.

איימי לואל

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

 

ארוחת הערב

דגים

'וּבְכֵן?…' הֵם אָמְרוּ,
כּוֹסוֹת הַיַּיִן בִּידֵיהֶם מֻטּוֹת בַּעֲדִינוּת,
לוֹעֲגִים לְמַה שֶׁאֵין הֵם מְבִינִים.
'וּבְכֵן?…' אָמְרוּ שֵׁנִית,
בְּשַׁעֲשׁוּעַ מְחֻצָּף.
הַסַּכּוּ"ם נָצַץ עַל הַשֻּׁלְחָן
וְכוֹסוֹת הַיַּיִן הָאָדֹם
נִדְמוּ כַּדָּם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי
לְמַעַן מַטָּרָה טִפְּשִׁית.

 

בשר ציד

הַגֶּ'נְטֶלְמֶן בַּשָּׂפָם הַמַּאֲפִיר
גִּחֵךְ בַּעֲצַלְתַּיִם מֵעַל לְצַלַּחְתוֹ.
לִבִּי הִמְרִיא בְּמַאֲמָץ
וְהִתְפָּרַצְתִּי מִמְּקוֹמִי,
הֻשְׁלַכְתִי לְפָנִים,
חָבַטְתִּי יָשָׁר קָדִימָה.
בַּחֲמַת זַעַם הֵטַחְתִּי בּוֹ אֶת כַּעֲסִי, אָדֹם-לוֹהֵט,
שֶׁהֶחְלִיק לוֹ עַל פָּנָיו, פְּנֵי הַשֶּׁטַח הַמְּלֻטָּשִׁים,
עַד שֶׁנִּרְתַּעְתִּי, מִתְנַשֶּׁמֶת,
לְאָחוֹר.

 

חדר הסבה

בְּשִׂמְלָה רַכָּה וַעֲדִינָה,
רְפוּיָה הִיא נִשְׁעֲנָה
אָחוֹרָה, עַל סַפָּה,
לַהֲבוֹת הָאָח מִשְׁתַּקְּפוֹת בַּעֲדָיֶיהָ,
אֲבָל לֹא בְּעֵינֶיהָ,
שֶׁצָּפוּ בְּעָשָׁן אָפֹר,
עֲשַׁן הַגֶּחָלִים הַנִּסְתָּרוֹת,
עֲשַׁן רִמְצֵי הַלֵּב.

 

קפה

הֵם יָשְׁבוּ בְּמַעְגָּל וְהַסְּפָלִים בִּידֵיהֶם.
אֶחָד הוֹסִיף סֻכָּר,
אֶחָד בָּחַשׁ בְּכַפִּית.
הִבַּטְתִּי בָּהֶם כִּבְמַעְגַּל רוּחוֹת,
לוֹגְמִים אֲפֵלָה מִתּוֹךְ סִפְלֵי חַרְסִינָה,
מוֹחִים בַּעֲדִינוּת כְּנֶגֶד הַגַּסּוּת
שֶׁלִּי, אִשָּׁה חַיָּה.

 

שיחה

הֵם לָקְחוּ אֶת נִשְׁמוֹת הַמֵּתִים
וְעָנְדוּ אוֹתָם עַל הֶחָזֶה, כְּעִטּוּרִים;
הַחֲפָתִים שֶׁלָּהֶם הַנְזָרִים,
הָיוּ אַבְנֵי חֵן מִתּוֹךְ קְבָרִים;
שׁוֹדְדֵי קְבָרִים, סוֹבְאִים מִמַּחְשְׁבוֹת מֵתִים;
בִּקַּשְׁתִּי אֶת הַלִּיקֵר הַיָּרֹק מֵהַמְּשָׁרֵת,
רַק כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא
וְאֶתְנַחֵם בְּקִרְבָתוֹ הַחַיָּה.

 

אחת-עשרה בלילה

דֶּלֶת הַכְּנִיסָה הַקָּשָׁה, הַכְּבֵדָה
שֶׁל בֵּית הָרוּחוֹת נִטְרְקָה מֵאֲחוֹרַי.
הִצְמַדְתִּי רַגְלַי לַמִּדְרָכָה,
כְּדֵי לָחוּשׁ בָּהּ, מוּצָקָה תַּחְתַּי;
לִטַּפְתִּי אֶת הַמַּעֲקֶה.
אָחַזְתִּי בּוֹ, טִלְטַלְתִּי.
לָחַצְתִּי אֶת קָצֵהוּ הַמְּחֻדָּד
כְּנֶגֶד כַּפּוֹתַי.
הַכְּאֵב שֶׁבַּדְּקִירָה הִרְגִּיעַ
וְעָשִׂיתִי זֹאת שׁוּב וָשׁוּב,
עַד שֶׁנִּמְלֵאתִי חַבּוּרוֹת
וּבַלַּיְלָה כְּשֶׁהֵקַצְתִּי
בִּכְאֵב, צָחַקְתִּי.
כִּי רַק הַבָּשָׂר הַחַי יָכוֹל לִכְאֹב.

 

אחרית דבר

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

תארי לעצמך ערב ספרותי שבו את קוראת שיר שהופיע זה לא כבר באסופת שירה חדשנית. תארי לעצמך שכל החבורה נמצאת שם. את מוכשרת, את משכילה, חדה, חריפה ושאפתנית, אבל את חריגה. כי בחבורה הזאת יש מלבדך רק עוד משוררת אחת (הנשים האחרות הן בנות זוג של בני החבורה). את חריגה כי את שמנה, כי את מרשה לעצמך לעשן, כי את באה בלוויית אישה. כולם יודעים מי היא בשבילך. אבל את מוכשרת, משכילה, חדה וחריפה וכבר זכית להכרה. חיכית לערב הזה. אבל הערב הופך לבדיחה על חשבון השיר שלך ועל חשבונך, ¬הצגה ארסית של מנהיג החבורה. אבל הארס והאלימות מוכחשים, לא יותר מבדיחה בין חברים. את יודעת אֶת תפקידך במשחק. את יודעת שעליך לכבוש את הכאב. את יודעת היטב איך להמשיך הלאה. אבל האם תצליחי לבסס את מעמדך כמשוררת? כאינטלקטואלית? את תצאי בראש מורם, אבל השאיפות שלך? הן לא יתכופפו בעקבות העלבון הזה ועוד רבים כמוהו?

איימי לואל לא התכופפה. כבר לפני מאה שנה היא הייתה כל מה שמחנכים אותנו לא להיות. עישנה סיגרים בפרהסיה, נשאה את גופה הגדול בגאון והייתה כל כולה נוכחות עיקשת. היא לא חששה לשאת דברים בפומבי, בעולם גברי ודורסני הרבה יותר מעולמנו, לא הסתירה את האינטלקט הענק שלה וחתרה בעוז למרכז הבמה הפואטית והאינטלקטואלית. ונגד אילו גלים אדירים היא חתרה. היא ספגה קיתונות של בוז ועלבונות רבים בשל העמידה העיקשת שלה, הגוף שלה, הנוכחות של בת זוגה, השחקנית עדה ראסל, בכל ארוחות הערב ומפגשי המשוררים.

איימי לואל נולדה למשפחה משכילה ומיוחסת מברוקלין, מסצ'וסטס. היא עצמה לא זכתה להשכלה גבוהה פורמלית כי במשפחתה זה נחשב לא יאה לנערות. לואל החלה לפרסם שירה בשנת 1910, וב-1912 יצא לאור קובץ שיריה הראשון: A Dome of Many-Coloured Glass. לואל כתבה סונטות נפלאות, חושניות ועדינות, אך בד בבד הייתה מראשוני החסידים של השירה החופשית והרבתה לכתוב כך. בביקורה באנגליה ב-1913 פגשה את עזרא פאונד. הוא השפיע עליה השפעה מכרעת וקירב אותה לחוגו בתחילת דרכה. בהדרגה הייתה לאחת הדמויות המובילות בתנועה האימג'יסטית ופאונד הפך עד מהרה למבקרה החריף והארסי, כשנתקל בסירובה לוותר על שאפתנותה, על דרכה ועל רעיונותיה שלה.

מלבד שירתה פרסמה לואל גם מחקרים ספרותיים (החשוב והידוע בהם הוא ביוגרפיה מונומנטלית של המשורר ג'ון קיטס), ותרגמה לאנגלית (דרך תרגומי עזר מילוליים) שירה סינית עתיקה ושירת הייקו יפנית. היא חלקה את חייה עם אהובתה, עדה ראסל, ורבים משיריה הוקדשו לה. איימי לואל מתה בגיל חמישים ואחת משבץ. שנה לאחר מותה הוענק לה פרס פוליצר לשירה.

מחזור השירים "ארוחת הערב" עוסק בחוסר היכולת לספוג את ההשפלה, בהכרח לספוג את ההשפלה, בחוסר הברירה של אישה יחידה וחריגה לנוכח זחיחותם של גברים. מחזור השירים הזה נכתב על טרקליני תחילת המאה הקודמת, אבל מי לא מכירה את הסיטואציה המתוארת? את הצורך לשמור על מראית עין מרוחקת ואדישה מול חברה גברית ומתנשאת, את הכישלון הידוע מראש לעשות זאת, את חוסר היכולת להבליג בקור רוח על העוינות המתחזה לרציונליות, את העלבון שמתעצם ולו בשל הכישלון לשמור על קור רוח. מחזור השירים הזה, שנכתב לפני למעלה ממאה שנה, עשוי לחשל נשים גם בימינו ולהגן עליהן ב'ארוחות ערב' כאלה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת 'הו!', 'מאזניים' ו'המוסך'.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

אָנוּליקָה / לילך וולך

היא פערה קלות את הפה כדי לענות לשאלה. הרי נשאלה. הייתה יכולה לומר "1962, המורָה". או אפילו, אפילו, הייתה יכולה לומר "אני לא יודעת, המורה" – למרות שוודאי שידעה, היטב ידעה מה השנה לאדוננו – ולחזור ולשבת בכיסא העץ, שחרק ברגלו הסדוקה בכל פעם שהתרוממה ממנו, ועוד הרבה יותר בכל פעם שהתיישבה עליו. היא הייתה יכולה להתנצל על כאב כלשהו שפתאום פגע בה לכאורה, נניח כאב בטן דוקר; בדרך כלל זו הבטן שמכה בה משום מקום, כאילו שלחו בה חץ דקיק. להתנצל, ולצאת מהכיתה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

לילך וולך היא סטנדאפיסטית וכותבת.

 

————–

 

ורדה / ירון כץ

אם מכתבי זה מצא את דרכו אל מכונת הגריסה שלכם ברגע שראית את השם שלי מתנוסס עליו, אז שמכונת הגריסה תהיה לי עדה לכמה שאני שם עליכם זין!
תראי ורדה – אני לא עורך דין כמו האח שלי. אני לא מדבר עורכדינית.
אז אני רוצה להגיד לך בפשטות:
1. המכתב ששלחתם לי – ביטול ההשתתפות שלי בחגיגות השבעים – את יכולה לדחוף אותו – את יודעת לאיפה.
2. אני הולך להופיע על אפכם ועל חמתכם. ראס בין עינכום אני אופיע – ועם תגבור של כלי-קשת – הרביעייה של הרוסים שאתם מגרשים כל הזמן מהרחבה של בית-העם.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

ירון כץ, גר בירושלים, למד אמנות ותיאטרון חזותי, כיום עובד בעבודה המאפשרת לו לכתוב ולנגן בגיטרה.

 

————–

 

באה אליו בטוב / אורית פראג

באה אל פינת הדשא לכיסא הצופה צפונה. דיברה אליך, היי נג'יב, אני מדברת אליך כי נוטה היום, כי צבעי ההרים במרקם הבזלת. אמרה, איך הם מכחילים ומתרככים, תראה, ראה את הבגד הצהוב הזה; ג'לבייה צהבהבה כמו אש. אתה יודע, כמו של המשוררת שלנו שתפרו לה בגד מאש, בגד מזהיר. ואצבעותיי תופסות בקצה הג'וינט רחוקה מהגחלת ולא ברור מי הבוערת, וצחקה על עצמה, כמה שאת מופרכת והאוויר נפתח עליה לאט לרווחה ואמרה שוב שאצבעותיי תופסות בקצה הג'וינט שדרור מספק לי לפעמים וככה משלים הכנסה בגזרת השמירה שלו. שעת האור החיוור כשהשקט כמו שובל של ריח באפי ומה הסיכוי שאשמע כאן את חריקות הצעדים שלך נג'יב? נניח שתגיע בגלל איזו פורענות בלתי צפויה. מצד צפון תבוא ותיפתח חלקת הגפנים ותגיח מתוכה ותמצא אותי בגפי בציפייה בהירה ונזהרת לך.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

אורית פראג היא ספרנית. מנחת מעגלי-שיח על רעיונות וספרות ומרצה מעל במות שונות באזור הגליל העליון. בעבר ערכה את עיתון הקיבוצים "הדף הירוק". כותבת סיפורים קצרים.

 

————–

 

אמיליה / אלי חביב

זה היה הסרט השני שראה באותו שבוע, לבדו בקולנוע. משהו נוגה על רקדנית בלט ועל חלומות שקורסים. נדמה כאילו אלה הדברים היחידים שאנשים מתעסקים בהם היום ורק הרקדניות מתחלפות. היה קר בחוץ והוא התעטף היטב במעיל השחור שלו וטפח קלות על זרועותיו בידיו הנתונות בכפפות עור שחורות גם הן. זו הייתה מחווה שלא באמת הבין את טיבה אבל חיבב אותה מאוד. הוא הרגיש שהיא שייכת לזמן אחר ולמקום אחר וגם הוא השתוקק להשתייך לשם בעצמו. מסיבה זו ממש היה הולך לקולנוע לבדו. מלבד זאת הוא חשב שאהב אמנות.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

אלי חביב הוא שחקן, תסריטאי, מחזאי ובמאי. כתב וביים בתיאטרון האינקובטור את ההצגה "מה שחשוב באמת" המועמדת לפרס קיפוד הזהב, והצגות נוספות.

 

 

————–

אֵלִי / ענת שפיצן

הרופא דיבר מעל ראשי ואמר לאימא שלי: "הילדה זקוקה למשקפיים. היא חייבת להרכיב אותם כל הזמן, אחרת בבית הספר היא לא תראה מה כתוב על הלוח."
שאלתי עד מתי אני אצטרך את המשקפיים האלה.
"זה לכל החיים," הוא ענה. שבוע אחר כך אימא סיפרה שהרופא יצא מהמרפאה בערב. מכונית פגעה בו מול המרפאה. הוא נהרג מיד.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

ענת שפיצן היא עורכת ומתרגמת מאיטלקית. בין תרגומיה יצירות מאת איטאלו קאלווינו וג'ורג'ו באסאני. ערכה את סיפורי הדקמרון. מלמדת עריכת לשון הספרות בחוג ללשון באוניברסיטה העברית. בוגרת תוכנית הלימודים לכתיבה בבית הספר לאמנויות המילה. זהו סיפורה הראשון למבוגרים.

 

————–

 

חנה אוכלת המבורגר בהמבורג / עידו פלד

גיליתי שלג'ון קוראים חנה בבוקר אחרי ששכבתי איתו, באותו היום שבו נחטפה הבחורה מגוש עציון. הייתי אז חייל, ובזמן שחיכיתי לרכבת בלב המפרץ מצאתי את ג'ון בפייסבוק, בין החברים של אוּרי השמאלני. אז גיליתי שבכלל קוראים לו חנה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

עידו פלד, גדל במושב בית שערים, לומד לתואר שני ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגומיו מגרמנית ומיוונית עתיקה התפרסמו ב"הו!" וב"הארץ".

 

————–

 

הדמעות / שחר מדמון

קיש-קיש, נקשה מרים רחל בנעליה על הרצפה. קיש-קיש, קיש-קיש קאש, כופפה גווה אל זליג הקטן הישוב על הרצפה ומחאה כפיים.
'אתה רואה? לא צריך צעצוע זה אצל חיים מנדל, הנה תראה.'
קיש-קיש, קיש-קיש קאש. זליג הקטן משך בשמלתה של מרים רחל והמשיך לבכות ולהצביע על נייר המקופל למטוס בידיו של אחיו הגדול.
'אבל אתה באמת לא צריך את המטוס. אני אקפל לך עוד אחד'. זליג היכה על הרצפה במחאה ומרים רחל משכה רגליה משם כנחלצת מביצה עמוקה ושולי שמלתה בידיה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

שחר מדמון הוא סטודנט לכתיבה יוצרת במכללת מנשר.

 

————–

 

יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים / מיכל יערה כרמי

אחרי שגמרתי לכתוב את התוכנית האסטרטגית ושלחתי אותה ללקוח, ירדתי לחוף הים. כמו בכל לילה, התנתק לי האינטרנט בטלפון, וגם המצית אבד לי בדרך. ליד הצומת התיישבתי על ספסל כדי לנסות לחבר שוב את האינטרנט. בקצה הספסל ישבה אישה ועישנה סיגריה. ביקשתי ממנה אש לג'וינט. שאלתי אם היא רוצה והעברתי לה את הסיגריה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

מיכל יערה כרמי, יועצת תקשורת ואסטרטגיה במאבקים חברתיים, משברים ושינויי תחיקה. מתגוררת בתל אביב. שוקדת בימים אלה על ספרה הראשון.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מתוך "היֹה היתה" / יעל נאמן

 .

9

"יש אנשים — ואני ביניהם — השונאים סוף טוב. אנו רואים עצמנו מרומים. המכשול הוא הכלל. אל תארע תקלה לפורענות. מפולת השלגים הנעצרת בדרכה כמה צעדים מעל לכפר המתחלחל חוטאת לא רק לטבע אלא גם למוסר."

ולדימיר נבוקוב, "פנין"

עבר זמן עד שהייתי מודעת להיקף המידור שפזית עשתה בחייה ובמותה. היא לא הפגישה אנשים בחייה וגם ביקשה שלא ידברו עליה אחרי מותה.

כל הזמן שאלו אותי למה אני כותבת דווקא עליה, וכל הזמן שאלתי את עצמי למה. לא מפני שהכרתי אותה, ראיתי אותה הרי רק כמה רגעים שם במשקוף של רותי. לא מפני שהיתה מוכרת. היא לא היתה מוכרת. ולא בגלל מה שהשאירה אחריה, היא חילקה ומחקה כל מה שהיה לה ולא השאירה אחריה שום דבר.

מנירית שמעתי לראשונה על פזית כעשר שנים אחרי שפגשתי אותה לרגע אצל רותי ברחוב ויזל. נירית ואני עבדנו יחד בהוצאת מפה, ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. בצהריים היינו יוצאות לפעמים לאכול בסביבה — בחומוס של הסורי בכרם התימנים, בפלאפל ג'וני ברחוב טשרניחובסקי, במסעדה הבוכרית ברחוב מכבי. באחת מהפסקות הצהריים האלה נירית סיפרה לי על אישה מיוחדת שהיתה חולה ומתה לפני כמה שנים, ובמהלך הסיפור, כשציינה את שמה, הבנתי שזאת אותה פזית שפגשתי.

נירית סיפרה לי:

"פזית היתה בכלל חברה של מוּלי, הרבה שנים לפני שהכרנו, מימי האוניברסיטה שלו, אני חושבת. היה לה צחוק מתגלגל ומפחיד כמו למשוגעים, והיא גיעגעה אותו בקול צרוד מסיגריות. הכרתי אותה יותר לעומק בסוף חייה, כשהיתה חולה ובישלתי לה. היא היתה אישה גדולה, שמנה, שרזתה מהסרטן. היא גרה אז ברחוב ביל"ו. אבל פעם, מזמן, הייתי גם בדירה שלה ברחוב ויזל, הגעתי לשם כדי ללמד אותה איך להשתמש במחשב מקינטוש שהיא קנתה בהמון כסף, לצורכי עבודה בעריכה ובתרגום. תוכנת וורד על מחשב פי־סי היתה עושה את העבודה הרבה יותר בזול, אבל זה מה שהיא קנתה. פזית היתה מהאנשים הסופר־מוכשרים שלא מוכנים בעצם ללמוד מחשבים, ולא יֵדעו לעולם להשתמש בהם, יתעבו ויפחדו, יפחדו ויתעבו, וכמה שניסיתי להסביר לה שהמכשיר הזה נוצר כדי לעזור לאנשים ולא כדי שאנשים יעזרו לו, לא הצלחתי ללמד אותה.

"שנים אחר כך, כשהיא חלתה בסרטן, היא סיפרה למולי שהיא לא כל כך מסתדרת לבד עם האוכל, היא לא אוכלת, והיא לא רוצה בשום פנים ואופן מטפלת פיליפינית. חשבתי שאולי אוכל לעזור לה בבישולים. באתי לבקר אותה בלעדיו. היא אמרה לי שהיא לא מבינה כלום בבישול והרבה מהדברים היא לא אוהבת. היא התעקשה שזה יהיה אותו אוכל כל השבוע. הצעתי לה שבכל שבוע אביא פעם אחת את האוכל שבישלתי לה ושתטעם. היא אישרה ואכלה את זה, אבל לא שבוע, אלא במשך כל התקופה שהכנתי לה אוכל. ניסיתי לגוון ולהכין משהו אחר והיא לא אהבה. היא לא רצתה לגוון ולא רצתה להחליף. הסכמתי והכנתי בדיוק מה שהכנתי לה בשבוע הראשון: פולקעס עוף צלויים במרינדה של דבש וג'ינג'ר ותפוחי אדמה אפויים. במשך החודשים הספורים האלה היא כבר רזתה עוד יותר ולא היה לה טעם בפה וגם לא יצר חיים.

"נפגשתי איתה כל שבוע. הייתי באה בשתים־עשרה בצהריים ויושבת איתה עד שלוש, שלוש וחצי, אחר הצהריים, השעה שהייתי צריכה לצאת כדי לקחת את מרים בתי מהגן. בפגישות האלה היא סיפרה לי כל מיני סיפורים על חייה. היא אמרה לי גם שתמיד רצתה למות והיא שמחה בסרטן.

"היא הכירה המון אנשים, אבל טענה שהיא בודדה ואין לה בכלל חברים. היא הרגישה לבד־לבד. גרשוני נתן לה במתנה ציור שלו (אחד מציורי החיילים) כי היא תירגמה לו משהו לקטלוג שיצא לו.

"אנשים תמיד איכזבו אותה. וגם אני איכזבתי אותה, כי בתקופה האחרונה, כשהיא היתה שבועיים או שלושה בבית חולים, ביקרתי אותה רק פעמיים. אני נורא פוחדת מבתי חולים ולא הבנתי אז, או שסירבתי להבין, שזה הסוף. אירגנתי שתהיה לה שם עוזרת פיליפינית, אבל כנראה זה לא נתן לי נקודות מבחינתה. היא לא אמרה לי שהיא מתכוונת למות בימים האלה, למרות שהיא ידעה, והיו כאלה שהיא כן אמרה להם. נסתרות דרכי העולם, ודרכה של פזית נסתרת מכולן."

מה שנירית סיפרה לי על פזית ומה שסיפרה לי על בישוליה לפזית נשמע לי כמו אגדה שרציתי לשמוע ממנה עוד ועוד. זאת לא היתה אגדה מוזהבת מרוב משאלות. להפך. הדיבור על מלאכת החיים של פזית ואיך נירית בישלה לה במשך חודשים, זה מה שמשך אותי אז בסיפור של נירית על פזית. כעבור כמה שנים שאלתי את נירית אם היא מוכנה לכתוב לי מה שסיפרה על פזית, ואז התחלתי לחפש ולשאול גם אחרים שהכירו אותה.

 

———–

 

מיכל, אחותה של דנה, סיפרה לי גם היא על הבישולים בסוף חייה של פזית, בלי שידעה כמובן על בישוליה של נירית ועל בישוליהם של רבים אחרים:

"הכרתי את פזית ב־88'. היא נראתה לי אז כאישה שנידונה לחיות לבד, למרות שבדיעבד היתה רק בת ארבעים ואחת. אני היום בת ארבעים וארבע. כשדנה ואני היינו בתיכון, באנו לישון אצלה בתל אביב. זה היה אירוע מאוד חריג. אני הייתי בת שבע־עשרה ודנה בת שש־עשרה. הקשר הקרוב שלה היה עם דנה. אני הייתי בשוליים. בשבועות האחרונים לחייה, כשדנה היתה בלונדון, בישלתי לה כמה פעמים, הלכתי אליה הביתה והבאתי לה את האוכל והיא מאוד התרגשה מזה. לא כל כך ידעתי לבשל, בישלתי מה שידעתי. מרק ירקות ודברים כאלה. למרות שהיתה במיטה והיתה חולה כל כך, היא מאוד התמצאה והתעניינה בענייני אוכל. היא ידעה כל מה שכתוב במדורים השונים וב'עכבר העיר' על אוכל ומסעדות.

"היה לי ברור שיש שם ואקום שאני לא יכולה למלא, אבל אני יכולה לעשות קצת. היא שכבה לבד בבית ולא היה לה מישהו שיטפל בה. היא ביקשה שאביא מזוודה עם גלגלים שהיא לקחה איתה לבית החולים.

"תמיד קצת פחדתי ממנה. הרגשתי שבכל רגע היא יכולה להתפרץ ולכעוס. היה בה משהו מאוד ישיר. לא היתה יכולה להתקיים שם שום שיחת חולין."

 

10

דווקא מפני שפזית מידרה את האנשים שהכירה, והם לא דיברו עליה ביניהם, הסיפורים עליה לא התקבעו כמו שבילים חרושים ומסומנים של דיבור או כתב שבהם כולם הולכים בהרי הזיכרון עליה. לא היו מונחים שם סיפורים שבמשך השנים בונים להם סוף עגול או קובעים בהם חניות והפסקות של אנקדוטות, וינייטות, צ'יזבטים. צריך היה למצוא את המילים לדבר עליה. הדיבור עליה היה טרי, חדש. זיכרון הצחוק המטריד של פזית הגיח כמו חידה לא פתורה בסיפורים עליה, היה בוקע פתאום, או מאפיל, גם מבעד לזיכרונות ילדות אחרים.

עליזה סיפרה לי:

"לאמא שלי היה סיפור מורכב עם שארית המשפחה שהגיעה לכאן אחרי המלחמה: המון רגישויות יתר, ציפיות שווא, ריבים, חשדנות, ייחוס של כל מיני כוונות שליליות, כעסים מצטברים ועלבונות. אז היה לה סכסוך עם ברונקה והיה לה סכסוך עם מארֶק, ההורים של פזית, כי ברונקה פעם זרקה איזו מילה או משהו, אני לא זוכרת מה. אבל למרות המשקעים, כשמארֶק וברונקה נוסעים לבית הבראה בצפת, הם מזמינים אותי להצטרף כדי שלפזית לא יהיה משעמם.

"אנחנו מתמקמים בדירת שיכון בצפת. חדר להם, חדר לילדות.

"הם קונים לנו צמר ורוד, ואנחנו מתחרות בלסרוג צעיף. אנחנו הולכות אחרי ההורים שלה ומחכות, אנחנו מחכות להם באוטו. כל הזמן מחכות. ואנחנו משתרכות אחריהם ברובע האמנים בצפת — פזית המיותרת, ואני ממשפחה של קטנים — כשהם כל הזמן קדימה, שני הרי אדם, ענקיים.

"אבל מה שהכי אפיין את פזית, וזכור לי מהביקור בצפת, אלה פרצי צחוק שלא שייכים לכלום. זה בעצם לא היה צחוק, זה היה משהו אחר. אפילו מפחיד בפתאומיות שלו. לא במקום. למה דווקא עכשיו?

"כשהכרתי אותה בפאזה השנייה של יחסינו הבחנתי שהצחוקים נמהלים בבכי. קילוחים של צחוק בעיניים דומעות. זה היה מתחיל בפרץ היסטרי בתגובה לאיזו אמירה אירונית בתוך השיחות שלנו, בעיקר כשדיברנו על דברים שקשורים למנטליות הלא תמיד מוסברת של המשפחות שלנו, אבל אז הצחוק היה מזמין הבעה מסוימת שאומרת שהנה, הנה, זה מגיע, והייתי גוררת אליה את הטישו."

 

———–

 

הצחוק של פזית חצה כמו רעם את ההרים של הזיכרון, העשויים לפעמים ממשהו מדיד, כמו שנים, ולפעמים הם ענן או ערפל. הצחוק שלה היה חוזר בתיאורים עליה, כמו הד לדברים, כמו צל. עם הֶקשר, בלי הֶקשר.

דנה כתבה לי משולחן העבודה שלה:

"אני בעולמי הצר, הממוקד כרגע בכתיבת מאמר על אורי ניסן גנסין. עברתי על ביקורות שנכתבו עליו ואחת מהן העלתה בי אסוציאציה מיידית לפזית. הכותב הוא המשורר זלמן שניאור:

"'וחה־חה־חה. שוב אותו הצחוק. ואולם עתה נשמע לי בצחוק נובע זה כעין בכי רחוק ועצור של ילד מתפייס. ומאז הייתי צד תמיד בצחוקו של גנסין מעין הד של בכי כבוש. צינורות השחוק והבכי היו כנראה קרובים מאוד זה לזה בפנימיותו של גנסין. ובהיפתח בקושי הצינור האחד, היה נפתח מעט, באופן אימפולסיבי, גם השני…'"

 

———–

 

שרה כתבה לי:
"היה לנו מורה סדיסט בשנים האחרונות של בית הספר היסודי. הוא לימד מתמטיקה, נחשב למין עילוי בתחום. אחר כך כתב ספרי לימוד ששימשו בהרבה מאוד בתי ספר במשך שנים. בנימין רַחְבַלְסְקִי. יום עם שיעור במתמטיקה היה נפתח בלילה ללא שינה, בחילות והקאות בבוקר ושעה של שיעור שבו ישבתי בעיניים מושפלות וחיכיתי שייפול לי טיל על הראש. המורה קרא ללוח לפתור תרגיל או משוואה, ולעתים רחוקות אפשר היה לצאת מזה בשלום. אפילו לשמוע את התרגיל ולכתוב אותו נכון היה שלב לא עביר מרוב מורא ולחץ. אבל פזית, כשהוזמנה ללוח, היתה מקבלת שם התקפי צחוק, התקפים ארוכים ולא נשלטים. על ההעלבה הראשונה שלו, שגרמה לרובנו להחוויר או להסמיק, להרכין ראש, היא הגיבה בפרץ צחוק קולני. היה ברור שזה קורה לה למרות רצונה והיא לא מסוגלת להגיד לצחוק להפסיק. כמו מישהו שמשתין מפחד. ההמשך היה מין ניסוי של המורה 'על יבש', בלי תרגיל ובלי לוח. הוא היה נכנס לכיתה, נעמד, מרים אצבע, מסתכל על פזית שישבה במקומה, בספסל, והיא פרצה על המקום בצחוק מתגלגל. ואז הוסיף אצבע. שתי אצבעות. ברגע הזה כבר הכתפיים שלה רטטו. כזה מין צחוק. הגוף כולו צחק בעווית. מי שישב מאחור ראה את הגב והכתפיים קופצים, שמע את הצחוק המתגלגל וראה את שתי האצבעות המונפות של המורה המשועשע. השמנה מתפקעת מצחוק. הצחוק מתפקע מהשמנה. פזית היתה האתנחתה הקומית שלנו בשיעורי האימה האלה. מופע אימים נונסנסי כשלעצמו, אצבע ושאגות צחוק, שבשעה שהוא התנהל אנחנו היינו מוגנים. אז צחקנו גם אנחנו, יחד עם המורה. עשינו יד אחת. גם ריחמנו עליה, בטח. אבל צחקנו. הכול כאן הרי כפול ומכופל. בסיפור הזה לא היה אחד שלא צחק. ופזית צחקה ראשונה. לא זוכרת כמה זמן זה נמשך ואיך זה נפסק. המורה השתעמם, פזית הצליחה לבלום או שעברנו לתיכון. לא זוכרת.

"פזית הרי צחקה המון, כל חייה, ובצחוק שנשמע מקצה החדר. עבה, קולני, מתגלגל. כולם שמעו כשהצחוק הזה היה משתחרר. ישות שעוצרת את מהלך העניינים. הפרעה. היה לה הומור נהדר, אינטליגנטי, אבל הצחוק היה חיה אחרת. לא בהמשך לאינטליגנציה. הסדיסט עלה על משהו."

 

יעל נאמן, 'היה היתה', הוצאת אחוזת בית, סדרת "מקור". עורכת הספר: דנה אולמרט

יעל נאמן, ילידת 1960, נולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם, גרה בתל אביב. למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועבדה כעורכת בעיתונים ובהוצאות לאור. ב-2011 ראה אור הרומן הראשון שלה, 'היינו העתיד' (אחוזת בית). הוא תורגם לצרפתית, פולנית, הולנדית ואנגלית. ב-2013 יצא ספר הסיפורים שלה, 'כתובת אש' (כתר). שני הספרים היו מועמדים לפרס ספיר ברשימה הארוכה. ב-2015 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובאותה שנה זכתה גם במלגת קרן פולברייט לסופרים.

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך