.

אָנוּליקָה / לילך וולך

היא פערה קלות את הפה כדי לענות לשאלה. הרי נשאלה. הייתה יכולה לומר "1962, המורָה". או אפילו, אפילו, הייתה יכולה לומר "אני לא יודעת, המורה" – למרות שוודאי שידעה, היטב ידעה מה השנה לאדוננו – ולחזור ולשבת בכיסא העץ, שחרק ברגלו הסדוקה בכל פעם שהתרוממה ממנו, ועוד הרבה יותר בכל פעם שהתיישבה עליו. היא הייתה יכולה להתנצל על כאב כלשהו שפתאום פגע בה לכאורה, נניח כאב בטן דוקר; בדרך כלל זו הבטן שמכה בה משום מקום, כאילו שלחו בה חץ דקיק. להתנצל, ולצאת מהכיתה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

לילך וולך היא סטנדאפיסטית וכותבת.

————–

ורדה / ירון כץ

אם מכתבי זה מצא את דרכו אל מכונת הגריסה שלכם ברגע שראית את השם שלי מתנוסס עליו, אז שמכונת הגריסה תהיה לי עדה לכמה שאני שם עליכם זין!
תראי ורדה – אני לא עורך דין כמו האח שלי. אני לא מדבר עורכדינית.
אז אני רוצה להגיד לך בפשטות:
1. המכתב ששלחתם לי – ביטול ההשתתפות שלי בחגיגות השבעים – את יכולה לדחוף אותו – את יודעת לאיפה.
2. אני הולך להופיע על אפכם ועל חמתכם. ראס בין עינכום אני אופיע – ועם תגבור של כלי-קשת – הרביעייה של הרוסים שאתם מגרשים כל הזמן מהרחבה של בית-העם.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

ירון כץ, גר בירושלים, למד אמנות ותיאטרון חזותי, כיום עובד בעבודה המאפשרת לו לכתוב ולנגן בגיטרה.

————–

באה אליו בטוב / אורית פראג

באה אל פינת הדשא לכיסא הצופה צפונה. דיברה אליך, היי נג'יב, אני מדברת אליך כי נוטה היום, כי צבעי ההרים במרקם הבזלת. אמרה, איך הם מכחילים ומתרככים, תראה, ראה את הבגד הצהוב הזה; ג'לבייה צהבהבה כמו אש. אתה יודע, כמו של המשוררת שלנו שתפרו לה בגד מאש, בגד מזהיר. ואצבעותיי תופסות בקצה הג'וינט רחוקה מהגחלת ולא ברור מי הבוערת, וצחקה על עצמה, כמה שאת מופרכת והאוויר נפתח עליה לאט לרווחה ואמרה שוב שאצבעותיי תופסות בקצה הג'וינט שדרור מספק לי לפעמים וככה משלים הכנסה בגזרת השמירה שלו. שעת האור החיוור כשהשקט כמו שובל של ריח באפי ומה הסיכוי שאשמע כאן את חריקות הצעדים שלך נג'יב? נניח שתגיע בגלל איזו פורענות בלתי צפויה. מצד צפון תבוא ותיפתח חלקת הגפנים ותגיח מתוכה ותמצא אותי בגפי בציפייה בהירה ונזהרת לך.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

אורית פראג היא ספרנית. מנחת מעגלי-שיח על רעיונות וספרות ומרצה מעל במות שונות באזור הגליל העליון. בעבר ערכה את עיתון הקיבוצים "הדף הירוק". כותבת סיפורים קצרים.

————–

אמיליה / אלי חביב

זה היה הסרט השני שראה באותו שבוע, לבדו בקולנוע. משהו נוגה על רקדנית בלט ועל חלומות שקורסים. נדמה כאילו אלה הדברים היחידים שאנשים מתעסקים בהם היום ורק הרקדניות מתחלפות. היה קר בחוץ והוא התעטף היטב במעיל השחור שלו וטפח קלות על זרועותיו בידיו הנתונות בכפפות עור שחורות גם הן. זו הייתה מחווה שלא באמת הבין את טיבה אבל חיבב אותה מאוד. הוא הרגיש שהיא שייכת לזמן אחר ולמקום אחר וגם הוא השתוקק להשתייך לשם בעצמו. מסיבה זו ממש היה הולך לקולנוע לבדו. מלבד זאת הוא חשב שאהב אמנות.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

אלי חביב הוא שחקן, תסריטאי, מחזאי ובמאי. כתב וביים בתיאטרון האינקובטור את ההצגה "מה שחשוב באמת" המועמדת לפרס קיפוד הזהב, והצגות נוספות.

————–

אֵלִי / ענת שפיצן

הרופא דיבר מעל ראשי ואמר לאימא שלי: "הילדה זקוקה למשקפיים. היא חייבת להרכיב אותם כל הזמן, אחרת בבית הספר היא לא תראה מה כתוב על הלוח."
שאלתי עד מתי אני אצטרך את המשקפיים האלה.
"זה לכל החיים," הוא ענה. שבוע אחר כך אימא סיפרה שהרופא יצא מהמרפאה בערב. מכונית פגעה בו מול המרפאה. הוא נהרג מיד.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

ענת שפיצן היא עורכת ומתרגמת מאיטלקית. בין תרגומיה יצירות מאת איטאלו קאלווינו וג'ורג'ו באסאני. ערכה את סיפורי הדקמרון. מלמדת עריכת לשון הספרות בחוג ללשון באוניברסיטה העברית. בוגרת תוכנית הלימודים לכתיבה בבית הספר לאמנויות המילה. זהו סיפורה הראשון למבוגרים.

————–

חנה אוכלת המבורגר בהמבורג / עידו פלד

גיליתי שלג'ון קוראים חנה בבוקר אחרי ששכבתי איתו, באותו היום שבו נחטפה הבחורה מגוש עציון. הייתי אז חייל, ובזמן שחיכיתי לרכבת בלב המפרץ מצאתי את ג'ון בפייסבוק, בין החברים של אוּרי השמאלני. אז גיליתי שבכלל קוראים לו חנה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

עידו פלד, גדל במושב בית שערים, לומד לתואר שני ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגומיו מגרמנית ומיוונית עתיקה התפרסמו ב"הו!" וב"הארץ".

————–

הדמעות / שחר מדמון

קיש-קיש, נקשה מרים רחל בנעליה על הרצפה. קיש-קיש, קיש-קיש קאש, כופפה גווה אל זליג הקטן הישוב על הרצפה ומחאה כפיים.
'אתה רואה? לא צריך צעצוע זה אצל חיים מנדל, הנה תראה.'
קיש-קיש, קיש-קיש קאש. זליג הקטן משך בשמלתה של מרים רחל והמשיך לבכות ולהצביע על נייר המקופל למטוס בידיו של אחיו הגדול.
'אבל אתה באמת לא צריך את המטוס. אני אקפל לך עוד אחד'. זליג היכה על הרצפה במחאה ומרים רחל משכה רגליה משם כנחלצת מביצה עמוקה ושולי שמלתה בידיה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

שחר מדמון הוא סטודנט לכתיבה יוצרת במכללת מנשר.

————–

יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים / מיכל יערה כרמי

אחרי שגמרתי לכתוב את התוכנית האסטרטגית ושלחתי אותה ללקוח, ירדתי לחוף הים. כמו בכל לילה, התנתק לי האינטרנט בטלפון, וגם המצית אבד לי בדרך. ליד הצומת התיישבתי על ספסל כדי לנסות לחבר שוב את האינטרנט. בקצה הספסל ישבה אישה ועישנה סיגריה. ביקשתי ממנה אש לג'וינט. שאלתי אם היא רוצה והעברתי לה את הסיגריה.

להמשך הקריאה הקליקו כאן

.

מיכל יערה כרמי, יועצת תקשורת ואסטרטגיה במאבקים חברתיים, משברים ושינויי תחיקה. מתגוררת בתל אביב. שוקדת בימים אלה על ספרה הראשון.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת יוסי תגורי

.

את כיסא המקלחת הזה לקחנו מדירתה של אחות אשתי אחרי שנפטרה, זהו כיסא פלסטיק ירקרק ודהוי שניתן לפתוח ולקפל. הפלסטיק כבר כולו חרוץ וצירי הפתיחה חורקים וחלודים אולם אני אוהב להשתמש בו. כשעה לפני המקלחת אני מדליק את תנורי האמבטיה (שעה לפני כן הדוד כבר דלוק) ואז לוקח את הכיסא מהמקום שבו היה מקופל, פותח אותו ומעמיד אותו תחת הטוש, במרכז המושב יש פתח גדול ואני מכוון אותו ככה די במדויק שיהיה מתחת הטוש, אם אף אחד לא מחכה לי, לפחות המושב שיחכה.

אפילו לרגע אינני עומד במקלחת, אני מתחיל אותה בישיבה וגומר בישיבה, ברזי המים וכל הסבונים מסודרים קרוב אליי כך שלא אצטרך לקום כלל. אני נותן למים הרותחים לשטוף את ראשי ואת שערי הדליל, מטה את ראשי קצת קדימה כדי להרגיש את זרימת המים על גבי ולאורך עמוד השדרה, מרגיש את זרמי החום מתפשטים במעגלים גדלים ומתרחבים, אני מגביר את חום המים עד כדי כך שהם עוקצים את גופי כמו להבות אש, ואז נרגע.

גם לאחר שסגרתי את זרם המים אני ממשיך לשבת דקות ארוכות על כיסא המקלחת, מניח לגופי לחזור לטמפרטורה הרגילה ולקצב נשימותיי להירגע, לאחר מכן אני עוטף את גופי במגבת גדולה ויוצא אל חדרי הבית.
את הדירה הזו רכשנו לפני יותר משלושים שנה, עברנו אז את גיל ארבעים והבנו שאם עד אז לא הצלחנו להוליד ילדים אז לעולם כבר לא יהיו לנו, אספנו את כל החסכונות שהיו ורכשנו את הדירה, דירת שיכון שתיים וחצי חדרים בשכונת רמת הנשיא בבת-ים.

על קצה המיטה שעליה אני יושב עכשיו, עטוף ורועד, ישבתי במשך שנים כל בוקר בשעה חמש בדיוק שורך את נעליי בקפידה לפני היציאה לעבודה, נזהר שלא לזוז מדי כדי לא להעיר את אווה, אווה הייתה נרדמת רק לפנות בוקר, עד השעות הקטנות של הלילה היתה מאזינה לתוכניות רדיו, שומעת סיפורים על חיים של אנשים ומתייפחת בבכי, ואז, בשלוש לפנות בוקר הייתה לוקחת כדור שינה ונרדמת, שנתה הייתה חזקה מאוד, אולם אני תמיד חששתי שמא אעיר אותה לכן הייתי שורך את נעליי כמעט מבלי לזוז, קם בזהירות, מוודא שכפות רגליה מכוסות ויוצא לעבודה.

רחובות ריקים היו מקבלים אותי בבקרים וליבי היה נוח מהם, הייתי עולה על אופניי ורוכב אל מחלקת התברואה. שם חיכתה לי עגלת הניקיון שלי, הייתי בודק שכל הכלים שלי נמצאים שם, הפח השחור הגדול, מטאטא הכביש, יעה הפח ושקיות האשפה, מוציא את העגלה ממקומה והולך לסיבוב היומי, מטאטא ומנקה את רחובות העיר.

הניקוי, האיבוק והטאטוא הפכו לתנועה אוטומטית, אני מתחיל את מסעי בהרמת שתי ידיות העגלה כלפי מעלה ואז גופי רוכן מעט קדימה ומוליך אותי באותו מסלול קבוע, אותם רחובות ואותן סמטאות, נעצר באופן קבוע במקומות המועדים להצטברות של לכלוך, כל פינה והלכלוך שלה, למשל בדלי הסיגריות המצוצים עד סופם בפינת הרחוב שבה עומד אלי המשוגע המעשן, אלי שמגיח החוצה אל פינתו הקבועה על סף הכביש כל בוקר כאילו נבעט החוצה מביעותי הלילה וחלומות הזוועה, מצויד במנה יומית של שלוש חפיסות סיגריות אירופה, שימצוץ ויכלה עד שעות אחר הצהריים, אלי שגופו הגדול והמגושם נע בקצב קבוע קדימה ואחורה, במעין תנועה מעגלית של הסטת משקל גופו פעם קדימה לעבר רגלו הימנית ופעם אחורה אל רגלו השמאלית, כאילו מבקש לערסל תינוק גועש מבכי וייסורים הצועק מתוך גופו, או למשל קליפות הגרעינים הזרוקות תחת הספסל שעליו יושבות אימהות השכונה עד שעות הערב, יורקות את קליפות הגרעינים מפיהן, ושפתיהן כבר חרוצות ממלח הפיצוחים שנספג בהן.

אז גופי מוליך את עצמי בין הסמטאות ואילו עצמי עסוק בסריקת האנשים שאני פוגש ברחוב ובהמצאת סיפורים, אני פשוט מרים את עיניי אל עוברי הרחוב ובודה להם סיפור, למשל לאישה עם השיער הכתום המדובלל אני ממציא אמא חולה בבית, אמא עבת בשר שיושבת ברגל ימין מורמת ותפוסה ללולאה משתלשלת מהתקרה, אני רואה בדמיוני את האישה המדובללת ממהרת כל בוקר בין חדרי הבית, מוציאה מהמקרר את מלאי התרופות היומי לאמה ופורשת אותו בבהלה לצד מיטתה, מגרדת בפדחתה ומנסה להסביר לאמה את סדר לקיחת התרופות הנכון, אני רואה את אמה מהנהנת בראשה ואיך קצב תנועת ראשה מואץ עד שנעצר באחת אל תוך הכרית, שוקע לאיטו, את הכול אני מדמיין תוך כדי תנועה תוך כדי מסעותיי במדרכות השכונה.

בשעה עשר על יד המכולת של זינגר אני נעצר להפסקה, אני עוצר את עגלתי לידי, מוציא מחריץ קבוע שבין הדליים שקית שעוטפת עוד שקית ובתוכה שלוש שיני שום וניגש למכולת של זינגר שעסוק באופן קבוע בחשבונות מתחת לדלפק, אני לוקח גיל אחד מהמקרר, ורבע כיכר לחם שזינגר שומר לי בקצה הדלפק ויוצא החוצה אל חומת האבנים הקטנה שמסביב למכולת להתיישב במקומי הקבוע. אני פוצע בשיניי קלות את שיני השום כדי להקל את הקילוף, אצבעותיי ממוללות את שמלות הקליפה שעוטפות את גוף השום וחושפות את צבעו הצהבהב של השום, אני אוהב את ריחו החזק של השום ואת החותם שהוא משאיר בחריצי אצבעותיי.

המקומות שבהם חורצו ידיי מדולדלים כעת ועורי מכווץ מהמקלחת, עורי שפעם היה שזוף ומתוח הפך לבנבן ותלוי על שלד גופי כמו תחתונים על חבל כביסה, ריח גופי שפעם היה עז וברור כאילו התבדר במהלך השנים ומה שנשאר הוא ניחוח גוף שטוח מאוד, מתקתק במקצת, הדומה בניחוחו לריח סבון תינוקות ורדרדי, כאילו עקשנותם של תמרוקי הגוף השכיחה כל זיכרון לריח שפעם עלה מתוכי, כאילו חדרו כל הסבונים והמשחות דרך נקבוביות עורי אל תוך גופי, מטביעים בהבלם כל סימן וריח של מה שהייתי אני, שטים במרחבי גופי בהבעות חיוך של פרסומות אבקות כביסה, מרדימים ומטמטמים את תאי גופי.

הקירות שותקים, הרעש היחידי הוא רעש זמזומם של ספירלות התנור המלהטות לרגלי מיטתי, גופי צמא לכל טיפה של חום, עורג בעליבותו אחר ליפופי ברזל מתלהטים במקום לחפש גוף אישה להתחמם בו. אפילו על המחשבה להתנחם אצל אשה אחרת ויתרתי מיום שאווה מתה. עד שמתה הייתי נתון כולי לטיפול בה ומיום שמתה צומצמו מעגלי חיי עוד יותר. אם קודם שמתה סבבו מסלולי יומי גם בין קופות חולים ובתי מרקחת הרי שמיום שמתה גם זה נגמר, שיטוטיי היומיים הם בין המכולת של בנו של זינגר ובין ביתי, ובעצם שיטוטיי העיקריים הם בין קירות הבית, קירות הבית החיוורים שלנו, צבועים בצבע שמן צהבהב כפי שאווה רצתה, כך, אמרה, הכי קל לנקות אותם, שעות הייתה עומדת ומקרצפת אותם, מדמה בהם כתמי לכלוך והולכת בתנועות נמרצות למלא דלי נוסף של מים וסבון לכלות אותם בקיר עד שהתרצה מראה הקיר מול עיניה או עד שקרסה מולו באפיסת כוחות. לעיתים הייתי חוזר מהעבודה ומוצא את אווה שוכבת פרקדן על רצפת הפרוזדור הקרה ודלי מים ומברשת קרצוף לצידה, גופה שרוי בשינה כבדה כמו אחרי מלחמה נואשת, נוחרת נחירות כבדות בקצב משתנה, מפעם לפעם נעצרת נשמתה לשניות ארוכות דורכת בי בלבול וייאוש, לא הייתי יכול לקחת את גופה הגדול למיטה, הייתי פשוט מביא כרית להיטיב תחת ראשה ושמיכה לכסות את גופה.

אווה סבלה מאוד מהחום בדירה וגופה הגדול התהלך בכבדות רבה, משך כל הקיץ הייתה מסתובבת בדירה כשלגופה תחתונים וחזייה בלבד ומגבת רטובה על מצחה, את המגבת הייתה לוקחת מדי כמה דקות ואוספת לתוכה את הזיעה שניגרה במורד סנטרה ובצווארה ואז הולכת לכיור, סוחטת את המגבת ומרטיבה אותה במים קרים, כך הייתה מצננת את גופה הגדול. כשהתלהט החום הייתה אווה מכה עם המגבת אל תוך חריצי בשרה שאגלי הזיעה נקוו בהם, כמו שוט הייתה מצליפה עם המגבת אל תוכם ומשמיעה גניחות עמוקות של כאב או הנאה, מעין גניחות הו הו הו צרודות ועמומות שעלו ממרכז בטנה, כאילו ריחף כדור בחלל בטנה גונח מכל מכת מגבת שהגיע עד אליו דרך קירות השומן וניתז לאיטו אל עברו האחר של הגוף, אל חבטת הכאב הבאה.

בעיניים עצומות הייתי עומד ומקשיב לקצב נשימותיה, לכובד צעדיה ולחבטות המגבת, מבקש לנטרל כל רגש של ייאוש או מיאוס או סתם רוגז, דרוך כולי לכל מצב חירום שעתיד להתרחש, שואל את ליבי מה אומרים הקולות. וכך למדתי שהגוף מדבר, כך למדתי מקצב נשימותיה מתי מתלהט הגוף, כך למדתי מרקיעות כפות רגליה שנחשולי החום דוהרים עכשיו אל מתחת ברכיה, וכך למדתי מצליל קולותיה מתי מתפקע החום מתוך גופה החוצה, דרך חזה לכשנשמעה הנחירה האחת והמסיימת.

ואחרי הנחירה הייתה חייבת אווה מקום לשבת, נתמכת בקירות הבית הייתה מחפשת מקום להפיל אליו את גופה הכבד, כפות ידיה היו פרושות כנגד קירות הבית, אצבעותיה נואשות לתמיכה והבנה מהקירות, מציירות שבילי זיעה בדרכן לאבד אחיזה ותקווה. אסור היה לי ברגעים כאלה להתקרב אל אווה, עומד הייתי מאחורי קיר הפרוזדור מנסה להסדיר את נשימותיי וממולל באצבעותיי, הולך הלוך ושוב לאורך הסלון כמו בחדר המתנה לניתוח, נעצר מדי פעם כדי להקשיב להבל נשימותיה וכובד דריכותיה, מחשב היטב מתי יהיה הרגע הנכון שבו אוכל להתקרב, מתי יבוא חלון הזמן בין אפיסת כוחותיה ובין חבטת גופה אל הרצפה כך שאוכל להגיע אליה בזמן שבו תהיה עייפה מכדי שאטריד אותה בנוכחותי, כך שלא תתעצבן ותנהם עליי, כך שלא תכה אותי, ומצד שני אגיע לתמוך בגופה לפני שייחבט ברצפה הלום ושמוט ונטול כל סימן חיים כפסל אדם.

התעוררתי כשהתחלתי להרגיש את החום בקצה אצבעותיי, עוקץ ומכאיב בבשר שמתחת לציפורניים שלי, לא ידעתי לזהות אם הכאב מופיע מתוך חלום או שהוא משהו אמיתי. כמה שניות ארוכות חלפו עד שהבנתי שהכאב אמיתי ומקורו בתנור הספירלות שלמולו נרדמתי.

יוסי תגורי, יליד 1965, הומיאופת קלאסי, גר בקיבוץ בית ניר. זהו פרסום ראשון ליצירה פרי עטו.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך