.
מאת יוסי תגורי
.
את כיסא המקלחת הזה לקחנו מדירתה של אחות אשתי אחרי שנפטרה, זהו כיסא פלסטיק ירקרק ודהוי שניתן לפתוח ולקפל. הפלסטיק כבר כולו חרוץ וצירי הפתיחה חורקים וחלודים אולם אני אוהב להשתמש בו. כשעה לפני המקלחת אני מדליק את תנורי האמבטיה (שעה לפני כן הדוד כבר דלוק) ואז לוקח את הכיסא מהמקום שבו היה מקופל, פותח אותו ומעמיד אותו תחת הטוש, במרכז המושב יש פתח גדול ואני מכוון אותו ככה די במדויק שיהיה מתחת הטוש, אם אף אחד לא מחכה לי, לפחות המושב שיחכה.
אפילו לרגע אינני עומד במקלחת, אני מתחיל אותה בישיבה וגומר בישיבה, ברזי המים וכל הסבונים מסודרים קרוב אליי כך שלא אצטרך לקום כלל. אני נותן למים הרותחים לשטוף את ראשי ואת שערי הדליל, מטה את ראשי קצת קדימה כדי להרגיש את זרימת המים על גבי ולאורך עמוד השדרה, מרגיש את זרמי החום מתפשטים במעגלים גדלים ומתרחבים, אני מגביר את חום המים עד כדי כך שהם עוקצים את גופי כמו להבות אש, ואז נרגע.
גם לאחר שסגרתי את זרם המים אני ממשיך לשבת דקות ארוכות על כיסא המקלחת, מניח לגופי לחזור לטמפרטורה הרגילה ולקצב נשימותיי להירגע, לאחר מכן אני עוטף את גופי במגבת גדולה ויוצא אל חדרי הבית.
את הדירה הזו רכשנו לפני יותר משלושים שנה, עברנו אז את גיל ארבעים והבנו שאם עד אז לא הצלחנו להוליד ילדים אז לעולם כבר לא יהיו לנו, אספנו את כל החסכונות שהיו ורכשנו את הדירה, דירת שיכון שתיים וחצי חדרים בשכונת רמת הנשיא בבת-ים.
על קצה המיטה שעליה אני יושב עכשיו, עטוף ורועד, ישבתי במשך שנים כל בוקר בשעה חמש בדיוק שורך את נעליי בקפידה לפני היציאה לעבודה, נזהר שלא לזוז מדי כדי לא להעיר את אווה, אווה הייתה נרדמת רק לפנות בוקר, עד השעות הקטנות של הלילה היתה מאזינה לתוכניות רדיו, שומעת סיפורים על חיים של אנשים ומתייפחת בבכי, ואז, בשלוש לפנות בוקר הייתה לוקחת כדור שינה ונרדמת, שנתה הייתה חזקה מאוד, אולם אני תמיד חששתי שמא אעיר אותה לכן הייתי שורך את נעליי כמעט מבלי לזוז, קם בזהירות, מוודא שכפות רגליה מכוסות ויוצא לעבודה.
רחובות ריקים היו מקבלים אותי בבקרים וליבי היה נוח מהם, הייתי עולה על אופניי ורוכב אל מחלקת התברואה. שם חיכתה לי עגלת הניקיון שלי, הייתי בודק שכל הכלים שלי נמצאים שם, הפח השחור הגדול, מטאטא הכביש, יעה הפח ושקיות האשפה, מוציא את העגלה ממקומה והולך לסיבוב היומי, מטאטא ומנקה את רחובות העיר.
הניקוי, האיבוק והטאטוא הפכו לתנועה אוטומטית, אני מתחיל את מסעי בהרמת שתי ידיות העגלה כלפי מעלה ואז גופי רוכן מעט קדימה ומוליך אותי באותו מסלול קבוע, אותם רחובות ואותן סמטאות, נעצר באופן קבוע במקומות המועדים להצטברות של לכלוך, כל פינה והלכלוך שלה, למשל בדלי הסיגריות המצוצים עד סופם בפינת הרחוב שבה עומד אלי המשוגע המעשן, אלי שמגיח החוצה אל פינתו הקבועה על סף הכביש כל בוקר כאילו נבעט החוצה מביעותי הלילה וחלומות הזוועה, מצויד במנה יומית של שלוש חפיסות סיגריות אירופה, שימצוץ ויכלה עד שעות אחר הצהריים, אלי שגופו הגדול והמגושם נע בקצב קבוע קדימה ואחורה, במעין תנועה מעגלית של הסטת משקל גופו פעם קדימה לעבר רגלו הימנית ופעם אחורה אל רגלו השמאלית, כאילו מבקש לערסל תינוק גועש מבכי וייסורים הצועק מתוך גופו, או למשל קליפות הגרעינים הזרוקות תחת הספסל שעליו יושבות אימהות השכונה עד שעות הערב, יורקות את קליפות הגרעינים מפיהן, ושפתיהן כבר חרוצות ממלח הפיצוחים שנספג בהן.
אז גופי מוליך את עצמי בין הסמטאות ואילו עצמי עסוק בסריקת האנשים שאני פוגש ברחוב ובהמצאת סיפורים, אני פשוט מרים את עיניי אל עוברי הרחוב ובודה להם סיפור, למשל לאישה עם השיער הכתום המדובלל אני ממציא אמא חולה בבית, אמא עבת בשר שיושבת ברגל ימין מורמת ותפוסה ללולאה משתלשלת מהתקרה, אני רואה בדמיוני את האישה המדובללת ממהרת כל בוקר בין חדרי הבית, מוציאה מהמקרר את מלאי התרופות היומי לאמה ופורשת אותו בבהלה לצד מיטתה, מגרדת בפדחתה ומנסה להסביר לאמה את סדר לקיחת התרופות הנכון, אני רואה את אמה מהנהנת בראשה ואיך קצב תנועת ראשה מואץ עד שנעצר באחת אל תוך הכרית, שוקע לאיטו, את הכול אני מדמיין תוך כדי תנועה תוך כדי מסעותיי במדרכות השכונה.
בשעה עשר על יד המכולת של זינגר אני נעצר להפסקה, אני עוצר את עגלתי לידי, מוציא מחריץ קבוע שבין הדליים שקית שעוטפת עוד שקית ובתוכה שלוש שיני שום וניגש למכולת של זינגר שעסוק באופן קבוע בחשבונות מתחת לדלפק, אני לוקח גיל אחד מהמקרר, ורבע כיכר לחם שזינגר שומר לי בקצה הדלפק ויוצא החוצה אל חומת האבנים הקטנה שמסביב למכולת להתיישב במקומי הקבוע. אני פוצע בשיניי קלות את שיני השום כדי להקל את הקילוף, אצבעותיי ממוללות את שמלות הקליפה שעוטפות את גוף השום וחושפות את צבעו הצהבהב של השום, אני אוהב את ריחו החזק של השום ואת החותם שהוא משאיר בחריצי אצבעותיי.
המקומות שבהם חורצו ידיי מדולדלים כעת ועורי מכווץ מהמקלחת, עורי שפעם היה שזוף ומתוח הפך לבנבן ותלוי על שלד גופי כמו תחתונים על חבל כביסה, ריח גופי שפעם היה עז וברור כאילו התבדר במהלך השנים ומה שנשאר הוא ניחוח גוף שטוח מאוד, מתקתק במקצת, הדומה בניחוחו לריח סבון תינוקות ורדרדי, כאילו עקשנותם של תמרוקי הגוף השכיחה כל זיכרון לריח שפעם עלה מתוכי, כאילו חדרו כל הסבונים והמשחות דרך נקבוביות עורי אל תוך גופי, מטביעים בהבלם כל סימן וריח של מה שהייתי אני, שטים במרחבי גופי בהבעות חיוך של פרסומות אבקות כביסה, מרדימים ומטמטמים את תאי גופי.
הקירות שותקים, הרעש היחידי הוא רעש זמזומם של ספירלות התנור המלהטות לרגלי מיטתי, גופי צמא לכל טיפה של חום, עורג בעליבותו אחר ליפופי ברזל מתלהטים במקום לחפש גוף אישה להתחמם בו. אפילו על המחשבה להתנחם אצל אשה אחרת ויתרתי מיום שאווה מתה. עד שמתה הייתי נתון כולי לטיפול בה ומיום שמתה צומצמו מעגלי חיי עוד יותר. אם קודם שמתה סבבו מסלולי יומי גם בין קופות חולים ובתי מרקחת הרי שמיום שמתה גם זה נגמר, שיטוטיי היומיים הם בין המכולת של בנו של זינגר ובין ביתי, ובעצם שיטוטיי העיקריים הם בין קירות הבית, קירות הבית החיוורים שלנו, צבועים בצבע שמן צהבהב כפי שאווה רצתה, כך, אמרה, הכי קל לנקות אותם, שעות הייתה עומדת ומקרצפת אותם, מדמה בהם כתמי לכלוך והולכת בתנועות נמרצות למלא דלי נוסף של מים וסבון לכלות אותם בקיר עד שהתרצה מראה הקיר מול עיניה או עד שקרסה מולו באפיסת כוחות. לעיתים הייתי חוזר מהעבודה ומוצא את אווה שוכבת פרקדן על רצפת הפרוזדור הקרה ודלי מים ומברשת קרצוף לצידה, גופה שרוי בשינה כבדה כמו אחרי מלחמה נואשת, נוחרת נחירות כבדות בקצב משתנה, מפעם לפעם נעצרת נשמתה לשניות ארוכות דורכת בי בלבול וייאוש, לא הייתי יכול לקחת את גופה הגדול למיטה, הייתי פשוט מביא כרית להיטיב תחת ראשה ושמיכה לכסות את גופה.
אווה סבלה מאוד מהחום בדירה וגופה הגדול התהלך בכבדות רבה, משך כל הקיץ הייתה מסתובבת בדירה כשלגופה תחתונים וחזייה בלבד ומגבת רטובה על מצחה, את המגבת הייתה לוקחת מדי כמה דקות ואוספת לתוכה את הזיעה שניגרה במורד סנטרה ובצווארה ואז הולכת לכיור, סוחטת את המגבת ומרטיבה אותה במים קרים, כך הייתה מצננת את גופה הגדול. כשהתלהט החום הייתה אווה מכה עם המגבת אל תוך חריצי בשרה שאגלי הזיעה נקוו בהם, כמו שוט הייתה מצליפה עם המגבת אל תוכם ומשמיעה גניחות עמוקות של כאב או הנאה, מעין גניחות הו הו הו צרודות ועמומות שעלו ממרכז בטנה, כאילו ריחף כדור בחלל בטנה גונח מכל מכת מגבת שהגיע עד אליו דרך קירות השומן וניתז לאיטו אל עברו האחר של הגוף, אל חבטת הכאב הבאה.
בעיניים עצומות הייתי עומד ומקשיב לקצב נשימותיה, לכובד צעדיה ולחבטות המגבת, מבקש לנטרל כל רגש של ייאוש או מיאוס או סתם רוגז, דרוך כולי לכל מצב חירום שעתיד להתרחש, שואל את ליבי מה אומרים הקולות. וכך למדתי שהגוף מדבר, כך למדתי מקצב נשימותיה מתי מתלהט הגוף, כך למדתי מרקיעות כפות רגליה שנחשולי החום דוהרים עכשיו אל מתחת ברכיה, וכך למדתי מצליל קולותיה מתי מתפקע החום מתוך גופה החוצה, דרך חזה לכשנשמעה הנחירה האחת והמסיימת.
ואחרי הנחירה הייתה חייבת אווה מקום לשבת, נתמכת בקירות הבית הייתה מחפשת מקום להפיל אליו את גופה הכבד, כפות ידיה היו פרושות כנגד קירות הבית, אצבעותיה נואשות לתמיכה והבנה מהקירות, מציירות שבילי זיעה בדרכן לאבד אחיזה ותקווה. אסור היה לי ברגעים כאלה להתקרב אל אווה, עומד הייתי מאחורי קיר הפרוזדור מנסה להסדיר את נשימותיי וממולל באצבעותיי, הולך הלוך ושוב לאורך הסלון כמו בחדר המתנה לניתוח, נעצר מדי פעם כדי להקשיב להבל נשימותיה וכובד דריכותיה, מחשב היטב מתי יהיה הרגע הנכון שבו אוכל להתקרב, מתי יבוא חלון הזמן בין אפיסת כוחותיה ובין חבטת גופה אל הרצפה כך שאוכל להגיע אליה בזמן שבו תהיה עייפה מכדי שאטריד אותה בנוכחותי, כך שלא תתעצבן ותנהם עליי, כך שלא תכה אותי, ומצד שני אגיע לתמוך בגופה לפני שייחבט ברצפה הלום ושמוט ונטול כל סימן חיים כפסל אדם.
התעוררתי כשהתחלתי להרגיש את החום בקצה אצבעותיי, עוקץ ומכאיב בבשר שמתחת לציפורניים שלי, לא ידעתי לזהות אם הכאב מופיע מתוך חלום או שהוא משהו אמיתי. כמה שניות ארוכות חלפו עד שהבנתי שהכאב אמיתי ומקורו בתנור הספירלות שלמולו נרדמתי.
יוסי תגורי, יליד 1965, הומיאופת קלאסי, גר בקיבוץ בית ניר. זהו פרסום ראשון ליצירה פרי עטו.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
