בעבודה | גלי חום – קטע מתוך רומן בכתובים

"בעיניים עצומות הייתי עומד ומקשיב לקצב נשימותיה, לכובד צעדיה ולחבטות המגבת, מבקש לנטרל כל רגש של ייאוש או מיאוס או סתם רוגז, דרוך כולי לכל מצב חירום שעתיד להתרחש." פתיחת ספר בכתובים מאת יוסי תגורי

פני הס יסעור, "I am Writing you tomorrow", הצבה בחלל בביאנלה של אסיה, המוזיאון הלאומי טאיוואן, טכניקה מעורבת, 2011

.

מאת יוסי תגורי

.

את כיסא המקלחת הזה לקחנו מדירתה של אחות אשתי אחרי שנפטרה, זהו כיסא פלסטיק ירקרק ודהוי שניתן לפתוח ולקפל. הפלסטיק כבר כולו חרוץ וצירי הפתיחה חורקים וחלודים אולם אני אוהב להשתמש בו. כשעה לפני המקלחת אני מדליק את תנורי האמבטיה (שעה לפני כן הדוד כבר דלוק) ואז לוקח את הכיסא מהמקום שבו היה מקופל, פותח אותו ומעמיד אותו תחת הטוש, במרכז המושב יש פתח גדול ואני מכוון אותו ככה די במדויק שיהיה מתחת הטוש, אם אף אחד לא מחכה לי, לפחות המושב שיחכה.

אפילו לרגע אינני עומד במקלחת, אני מתחיל אותה בישיבה וגומר בישיבה, ברזי המים וכל הסבונים מסודרים קרוב אליי כך שלא אצטרך לקום כלל. אני נותן למים הרותחים לשטוף את ראשי ואת שערי הדליל, מטה את ראשי קצת קדימה כדי להרגיש את זרימת המים על גבי ולאורך עמוד השדרה, מרגיש את זרמי החום מתפשטים במעגלים גדלים ומתרחבים, אני מגביר את חום המים עד כדי כך שהם עוקצים את גופי כמו להבות אש, ואז נרגע.

גם לאחר שסגרתי את זרם המים אני ממשיך לשבת דקות ארוכות על כיסא המקלחת, מניח לגופי לחזור לטמפרטורה הרגילה ולקצב נשימותיי להירגע, לאחר מכן אני עוטף את גופי במגבת גדולה ויוצא אל חדרי הבית.
את הדירה הזו רכשנו לפני יותר משלושים שנה, עברנו אז את גיל ארבעים והבנו שאם עד אז לא הצלחנו להוליד ילדים אז לעולם כבר לא יהיו לנו, אספנו את כל החסכונות שהיו ורכשנו את הדירה, דירת שיכון שתיים וחצי חדרים בשכונת רמת הנשיא בבת-ים.

על קצה המיטה שעליה אני יושב עכשיו, עטוף ורועד, ישבתי במשך שנים כל בוקר בשעה חמש בדיוק שורך את נעליי בקפידה לפני היציאה לעבודה, נזהר שלא לזוז מדי כדי לא להעיר את אווה, אווה הייתה נרדמת רק לפנות בוקר, עד השעות הקטנות של הלילה היתה מאזינה לתוכניות רדיו, שומעת סיפורים על חיים של אנשים ומתייפחת בבכי, ואז, בשלוש לפנות בוקר הייתה לוקחת כדור שינה ונרדמת, שנתה הייתה חזקה מאוד, אולם אני תמיד חששתי שמא אעיר אותה לכן הייתי שורך את נעליי כמעט מבלי לזוז, קם בזהירות, מוודא שכפות רגליה מכוסות ויוצא לעבודה.

רחובות ריקים היו מקבלים אותי בבקרים וליבי היה נוח מהם, הייתי עולה על אופניי ורוכב אל מחלקת התברואה. שם חיכתה לי עגלת הניקיון שלי, הייתי בודק שכל הכלים שלי נמצאים שם, הפח השחור הגדול, מטאטא הכביש, יעה הפח ושקיות האשפה, מוציא את העגלה ממקומה והולך לסיבוב היומי, מטאטא ומנקה את רחובות העיר.

הניקוי, האיבוק והטאטוא הפכו לתנועה אוטומטית, אני מתחיל את מסעי בהרמת שתי ידיות העגלה כלפי מעלה ואז גופי רוכן מעט קדימה ומוליך אותי באותו מסלול קבוע, אותם רחובות ואותן סמטאות, נעצר באופן קבוע במקומות המועדים להצטברות של לכלוך, כל פינה והלכלוך שלה, למשל בדלי הסיגריות המצוצים עד סופם בפינת הרחוב שבה עומד אלי המשוגע המעשן, אלי שמגיח החוצה אל פינתו הקבועה על סף הכביש כל בוקר כאילו נבעט החוצה מביעותי הלילה וחלומות הזוועה, מצויד במנה יומית של שלוש חפיסות סיגריות אירופה, שימצוץ ויכלה עד שעות אחר הצהריים, אלי שגופו הגדול והמגושם נע בקצב קבוע קדימה ואחורה, במעין תנועה מעגלית של הסטת משקל גופו פעם קדימה לעבר רגלו הימנית ופעם אחורה אל רגלו השמאלית, כאילו מבקש לערסל תינוק גועש מבכי וייסורים הצועק מתוך גופו, או למשל קליפות הגרעינים הזרוקות תחת הספסל שעליו יושבות אימהות השכונה עד שעות הערב, יורקות את קליפות הגרעינים מפיהן, ושפתיהן כבר חרוצות ממלח הפיצוחים שנספג בהן.

אז גופי מוליך את עצמי בין הסמטאות ואילו עצמי עסוק בסריקת האנשים שאני פוגש ברחוב ובהמצאת סיפורים, אני פשוט מרים את עיניי אל עוברי הרחוב ובודה להם סיפור, למשל לאישה עם השיער הכתום המדובלל אני ממציא אמא חולה בבית, אמא עבת בשר שיושבת ברגל ימין מורמת ותפוסה ללולאה משתלשלת מהתקרה, אני רואה בדמיוני את האישה המדובללת ממהרת כל בוקר בין חדרי הבית, מוציאה מהמקרר את מלאי התרופות היומי לאמה ופורשת אותו בבהלה לצד מיטתה, מגרדת בפדחתה ומנסה להסביר לאמה את סדר לקיחת התרופות הנכון, אני רואה את אמה מהנהנת בראשה ואיך קצב תנועת ראשה מואץ עד שנעצר באחת אל תוך הכרית, שוקע לאיטו, את הכול אני מדמיין תוך כדי תנועה תוך כדי מסעותיי במדרכות השכונה.

בשעה עשר על יד המכולת של זינגר אני נעצר להפסקה, אני עוצר את עגלתי לידי, מוציא מחריץ קבוע שבין הדליים שקית שעוטפת עוד שקית ובתוכה שלוש שיני שום וניגש למכולת של זינגר שעסוק באופן קבוע בחשבונות מתחת לדלפק, אני לוקח גיל אחד מהמקרר, ורבע כיכר לחם שזינגר שומר לי בקצה הדלפק ויוצא החוצה אל חומת האבנים הקטנה שמסביב למכולת להתיישב במקומי הקבוע. אני פוצע בשיניי קלות את שיני השום כדי להקל את הקילוף, אצבעותיי ממוללות את שמלות הקליפה שעוטפות את גוף השום וחושפות את צבעו הצהבהב של השום, אני אוהב את ריחו החזק של השום ואת החותם שהוא משאיר בחריצי אצבעותיי.

המקומות שבהם חורצו ידיי מדולדלים כעת ועורי מכווץ מהמקלחת, עורי שפעם היה שזוף ומתוח הפך לבנבן ותלוי על שלד גופי כמו תחתונים על חבל כביסה, ריח גופי שפעם היה עז וברור כאילו התבדר במהלך השנים ומה שנשאר הוא ניחוח גוף שטוח מאוד, מתקתק במקצת, הדומה בניחוחו לריח סבון תינוקות ורדרדי, כאילו עקשנותם של תמרוקי הגוף השכיחה כל זיכרון לריח שפעם עלה מתוכי, כאילו חדרו כל הסבונים והמשחות דרך נקבוביות עורי אל תוך גופי, מטביעים בהבלם כל סימן וריח של מה שהייתי אני, שטים במרחבי גופי בהבעות חיוך של פרסומות אבקות כביסה, מרדימים ומטמטמים את תאי גופי.

הקירות שותקים, הרעש היחידי הוא רעש זמזומם של ספירלות התנור המלהטות לרגלי מיטתי, גופי צמא לכל טיפה של חום, עורג בעליבותו אחר ליפופי ברזל מתלהטים במקום לחפש גוף אישה להתחמם בו. אפילו על המחשבה להתנחם אצל אשה אחרת ויתרתי מיום שאווה מתה. עד שמתה הייתי נתון כולי לטיפול בה ומיום שמתה צומצמו מעגלי חיי עוד יותר. אם קודם שמתה סבבו מסלולי יומי גם בין קופות חולים ובתי מרקחת הרי שמיום שמתה גם זה נגמר, שיטוטיי היומיים הם בין המכולת של בנו של זינגר ובין ביתי, ובעצם שיטוטיי העיקריים הם בין קירות הבית, קירות הבית החיוורים שלנו, צבועים בצבע שמן צהבהב כפי שאווה רצתה, כך, אמרה, הכי קל לנקות אותם, שעות הייתה עומדת ומקרצפת אותם, מדמה בהם כתמי לכלוך והולכת בתנועות נמרצות למלא דלי נוסף של מים וסבון לכלות אותם בקיר עד שהתרצה מראה הקיר מול עיניה או עד שקרסה מולו באפיסת כוחות. לעיתים הייתי חוזר מהעבודה ומוצא את אווה שוכבת פרקדן על רצפת הפרוזדור הקרה ודלי מים ומברשת קרצוף לצידה, גופה שרוי בשינה כבדה כמו אחרי מלחמה נואשת, נוחרת נחירות כבדות בקצב משתנה, מפעם לפעם נעצרת נשמתה לשניות ארוכות דורכת בי בלבול וייאוש, לא הייתי יכול לקחת את גופה הגדול למיטה, הייתי פשוט מביא כרית להיטיב תחת ראשה ושמיכה לכסות את גופה.

אווה סבלה מאוד מהחום בדירה וגופה הגדול התהלך בכבדות רבה, משך כל הקיץ הייתה מסתובבת בדירה כשלגופה תחתונים וחזייה בלבד ומגבת רטובה על מצחה, את המגבת הייתה לוקחת מדי כמה דקות ואוספת לתוכה את הזיעה שניגרה במורד סנטרה ובצווארה ואז הולכת לכיור, סוחטת את המגבת ומרטיבה אותה במים קרים, כך הייתה מצננת את גופה הגדול. כשהתלהט החום הייתה אווה מכה עם המגבת אל תוך חריצי בשרה שאגלי הזיעה נקוו בהם, כמו שוט הייתה מצליפה עם המגבת אל תוכם ומשמיעה גניחות עמוקות של כאב או הנאה, מעין גניחות הו הו הו צרודות ועמומות שעלו ממרכז בטנה, כאילו ריחף כדור בחלל בטנה גונח מכל מכת מגבת שהגיע עד אליו דרך קירות השומן וניתז לאיטו אל עברו האחר של הגוף, אל חבטת הכאב הבאה.

בעיניים עצומות הייתי עומד ומקשיב לקצב נשימותיה, לכובד צעדיה ולחבטות המגבת, מבקש לנטרל כל רגש של ייאוש או מיאוס או סתם רוגז, דרוך כולי לכל מצב חירום שעתיד להתרחש, שואל את ליבי מה אומרים הקולות. וכך למדתי שהגוף מדבר, כך למדתי מקצב נשימותיה מתי מתלהט הגוף, כך למדתי מרקיעות כפות רגליה שנחשולי החום דוהרים עכשיו אל מתחת ברכיה, וכך למדתי מצליל קולותיה מתי מתפקע החום מתוך גופה החוצה, דרך חזה לכשנשמעה הנחירה האחת והמסיימת.

ואחרי הנחירה הייתה חייבת אווה מקום לשבת, נתמכת בקירות הבית הייתה מחפשת מקום להפיל אליו את גופה הכבד, כפות ידיה היו פרושות כנגד קירות הבית, אצבעותיה נואשות לתמיכה והבנה מהקירות, מציירות שבילי זיעה בדרכן לאבד אחיזה ותקווה. אסור היה לי ברגעים כאלה להתקרב אל אווה, עומד הייתי מאחורי קיר הפרוזדור מנסה להסדיר את נשימותיי וממולל באצבעותיי, הולך הלוך ושוב לאורך הסלון כמו בחדר המתנה לניתוח, נעצר מדי פעם כדי להקשיב להבל נשימותיה וכובד דריכותיה, מחשב היטב מתי יהיה הרגע הנכון שבו אוכל להתקרב, מתי יבוא חלון הזמן בין אפיסת כוחותיה ובין חבטת גופה אל הרצפה כך שאוכל להגיע אליה בזמן שבו תהיה עייפה מכדי שאטריד אותה בנוכחותי, כך שלא תתעצבן ותנהם עליי, כך שלא תכה אותי, ומצד שני אגיע לתמוך בגופה לפני שייחבט ברצפה הלום ושמוט ונטול כל סימן חיים כפסל אדם.

התעוררתי כשהתחלתי להרגיש את החום בקצה אצבעותיי, עוקץ ומכאיב בבשר שמתחת לציפורניים שלי, לא ידעתי לזהות אם הכאב מופיע מתוך חלום או שהוא משהו אמיתי. כמה שניות ארוכות חלפו עד שהבנתי שהכאב אמיתי ומקורו בתנור הספירלות שלמולו נרדמתי.

 

יוסי תגורי, יליד 1965, הומיאופת קלאסי, גר בקיבוץ בית ניר. זהו פרסום ראשון ליצירה פרי עטו.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לו הייתי ממזרה

קשה לנו לתפוס שאדם נענש על לא עוול בכפו אבל זה בדיוק מה שקורה לאנשים שברשימה השחורה שאף אחד לא מדבר עליהם: הממזרים

מתוך מיצב הוידאו ארט ממזרים: סימון ומחיקה

בעקבות הספר: ממזרים: סימון ומחיקה. עורכות: נורית יעקבס-ינון ואמילי ד' בילסקי

מדפסת הלייזר במשרד הממשלתי פועלת במהירות, ופולטת ערימת דפים לבנים ועליהם שמות. הם לא מסודרים לפי א-ב ולכן אני צריכה לעבור על כולם, אחד אחד, לאט לאט, כדי לחפש, כדי לדעת את האמת. בעמ' 17 למטה אני רואה את השם שלי, ו… התעוררתי. חלום הזוועה הזה, הסיוט הזה, ליווה אותי בימים ובלילות כשקראתי את הספר. לא, אינני ממזרת. אך גם אם הייתי, לא היו נותנים לי גישה לרשימה השחורה ההיא. אני תוהה אם סוללה של עורכי דין היתה מצליחה למחוק ממנה את שמי. כנראה שלא.

"ממזר", או בשימוש הנפוץ יותר "איזה ממזר אתה" משמש בשיח הישראלי היומיומי כקללה נפוצה. מעטים עוצרים כדי לחשוב מהי משמעות המילה, ויותר מזה: מה זה אומר להיות ממזר. הספר המצמרר "ממזרים: סימון ומחיקה" מציף סוגיה שרבים מעדיפים להכחיש או להעלים – מסתובבים ביננו ממזרים רבים. זו לא קללה אלא עובדה. אנשים שלא חטאו במאומה ולא עשו רע לאיש, מקבלים עונשים בלתי נתפסים.

"בימינו אין כמעט ממזרים, משום שהרבנים עושים ככל שביכולתם כדי להקל ולפתור מקרים פרטניים. ואם ישנם ממזרים, מדובר במספר זניח", בדברים אלו פתחה נורית יעקובס-ינון, את מאמרה. הסכמתי איתה לגמרי, עד שהרגשתי את הצמרמורת בהמשך הקריאה. עד שהבנתי שיש הרבה ממזרים, ושהרבנים עושים ככל יכולתם כדי להגן על מה שהם תופסים כראוי וכנכון, שזו ההלכה בפרשנותה המקפידה ביותר.

אז מה זה באמת ממזר (או ממזרת)? אדם שנולד כתוצאה מיחסים האסורים בתורה (ויקרא י"ח) שהעונש עליהם הוא כרת (מיתה בידי שמים): יחסים בין קרובי משפחה, ויחסים של אשת איש (הנשואה כדת משה וישראל) עם יהודי שאינה נשואה לו. אז מה הבעיה להיות ממזר? בפשטות, הרשומים באותה רשימה סודית לא יכולים להתחתן עם מי שירצו. אחת הזכויות האנושיות הבסיסיות ביותר נגזלת מהן. ממזרים יכולים להתחתן רק עם ממזרים אחרים, או עם גרים. הממזרות הזו עוברת בירושה ונמשכת לנצח.

מעבר לסוגיית הממזרים עצמם, יש כאן סוגיה נוספת שיכולה להיות רלבנטית לכל אחת מאתנו, שנישאה או תינשא כדת משה וישראל. כיוון שהדרך לגירושים עוברת בבית הדין הרבני, ישנן תופעות רבות של גברים המעכבים את מתן הגט, בעידוד בתי הדין. הנשים, שרוצות להמשיך ולשקם את חייהן לא יכולות ללדת ילדים כיוון שהילדים הללו יהיו ממזרים. ישנם מקרים שהגבר ממשיך את חייו וחי באושר עם רווקה אחרת, בעודו מעגן את אשתו. הילדים החדשים שלו לא יהיו ממזרים, הילדים החדשים של אשתו (החוקית), דווקא כן.

קשה לנו לתפוס שאדם נענש על לא עוול בכפו. ואכן, בכל הדורות חכמים ניסו בדרכים שונות להקל ולהעלים עין. "משפחה שנטמעה – נטמעה". לא סימנו, לא רדפו, לא רשמו, לא הצביעו. הספר מציג מאמרים הלכתיים מפורטים המתארים את הפסיקות בענין זה. שני שינויים גדולים קרו בעשורים האחרונים. הקמת מדינת ישראל והתפתחות טכנולוגית. במדינת ישראל, שבה רוב חילוני, כפופים כל האזרחים להלכה הדתית, בגישתה המחמירה. ההתפתחות הטכנולוגית הובילה לכך שאם פעם משפחה שהיה בה ממזר עברה לעיירה מרוחקת שבה איש לא הכיר אותה ונטמעה, היום זה בלתי אפשרי. תעודת הזהות הדיגיטלית שלנו רודפת אותנו בכל מקום. מה התוצאה? ילדים שחיים בשקר ובפחד, נשים שמפילות עוברים בריאים כדי שלא יהיו ממזרים, עגונות ומסורבות גט שמאבדות את שנות הפוריות שלהן בתחנונים בבתי הדין.

ש"י עגנון, ביצירה "והיה העקוב למישור", בחר להשאיר את דמותו מנשה חיים הכהן (!) לחיות כל חייו בין מצבות בית הקברות, כדי שילדיה של אשתו לא יהפכו לממזרים. (מאמרו של פרידלנדר בספר עוסק בכך). עגנון, כדרכו, הציב מראה החושפת את החברה ללא כחל וסרק. האם זה הפתרון שהיינו רוצים? האם זו הדרך הנכונה להתמודד עם הממזרות? ואני קוראת את המאמרים, מתבוננת במיצגי האומנות, ומחשבה אחת מנקרת בראשי שוב ושוב: "לו הייתי ממזרה, לו הייתי ממזרה, לו הייתי ממזרה". מה הייתי עושה? אנה הייתי באה? איך הייתי מתמודדת עם המחלה הגנטית הזו שהתחילה ממני ותמשיך עד סוף כל הדורות?

הספר הוא נקודת הפתיחה שלנו. הסוגיה כבר כאן, מוצפת, בוערת, כואבת. אני מבקשת שכל אחד וכל אחת ישאלו את עצמם בפשטות ובכנות מה היו עושים לו היו ממזרים, ועם הצמרמורת הזו כולנו נתגייס לפעולה ונשנה את המציאות.

ד"ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, חוקרת אורחת באוניבסיטת הרווארד ובמכון הדסה ברנדייס.

אינטרנט בעברית: הוראות הפעלה

20 שנה אחרי שהאינטרנט הישראלי פרץ לעולמנו דבר אחד ברור: אין לנו מושג איך הוא יראה בעוד 20 שנה

20 שנה של אינטרנט ישראלי ב-48 שניות. צפו בסרטון שהכנו

 

ממש בימים אלו, לרגל 20 שנה לאינטרנט הישראלי, השקנו בספרייה הלאומית אתר ייעודי שהוא מעין תערוכה וירטואלית הסוקרת חלק מהאתרים הראשונים שעלו בשפה העברית בעשרים שנה האחרונות לרשת האינטרנט והפכו אט אט, או חיש מהר, תלוי את מי שואלים, לחלק בלתי נפרד מחיינו.

מספיק מבט קצר בתערוכה שבאתר, בשביל לראות אילו תמורות חלו באופן שבו אנו צורכים את התוכן הדיגיטלי שלנו, אבל אולי כדאי שלפני כן נתחיל במעט נתונים ומספרים:

ב-1991 הוקם אתר האינטרנט הראשון ברשת האינטרנט העולמית וכשנה לאחר מכאן יצא לאוויר העולם דף האינטרנט הראשון אי פעם בעברית.

מאז ועד היום זרמו הרבה קילו-בייטים ברשת האינטרנט וב-2016 גוגל הודיעה שישנם למעלה מ 130 טריליון דפי אינטרנט במרחבי הרשת (טריליון זה מיליון פעמים מיליון למי שתהה).

נכון להיום, לפי אתר הסטטיסטיקות internetlivestats.com רשומים למעלה ממיליארד וחצי אתרי אינטרנט, ישנם יותר מ 3.5 מיליארד משתמשי אינטרנט, לפייסבוק יש למעלה משני מיליארד משתמשים ובמנוע החיפוש של גוגל מתבצעים כל שנייה כ-40,000 חיפושים.

אז אפשר להגיד היום, קצת יותר מעשרים שנה אחרי שהכול התחיל, שכנראה האינטרנט תפס. ובכל זאת, מעניין לקבל קצת פרספקטיבה, איך הכול החל אצלנו בישראל ומה בעצם היה כאן בראשית ימי האינטרנט העברי.

 

אינטרנט בכחול לבן

נתחיל בשאלה, האם כולם אימצו אל חיקם את הטכנולוגיה החדשה ושלל האפשרויות שהיא מציעה. בחיפוש בסיסי באוסף האפמרה באתר הספרייה הלאומית אפשר לראות שאמנם ישנם דברים שמשתנים במהירות אבל בה בעת ישנם דברים שכמעט לא משתנים כלל. כמו היום גם אז, החברה החרדית התנגדה בצורה נחרצת לאינטרנט, והתייחסה אליה כסכנה גדולה, שלא לומר מגיפה, המאיימת על קיומו של העם היהודי השוכן בציון.

 

 

ובכל זאת הרוב המכריע של הציבור בסופו של דבר אימץ את האינטרנט בזרועות פתוחות, וכלל ידוע הוא שבמקום שיש ביקוש, ישנו גם היצע, ואכן מספר אתרי האינטרנט הלך וגדל במהירות ואתו גם מספר משתמשי האינטרנט.

נכון ל-2017, ע"פ דוח שהוציאה חברת בזק, ישנם 6.6 מיליון משתמשי אינטרנט בישראל, וכמו שאנחנו יודעים, היום ניתן לצרוך כמעט הכול באינטרנט, בכל אספקט של חיינו, החל משידורי וידאו וטלוויזיה, דרך קניות, תרבות פנאי ועד מציאת בן או בת זוג.

אבל לא תמיד כך היו פני הדברים.

בתחילת דרכה הייתה האינטרנט הרבה יותר דלה וחד ממדית מכפי שהיא היום. אז למה שימשה בעיקר האינטרנט בישראל בתחילת דרכה ?

כמו שניתן לראות באתר התערוכה, רוב האתרים בתחילת דרכם שימשו כמעין לוחות מודעות להעברת אינפורמציה. זוהי למעשה הגרסה הראשונה של האינטרנט, שהמידע בה היה בעיקר חד כיווני ומופנה על ידי יצרני התוכן אל הגולשים.

 

נטקינג, "אתר האתרים הישראלי", 1996

 

עברו עוד כמה שנים טובות עד שתהליך זה הפך להיות דו כיווני ואפשר אינטראקציה עם הגולשים, כך שהם לא רק צורכים את התוכן אלא גם מייצרים אותו בעצמם, אבל זה כאמור יקרה רק בהמשך הדרך.

היום בכל אופן לרובנו המכריע האינטרנט נתפס ככלי בסיסי ויומיומי לביצוע אין ספור פעולות שגרתיות, אך בתחילת הדרך הציבור הרחב היה צריך להבין לשם מה בכלל צריך את זה ולמה משמשים כל אותם אתרים שהחלו לצוץ במרחב הווירטואלי החדש כפטריות אחרי הגשם.

בדיוק משום כך יצא לאור בשנת 2000 הספר שנשא את הכותרת 'תפוז – מדריך האינטרנט הישראלי' ובתיאור על הכריכה היה כתוב 'כל המידע לגולש ולגולשת העבריים', וכשמו כן הוא, הספר הציע סקירה מקיפה על מה היא בעצם רשת האינטרנט ואלו שימושים ניתן לעשות בה ובאתרים המאכלסים אותה. כל אותן פעולות שהיום נראות לנו כה טריוויאליות נתפסו אז כסוג של פלא טכנולוגי בלתי מוסבר ולכן היה צורך בין היתר בספרות מקצועית מודפסת לעזור לציבור הרחב לעכל את המפכה שמתרחשת ממש לנגד עיניו.

 

 

האבולוציה של האינטרנט

ומה עוד אנחנו יכולים ללמוד מצפייה באתרים שקמו לפני 20 שנה?

ובכן, אנחנו יכולים לראות שחלק מהאתרים הראשונים שקמו, היו פעילים למשך כמה שנים, ובשלב מסוים נסגרו, לצד כאלו שמחזיקים מעמד עד היום.

 

הגרסה הראשונה של וואלה באמצע שנות ה-90

 

הסיבות לסגירתם של חלק מהאתרים הן מגוונות, בין אם זה כי הם הפסיקו להיות רלוונטיים, בין אם זה כי הם לא שרדו את השתנות הטכנולוגיה המהירה ובין אם זה כי הם פשוט הקדימו את זמנם.

יתרה מכך, ישנם לא מעט אתרים מהתחום המוכר כיום כתחום הרשתות החברתיות (ובזמנו היו מוכרים כאתרי קהילה, פורומים או בלוגים) שעל אף שהיו מצליחים מאוד בזמנם, נאלצו להיסגר בשלב מסוים לאחר שהרשת החברתית פייסבוק באה לאוויר העולם וכמו הוריקן דיגיטלי, מחקה כמעט את כל האתרים שעסקו בתחומי פעילותה, הן בארץ והן בחו"ל.

 

ישרא-בלוג. שילם את המחיר על הפריצה של פייסבוק

ויחד עם זאת כאמור, לא מעט אתרים שהיו קיימים אז, ממשיכים במלוא עוזם גם היום, כאשר הם משכללים ומתאימים את עצמם, גם מבחינת המראה וגם מבחינת תפקודם, לזירה המקוונת בה הם פועלים.

ומה צפוי לנו בעוד 20 שנה?

ובכן, מכיוון שהטכנולוגיה מתפתחת בקצב אֶקְסְפּוֹנֶנְצְיָאלִי ולא לינארי, יהיה קשה מאוד לדעת עד להיכן היא תרחיק לכת ובאיזה אופן אנשים יעשו בה שימוש בעוד 20 שנה, אבל מה שבטוח הוא שאצלנו כאן בספרייה הלאומית יהיה מישהו בכדי לשמר את זה – ולכתוב על זה.

 

בואו לבקר בתערוכה הווירטואלית שלנו: 
מסע בזמן: 20 שנה של אינטרנט ישראלי

שירה | שירים חדשים מאת יובל פז, ריקי כהן, עפרה קליגר ונעמה ארז

בְּיוֹם רְבִיעִי יוֹרֶה בַּאֲוִיר / בְּיוֹם חֲמִישִׁי פּוֹגֵעַ בּוּל / בְּיוֹם שִׁשִּׁי קָשֶׁה לְהֵרָדֵם

אלה אמיתי סדובסקי, "1. המפל 2. המאוורר 3. החולצה", 2014 , שמן, אקריליק ואריגים על בד, 166x210

.

יובל פז

שיר ילדים

בְּיוֹם רִאשׁוֹן כּוֹאֵב לוֹ הָרֹאשׁ
בְּיוֹם שֵׁנִי כּוֹאֶבֶת הַבֶּטֶן
בְּיוֹם שְׁלִישִׁי כּוֹאֵב הַפֶּה וּמְגָרֵד בַּטוּסִיק
בְּיוֹם רְבִיעִי כּוֹאֶבֶת הָאֹזֶן
בְּיוֹם חֲמִישִׁי כּוֹאֲבוֹת הָרַגְלַיִם
בְּיוֹם שִׁשִּׁי כּוֹאֲבוֹת הַשִּׁנַּיִם
וּבְיוֹם שַׁבָּת הוּא נוֹלָד מֵחָדָשׁ
הַחִיּוּךְ מַפְצִיעַ כְּמוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ בִּקְצֵה עָנָן
בְּיוֹם שַׁבָּת הוּא קָם וְרוֹצֶה לָלֶכֶת לַגַּן.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן כּוֹאֵב לוֹ הַגָּרוֹן
בְּיוֹם שֵׁנִי כּוֹאֶבֶת הַיָּד
בְּיוֹם שְׁלִישִׁי כּוֹאֵב הַגַּב וְדָם יוֹרֵד מֵהָאַף
בְּיוֹם רְבִיעִי כּוֹאֶבֶת הַצִּפֹּרֶן
בְּיוֹם חֲמִישִׁי כּוֹאֲבוֹת הָעֵינַיִם
בְּיוֹם שִׁשִּׁי כּוֹאֲבוֹת הַבִּרְכַּיִם
וּבְיוֹם שַׁבָּת הוּא שׁוֹכֵחַ הַכֹּל
הַחִיּוּךְ עוֹלֶה כְּמוֹ נִיחוֹחַ בֹּקֶר אַחֲרֵי לֵיל סְעָרָה
בְּיוֹם שַׁבָּת הוּא קָם וְרוֹצֶה לָלֶכֶת לַגַּן.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן כּוֹאֵב לוֹ הַלֵּב
בְּיוֹם שֵׁנִי הַמַּצְפּוּן מֵעִיק
בְּיוֹם שְׁלִישִׁי מְקַבֵּל הוֹרָאוֹת וּמִתְאַמֵּן עַל יָבֵשׁ
בְּיוֹם רְבִיעִי יוֹרֶה בַּאֲוִיר
בְּיוֹם חֲמִישִׁי פּוֹגֵעַ בּוּל
בְּיוֹם שִׁשִּׁי קָשֶׁה לְהֵרָדֵם
וּבְיוֹם שַׁבָּת הוּא מוּצָף בִּדְמָעוֹת
הַחִיּוּךְ יוֹצֵא כְּמוֹ נִצּוֹל מִבֵּין הַהֲרִיסוֹת
בְּיוֹם שַׁבָּת הוּא קָם עָצוּב שֶׁמָּחָר יוֹם רִאשׁוֹן.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן הוּא קָם וְרוֹצֶה לָלֶכֶת לַגַּן.

 

יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו 'תן למפלצות בשקט' ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2013.

 

ריקי כהן


אֲנִי לוֹקַחַת אֶת הַמִּלָּה לְבַד
וּפוֹרַעַת בָּהּ
נוֹשֶׁפֶת לָהּ בַּנִּקּוּד
מְבוֹדֶדֶת לָמֵד מִן הַבַּד
וּמְנִיחָה לָהּ לִרְקֹד
בְּלִי אַף אֶחָד.

אֵין לְבַד בָּעוֹלָם כְּלָל.

 

פרקים

זֶה שָׁנִים
שֶׁאַתָּה וַאֲנִי חוֹלְקִים בִּמְלֶאכֶת הַחַיִּים
אֲנִי זוֹלֶגֶת מִלִּים
אַתָּה מְקַפֵּל וּמַכְנִיס לַאֲרוֹן
הַמַּאֲכָלִים שֶׁלִּי מְלוּחִים לְךָ
אַתָּה מְכַלֶּה אוֹתָם רַק בְּהֵחָבֵא

אַתָּה מְתַעֵב אֶת הָאוֹר
אֶת הַשִּׁיר הָאַחֲרוֹן
כָּתַבְתִּי בָּעֵט עַל פֶּרֶק יָדִי הַפְּנִימִי
בַּחֲשַׁאי, בַּחֹשֶׁךְ
שׁוּרָה לִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּמְנוּ

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי הָיְתָה כְּתֹבֶת
דְּמוּתְךָ שְׁזוּרָה בַּשּׁוּרָה
לְלֹא הַפְרָדָה
עוֹר אֶל עוֹר דִּבֵּר

כָּתַבְתִּי.

 

לא

לֹא כְּשֶׁלַּיְלָה מֵגִיחַ
נוֹשֵׁף בָּעוֹלָם
וּבוֹלֵעַ

לֹא בְּקוּמִי
כְּשֶׁאוֹרְיוֹם מְפַלֵּחַ רִצּוּד חֲלוֹם
חוֹבֵט בַּתְּרִיסִים
הַהַכָּרָה הַסְּתוּרָה
נֶאֱבֶקֶת לְהָגִיפוֹ

לֹא בְּמִרְדַּף הַשָּׁעוֹת הַנּוֹקְפוֹת
טוֹמְנוֹת חֶדְלוֹנָן
אֵינְתַּכְלִיתָן
וְכָל הַמַּעֲשִׂים
לֹא דַּי בָּהֶם
לִשְׁכֹּחַ

אֵיךְ נִשְׁמַטְתְּ
בְּבֹקֶר יוֹם שַׁבָּת
הָעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה בְּאוֹגוּסְט
בְּשִׁבְתֵּךְ לִשְׁתּוֹת קָפֶה
(הִסְפַּקְתְּ כְּמַחֲצִית)
אֶל מַצַּע הָעֵץ בַּכִּסֵּא שֶׁלִּימִינֵךְ
וְלִבֵּךְ חָדַל.

 

ריקי כהן היא משוררת, כותבת סיפורת קצרה, עורכת. פרסמה את ספר השירה 'ערמה מלוכלכת בכל חדר' (ספרא, 2014, בתמיכת קרן רבינוביץ), ערכה את אסופת הסיפורים הקצרים 'אצלכם זה בוכה' (בוקסילה, 2014) ואת אסופת השירה והצילום 'את לא נולדת אישה' (מרום תרבות ישראלית, 2016, בתמיכת אקו"ם). פרסמה שירה וסיפורת בכתבי העת 'מעבורת', 'שבו', 'עיתון 77', 'ננופואטיקה', 'משיב הרוח', 'גג'.

 

עפרה קליגר


הָאַיִן יוֹדֵעַ אֶת סוֹד גֵּאוּת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר טֶרֶם נוֹלְדוּ,
אֵלֶּה הַחוֹבְטִים בִּשְׁנָתוֹ שֶׁל אָדָם וּבוֹרְאִים גְּבִישִׁי יֵשׁ.


אָדָם מְדַמֶּה לְהַכִּיר בְּחוּשָׁיו אֶת הָעוֹלָם,
אֲבָל בִּתְבוּנָתוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם טוֹמֵן לוֹ מַלְכֹּדֶת,
וְכִי הָאֵין וְהַיֵּשׁ יַחְבְּטוּ בּוֹ גַּם אִם יִשָּׂא פָּנָיו
אוֹ אִם יִזְחַל עַל גְּחוֹנוֹ.
יָד סְמוּיָה תָּטִיל נִיצוֹצוֹת לַפַּכִּים הַקְּטַנִּים שֶׁל חַיָּיו
לְהַבְעִיר בָּהֶם אֵשׁ מָרָה.


אָדָם עוֹבֵר בְּמִנְהָרָה אֲפֵלָה נוֹהֶרֶת לְפָנָיו וְהוּא יוֹדֵעַ:
תִּקְוָה תַּשְׁחִיל אֶת חֲרוּזֵי הָאַיִן לְמַחְרֹזֶת חַיָּיו.

 

עפרה קליגר, ילידת 1946, עסקה בהוראת ספרות 35 שנים. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרונים בהם: 'מילים מתוך שטח הפקר של געגוע' (הקיבוץ המאוחד, 2012), 'להיות יש בעולם' (הקיבוץ המאוחד,2017).

 

נעמה ארז

אמי

שָׁבוּעַ שָׁלֵם סִדְּרָה אִמִּי אֲרוֹנוֹת
בַּחֲדַר טִפּוּל נִמְרָץ
כְּשֶׁהִיא מֻרְדֶּמֶת וּמֻנְשֶׁמֶת.
יָדֶיהָ טִיְּלוּ בֵּין הַמַּדָּפִים מְקַפְּלוֹת אֶת הַחֻלְצוֹת
מַחְלִיקוֹת עַל הַסְּדִינִים
בִּמְסִירוּת.
וּכְשֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ
הֵן הָיוּ כְּחֻלּוֹת וּפִיהָ
הֵפִיק "אֱנוֹשׁ, כֶּחָצִיר יָמָיו; כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כֵּן יָצִיץ.
כִּי רוּחַ עָבְרָה-בּוֹ וְאֵינֶנּוּ; וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ."
וְשָׁמַעְתִּי כִּי אָבִיהָ הַמֵּת הִדְהֵד לָהּ מֵאֵי שָׁם:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ– אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמַד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשַׁב".
וּמִי אֲנִי בֵּינֵיהֶם? וּמָה אֲנִי וּמַעֲשַׂי?
אֲפִלּוּ אָזְנַי כָּבְדוּ מִשְמֹעַ.

 

נעמה ארז היא משוררת וסופרת, מטפלת בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית, ועורכת את כתב העת המקוון 'נתיבים'.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך