.

מאת מוטי פוגל

.

"החגיגה היתה מפוארת"

ז'ורז' פרק, החיים הוראות שימוש

.

הרמן פוגר, אורח רצוי במפוארות שבמסעדות אירופה ומומחה להיסטוריה קולינרית, מעולם לא ידע לבשל ולא הצליח להוציא תחת ידיו ולו אומלט אחד לרפואה. אך ב-18 ביוני 1978 נכנס פוגר, סוחר העורות המעובדים ולשעבר סגן מזכיר תא ההיטלר-יוגנד באניברסיטת ווסל, למטבחו, ובפעם הראשונה בחייו ניסה לבשל צ'ולנט.

פוגר התוודע לקסמי המטבח הצרפתי בעת שירותו כשומר באחד ממחנות המעצר שהוקמו על אדמת צרפת במלחמת העולם השנייה. נפשו נקשרה בצרפת ובתרבותה הקולינרית, ומיד לאחר המלחמה גמר אומר להקדיש את חייו לצרפת ולאכילה, לאו דווקא בסדר הזה. הוא חזר הביתה לווסל, סגר את חנות הרצענים הקטנה של דודו, עבר לפריז ופתח חברה בינלאומית למסחר במוצרי עור. פוגר ניחן בחוש טעם נדיר, והוא המשיך לשכלל ולעדן אותו במשך שלושים שנה. לשונו נעשתה קטלוג עצום של מתכונים וטעמים. ידענותו המפליגה וחביבותו הטבעית עשו אותו לחביבם של שפים רבים, ואלו היו מזמינים אותו לטעום מתכונים חדשים ולחוות את דעתו עליהם בטרם יציעום לסועדים. הכאתו הפומבית על חטא המלחמה והעמימות שבה השיב על כל שאלה שנגעה למעשיו באותן שנים הקלו על ידידיו הצרפתים לקבל אותו לשורותיהם. כשנשאל מה עשה והיכן שירת היה משיב במין קוצר רוח, "אתם יודעים, לא כולם היו נאצים, האמנו שאנו משרתים את מדינתנו, ובכלל זו הייתה תקופה אחרת." את דבריו היה מלווה במין נפנוף יד לאות כי השאלה מעייפת אותו ומוטב לעבור לעסוק בדברים מעניינים יותר, בדרך כלל מתכון חדש שהשיג, למשל סלט סרטנים דנטוויל מהמאה ה-18 או מתכון אלזסי לשוק חזיר בבירה.

במסעות העסקים שלו ברחבי אירופה פיתח את תחביבו העיקרי – איסוף מתכונים, ובעיקר מתכונים היסטוריים. זאת עשה לא בשם איזו אותנטיות מפוברקת ואשליית גדלות העבר. "עלינו להודות," נהג לומר לחבריו, "כי השפים שיש לנו היום מבשלים טוב יותר מבעבר. הטכניקות החדשות, חומרי הגלם – אלו דברים שלא היו ברשותנו לפני מאתיים או אפילו מאה שנה." פוגר לא חיפש איזו כיכר לחם מהמאה ה-11 או תבשיל איכרים מחצרו של לואי ה-12. לא, הוא חיפש ואסף בשקדנות מתכונים של סעודות היסטוריות – מה אכל לואי ה-16 לפני שעלה על המרכבה שבה ניסה לברוח מפריז; מה אכלו נפוליאון בונפרטה והדוכס מוולינגטון לפני קרב ווטרלו. "ההיסטוריה צועדת על קיבתה," הכריז פוגר, "ואי אפשר להבין את האירועים שקבעו את מהלכה בלי להבין כיצד השפיעו המאכלים על האישים הגדולים." פוגר בז לאספני העתיקות הסבורים שחפצים דוממים טומנים בתוכם איזו איכות היסטורית, איזו אמת נסתרת. "עלינו לזכור שלא הגביע היה קדוש, אלא הנוזל שמושיענו שתה. לו יכולנו לשבת ולאכול את אותם מאכלים שנאכלו בסעודה בגת שמנים היינו מבינים טוב יותר מכל היסטוריון מה אירע שם, מדוע התכחש פטרוס למשיח ומדוע בגד בו יהודה איש קריות".

את זמנו הפנוי בילה פוגר במסעדות, ספריות וחנויות עתיקות שבהן קיווה למצוא בדל מתכון או רשימת מצרכים שנרכשו לקראת ארוחה חגיגית או בסמיכות לאירועים היסטוריים ידועים. תוצאות עבודתו – שילוב של מחקר יסודי וספקולציות אופטימיות – הוצגו בארוחה דו-חודשית שהוכנה תחת פיקוחו ובהתאם להוראותיו הקפדניות. לארוחות אלו הוזמנו כמה שפים מידידיו, שני היסטוריונים, עורך כתב עת קולינרי, ספקים וכמה לקוחות נבחרים.

גולת הכותרת של מחקריו הייתה הארוחה בארמון בקינגהאם. היכרות עם חיבתו של הנסיך פיליפ למעילי עור סייעה לפוגר להשיג גישה לארכיון של בית המלוכה הבריטי, ושם הניח את ידיו על תפריט הסעודה שהוגשה לרגל הכתרתה של המלכה ויקטוריה לקיסרית הודו באחד במאי 1876. "כידוע, מעולם לא נערכה הכתרה רשמית. אך הארוחה הזאת הייתה האירוע הקרוב ביותר להכתרת הקיסרית, וככל הנראה הפעם הראשונה שאוכל הודי הוגש בארמון המלוכה," אמר הרמן פוגר והצליח לשכנע כמה מבני משפחת המלוכה לתמוך בשחזור הסעודה באחד מאולמות הארמון לרגל תשעים שנה להכתרה, בהשתתפות כמה פקידים מבריטניה ונציגות דיפלומטית נמוכת דרג משגרירות הודו. "הישגיה של בריטניה הגדולה והתשתית שהיא הניחה אחריה בהודו אינם מסמאים את עינינו מלראות את המומים והצלקות שהשאיר אחריו השלטון הבריטי הממושך – ועלינו להודות, האכזרי לעיתים – בתת-היבשת," אמר פוגר בפתיחת הארוחה, "התכנסנו כאן היום – אנגלים, הודים וגרמני אחד – לא כדי לתקן את ההיסטוריה, אלא כדי לחגוג אותה. אם מילה זו נראית לכם חריפה מדי, חזקה מדי, זכרו מה מאפשר לנו לשבת כאן יחד. העולם צועד קדימה על קיבתו, ופיוס הוא אפשרי אם רק נרצה."

למרות שאיפותיו הנאצלות, הארוחה המפוארת לא השפיעה כלל על יחסי הממלכה המאוחדת והמדינה ההודית הצעירה. אבל רוחו של פוגר לא רפתה. להפך, הארוחה ההודית דרבנה אותו להקדיש את עיקר זמנו ל"מיפוי קולינרי שיטתי של ההיסטוריה האמיתית", אך להישגו הגדול הגיע כמעט במקרה. ב-5 בינואר 1976, כשחיטט בחפציו של גספר וינקלר, שאותם רכש במכירה הפומבית שנערכה לאחר מותו, מצא באחת התיבות, דחוקים בין שני ספרים, שני ניירות. האחד היה מכתב ששלח סמוטף לווינקלר מאודסה בשנת 1953. "גספר היקר, אתמול שוטטתי כדרכי בחנויות כאן, ובאחת מחנויות הספרים נמצאה לי מציאה. הידע שלי ברוסית מצומצם מאוד והכתב הקירילי מעט קשה לי, אך אני מבין מספיק כדי לדעת שחובב קוריוזים היסטוריים כמוך ודאי ימצא עניין במכתב המצורף."

פוגר, שהרוסית שלו הסתכמה בלא יותר מספאסיבה ונייט מגומגמים, עמד להניח את המכתב הנלווה למכתבו של סמוטף בצד ולדחות את העיון בו למועד מאוחר יותר, אך התאריך שהופיע בראשו, 22 באוגוסט 1939, ערב הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עורר את סקרנותו. אחד מעובדיו, פקיד ותיק ששירת בחזית המזרחית ולמד מעט רוסית, תרגם עבורו את המכתב.

22 באוגוסט, 1939
פולינה יקרה,
מחר בצהריים יגיע אלינו אורח מכובד מטיסה ארוכה מגרמניה [מחוק] בשיחותינו גילה לי האורח כבדרך אגב ובסוד גמור את החיבה שהוא נוטה למאכלים היהודיים של מזרח אירופה. אומנתו מילדות, כך סיפר לי, הייתה מהגרת יהודייה מפולין וזיכרונות ילדותו רצופים במאכלים הנפלאים שהכינה לו. הוא דיבר בתאווה ובגעגוע על מיני מאכלים מוזרים שלא ראה מאז, מרק עוף עם כיסונים, מין ג'לי אפור ומלוח ואטריות מתוקות אפויות, שהאומנת הייתה מכינה במיוחד בשבילו. האומנת כבר הלכה לעולמה, ומטעמים ידועים, באקלים הנוכחי בגרמניה הוא אינו מוצא מקום להשביע בו את תאוותו למאכלי ילדותו [כאן מטושטש]. יקירתי, חשבתי לעשות לו הפתעה קטנה, יודעת את היטב כמה אוהב אני את הכבד הקצוץ, הרגל הקרושה והקיגל שאת מכינה. מחר בצהריים נבוא שנינו לארוחה, רק הוא ואני.
כמה אני מתגעגע לנשיקותייך, אך העבודה רבה ועל המולדת יש להגן.
שלך,
ויאצ'סלב

התאריך והשמות לא הותירו מקום לספק. הכותב היה ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה, ואם כן, האורח הגרמני היה יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ של גרמניה.

הרמן זכר את הופעתו של שר החוץ הגרמני בווסל מעט לפני שיצא להיות שגריר בלונדון. סיפרו עליו שהוא יודע לדבר בשטף אנגלית וצרפתית, שהוא מומחה ליינות, שהוא איש שיחה שאין כמוהו, אדם המתיך באישיותו נאמנות מוחלטת למולדת עם פנייה לאינטרסים של השחקנים השונים בזירה הגלובלית. בחליפתו המגוהצת, בפרח שענד בדש בגדו ובסרט הזרוע ההדור היה פון ריבנטרופ כל מה שהרמן קיווה להיות.

והנה, מכל המטבחים בעולם, המאכלים האהובים על שר החוץ של הרייך השלישי היו דווקא מאכלי היהודים. עורמת ההיסטוריה, אמר לעצמו פוגר, ובאותו רגע זרחה בו הארה. זו תהיה גולת הכותרת של הארוחות ההיסטוריות שלו, מפעל חייו. שחזור ארוחתם של ריבנטרופ ומולוטוב ערב ההסכם שאפשר את פרוץ המלחמה. זו תהיה הסעודה האחרונה, לא סעודה אחרונה שאחריה צליבה ומוות, אלא סעודה אחרונה המביאה בכנפיה פיוס ושלום עולמי. ואת הסעודה הזו יכין במו ידיו. "זה יהיה תיקון היסטורי אמיתי, יהודים, גרמנים ורוסים אוכלים יחדיו את מאכליהם של האנשים שאבדו, של הקורבנות התמימים," אמר לעצמו פוגר, ונזכר במילותיו האחרונות של פון רינבטרופ: "משאלתי האחרונה היא שגרמניה תבין את עצמה ושהבנה תושג בין מזרח למערב, אני רוצה שלום עולמי."

אבל היכן משיגים מאכלים יהודיים? מהן אותן אטריות מתוקות נחשקות ומי ילמד אותו להכינן? ליבו של התעשיין הגרמני מעולם לא נטה אחר המאכלים היהודיים המזרח אירופאים, וכשנשאל על אודותיהם ענה, "הם כבדים, עתירי שומן ונטולי כל תחכום ועידון. מאכלים שנועדו לחמם ולהשביע ותו לא. אפשר להבין את הנסיבות שבהן נוצרו המאכלים הללו, אך תרבות, תרבות אנושית במלוא המובן, אין בהם." לפוגר לא הייתה אומנת יהודייה, ויהודים כמעט שלא הכיר, גם לא במלחמה. אולי פגש כמה יהודים, אולי מהגרים מפולין, אולי התפלא לשמוע את שפתם, מין שיבוש צורמני אך נעים של שפתו. אולי ניסה להבין על מה הם מדברים ואולי הפנה את מבטו לעבר השמיים האפורים והמשיך לחלום על הבית. כך או כך, יהודים לא הכיר. כן, יש בפריז רובע יהודי, אבל מי שם יסכים לדבר עם הרמן פוגר, גרמני מבוגר שמי יודע מה עשה לפני שלושים וחמש שנים. הנה הוא, הרמן פוגר, המומחה הקולינרי שגדולי השפים משחרים לפתחו כדי שיחווה דעה על מתכוניהם החדשים, היסטוריון של הקולינריה, לא יודע היכן להשיג לו יהודי שילמדו להתקין תבשיל כבד של קטניות ושאריות בשר.

כדרכם של גרמנים, גם בקושי הזה ראה פוגר הזדמנות. הוא ילמד את עצמו לבשל. למזלו, ספרי בישול הוא ידע למצוא. באחד מימי רביעי של חודש מאי ירד לדוכני הבוקיניסטים, מוכרי הספרים שלאורך גדת הסן. פוגר ידע בחוש שדווקא שם, בין הקלאסיקות הזולות בכרכים מתפוררים, המילונים המיושנים והאנציקלופדיות הקרועות, אפשר למצוא אוצרות, שם ימצא את הספר המושלם – מנומר בפתחי מחילות התולעים, ספר מתכונים לעקרת הבית היהודייה, אולי אפילו אותו ספר ממש שממנו בישלה אומנתו של פון ריבנטרופ. מבוקשו נמצא לו בספרה של סוזן רוחומובסקי, "גסטרונומיה יהודית: בישול ואפייה מרוסיה, אלזס, רומניה והמזרח".

ב-18 ביוני 1978 נכנס הרמן פוגר למטבחו ובפעם הראשונה בחייו ניסה לבשל צ'ולנט. פוגר, שחוסר ניסיונו במטבח השתווה רק לאנינותו, סבר שיקל עליו להיכנס לבישול בכלל ולבישול יהודי בפרט בנתיב זה שעליו כתב היינה שהוא ניצוץ אלוה ממעל. כצפוי, הניסיון הראשון הסתיים באסון. הקטניות לא התרככו מספיק או אולי היו יותר מדי מים, והבשר, לא משובח מדי אך גם לא נחות לגמרי, הפך לגוש בלתי אכיל. ותפוחי האדמה? מוטב שלא נזכיר את תפוחי האדמה. פוגר מעולם לא טעם חמין, אך ידע שלא לכך התכוון היינה ולא למאכלים אלה התגעגע פון ריבנטרופ. הכנת הקיגל לא צלחה יותר, ואפילו אפיית גוש אטריות מסוכר ומפולפל התגלתה כדבר שמעל לכוחותיו. הצימעס היה מתוק מדי, מרק העוף היה מלוח או תפל, הקרעפלאך העיסתיים טבעו במצולות הסיר והכבד הקצוץ היה מר. רק הידיעה שדווקא למאכלים אלו התגעגע שגריר הרייך בעת שהותו בבריטניה חיזקה את רוחו של הרמן האומלל. ואפילו כך, כוחותיו כמעט שאפסו.

פריצת הדרך הייתה הרגל הקרושה. פוגר מעולם לא ראה גאלער אך כשרתחו עצמות הבקר והקצף עלה מתחתית הסיר עלה בו זיכרון ילדות. יום אביב מוקדם, מאותם ימים שבהם חם וקר חליפות, הוא בן שלוש. אימו תולה את הכביסה הנקייה, והוא משכשך את רגליו בגיגית. המים האפרפרים והחמימים מעלים בועות, והסדינים הנקיים רחבים כמלוא תבל. רגשה עלתה מליבו של פוגר לעיניו. ידיו הרתיחו את העצמות כמו מעצמן וקיפו את הנוזל העכור, כליותיו הורו לו בדיוק כמה שום לגרד פנימה וכמה פלפל ומלח להוסיף. פוגר בקושי הצליח לחכות יממה כנדרש להתמצקות התערובת, אף שבתוך תוכו ידע שהפעם עלתה בידו. לאחר עשרים וארבע שעות נעץ כפית בגאלער הרוטט, הגיש לפיו כפית מלאה, לא גדושה ולא טפופה, ובפעם הראשונה בחייו טעם טעמו של אוכל יהודי.

מאותו רגע, כמו הוסר המחסום. מניסיון לניסיון השתפר פוגר. הבא בתור היה הצ'ולנט, וגם אם עדיין לא שלט לגמרי ברזיו, התוצאה הייתה סבירה בהחלט. ואחר כך, מרק עוף עם קרעפלאך, כבד קצוץ עם בצל מטוגן, צימעס, גפילטע פיש. מיום ליום השתפר טעמם של המאכלים, ולאחר כחודשיים מצא את עצמו הרמן פוגר ערב שבת אחד והנה הוא צולה לעצמו בריסקט לארוחת הערב. הרמן פוגר, שעד לפני כמה חודשים לא ידע ולא ניסה לבשל, הרמן פוגר ששולחן שמור לו בכל אחת ממסעדות צרפת, אכל חזה בקר בנוסח יהודי וידע שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא – הזמנת האורחים.

למגינת ליבו, המכתב ששלח פוגר לשגרירות ישראל בצרפת לא נענה. פוגר היטיב להסביר מדוע סעודת מאכלים יהודיים מסורתיים שהוכנה בידיו של גרמני, חייל לשעבר, שומר בלבד, מעולם לא השתתף בעצמו ברצח, ואיש עסקים מצליח, שתיערך ב-23 באוגוסט לציון חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היא הזדמנות היסטורית, הזדמנות לתיקון ולפיוס. הנה, לאחר הסכמי שיתוף הפעולה הצבאי והסכמי השילומים הגיעה עיתו של הפיוס התרבותי, ומי מתאימים יותר מנציגיה הרשמיים של ישראל, המדינה הצעירה והאנרגטית שהוקמה בעקבות הטרגדיה הנוראית של העם היהודי, לייצג את העם כולו. ואיזה מקום יתאים יותר לארוחה מאשר צרפת, המדינה שהצליחה להתאושש מהכיבוש הקשה וכיום יחסיה עם גרמניה הם מופת לשיתוף פעולה, ואפילו לידידות בין מדינות. "היכול להיות סמל רב עוצמה מזה לתקווה?" סיים פוגר את מכתבו בשאלה רטורית, אולם מכתבו לא זכה למענה, אפילו לא לסירוב מנומס. גם הפגישה שקבע עם מנהל סניף הבנק שלו, השלוחה הפריזאית של רוטשילד אנד קו, לא עלתה יפה. "אנחנו מעריכים מאוד את פעילותו של הר פוגר אצלנו," אמר מנהל הסניף, "ואני מבטיח לכבודו שמשפחת רוטשילד אינה נוטרת לו כל טינה על מה שעשה או לא עשה בזמן המלחמה, אך זהו ארגון עסקי ומשפחת רוטשילד מעדיפה שלא להשתתף בארוחה, נאצלות ככל שיהיו כוונותיו של הר פוגר."

פוגר כבר ראה בעיני רוחו את הארוחה השלמה, גפילטע פיש עם עיגולי גזר למנה ראשונה, מרק עוף עם קרעפלאך במילוי בשר הכנפיים הרך, כבד קצוץ ורגל קרושה כמנות ביניים ואחר כך בריסקט וצימעס, ולקינוח – קומפוט. על הצ'ולנט החליט לוותר. הרי החמין הוא ארוחה שלמה בפני עצמו וככל שהוא עומד לבדו כך גדל זוהרו, וגם, יש להודות, חודש אוגוסט אינו המתאים ביותר לתבשילי קדרה כבדים. כשעצם את עיניו בלילה ראה את עיגולי השומן מעל מרק העוף, ובבוקר התעורר ובפיו עומד הטעם השומי העז של הגאלער, ואורחים אין. וחודש אוגוסט מתקרב ועוד מעט ארבעים שנה לארוחה הנפלאה שהכינה פולינה מולוטוב לכבוד יואכים פון ריבנטרופ.

בלית ברירה נאלץ פוגר לוותר על השתתפותם של נציגי היהדות העולמית בארוחת הפיוס, גם נציגים רוסים התקשה למצוא, וקהל האורחים היה אותו קהל קבוע – כמה שפים מידידיו, שני היסטוריונים, עורך כתב עת קולינרי, ספקים וכמה לקוחות נבחרים. נו מילא, אמר לעצמו פוגר, גם בארוחה ההיא, לבד מפולינה מולוטוב, לא הייתה נפש יהודייה, ובתוך תוכו הצטער שמכל אורחיו רק הוא לבדו ידע להעריך כראוי את המאכלים.
לשולחן הוגשו צלחות המנה הראשונה ובהן פרוסות דג ממולא, על גבן עיגולי גזר, לצידן מעט חזרת ארגמנית, עשויה בדיוק במידת החריפות שתדגיש את מתיקות הדג ולא תעיב על טעמו. המפה הלבנה הבהיקה, הנרות הדולקים נצנצו בפמוטים, החלות הקלועות כמעט שהתפקעו, והרמן פוגר נשא דברים:

אורחים נכבדים, יקיריי,
זהו לילה היסטורי. לפני יותר משלושים שנה, כשעמדתי רועד מקור בביתן השמירה הקפוא, לא העליתי בדעתי שיום יבוא ומאכלים יהודיים יחממו את קיבתי. לפני עשר שנים, כשערכתי בארמון בקינגהאם את סעודת ההכתרה של הקיסרית ויקטוריה, לא חשבתי שארוחה כלשהי תעלה על אותו אירוע, ודאי לא דג ממולא בנוסח יהודי. כשנברתי באלפי ספרי בישול ותעודות היסטוריות לא דימיתי בנפשי שתגליתי הגדולה ביותר תבוא לי בזכותם של משרת בריטי ואמן פאזלים. אסון גדול פקד את אירופה לפני ארבעים שנה, אסון שאנחנו אחראים לו. גם אנו שעמדנו בביתני השמירה ושירתנו בנאמנות את מדינתנו הגדולה, גם אנו שותפים לאסון הגדול שאירע. לאן נעלמו היהודים? לאן נעלמה המבשלת שמטעמיה המתיקו את ילדותו של יואכים הקטן? מה עלה בגורל ילדיה? נדמה בנפשנו כי הצליחו לשרוד את המלחמה הנוראה והעבירו את מורשת אימם לילדיהם. גם אם כך אירע, כיום הם ודאי חיים במדינת ישראל או אולי בארצות הברית, וכבר אינם פה איתנו היום. כוונותיו של פון ריבנטרופ היו טובות, אך טעות גדולה טעה בן עירי, וגם עמיתו הנכבד, גיבור המלחמה הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב. בעומדי היום לפניכם אני שואל את עצמי ואתכם כיצד יכלו שני אלה, אוהבי עמם וארצם, לחלק ביניהם את ארצם של אלה שעל מאכליהם התרפקו." פוגר הרים את קולו, וכרסו הקטנה, אותה התעגלות בחזית חגורתו, רטטה מהתרגשות. "לפני חודשיים חוויתי התגלות. לא התגלות כשל פאולוס, לא בבוהק ולא במכת ברק נגלה אליי האל, אלא לאט-לאט, תרווד ועוד תרווד, מצקת ועוד מצקת, דג טחון ועוד דג טחון, קמעא-קמעא נגלתה לי תרבות שלמה, תרבות שאנחנו עצמנו מחקנו. זו אינה סעודת אבל, זוהי סעודה של התחדשות, של תחייה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כטרגדיה וכתיקון. הנה אנחנו לוקחים על עצמנו למלא את מקומה של המטפלת המתה ושל בני עמה. הנה מגיע הדג הממולא, ואני מקווה – לא, אני בטוח – שגם אתם תלכו שבי בקסמם של בישולי היהודים. בתיאבון, אל תחששו להוסיף מהחזרת, גירדתי אותה הבוקר בעצמי. וזהירות מהעצמות הקטנות."

כשהתעורר בבוקר, בירך הרמן פוגר את עצמו על הצלחה מוחלטת. בשוכבו ער במיטתו, קורי השינה עדיין בעיניו, העלה בזיכרונו את הטעמים וחזר בליבו על תשואות האורחים. אך כשהתיישב לארוחת הבוקר הקלה, עוד בטרם טעם את הביצה הרכה, ידע בוודאות גמורה שהטעם שיעמוד בפיו מעתה ועד סוף ימיו, צפוי זה זמן רב בעצם האירוניה שבו, יהיה טעם האפר.

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה. רשימה פרי עטו על ביקורת הספרות, "שלוש תכונות נמצאות בביקורת מעולה", פורסמה בגיליון מס' 14 של המוסך.

 .

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סוגרת", מאת אורית גרוס

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

לְרפאה

מאת בעל הפרצוף

.

אלומות קטנות נאלמות ומתקבצות לקורבנות המזדמנים של דלית, לבנה שממנו סלדה. אכן תמוה הדבר, מדוע חשב שיוכל לעזור לה, לרפאה אחת ולתמיד מקלונה, להחליק בעדינות על ידה הבוערת מתוך המים? הן ידע שהיא חולה, אבל מה פירוש הדבר לגביו, את זאת לא ידע. בלילה שלו האחד האפל הנמשך לעד הוא הוֹזֶה שהיא מעין אלוהות סוטה אשר לה הכוח לפעול עליו באופן נחוש ועיוור; שהיא בוראת את העולם מתוך בורות ולהט, שהיא נציגתו עלי אדמות של כוח בוּר ומזיק המבקש לשלוט בו ולדכאו; שהיא בעלת קיום הדומה לנחש ושהיא בולעת את הנשמות החופשיות המרצדות הדומות לחזיר-בר המועלה קורבן, ואז דרך דם המחזור שלה מחזירה אותן לעולמה האפל דרך איבר מינה. כעֵד מבוהל של עצמו, מדוע ראה הבזקים שגרמו לו לראות, באמת לראות, שותפות בלתי צפויה איתה, אקראית באופן אלים? ביחס אליה חשב שגילה את הטווח של הבזק עדין ולא נגוע. אלה היו מחשבותיו באותו רגע: בתמיהה גדולה וסקרנית הוא הביט מניין הן יוצאות, עד היכן הן מתרוממות, ועד כמה זה יפה עוד יותר כשהן צונחות בחזרה, ואז נמוגות כהרף עין, מתחדשות באותו כוח בקילוח שבור עד הנפילה שלהן, וכך הלאה ללא לאות. הוא מדמיין שבתאורה הנכונה שתבוא כמו מעצמה מגורם זר ובלתי ידוע יוכל לרפאה על ידי הניצוץ הזעיר של המקריות האופטית, אבל בה-בעת הוא חש שהוא סגור ומסוגר מהעולם, שהוא נתון לעוצמה חובקת כֹל של צלילים צורמים, של זעקות שבר סדוקות שמעבר לכל ייאוש, תחינה או בקשה. הוא חש שהוא נתון לעוצמה חובקת כֹל של סדר תשלילי פגום.

השמיים זרועי הכוכבים אשר בהם התבונן כמהופנט כל הלילה מבעד לחלון הצר אשר נפתח כחוּרבה מתוך קירות המחלקה הביטו בו עכשיו במבט קפוא של עוצמה זרה וכורח. שמא למען רפואתה הנסתרת של דלית הוא קורא בספר הטהרות המוטל בקצה המסדרון, קורא בלהט מבוקר עד ערב ואינו מרפה מהספר? בזה הספר הוא יודע את החותם מסמא העיניים, על הגבוֹהוֹת והתהומות שלו; בזה הספר הוא נאחז בחוזקה שכן הבין שכל עוד הספר בידו, אזי י"ב שמות כתובים בחיקו ואיש לא יוכל להזיק לו או לדלית. למען רפואתה של דלית הוא רושם את שמה עשר פעמים על נחושת קלל אשר אותה יטיל אל תוך נהר מים זורמים (היא נכנסת לעיגול עם מאכלת עשויה ברזל וחורתת במשך ד' שעות את שמה הקדום על צווארה הפתוח לצדדים. היא אומרת שהיא נשלחה מן העוצמה, שהיא רחמנית ואכזרית, שהיא השמיעה הניתנת בכל עת, שהיא באה לאלו המהרהרים בה ומבקשת שלא יתכחשו לה). על כלי מתכת הוא מצייר את צורת החמה וצורת הלבנה בעיגול אשר ממנו נראו פלאות. מהלילה שלו הוא מבקש שכל השבעותיו לדלית תתקיימנה, ואם לא תתקיימנה הרי הוא מוחרם ומקולל ומנודה (בשעה שלא תשמע אדם מדבר היא יושבת בעיגול, שמה גחלים בחרסים קטנים ומקטירה בהם עצים אשר בעדם תראה בעיני רוחה שבעים ושש כיתות של שדים, הולכים בזה אחר זה באובדן דמות אל צעקה ומגפה. היא אומרת: אל תגרשוני מעל פניכם, אל תשנאוני בקולכם ושמיעתכם. אני ללא חטא, ושורש החטא גדל בתוכי. אני עקרה מלאת תוגה ורבים הם בניי, אני אִמו של אבי). הוא עושה חותם מִבְּדיל ושם צורת חתול בבדיל. בזכות השבעתה הוא חש שהוא הולך לאבדון, מושלך אל שאול תחתיות, מבהיל לו בהלה גדולה אשר מתירה את החותם (בשעה ד' בלילה היא נכנסת לעיגול נטול מוצא ובשם אִמָה הקדושה מתחילה להשביע גורלות באֵימה: אני המכובדת והמתועבת, אני הזונה החסודה, אני האישה והבתולה, אני האם והבת, אני איבריה של אִמי, אני המכינה את הלחם ושכלי פנימה, אני השפחה של מכונני). הוא יודע על קיומם של יסודות נעלמים, הוא טרוד בחשיפת אוצרות נעלמים; בקדחתנות שיא הוא מחפש כל הלילה אחר מכשיר פלאים אשר יעזור לו לפענח יסודות נעלמים חדשים, בעזרתו הוא תוהה מדוע משחיתים חריצים אפלים את תחזית השמש הנהדרת, שכן דווקא מקורם של קווים כהים אלה נשאר סתום עבורו, כך שבעיני רוחו הוא מדמה לראות את צלמה הדהוי של דלית מבעד לקרניים השבות על עקבותיהן, קרניים המחדירות אור אל תוך החומר, קרניים אחידות השופעות מנקודות אחדות של הגוף, קרניים מוחזרות או נשברות, נעות לכל כיוון, מתכנסות על קרקעית העין על מנת ליצור את דמות גופה של דלית על הרקמה העוטפת את העין, קרניים הנעות לאיטן מתוך תווך של זכוכית אל תוך האוויר, או שמא היה זה רק בדל אור מתפשט הנוטה להיות בתנועה ונופל על רשתית העין הנעזבת שלו.

הוא הלביש את העיניים והגן עליהן בקרומים דקיקים ביותר שאותם עשה שקופים כדי שאפשר יהיה לראות דרכם, אך גם ביקש את מוּצקוּת העין כדי שיוכל להכילה, להחזיק בה, אבל נוזל העין שלו מתנוון, האור אינו מצליח להתכנס על קרקעית העין הפגומה, כך שמתקבלת אצלו תמונה מטושטשת, מוזרה ומעוותת של צלם דמותה של דלית בעודה מתעברת ומוציאה את עוברה ברגע שזה אפשרי. מבעד לקרקעית העין הפגומה הוא ראה אותה לוקחת את הוולד הנפול, כותשת אותו באמצעות עלי אל תוך מכתשה ואז נִבְחלת מעצמה ומטעמו הבלול; או-אז היא נושפת אל תוך פניו המצומקים של העובר והוא הופך להיות מלאך אש (בקול מורם היא נכנסת לעיגול, יושבת בו בלב טוב וחזק ותקיף. היא יודעת שהם מבקשים לבוא אליה בדמיונות מגונות, שהם מבקשים להפחידה, אבל היא יושבת איתם ללא מורא, יושבת איתם לוחשת, גיבורה ומשביעה: אני העקרה ורבים הם בני, אני המיילדת וזאת שאינה יולדת, אני המרגוע לצירי לידתי, אני הקוראת ואני המקשיבה). ממקום כישופה בעיגול היא מחפשת אחר גולגולת כרותה. האם כבר הוגד לו דבר שיגעונה? היא אומרת שנחטפה הגולגולת, ושלפני זאת במו עיניה ראתה אותה מוטלת כרותה על הקרקע וכולה מְקַלַּחַת דם.

יש לו צפידת המוח הם אומרים, מחצית פניו איננה. זבובים סקרנים של שחר גוסס מגיעים לבדוק אם גופו של בנה הוא מקום טוב לביוץ, וריח רע הנפלט מגופו מגיע עד סף חדרה של דלית. אבוי לשיגעונה, איך נטרפה דעתה, איך דם אם שפוך מושך ביגון צלילים קודרים אל פי השאול. היא צרה צורות על חציה של הזוועה, דנה את דמה שלה למוות, מדברת ללא ללאות בשתי שפתיה המרוחקות מאוד זו מזו על מותו של בנה בטרם עת. לכן היא קוראת לרוחות אשר קמו מן המתים, היא קוראת למלאכים אשר נשלחו אליה – האם לעד תוּקד בה אש גופרית שתייסר את נפשה? בתחילה הם בודקים את האף והפה אבל בסוף מבייצים בפצעיו המדממים. מתוך הביצים בוקעות מעין תולעים אשר ניזונות מגופו של בנה; רק אז הם מסירים ממנו את הבגדים, פותחים לו את הראש, מוציאים את המוח, פותחים את עצמות הבטן והחזה וממשיכים בהוצאת התכולה של כל חלל הגוף, ואחר כך מחייטים את הגוף, מחזירים לה אותו כפי שראתה אותו לראשונה. הם מבחינים בריקבון שעכשיו רק בתחילתו, אבל הבקטריה שזוחלת בשקט מצמרר בתוך המעי תסריח בוודאות את כל הגוף עד עלות השחר. בזה אחר זה הם מגישים פינצטות, סכינים ומספריים ואז מתחילים לחתוך משני צידי הצוואר. הוא עיווה את פרצופו כאילו אינו יכול לראות דבר מכל זה ואפילו התריע בפניהם שאינו יכול לסבול עוד את המראה, שהוא הולך לחדר הסמוך שליד פתח המחלקה לשכב לצידה של דלית אשר מבצעת באופן מכאני סדרת פעולות קשות עם הפה הנעזרות בלשון. אבל אז הבחין שהם חותכים חתך ארוך שהגיע עד הבטן, מפרידים את העור מהשרירים, שוברים את עצמות בית החזה, פותחים אותו ומוציאים את כל האיברים הפנימיים לפי הסדר, מלמעלה למטה: הגרון, הלב, הריאות, הכבד והטחול (בתוך הריאות הם מבחינים בקלישות מסוימת, כלומר שיש בה רכות הדומה לספוג והיא מתאימה לקליטת אוויר). הם שקלו כל איבר ואיבר ואז גילחו את שערו של בנה המומי, הנפול, הביאו מסור חשמלי והחלו לנסר את הגולגולת בקו אופקי, פתחו את הראש והוציאו את המוח, שקלו אותו, לקחו דוגמית ועטפו בשקית.

שיער ראשה מגולח או גזוז? שינה טרופה מלאת חלומות והזיות, הירח כבר נֶחצה לשניים ואפרוריות שלפני עלות השחר מגיחה לפתח המחלקה הריקה, זוחלת בעסיסיות, בגועל וברחמים מגופו אכול תולעים שמנות. אבל הוא לא נדהם מזה, הוא אינו מופתע מהלילה האפרורי הזה, שכן ללא לאות, במעין גאוּת, זה חוזר על עצמו, והוא כבר יודע שריח קל של מוות אור-סגוּלי נודף מבעד לעור-בשרו, נידף לכל עבר עד לחדרה המסוגר של דלית, שמצוקה גופנית שהולכת וטופחת בראשו כל הלילה מונעת ממנו לחזור ולעשות את שנאסר עליו, כך שמבעד לרשתית העין הפגומה הוא רואה להבה היוצאת לה ממפרק היד, גורמת לידה לבעור ומיד להיעלם כהרף עין, ואז היא משתנה ומתנדפת… היא גולשת, היא בוערת… היא שוקעת לתוכו פנימה. הוא משביע שדים ורוחות בשמות קדושים וטהורים שיבואו וימלאו את רצונו לעזור לה, לרפאה מקלונו, מקלונה. הוא משביע אותם להיכנס לבקבוק ומשם למלא אחר מבוקשו ולענות לכל משאלותיו. הוא משביע אותם בשם אש על כל אש, בשמות מפורשים ששורפים הכול. מבעד לחלון המחלקה הצר, רחוק שנות אור מרקיע המעוטר בנצנוץ כוכבים זוהרים, הוא קורא בקול גדול למלך מוזהב שזוהר פניו דומות לשמש; הוא קורא בקול גדול למלך ירוק שזוהר פניו דומות ללבנה; הוא קורא בקול גדול למלך אדום שזוהר פניו דומות לדם; הוא קורא בקול גדול למלך לבן שזוהר פניו דומות לאור, הוא קורא בקול גדול למלך מיימוֹן השחור.

הוא מנהל מעקב יומי, רושם הכול בטורדנוּת כפייתית, רושם כל תנועה, כל חריגה שלה ממסלול ירחים קבוע של רישום תרופות, מגע אדם וחולי. הכול קבור אצלו (שמורות עיניו נעצמות מרוב עייפות), הכול קבור אצלו בפנקסי רשימותיו, ולכן שום תענוג או שעשוע אינו לוקח את ליבו זולת העניין הרציני, הבלתי ניתן לגישור, בדלית, בנצוץ החשמלי שלה אשר מדי יום הולך ונספג בתוכו. והוא סובל מכאבי ראש עזים, אשר בצדק או שלא בצדק הוא מייחס לרגשות העזים שדלית מעוררת בו. בנפש מתבהלת, בלוּע במרחב האינסופי של החללים שאינו מכיר ושאינם מכירים אותו, הוא מדמיין שבתאורה הנכונה שתבוא יוכל להתמודד עם השיגעון של דלית לתלוש את עיני הבובות כדי לראות מה מסתתר מאחורי עיניים אלה. וכך, בידיעה נוראה של צער העתיד לבוא, יוכל להפנות אליה את לוחות הדיו הכסופים, החשופים לאור יום, ולצלמה כתמונה אפורה מתוך צלם דמותה הצומחת ושוקעת אל תוך תמונתה פנימה, שרועה לכל אורך מיטתה, עורקיה חתוכים, ללא עזרה או מעצור דמה נוזל ממנה מבלי משים, מבטה חולף על פניו, נעוץ ונשאב אל מרחק הרה אסון. במבט חתוך לעברו אמרה: עיניים נוקבות כמו אלה של אלוהים יכולות לקרוא את כל רצף הדברים ביקום. אמרה: הניחו אותי בתוך מצבות אבן חלולות, הניחו אותי בלשונות אש המציגות בתוך תוכן מרקם אותיות. קרבו אליי, אתם היודעים אותי, אתם היודעים את איבריי, השפילו בתוככם את איבריי, הביטו בי, אתם המהרהרים בי. והוא, מדוע חש שדבר-מה חשוב, מהותי עבורו, אינו חורג משרשרת ארוכה ובלתי נמנעת של צירופי מקרים, נסיבות ארורות החורגות מתחום הבנתו? מדוע חשב שיוכל להניח למה שצף לצוף, להסתפק בהיזכרות נטולת מאמץ במה שקרה לו לפרקים? מדוע חשב שבאופטיקה המרצדת שלו, מבעד לאותה רשתית עין פגומה הרואה גוונים קודרים, קטועים, יוכל להכניע את החשכה כליל ולשרטט מבעדה בבואות חדות של מראה זה של דלית.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך