.

מאת דינה עזריאל

.

אֲשֶׁר אֵימָתֵךְ

אשר אימתך נגלית אל הבאים – נוגסת בהר בשיני אבן מלבניות, פושטת את בשרו עד לעצם, עורמת מתייך לראווה בשער, במין שלוותנות מגונה, נותנת להם לזחול לרגלייך, לגרוס אבן ואורן לאפר דק. כל הנכנס בשערייך מצווה להתפשט מהדחקות בכניסה; דע לאן אתה הולך, דע שככה זה נגמר; מכוער, ובכל שנה גדל ההר, משגשג וכובש עוד ועוד חלקות, מברא את היער. קוברים בקומות, במגירות, במערות, הסמטאות הולכות ומתרבות, מסתכסכות זו בזו, ובכל אחד מהפיתולים ניגפות עיניי בירוק הרחוק, ובכביש היורד לתל אביב.

.

קטורת

ראשי בשמי לילה מכוכבים, סמטאות קושרות לולאות זוהר לרגליי. ירושלים כורכת עצמה סביבי, אורבת למבטיי, מציצה כל העת בהשתקפותה בעיניי. אני כרגיל – מוקסמת, וגם היא, שקועה בהיקסמותה מעצמה. ריחה לילי ומבושם, ריח יסמין או יערה תפוס בתוך חריפות אורן, שלוש מאות שישים ושמונה מָנים של קטורת סמים, העשן מיתמר ישר למעלה. בלילה הפטישים נחים, המסמרים אינם ננעצים בבשר. הרכבת עוברת מחליקה על עורה כמו צמרמורת, כמו לחישה –
מי הכי יפה?

.

שני ירחים

משקיפה מראש מגדל והיא מתנחשלת למטה. במת העיר העתיקה פתוחה כתיבת אוצר מגולפת, מוקפת גיאיות חושך עמוקים, צריחי מסגדים ומגדלי כנסיות מגובבים בתוכה, בורקים. הלאה משם הולכים האורות ומתמעטים, אל המדבר, הופכים כחלחלים במרחק. העיניים תרות אחר מתאר גבעות מדברי ואני משילה את הצעיף, נותנת לרוח ללטף את הצוואר. הלב מאט פעימות. אני עוברת פאזה; עוצמת את עיני הבשר. אוספת את עצמי בנשימה עמוקה. מתמסרת למקסם הלילי הרך. הטלפון מהבהב בתיק. אני לא עונה. צל עובר מעליי, ועוד אחד, אולי אשמוט ואלך, לא אתכופף להרים. יישאר כך: קרביו מפוזרים, יחליד בטל הבוקר, ייצרב בשמש צהריים, עד שיותכו בתוכו כל המטלות, הישיבות, כל אלו שרוצים ממני דברים, יגיעו למשיבון שיבשר להם שהמספר שהגיעו אליו אינו מחובר, שהמנויה כבר מודרה, והודרה, שיצאה ולא ברור מתי תשוב אם בכלל, אל תשאירו הודעה – היא תיבלע באוויר המחושמל, תתנדף מעל לעריצות היפיפייה הפרושה כמלכודת רגל, תובעת לאבד, להרוג את הדברים התובעים פיכחון, או הטלת ספק, או בדיקה ובחינה. הביטי, היא אומרת, הביטי בי. אני אוחזת במעקה; וצוללת לתוכה. הירח משתקף פעמיים בוויטרינות הזכוכית.

.

העצמה

אולי עוד אסע מכאן
אולי במקום אחר יהיה יותר שפוי
אולי אגור בכפר, אולי ליד הים, מקום יותר מאוורר
אגדל תרנגולות, אגדל עוצמה רוחנית, ואחזור עטופה בה
וכשאיכנס לבית קפה צפוף בכיכר העיר שישבו בה רק גברים
אהיה מוגנת
אתיישב ואזמין קפה והקול שלי יהיה חזק
אתפוס כאן מקום מחדש
אולי הזמן יהיה קל ולא מורגש, אולי יהיה סמיך ועגול כמו דבש
אולי יהיו לי חלקים נשלפים, אוכל לשלוף ולהחזיר לפי הצורך

.

ערְבית

כשיצאנו לטיול הערב, הכלב שלי ואני, שמענו ציוץ ציפורים בתוך עלוות עץ אחד.
כל העצים כבר דממו, כי החושך ירד והנה על עץ אחד בתוך גינה קטנה לפותה בחושך סמיך, כל הציפורים צועקות.

.

אַל תַּגֵּדְנָה אַל תְּבַשֵּׂרְנָה

אל תגדנה, אל תבשרנה, בכינה במסתרים –
העיר שלנו מתה.
אף שלא ויתרתן, שעשיתן לה החייאה. שנים. על אוטובוסים דוהרים, מול אורות גבוהים של רכבי חירום, אף על פי שנופפתן בכרזות ודגלים, שלהבתן זו את זו באקסטזה שלכן, הנשמתן הפגנות, נגררתן בצעקות מאולמות ספוני עץ וקראתן בשמות יפים לכל גחמותיה.

אתן שאחזתן ידיים מעל תעלות מדממות, דהרתן מעלה ומטה במגדלי מדרגות בשיכונים, עם סירי תבשילים, פוצצתן גשרים ובניתן אותם מחדש, בצלמכן, יצאתן לריצות ערב בין פשקווילים, הפחתן רוח באין רוח, זעקתן תועבה, תועבה, בשמה, לעדי השקר בשמה.

אתן שהשטתן ספינות ברחובות באישון לילה, בין הבהובי רכבי שיטור. ישבתן מקדימה, והוּקעתן בכיכר העיר. ירקו עליכן, רגמו, קיללו אתכן וייחלו למותכן. לא נבהלתן ולא נסתן, רק הגעתן מאוחר מדי.
אל תגדנה אל תבשרנה, בכינה במסתרים –
העיר שלנו מתה.

אל תתנו לאורות להוליך אתכן שולל, לעיר החיה סביבנו, בשלל צפירות וחריקות בלמים, ושירים, כל השירים שאינם שלנו, העיר חיה, כל כך חיה, כל כך מתה לנו.
לשווא תיצמדנה אל גווייתה הסוערת. קליפתה המאופרת בכבדות כבר מיוזעת מריקוד אין-קץ על גגות של מכוניות מקושטות נורות צבעוניות מהבהבות, לצלילי רמקולים צרודים. כבר לא אכפת לה, כבר לא אכפת לה שלא אכפת לה.

אל תלחשנה, כל אחת בתורה: אוהבת אותך ללא תנאי, גם כך אוהבת, עדיין, אל תאחזנה עוד בידיה החמדניות, גם עתה תנעץ בכן טפריה, תתבע מכן להישבע אמונים לנבלתה. להיות מוכנות להירמס בעבור רגע אחד של חזיון יופייה המופיע בחטף, כמו רפלקס ששב לרגע לפעום אחרי כלות. להחיות להרף עין את השדרות הרחבות, עם העטלפים, עם הנופים, עם נשיקת המדבר ונשימת הים, במקומות שבהם השמיים צוללים עדיין אל הברושים, אל בתיה האציליים, אבן נמסה באור בין ערביים.

.

תנים

בלילות התנים מייללים בוואדי. אף על פי שמזמן אין ואדי. סללו את כביש בגין במקום שבו עבר הוואדי שבו שיחקנו כשהיינו קטנים.
אין ואדי,
אין תנים,
ועדיין הם מייללים.

.

.

דינה עזריאל, אדריכלית וסטודנטית לתואר שני בספרות עברית במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן-גוריון. מתגוררת בירושלים. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי העת פטל וצריף. בימים אלו שוקדת על כתיבת רומן היסטורי. "מחזור ירושלמית" יופיע במלואו באנתולוגיה "ירושלים החדשה – בין אוטופיה לדיסטופיה", העתידה לראות אור בקרוב.

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מירלה משה אלבו

.

מתוך "האלביתי"

בית
•
חוֹזֵר בַּגֶּשֶׁם
שׁוֹטֵף פָּנָיו
מֵהַבְלֵי אִשָּׁה אַחֶרֶת.

•
אָאוּרָה פִּתְּאוֹמִית
וּמָעֲרַפוֹת אוֹר
מִיגְרֵנָה
בִּמְּגֵרַת הַתְּרוּפוֹת נִגְלֵית
טַבָּעַת הַנִּישׂוּאִין.

•
(פעם)
הָרִצְפָּה חוֹרֶקֶת בְּחֲדַר הַתִּינוֹק.
נוֹשֵׂא אֵלַי עֵינָיו
קוֹרֵן
בֵּין הַסּוֹרָגִים.

(ועכשיו)
הַדֶּלֶת
וּשְׂרִיטוֹת צִפֹּרְנֵי הַכֶּלֶב
מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי.

•
בְּכִי תִּינוֹק חָדֵל פִּתְאוֹם
גֶּשֶׁר
לוּט בַּעֲרָפֶל
קוֹרֵס
בֵּין הַבִּנְיָנִים.

 

בית הכלא
•
מֵעַל גְּדֵרוֹת הַתַּיִל
חוֹלֵף דְּרוֹר הַבַּיִת
וְנוֹחֵת בְּבִרְזִיַּת חֲצַר הַכֶּלֶא.

•
עַל מַרְזֵב מִגְדַּל הַשְּׁמִירָה מִזְדַּקֵּר
זְנָבוֹ שֶׁל כְּחוֹל-הֶחָזֶה. בְּצֵל
הֶחָצֵר הַפְּנִימִית
מְעַשְּׁנִים עֲבַרְיָנֵי הַמִּין.

•
חַדְרוֹ שֶׁל מְנַהֵל הַכֶּלֶא
עַל הַשֻּׁלְחָן
בְּמִסְגֶּרֶת בַּרְזֶל
צִלּוּם יְלָדָיו.

•
אֲנָפַת-הַלַּיְלָה עוֹצֶמֶת עֵינַיִם אֲדֻמּוֹת
אֲסִירִים בְּמַדִּים כְּתֻמִּים
מְנִיפִים יָדַיִם
הִתְעַמְּלוּת בֹּקֶר.

•
בְּ-22 אֶפֶס אֶפֶס נִנְעָלִים הַתָּאִים.
מֵרְצוּעַת הַיַּעַר הַקְּלוּשָׁה הַחוֹגֶרֶת עַל הַכֶּלֶא
מְחַלְחֶלֶת שְׁרִיקָתָּם הַמּוֹנוֹטוֹנִית
שֶׁל שְׂעִירֵי הַלַּיְלָה.

•
פּוֹלֵשׁ בַּקֵּן!
זוּג סִיקְסַקִים
חָגִים מֵעַל בִּקְרִיאוֹת נוֹקְבוֹת.
אַזְעָקַת הַכֶּלֶא.

•
זַרְקוֹרֵי הַכֶּלֶא נִדְלָקִים זֶה אַחַר זֶה.
מִחוּטֵי הַחַשְׁמַל צוֹלְלִים זַרְזִירִים
לְלִינָה מְקוּבֶּצֶת עַל עֵצִים.
מַאֲבָק, צִיוּצִים רָמִים. בַּלַּיְלָה
תִּצְנָח כְּמוֹ שֶׁלֶג
לַשְׁלֶשֶׁת
עַל דַּיָּרֵי הָעֲנָפִים הַנְּמוּכִים.

•
מִשְׁמֶרֶת חֲצוֹת.
גַּלֵּי הֶלֶם מַחְרִידִים אֶת אֲגַף
הָאֲסִירִים הַבִּטְחוֹנִיים.
לַהַק ״צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת״ נוֹסֵק,
פְּנֵי הַסּוֹהֵר מַחְוִירִים.

* ציפור שחורה – כינוי למטוס על-קולי.

 

מירלה משה אלבו היא משוררת. ספרה ׳קילו ברזל קילו נוצות׳ (עיתון 77, 2016) זיכה אותה בפרס למשוררים בראשית דרכם של משרד התרבות.

 

.

תמרה אבנר

.

לידה שקטה

הַלַּיְלָה נִזְכַּרְתִּי אֵיךְ נוֹלַדְתְּ וּמַתְּ בְּאוֹתָהּ כְּפִיפָה,
עָבַרְתְּ מִתְּהוֹמוֹת שִׁלְיָה לִתְהוֹמוֹת נְשִׁיָּה בִּנְשִׁימָה עֲצוּרָה,
כְּמוֹ צוֹלְלָן הַחוֹלֵף בְּחֹר כָּחֹל פַּעַם אַחַת וְאַחֲרוֹנָה.

נוֹלַדְתְּ בִּדְמָמָה שֶׁהִפְרִידָה בֵּין וִילוֹנוֹת שֶׁל צְעָקוֹת וּבֶכִי וּצְחוֹק.
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם מִישֶׁהוּ רָאָה אֶת פָּנַיִךְ, שֶׁהֲרֵי לֹא דֻּבַּר בָּךְ מֵעוֹלָם,
אַתְּ אִי שֶׁל שֶׁקֶט בְּדִבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה

הַחִטָּה שֶׁלִּפְנֵי הַלֶּחֶם,
הַגַּלְעִין שֶׁלִּפְנֵי הָאֲפַרְסֵק,
הֶעָנָן שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעָרָה, שֶׁלִּפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ,
הַקּוֹנְכִיָּה לִפְנֵי שֶׁהָמָה בָּהּ אוֹקְיָנוֹס,
כְּלוּאָה בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּפְנֵי הַמִּלָּה.

אַתְּ הַפְּרֵדָה שֶׁקָּדְמָה לִפְגִישָׁה.

 

תמרה אבנר היא משוררת וסופרת. בין ספריה: 'להיאחז במים' (שירה, הקיבוץ המאוחד, 2007), 'התנתקויות' (רומן, כנרת זב"מ, 2009), 'שקרים מהבוידעם' (רומן, מטר, 2013). קובץ שירים נוסף, 'אי של שקט בדברי הימים', עתיד לראות אור השנה.

 

.

מרב זקס-פורטל

.

לרגע

בָּרוּךְ עוֹשֶׂה הַוִּילוֹנוֹת
בָּאַמְבָּט,
בָּרוּךְ שְׁמוֹ עַל הָאוֹר הַמִּסְתַּנֵּן
עַכְשָׁו לְאַט
מִן הַחַלּוֹן, וְנִתָּז
עַל יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת.

עַל הַטִּפּוֹת הַנִּלְכָּדוֹת לְרֶגַע
בַּכַּף שֶׁכְּבָר נוּמְרָה,
שֶׁכְּבָר אָחֲזָה וְטֶרֶם
הִרְפְּתָה.
לְרֶגַע הִיא בַּרֶגַע,
לְרֶגַע הִיא פֹּה, וְאָז
נִשְׁמֶטֶת וְהוֹלֶכֶת בְּרֹךְ
הוּא וּבְרֹךְ שְׁמוֹ.

*השיר נכתב בהשראת המוזיקאי אציו בוסו ויצירתו Rain, in your black eyes

 

בקיץ הזה

                                לילדתי בבוקר יוני לוהט

בַּקַּיִץ הַזֶּה כְּשֶׁאַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לְבַסּוֹף רַכָּה
וַאֲרֻכַּת אֵיבָרִים,
וַאֲנִי כְּבָר שָׁעוֹת מְשַׁרְשֶׁרֶת מִלִּים,

בַּקַּיִץ הַזֶּה אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אַתְּ,
פְּתוּחָה לְאֶפְשָׁרוּיּוֹת וּלְרוּחוֹת
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת,
סִימַן שְׁאֵלָה, חֵץ שָׁלוּחַ, אַיָּלָה.

 

מרב זקס-פורטל, כותבת פרוזה ושירה ומתרגמת ספרות. פרסמה את הרומן 'מלאכים באופק' (אקס ליבריס וידיעות ספרים, 2016). בימים אלה שוקדת על כתיבת הרומן הבא.

 

.

איילת סקסטין

.

חלומות מעזרת נשים

מִן הַזָּוִית הַזֹּאת,
כְּשֶׁהַדְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת קְצָת בְּהִסּוּס,
אֵין לַאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ
דֹּפֶן יְמָנִית וַאֲחוֹרִית, גַּם לֹא תִּקְרָה

סִפְרֵי תּוֹרָה
בְּמַלְבּוּשֵׁי שֶׁלֶג וְכִתְרֵי פַּעֲמוֹנִים
נֶעֱרָמִים עַד אֵין-סוֹפוֹ
מִתְנַשְּׂאִים עַל תַּלְמֵי קְטִיפָה

וְאִם אֶדָּחֵק שָׁם –
בֵּין מְעִילֵיהֶם, מֵאֲחוֹרֵיהֶם –
סוֹף-סוֹף
אוּכַל לִרְאוֹת

שִׁנְאַנֵּי שַׁחַק, רִשְׁפֵּי רוּמָה
וּשְׁאָר יְצוּרִים מֻפְלָאִים
מִשְתָּאִים אֵלִי לְרֶגַע בְּבוֹאִי
אֶל נַרנְיָה שֶׁל הַיְּהוּדִים.

 

איילת סקסטין, מתרגמת בכתב ובעל-פה, גרה ברמת גן, כותבת למגירה מגיל 10. זהו פרסום ראשון לשיר פרי עטה.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

איימי לואל

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

 

ארוחת הערב

דגים

'וּבְכֵן?…' הֵם אָמְרוּ,
כּוֹסוֹת הַיַּיִן בִּידֵיהֶם מֻטּוֹת בַּעֲדִינוּת,
לוֹעֲגִים לְמַה שֶׁאֵין הֵם מְבִינִים.
'וּבְכֵן?…' אָמְרוּ שֵׁנִית,
בְּשַׁעֲשׁוּעַ מְחֻצָּף.
הַסַּכּוּ"ם נָצַץ עַל הַשֻּׁלְחָן
וְכוֹסוֹת הַיַּיִן הָאָדֹם
נִדְמוּ כַּדָּם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי
לְמַעַן מַטָּרָה טִפְּשִׁית.

 

בשר ציד

הַגֶּ'נְטֶלְמֶן בַּשָּׂפָם הַמַּאֲפִיר
גִּחֵךְ בַּעֲצַלְתַּיִם מֵעַל לְצַלַּחְתוֹ.
לִבִּי הִמְרִיא בְּמַאֲמָץ
וְהִתְפָּרַצְתִּי מִמְּקוֹמִי,
הֻשְׁלַכְתִי לְפָנִים,
חָבַטְתִּי יָשָׁר קָדִימָה.
בַּחֲמַת זַעַם הֵטַחְתִּי בּוֹ אֶת כַּעֲסִי, אָדֹם-לוֹהֵט,
שֶׁהֶחְלִיק לוֹ עַל פָּנָיו, פְּנֵי הַשֶּׁטַח הַמְּלֻטָּשִׁים,
עַד שֶׁנִּרְתַּעְתִּי, מִתְנַשֶּׁמֶת,
לְאָחוֹר.

 

חדר הסבה

בְּשִׂמְלָה רַכָּה וַעֲדִינָה,
רְפוּיָה הִיא נִשְׁעֲנָה
אָחוֹרָה, עַל סַפָּה,
לַהֲבוֹת הָאָח מִשְׁתַּקְּפוֹת בַּעֲדָיֶיהָ,
אֲבָל לֹא בְּעֵינֶיהָ,
שֶׁצָּפוּ בְּעָשָׁן אָפֹר,
עֲשַׁן הַגֶּחָלִים הַנִּסְתָּרוֹת,
עֲשַׁן רִמְצֵי הַלֵּב.

 

קפה

הֵם יָשְׁבוּ בְּמַעְגָּל וְהַסְּפָלִים בִּידֵיהֶם.
אֶחָד הוֹסִיף סֻכָּר,
אֶחָד בָּחַשׁ בְּכַפִּית.
הִבַּטְתִּי בָּהֶם כִּבְמַעְגַּל רוּחוֹת,
לוֹגְמִים אֲפֵלָה מִתּוֹךְ סִפְלֵי חַרְסִינָה,
מוֹחִים בַּעֲדִינוּת כְּנֶגֶד הַגַּסּוּת
שֶׁלִּי, אִשָּׁה חַיָּה.

 

שיחה

הֵם לָקְחוּ אֶת נִשְׁמוֹת הַמֵּתִים
וְעָנְדוּ אוֹתָם עַל הֶחָזֶה, כְּעִטּוּרִים;
הַחֲפָתִים שֶׁלָּהֶם הַנְזָרִים,
הָיוּ אַבְנֵי חֵן מִתּוֹךְ קְבָרִים;
שׁוֹדְדֵי קְבָרִים, סוֹבְאִים מִמַּחְשְׁבוֹת מֵתִים;
בִּקַּשְׁתִּי אֶת הַלִּיקֵר הַיָּרֹק מֵהַמְּשָׁרֵת,
רַק כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא
וְאֶתְנַחֵם בְּקִרְבָתוֹ הַחַיָּה.

 

אחת-עשרה בלילה

דֶּלֶת הַכְּנִיסָה הַקָּשָׁה, הַכְּבֵדָה
שֶׁל בֵּית הָרוּחוֹת נִטְרְקָה מֵאֲחוֹרַי.
הִצְמַדְתִּי רַגְלַי לַמִּדְרָכָה,
כְּדֵי לָחוּשׁ בָּהּ, מוּצָקָה תַּחְתַּי;
לִטַּפְתִּי אֶת הַמַּעֲקֶה.
אָחַזְתִּי בּוֹ, טִלְטַלְתִּי.
לָחַצְתִּי אֶת קָצֵהוּ הַמְּחֻדָּד
כְּנֶגֶד כַּפּוֹתַי.
הַכְּאֵב שֶׁבַּדְּקִירָה הִרְגִּיעַ
וְעָשִׂיתִי זֹאת שׁוּב וָשׁוּב,
עַד שֶׁנִּמְלֵאתִי חַבּוּרוֹת
וּבַלַּיְלָה כְּשֶׁהֵקַצְתִּי
בִּכְאֵב, צָחַקְתִּי.
כִּי רַק הַבָּשָׂר הַחַי יָכוֹל לִכְאֹב.

 

אחרית דבר

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

תארי לעצמך ערב ספרותי שבו את קוראת שיר שהופיע זה לא כבר באסופת שירה חדשנית. תארי לעצמך שכל החבורה נמצאת שם. את מוכשרת, את משכילה, חדה, חריפה ושאפתנית, אבל את חריגה. כי בחבורה הזאת יש מלבדך רק עוד משוררת אחת (הנשים האחרות הן בנות זוג של בני החבורה). את חריגה כי את שמנה, כי את מרשה לעצמך לעשן, כי את באה בלוויית אישה. כולם יודעים מי היא בשבילך. אבל את מוכשרת, משכילה, חדה וחריפה וכבר זכית להכרה. חיכית לערב הזה. אבל הערב הופך לבדיחה על חשבון השיר שלך ועל חשבונך, ¬הצגה ארסית של מנהיג החבורה. אבל הארס והאלימות מוכחשים, לא יותר מבדיחה בין חברים. את יודעת אֶת תפקידך במשחק. את יודעת שעליך לכבוש את הכאב. את יודעת היטב איך להמשיך הלאה. אבל האם תצליחי לבסס את מעמדך כמשוררת? כאינטלקטואלית? את תצאי בראש מורם, אבל השאיפות שלך? הן לא יתכופפו בעקבות העלבון הזה ועוד רבים כמוהו?

איימי לואל לא התכופפה. כבר לפני מאה שנה היא הייתה כל מה שמחנכים אותנו לא להיות. עישנה סיגרים בפרהסיה, נשאה את גופה הגדול בגאון והייתה כל כולה נוכחות עיקשת. היא לא חששה לשאת דברים בפומבי, בעולם גברי ודורסני הרבה יותר מעולמנו, לא הסתירה את האינטלקט הענק שלה וחתרה בעוז למרכז הבמה הפואטית והאינטלקטואלית. ונגד אילו גלים אדירים היא חתרה. היא ספגה קיתונות של בוז ועלבונות רבים בשל העמידה העיקשת שלה, הגוף שלה, הנוכחות של בת זוגה, השחקנית עדה ראסל, בכל ארוחות הערב ומפגשי המשוררים.

איימי לואל נולדה למשפחה משכילה ומיוחסת מברוקלין, מסצ'וסטס. היא עצמה לא זכתה להשכלה גבוהה פורמלית כי במשפחתה זה נחשב לא יאה לנערות. לואל החלה לפרסם שירה בשנת 1910, וב-1912 יצא לאור קובץ שיריה הראשון: A Dome of Many-Coloured Glass. לואל כתבה סונטות נפלאות, חושניות ועדינות, אך בד בבד הייתה מראשוני החסידים של השירה החופשית והרבתה לכתוב כך. בביקורה באנגליה ב-1913 פגשה את עזרא פאונד. הוא השפיע עליה השפעה מכרעת וקירב אותה לחוגו בתחילת דרכה. בהדרגה הייתה לאחת הדמויות המובילות בתנועה האימג'יסטית ופאונד הפך עד מהרה למבקרה החריף והארסי, כשנתקל בסירובה לוותר על שאפתנותה, על דרכה ועל רעיונותיה שלה.

מלבד שירתה פרסמה לואל גם מחקרים ספרותיים (החשוב והידוע בהם הוא ביוגרפיה מונומנטלית של המשורר ג'ון קיטס), ותרגמה לאנגלית (דרך תרגומי עזר מילוליים) שירה סינית עתיקה ושירת הייקו יפנית. היא חלקה את חייה עם אהובתה, עדה ראסל, ורבים משיריה הוקדשו לה. איימי לואל מתה בגיל חמישים ואחת משבץ. שנה לאחר מותה הוענק לה פרס פוליצר לשירה.

מחזור השירים "ארוחת הערב" עוסק בחוסר היכולת לספוג את ההשפלה, בהכרח לספוג את ההשפלה, בחוסר הברירה של אישה יחידה וחריגה לנוכח זחיחותם של גברים. מחזור השירים הזה נכתב על טרקליני תחילת המאה הקודמת, אבל מי לא מכירה את הסיטואציה המתוארת? את הצורך לשמור על מראית עין מרוחקת ואדישה מול חברה גברית ומתנשאת, את הכישלון הידוע מראש לעשות זאת, את חוסר היכולת להבליג בקור רוח על העוינות המתחזה לרציונליות, את העלבון שמתעצם ולו בשל הכישלון לשמור על קור רוח. מחזור השירים הזה, שנכתב לפני למעלה ממאה שנה, עשוי לחשל נשים גם בימינו ולהגן עליהן ב'ארוחות ערב' כאלה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת 'הו!', 'מאזניים' ו'המוסך'.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

סוגרת / אורית גרוס

.

"את יודעת לסגור, נכון?"

ככה התחילה שעת הקפה עם עדינה. היא ידעה שאני מחפשת עבודה קטנה שמכניסה קצת כסף. כמה שעות מחוץ לבית בשעות הבוקר רק יועילו למצב החדש שנוצר מאז שעופר יצא לפנסיה. חודשיים אחרי הפרישה שלו הבנתי שהוא לא מתכוון לזוז מכורסת הטלוויזיה המתכווננת שקיבל מהילדים וביקשתי מעדינה שאם תשמע על עבודה מתאימה, שתגיד לי. שתינו גרות באותו בניין, דלת מול דלת, והיא שומעת ויודעת הכול על כולם, לוח מודעות מהלך. בראש הבלונדיני שלה, שנראה קטן או מוגבל באחסון, רשום מי צריך מה, למי יש כמה, ולמה, מי מת ומי רק חולה, מי יוצא מהסופר בלי לעבור בקופה, מי בוגד, במי, מה השכנים בפנטהאוז קונים בדיוטי פרי. וגם למי יש עבודה להציע.

להבדיל ממני, היא גם זוכרת הכול. לא הייתי צריכה להזכיר לה שאני שבעה מטיפול בתינוקות, בילדים ובזקנים וגם לא מתלהבת לעמוד על הרגליים ולהיות נחמדה באיזו חנות שמוכרת כלי בית או בבוטיק לבגדי נשים. היא מכירה אותי, יודעת שאני לא בן־אדם שמחייך אל העולם בקלות. בראש שלי הסתובבה מחשבה ללוות אדם עיוור. גם לעבוד וגם לעשות משהו טוב: אקרא לו ספר או אצא איתו להליכה בשכונה או לקניות בסופר. אמרתי את זה לעדינה, והיא אמרה שאלה דברים שעושים בהתנדבות.

"לסגור מה? מה צריך לסגור?" שאלתי, והעפתי מבט על הסיר עם החומוסים שהתבשלו על אש קטנה.

עופר כרגיל ישב בכורסה שלו בסלון מרותק לפרופסור קרסו. בארוחת הצהריים שאנחנו אוכלים יחד אין לי ברירה אלא לשמוע איזו מחלה חדשה גילה שיש לו. ארבעים שנה במשטרה היה בריא, רק יצא משם נעשה חולה.
"סגירה במובן הכללי. עבודה."

"עבודה? בחיים לא שמעתי על כזאת עבודה. מה, כמו לסגור פגישות באיזה משרד או מרפאת שיניים?" לא הבנתי לאן היא חותרת.

"אני מכירה אותך כבר עשרים שנה, אף פעם לא יצאת מהבית בלי לנעול, ואף פעם לא שכחת סיר על הגז. אני חושבת שזה מספיק בשביל העבודה הזאת."

הסתכלתי איך עדינה נהנית מכל לגימה מהנס שהכנתי לה וחיכיתי שתגיד עוד משהו.

"משהו שמתאים לך. עבודה קטנה ונוחה, כמו שרצית. ארבע שעות כל יום, בלי הרבה נסיעות, ומשלמים טוב. אמרו שהעבודה היא רק לסגור דברים. פשוט לסגור."

"עדינה, אולי הכוונה שמי שעובד שם יסגור את הפה שלו?" חשבתי שהיא מציעה לי עבודה עם סיווג ביטחוני גבוה, משהו חשאי.

"נו, אז לך אין בעיה. דברנית גדולה את לא!" חייכה בהנאה.

השתתקתי, רק הראש המשיך. אולי בעבודה הזאת קורה משהו שאני לא אמורה לראות? מול העיניים רץ לי הסרט האנגלי ההוא על אישה מבוגרת, בערך בגילי, שהתחילה לגדל ולמכור צמחי מריחואנה בבית שלה. אין מצב. עדינה יודעת למי אני נשואה. כל עבודה חייבת להיות נקייה וחוקית. "טוב, אם כך אני מעולה בלסגור."

היא לגמה את הלגימה האחרונה מהקפה, התרכזה לרגע בפלאפון שלא זז ממנה. "שלחתי לך את הטלפון של אודי. דברי איתו. זה הבעל, הוא מחפש," אמרה.

מיד למחרת בבוקר התקשרתי.

לאודי היה קול בס, כמו של קריין חדשות. הוא מחפש אישה מבוגרת, "או בוגרת", תיקן את עצמו, רגועה, שיש לה סבלנות ולא ממהרת להתעצבן, ובאותה מידה לא מנסה לחנך אף אחד, שתגיע אליהם לשעות הבוקר חמישה ימים בשבוע. הדבר היחיד שמצפים ממנה הוא לסגור דברים, זה התפקיד. הוא משלם "בנדיבות", "כסף זה לא בעיה". הפתיעה אותי המילה הזאת – בנדיבות, ומיד הפתעתי את עצמי בחזרה כששאלתי כמה.

"60 לשעה, ואם צריך, גם יותר."

הרגשתי איך הגבות שלי קופצות לאמצע המצח ולא חוזרות למקום. אם עופר היה שם, הוא היה אומר לי להירגע, להסתיר התלהבות. אף פעם בחיים שלי, בשום עבודה, בצהרון, במשרד, במרכז לקשיש, לא הרווחתי סכום כזה לשעה אחת. בשבילי זאת קפיצת מדרגה. רשמתי הכול על פתק, שלא יתחרט ויגיד לי אחר כך שסגרנו על סכום אחר. הוא חזר ואמר כמה פעמים שזאת לא עבודה מאומצת, וגם לא מסובכת. "אולי קצת מוזרה," ככה הוא סיים, ולי היה נדמה שהוא התעייף, או אולי מיואש.

שעה אחרי השיחה נסעתי באוטובוס. עשר דקות לרחוב כצנלסון בגבעתיים. אודי פתח את הדלת, בן חמישים, אולי קצת יותר. שיער אפור, פנים שהזכירו לי את עופר כשהיה חוזר סחוט אחרי שעות ארוכות של חקירות. הוא הזמין אותי לסלון ושאל אם הנסיעה עברה בסדר ואם אני רוצה לשתות. "אני מציע שלפני שנדבר ניכנס ביחד למטבח. את תראי מה קורה ותביני."

הוא קם, ואני אחריו. "תזכרי שכל מה שאת צריכה לעשות הוא לסגור מה שאשתי פותחת."

נכנסנו למטבח שנראה כמו אחרי צונאמי. אפילו הנכדות שלי, בנות שמונה ועשר, כשאופות עוגיות לבד משאירות את המטבח הפוך, אבל לא ככה. ארונות ומגירות פתוחים, המקרר פתוח לרווחה, מים זורמים, והשיש מכוסה בכלים ובצנצנות. אודי סגר את המקרר ואת הברז וניגש אל אישה צנומה קצוצת שיער שעמדה ליד שני סירים מבעבעים.

"תכירי, זאת מירה." הוא הניח בשקט את היד על הכתף שלה.

היא הסתכלה אליי לשנייה, לא אמרה כלום וחזרה לסירים.

"היא לא סוגרת. זאת הבעיה," אמר, סגר את החלון, והניח מכסה על אחד מהסירים.

הסתכלתי עליו. הוא לא נראה לי מופתע בשום אופן.

"למה זה קורה לה?" מלמלתי, בשקט, כדי שלא תשמע.

הוא אמר שזה המצב, ושאין הסבר. "היא רק פותחת, לא סוגרת."

האישה נשארה במטבח, ואנחנו חזרנו לסלון.

אודי הסביר שהעבודה שלי היא להיות קרובה אליה, וכשהיא פותחת נגיד את המגירה של הסכינים – לסגור. פשוט ללכת אחריה. אם היא לקחה משהו מהמקרר, והדלת נשארה כמובן פתוחה, אז לסגור. זאת כל העבודה. וכמובן לא רק במטבח. כשהיא נכנסת לשירותים היא לא סוגרת את הדלת, וכשהיא מתלבשת – היא לא סוגרת כלום, בגדים לפעמים נושרים ממנה. היא יכולה לשבת בסלון, להוציא את האלבומים המשפחתיים, לפתוח את כולם, ואפילו אחד לא לסגור. "לאן שהיא הולכת, את אחריה. זה העיקרון בעבודה הזאת."

"היא יוצאת מהבית?" שאלתי אבל התכוונתי להגיד שבחיים לא שמעתי על דבר כזה.

"לא. הכול קורה כאן, בתוך הבית. ועוד משהו – היא לא תדבר אלייך, כאילו את לא קיימת. היא תעבור לידך, ואת לא שם. מהניסיון שלי עם אנשים שעבדו כאן, דווקא זה שיגע אותם, אני אומר לך מראש, שתדעי."

"היא יודעת לדבר?"

אודי חייך ואמר שהדבר היחיד שהיא לא פותחת זה את הפה.

לגמתי עוד לגימה, והוא שאל אם יש לי עוד שאלות.

"ילדים, יש לכם?"

"בת אחת, גילי, בתיכון. כבר שנה שנייה בפנימיה בקיבוץ בדרום, את בטח מכירה, הם מלמדים שם על טבע ואקולוגיה. עדיף ככה. בעוד שנה מתגייסת. כשהיא מגיעה הביתה פעם בשבועיים ובחופשות, גם היא סוגרת," חייך כאילו לעצמו.

לא היו לי עוד שאלות. שתקתי, והוא שאל אם זה יותר מדי, אם אני רוצה לחשוב על זה.

מיד אמרתי שאני חושבת שזה בסדר, שאני טובה בלסגור. בסוף לא התאפקתי ושאלתי ממתי זה ככה, ולמה.

הוא אמר: "מאז התאונה."

"מסכנה," אמרתי, ובלב חשבתי שהפציעה שלה גם קשה וגם מיוחדת.

לפני שנכנסתי הביתה עצרתי במטבח של עדינה. הפעם היא הכינה לי קפה, אמרתי לה שסגרתי עם אודי, וסיפרתי לה את כל הפרטים.

"תאונה? היא?" שאלה באדישות מופגנת.

"ככה הבנתי."

"שטויות," היא אמרה בביטחון. "מי שעבר תאונה זה הבן שלה. תאונת אימונים, התהפך עם הנגמ"ש. הוא לא אמר לך שמשרד הביטחון משלם עלייך? תדעי לך שזה כסף בטוח."

"איך את יודעת?" קצת התרגזתי שלא סיפרה לי קודם.

"החברה של הבת־דודה שלי היא קרובת משפחה שלהם." עדינה קמה, נשענה על הכיור והסתכלה עליי, כאילו מרחוק. "חשבתי שאם אני אספר לך, לא תרצי ללכת."

שתיתי בשקט ולא עניתי לה. פתאום שאלתי את עצמי אם מירה סוגרת את העיניים כשהיא ישנה, כי פעם שמעתי על אנשים שנרדמים בעיניים פקוחות. זה מבהיל, כי לא בטוחים אם הם חיים או מתים.

התחלתי לעבוד בסגירה ושבוע אחרי זה אודי נתן לי מפתח לדירה. הוא יוצא לעבודה לפני שאני מגיעה. אני תמיד מצלצלת בדלת לפני שאני פותחת, שמירה תדע שאני נכנסת. הראש שלה הכי סגור שאפשר – כספת נעולה, אין לי מושג מה קורה בו. הפנים שלה לא משתנות, קפואות כאלה, והעיניים הירוקות שלה כאילו מציצות דרך איזה חריץ. גם היא יכלה לעבוד במשטרה. לפעמים היא מתיישבת ליד השולחן במטבח עם כוס תה, ולמרות שהיא לא מוציאה מילה, נדמה לי שהיא מדברת עם מישהו. גם אני מצטרפת ושותה. זה לא כמו לשתות עם עדינה.

רק לדבר אחד לא התרגלתי בעבודה הזאת. לפעמים, כשגילי מגיעה הביתה, אני רואה איך היא מחבקת את אימא שלה, ובכל פעם שומעת את אותו משפט: "נו אימא, מתי כבר תסגרי ככה את הידיים, כמו שהיה פעם, ותחבקי אותי?"

הלב שלי נצבט. אני רוצה לקחת את הידיים של מירה ולסגור אותן מסביב לגוף של גילי, אבל זה לא קורה. אז אני פותחת את שלי, וגילי נכנסת פנימה, ואני סוגרת לחיבוק קצר, ופותחת.

 

אורית גרוס היא פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה. פרסמה שלושה ספרי פרוזה: 'סיפורים מאחורי הגב' (כרמל, 2003), 'קליפות שקופות' (כרמל, 2006), 'רצפת חול' (הקיבוץ המאוחד, 2012). שותפה ליצירת המחול GO מאת הכוראוגרפית גלית ליס. הסיפור "סוגרת" הוא מתוך קובץ בכתובים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך