יקריב את עצמו למען הוגוורטס יהיה סיכוי להביס את וולדמורט. למות מבחירה, זה גם המהלך שאמא של הארי עשתה למענו כשהיה בן שנה. באופן שאינו לגמרי מוסבר בספרים, מות האם למען בנה חיסן את הארי והגן עליו מפני קללת המוות של וולדמורט – ובאותו האופן, כשהארי מת למען בית הספר, בלי כל ניסיון להגן על עצמו, הוא הציל את עצמו ואת יתר הלוחמים. אלו דבריו לוולדמורט רגעים ספורים לפני הקרב האחרון:

"הלילה לא תהרוג יותר אף אחד […] לא תוכל יותר להרוג אף אחד מהם, אף פעם. אתה לא תופס? […] עשיתי מה שאמא שלי עשתה. הם מוגנים מפניך." (אוצרות המוות, עמ' 665)

בסוף הסדרה הארי מוותר על שרביט הבכור ומניח אותו בחזרה בקבר של דאמבלדור – אותו מכשף זקן שהניח את הארי התינוק שבע־עשרה שנה קודם לכן על מפתן הבית של דודו ודודתו. בפעולה הזו הארי מבטל מערך ירושה שפעל וגבה קורבנות משך מאות שנים. הכוח של הארי לבחור בירושה של אמו מאפשר לו להפנות עורף לצורת החניכה האלימה ולכונן סדר חברתי אחר, אדיפלי פחות. אין ספק, כאמור, שהארי פוטר הוא רומן חניכה, אבל זו חניכה המלמדת שאפשר גם להתנגד לסדר שלתוכו נכנסים, וכאן טמונה גדולתה האמיתית של סדרת הספרים.

.

ג'יי־קיי רולינג, סדרת ספרי הארי פוטר, ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עליית הגג, 2000–2007. מאנגלית: גילי בר־הלל.
עידו פלד, יליד 1989, לומד ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגומיו לשירה גרמנית ויוונית עתיקה ראו אור בבמות שונות, בהן מוסף תרבות וספרות של "הארץ" וכתב העת לספרות "הו!". סיפורו הקצר, "חנה אוכל/ת המבורגר בהמבורג", התפרסם בגיליון 16 של המוסך.

 

הסדרה ראתה אור בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עליית הגג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך