נסיעה קצרה | קטעים מתוך "מחזור ירושלמית"

"אתן שהשטתן ספינות ברחובות באישון לילה, בין הבהובי רכבי שיטור. ישבתן מקדימה, והוּקעתן בכיכר העיר. ירקו עליכן, רגמו, קיללו אתכן וייחלו למותכן. לא נבהלתן ולא נסתן, רק הגעתן מאוחר מדי." מבחר קטעים מתוך יצירה לירית דיסטופית על ירושלים, מאת דינה עזריאל

רונן סימן טוב, "הילדה ליד הקיר", שמן על בד, 50X40 ס"מ, 2016

.

מאת דינה עזריאל

.

אֲשֶׁר אֵימָתֵךְ

אשר אימתך נגלית אל הבאים – נוגסת בהר בשיני אבן מלבניות, פושטת את בשרו עד לעצם, עורמת מתיך לראווה בשער, במין שלוותנות מגונה, נותנת להם לזחול לרגלייך, לגרוס אבן ואורן לאפר דק. כל הנכנס בשערייך מצווה להתפשט מהדחקות בכניסה; דע לאן אתה הולך, דע שככה זה נגמר; מכוער, ובכל שנה גדל ההר, משגשג וכובש עוד ועוד חלקות, מברא את היער. קוברים בקומות, במגירות, במערות, הסמטאות הולכות ומתרבות, מסתכסכות זו בזו, ובכל אחד מהפיתולים ניגפות עיניי בירוק הרחוק, ובכביש היורד לתל אביב.

 

קטורת

ראשי בשמי לילה מכוכבים, סמטאות קושרות לולאות זוהר לרגליי. ירושלים כורכת עצמה סביבי, אורבת למבטיי, מציצה כל העת בהשתקפותה בעיניי. אני כרגיל – מוקסמת, וגם היא, שקועה בהיקסמותה מעצמה. ריחה לילי ומבושם, ריח יסמין או יערה תפוס בתוך חריפות אורן, שלוש מאות שישים ושמונה מָנים של קטורת סמים, העשן מיתמר ישר למעלה. בלילה הפטישים נחים, המסמרים אינם ננעצים בבשר. הרכבת עוברת מחליקה על עורה כמו צמרמורת, כמו לחישה –
מי הכי יפה?

 

שני ירחים

משקיפה מראש מגדל והיא מתנחשלת למטה. במת העיר העתיקה פתוחה כתיבת אוצר מגולפת, מוקפת גיאיות חושך עמוקים, צריחי מסגדים ומגדלי כנסיות מגובבים בתוכה, בורקים. הלאה משם הולכים האורות ומתמעטים, אל המדבר, הופכים כחלחלים במרחק. העיניים תרות אחר מתאר גבעות מדברי ואני משילה את הצעיף, נותנת לרוח ללטף את הצוואר. הלב מאט פעימות. אני עוברת פאזה; עוצמת את עיני הבשר. אוספת את עצמי בנשימה עמוקה. מתמסרת למקסם הלילי הרך. הטלפון מהבהב בתיק. אני לא עונה. צל עובר מעליי, ועוד אחד, אולי אשמוט ואלך, לא אתכופף להרים. יישאר כך: קרביו מפוזרים, יחליד בטל הבוקר, ייצרב בשמש צהריים, עד שיותכו בתוכו כל המטלות, הישיבות, כל אלו שרוצים ממני דברים, יגיעו למשיבון שיבשר להם שהמספר שהגיעו אליו אינו מחובר, שהמנויה כבר מודרה, והודרה, שיצאה ולא ברור מתי תשוב אם בכלל, אל תשאירו הודעה – היא תיבלע באוויר המחושמל, תתנדף מעל לעריצות היפיפייה הפרושה כמלכודת רגל, תובעת לאבד, להרוג את הדברים התובעים פיכחון, או הטלת ספק, או בדיקה ובחינה. הביטי, היא אומרת, הביטי בי. אני אוחזת במעקה; וצוללת לתוכה. הירח משתקף פעמיים בוויטרינות הזכוכית.

 

העצמה

אולי עוד אסע מכאן
אולי במקום אחר יהיה יותר שפוי
אולי אגור בכפר, אולי ליד הים, מקום יותר מאוורר
אגדל תרנגולות, אגדל עוצמה רוחנית, ואחזור עטופה בה
וכשאיכנס לבית קפה צפוף בכיכר העיר שישבו בה רק גברים
אהיה מוגנת
אתיישב ואזמין קפה והקול שלי יהיה חזק
אתפוס כאן מקום מחדש
אולי הזמן יהיה קל ולא מורגש, אולי יהיה סמיך ועגול כמו דבש
אולי יהיו לי חלקים נשלפים, אוכל לשלוף ולהחזיר לפי הצורך

 

ערְבית

כשיצאנו לטיול הערב, הכלב שלי ואני, שמענו ציוץ ציפורים בתוך עלוות עץ אחד.
כל העצים כבר דממו, כי החושך ירד והנה על עץ אחד בתוך גינה קטנה לפותה בחושך סמיך, כל הציפורים צועקות.

 

אַל תַּגֵּדְנָה אַל תְּבַשֵּׂרְנָה

אל תגדנה, אל תבשרנה, בכינה במסתרים –
העיר שלנו מתה.
אף שלא ויתרתן, שעשיתן לה החייאה. שנים. על אוטובוסים דוהרים, מול אורות גבוהים של רכבי חירום, אף על פי שנופפתן בכרזות ודגלים, שלהבתן זו את זו באקסטזה שלכן, הנשמתן הפגנות, נגררתן בצעקות מאולמות ספוני עץ וקראתן בשמות יפים לכל גחמותיה.

אתן שאחזתן ידיים מעל תעלות מדממות, דהרתן מעלה ומטה במגדלי מדרגות בשיכונים, עם סירי תבשילים, פוצצתן גשרים ובניתן אותם מחדש, בצלמכן, יצאתן לריצות ערב בין פשקווילים, הפחתן רוח באין רוח, זעקתן תועבה, תועבה, בשמה, לעדי השקר בשמה.

אתן שהשטתן ספינות ברחובות באישון לילה, בין הבהובי רכבי שיטור. ישבתן מקדימה, והוּקעתן בכיכר העיר. ירקו עליכן, רגמו, קיללו אתכן וייחלו למותכן. לא נבהלתן ולא נסתן, רק הגעתן מאוחר מדי.
אל תגדנה אל תבשרנה, בכינה במסתרים –
העיר שלנו מתה.

אל תתנו לאורות להוליך אתכן שולל, לעיר החיה סביבנו, בשלל צפירות וחריקות בלמים, ושירים, כל השירים שאינם שלנו, העיר חיה, כל כך חיה, כל כך מתה לנו.
לשווא תיצמדנה אל גווייתה הסוערת. קליפתה המאופרת בכבדות כבר מיוזעת מריקוד אין-קץ על גגות של מכוניות מקושטות נורות צבעוניות מהבהבות, לצלילי רמקולים צרודים. כבר לא אכפת לה, כבר לא אכפת לה שלא אכפת לה.

אל תלחשנה, כל אחת בתורה: אוהבת אותך ללא תנאי, גם כך אוהבת, עדיין, אל תאחזנה עוד בידיה החמדניות, גם עתה תנעץ בכן טפריה, תתבע מכן להישבע אמונים לנבלתה. להיות מוכנות להירמס בעבור רגע אחד של חזיון יופייה המופיע בחטף, כמו רפלקס ששב לרגע לפעום אחרי כלות. להחיות להרף עין את השדרות הרחבות, עם העטלפים, עם הנופים, עם נשיקת המדבר ונשימת הים, במקומות שבהם השמיים צוללים עדיין אל הברושים, אל בתיה האציליים, אבן נמסה באור בין ערביים.

 

תנים

בלילות התנים מייללים בוואדי. אף על פי שמזמן אין ואדי. סללו את כביש בגין במקום שבו עבר הוואדי שבו שיחקנו כשהיינו קטנים.
אין ואדי,
אין תנים,
ועדיין הם מייללים.

 

.

דינה עזריאל, אדריכלית וסטודנטית לתואר שני בספרות עברית במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן-גוריון. מתגוררת בירושלים. פרסמה סיפורים קצרים ב'פטל' וב'צריף'. בימים אלו שוקדת על כתיבת רומן היסטורי. "מחזור ירושלמית" יופיע במלואו באנתולוגיה 'ירושלים החדשה – בין אוטופיה לדיסטופיה', העתידה לראות אור בקרוב.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו