.

"האישה אינה חופשית, האישה היא החופש" / מאת דורית שילה

.

בכל שנה, כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, מגיע בקורס שלי באוניברסיטה השלב שבו אני מלמדת על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. זה מתאים בדיוק למזג האוויר – הפריחה, השמיים הכחולים וכל הדיבורים האלה על חופש וחירות. אני מתחילה בסארטר, ממשיכה בקאמי ומסיימת בדה בובואר. הרעיון שהקיום קודם למהות מדבר אליי ואני שמחה להציג אותו בפני הסטודנטים על אף פגמיו, שכן אין דבר שמשעמם אותי היום יותר מלקרוא ולנתח תאוריות בנות עשרות ומאות שנים על טבעו האחיד של האדם: יצור פוליטי, יצור מוסרי, יצור חברתי, רע מנעוריו, טוב מנעוריו, ואילו הרעיון שלאדם יש החירות לעצב את מהותו ובעצם את חייו ויש לו אחריות לא רק כלפי עצמו אלא גם כלפי אחרים נראה לי נכון גם אם סארטר בעצמו לא המציא שום דבר. 'האדם אינו חופשי,' יאמר סארטר, 'האדם הוא החופש', משפט בומבסטי שמחולל בחדר הכיתה בדיוק את סוג הדרמה שאני כל כך מחבבת. כל זה באמת טוב ויפה, עד שמגיע השיעור המוקדש לדה בובואר ובו אני מדמיינת אותה בעיני רוחי צועדת אל עבר סארטר, העומד בגבו אליה, וביד קלה טופחת על כתפו. הוא מסתובב לעברה והיא אומרת לו: הגבר הוא החופש, מעניין מאוד (בשפה הצרפתית, כמו בשפות אחרות, המילה "גבר" נטמעה לחלוטין במילה "אדם" או "בן-אנוש"), אבל איפה האישה בכל זה? ומה בנוגע למיעוטים? והאישה בחברת מיעוט?

לסארטר – כותב בינוני מאוד בעיניי – לא הייתה תשובה ממשית לזה. גם לקאמי – הסופר המבריק – לא כל כך. השאלה לא העסיקה אותם. החברה היא בדמותו של הגבר, הרפואה התקדמה דרך מחקרי גופו של הגבר והפילוסופיה מפצחת את מהותו של הגבר. כך היה וכך עכשיו ומי אנחנו שנשבור לכולם את קו המחשבה ולמה שנרצה בכלל. לקאמי אני סולחת לא מפני שהיה כישרוני אלא מפני שהוא הכישרון. אף אחד בדורו לא הצליח לכתוב כמוהו, אמן הלקוניות, משפטים פשוטים, חודרים, תחביר לא מסובך אבל בעל נוכחות ועוצמה שקשה מאוד להביא לידי ביטוי בתרגום (הדבר הקשה ביותר לתרגום בעיניי הוא השלמות שבפשטות. אפשר רק לקרוא ולהתפעל).

בספרו הזר בנה קאמי את דמותו של מרסו, האדם האבסורדי, האקזיסטנציאליסטי, שלא מוכן להיכנע לתכתיבי החברה, מוסדותיה ושקריה אפילו במחיר חייו. הוא עד כדי כך החופש, שהוא יכול לטייל בחוף הים ולירות למוות באיש אחר בלי כל סיבה. רבות כבר נכתב על אותו מרסו ועל השמש שסינוורה אותו כשרצח את הערבי חסר השם, אבל לאיש לא הייתה תשובה מדוע נטל חיים של אחר, וכל הרעיון הוא שאין תשובה. האדישות והניכור הם המפתח להבנת ההתנערות הטוטאלית של מרסו מהחברה. מהפעם הראשונה שקראתי את הספר היה לי ברור שלקאמי חשובה יותר המרידה של מרסו, החי ללא כל ערעור, מרידה בחוקריו, בבית המשפט, בעצם בכל מוסד אפשרי של החברה, מאשר מעשה הרצח עצמו, ועל כן לא הזדעזעתי מאדישותו של הגיבור מהרצח מעשה ידיו. מבחינת קאמי, הדרך היחידה להתמודד עם עולם לא חופשי היא להיהפך לחופשי כל כך, שכל הקיום שלך הוא מעשה של מרד. הרצח הוא רק תואנה, אנקדוטה כדי להוכיח עמדה פילוסופית.

גם במרכז ספר הביכורים של אמילי מואטי, סימנים כחולים, יש רצח שטכנית הוא אפיזודה קצרה מאוד בעלילה. יש גם רוצחת שחיה בניכור מוחלט, שאינה מביעה חרטה על מעשיה ואינה מוכנה אף לא לרגע להיכנע לסיפור שהחברה (מערכת המשפט, העיתונות, משפחתה) מספרת עליה. זאת הסיבה שמרסו, גיבור הזר, עלה וצף לא פעם לאורך הקריאה שלי, ונקודות הדמיון והשוני בין שני הרומנים חושפות את העובדה הכואבת: אם אתה גבר אתה יכול לככב כגיבור של רומן מופת, קלאסיקה של ממש, להיתלות בתאוריות פילוסופיות ולהתנצח איתן על פני חיבורים וספרים שלמים. אם את אישה, את לא יכולה לחיות את חייך על פי אמונתך כמו מרסו המורד, "הגבר האותנטי", כי יש מסגרות שצריכים להכניס אותך אליהן. ואף אחד לא היה כותב את מרסו כאישה.

איריס, גיבורת סימנים כחולים, עברה לגור בפריז בתקווה ששם תוכל לברוח מחייה הקשים בישראל, למצוא פרצה במבוי הסתום שאליו נקלעה בגיל כה צעיר עם סיפור חיים כה קשה, שכלל התעללות מינית בילדותה. בפריז היא פוגשת גבר ולרגע חושבת שתוכל להתאהב, והוא אונס אותה. את העובדות היבשות של סיפור המעשה אנחנו מבינים כבר מהעמודים הראשונים; את הנפח, את העומק, את האופן שבו הפכה איריס לאישה שהיא, מואטי חושפת לאט-לאט, במיומנות רבה.

כל התנהלותה של איריס, מהדף הראשון ועד הדף האחרון, היא התנהלות של אישה שבחרה בדרכה ולא בדרך שבחרו עבורה. חופש הבחירה של איריס ניכר בכל עמוד ועמוד, גם בפרקים שבהם מגוללת מואטי את העוולות שנעשו לה. למשל התעקשותה על העובדה שנאנסה ואי-נכונותה אפילו להקשיב לשאלות כמו 'למה הלכת?', 'למה לא ברחת?', 'למה נכנסת למקום כזה בכלל?', או למשל חוסר רצונה לשתף פעולה עם חוקריה או עם העיתונאים כל עוד הם מנסים לתרץ את מעשיה בכל מיני סיבות שאינן הסיבה היחידה והטהורה לרצח הגבר שאנס אותה, השחית את חייה ומבחינתה אינו יכול להמשיך להתקיים; כל אותן תזות שעוברות טוב מסך – היא אישה מוחלשת, היא קורבן של החברה כי חושבים שהיא חשפנית, כי איבדה את שפיותה, כי שקעה בדיכאון אחרי לידה. איריס עומדת בפרץ ולא מוותרת על האמת, גם לא למען הסיכוי להקלה בעונשה. היא עומדת מול כולם נחרצת: אני קורבן כי אנסו אותי וכי עשו לי עוול, לא כי אני אישה מוחלשת או כי אני ממלאת משבצת בדימוי שיש לכם עליי. האדישות שהיא מפגינה אינה נובעת מרצון לכתוב פרוזה כדי שאפשר יהיה להצדיק עמדה פילוסופית. האדישות כביכול שהיא מפגינה אינה ריקה מכל תוכן אנושי ואינה נובעת מניכור שאינו מעוגן בעלילה; למעשה מדובר באישה נאמנה למי שהיא, למה שהיא יצרה מחייה, בלי לנסות לרמות לא את עצמה ולא את הסביבה כדי להקל את עונשה או לשנות את דעתם של אחרים עליה. זאת אישה שהמדבר שפורח בתוכה הוא האמת הבלתי מתפשרת ששולחת לעזאזל את כל תכתיבי החברה והמערכת.

הכוח בספר אינו השפה. מואטי לא כותבת בעברית בוהקת, מצוחצחת, שנועדה להרשים ולומר לקורא 'תראה כמה אני יפה'. מואטי משתמשת בשפה קולחת ובהירה כאמצעי ולא כמטרה. אמנם הטקסט לא מיד "מתניע", ומורגש פער בין הדפים הראשונים לשאר הספר, אך השליטה שלה בסיפור העלילה ניכרת ואין קצוות שבורחים או משתרבבים. גם אין האצה לקראת הסוף כדי להגיע לאיזשהו פתרון, מעשה אופנתי מאוד בסיפורת של ימינו. זהו סיפור מהודק שמסתיים בדיוק במקום שצריך, בתוך המצב עצמו, בלי קתרזיס, אבל עם תקווה שהכוח של הגיבורה נוסכת בקוראת: "[…] לא חסרו לה הרחובות הבלתי נגמרים והדאגות, לא חסרו לה החיפוש והנשימה המתקצרת נוכח מה שאולי מצאה, והיא לא התגעגעה לשקרים ששיקרה ולהעמדת הפנים. היא רק רצתה לפעמים להיות לבדה, כמו בימים שלפני התינוק פול, להיות לבדה ולבהות במשהו, לשמוע מוזיקה או להיות לחלוטין חסרת מעש כמה שעות רצופות – זאת המנחה שפריז העניקה לה, בדידות צחה ומנקה, בדידות שאין בה העמדת פנים או כורח להידמות למשהו שאת לא, עד שהגיע ההיריון הזה שהפך אותה ללא מתפקדת ואחריו התינוק שהתעקש להיוולד כאילו מישהו חיכה לו או שאולי מרוב העמדת פנים גם הוא, הקטן, שהתהווה במעמקי הרחם שלה, הסיק שהיא אכן חיכתה לו שיבוא ויהפוך את הייסורים שלה לתופת אמיתי."

מואטי אף מגדילה לעשות ופעמיים בספר היא מציעה לגיבורה שלה מוצא מהשממה הנפשית שהיא חיה בה, שתי נקודות שבהן הקוראת יכולה לחשוב שהנה אולי היא תציץ החוצה ותתעורר בלוטת הרגש שיָבשה בגופה. פעם אחת ביחסה אל בנה, פרי האונס, ופעם שנייה במפגש עם רב קהילה בצרפת שבא לפגוש אותה בכלאה ומעורר את מיניותה. אך בשני המקרים למואטי אין אשליות בקשר לאיריס שלה. היא יודעת שמה שמת מת ואין שום סיבה לספר סיפורים או לדאוג לקתרזיס כי כך העולם מצפה מאישה: שתגלה רגשות אימהיים מטבע היותה אישה ושתשאף לאהבת גבר. שני דברים שעבור אישה בימינו, כמו גם בעברנו, נחשבים הכרחיים כדי להיות קיימת ולמלא את חובתך לעולם. הניצנים האלה מציצים אל הקורא מבין הדפים ומתקפלים מהר מאוד. לא באלימות, לא בהפגנתיות, אלא פשוט כי לפי מואטי ניצנים לא יכולים להתפתח במדבר, גם אם פילוסופים גדולים משקים אותם. הקוראת עוברת עם איריס את כל השלבים שבהם איריס הנחושה מתגלה לסביבה: למה הלכת, למה התפשטת, למה לא צעקת, למה לא ברחת, לא את לא מקשיבה לעורכי הדין, למה את לא עונה לחוקרים, למה את משלחת את הילד, למה את לא אומרת שאת מסכנה, למה למה למה למה שבעצם מרכיבים מדריך להתנהגות הנכונה. איריס הצעירה, שנתקלה רק בקשיים מצעירותה, מפגינה חוסן מעורר השתאות לקולות הלוחצים מבחוץ ונשארת נאמנה לסיפור שלה. אף אחד לא מצליח לערער אותו או להכפיף אותו לסימני שאלה או לסטיגמות. והנאמנות הזאת לסיפור האמיתי מחזקת ומראה שבעצם איריס האישה אולי לעולם לא תהיה חופשית בכלאה, אבל אין ספק שאיריס היא החופש.

אמילי מואטי, 'סימנים כחולים', תכלת הוצאה לאור, 2018.

» לרשימות נוספות של דורית שילה במוסך: "ביתה אשר נחרב", על 'תשאלי' ללאה איני; "ריקוד עם האופל", על 'פרקי מכונות' לסלין אסייג; "בואו נסכים שלא להסכים", פרק מסדרת רשימות על ביקורת וקריאה.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

לְרפאה

מאת בעל הפרצוף

.

אלומות קטנות נאלמות ומתקבצות לקורבנות המזדמנים של דלית, לבנה שממנו סלדה. אכן תמוה הדבר, מדוע חשב שיוכל לעזור לה, לרפאה אחת ולתמיד מקלונה, להחליק בעדינות על ידה הבוערת מתוך המים? הן ידע שהיא חולה, אבל מה פירוש הדבר לגביו, את זאת לא ידע. בלילה שלו האחד האפל הנמשך לעד הוא הוֹזֶה שהיא מעין אלוהות סוטה אשר לה הכוח לפעול עליו באופן נחוש ועיוור; שהיא בוראת את העולם מתוך בורות ולהט, שהיא נציגתו עלי אדמות של כוח בוּר ומזיק המבקש לשלוט בו ולדכאו; שהיא בעלת קיום הדומה לנחש ושהיא בולעת את הנשמות החופשיות המרצדות הדומות לחזיר-בר המועלה קורבן, ואז דרך דם המחזור שלה מחזירה אותן לעולמה האפל דרך איבר מינה. כעֵד מבוהל של עצמו, מדוע ראה הבזקים שגרמו לו לראות, באמת לראות, שותפות בלתי צפויה איתה, אקראית באופן אלים? ביחס אליה חשב שגילה את הטווח של הבזק עדין ולא נגוע. אלה היו מחשבותיו באותו רגע: בתמיהה גדולה וסקרנית הוא הביט מניין הן יוצאות, עד היכן הן מתרוממות, ועד כמה זה יפה עוד יותר כשהן צונחות בחזרה, ואז נמוגות כהרף עין, מתחדשות באותו כוח בקילוח שבור עד הנפילה שלהן, וכך הלאה ללא לאות. הוא מדמיין שבתאורה הנכונה שתבוא כמו מעצמה מגורם זר ובלתי ידוע יוכל לרפאה על ידי הניצוץ הזעיר של המקריות האופטית, אבל בה-בעת הוא חש שהוא סגור ומסוגר מהעולם, שהוא נתון לעוצמה חובקת כֹל של צלילים צורמים, של זעקות שבר סדוקות שמעבר לכל ייאוש, תחינה או בקשה. הוא חש שהוא נתון לעוצמה חובקת כֹל של סדר תשלילי פגום.

השמיים זרועי הכוכבים אשר בהם התבונן כמהופנט כל הלילה מבעד לחלון הצר אשר נפתח כחוּרבה מתוך קירות המחלקה הביטו בו עכשיו במבט קפוא של עוצמה זרה וכורח. שמא למען רפואתה הנסתרת של דלית הוא קורא בספר הטהרות המוטל בקצה המסדרון, קורא בלהט מבוקר עד ערב ואינו מרפה מהספר? בזה הספר הוא יודע את החותם מסמא העיניים, על הגבוֹהוֹת והתהומות שלו; בזה הספר הוא נאחז בחוזקה שכן הבין שכל עוד הספר בידו, אזי י"ב שמות כתובים בחיקו ואיש לא יוכל להזיק לו או לדלית. למען רפואתה של דלית הוא רושם את שמה עשר פעמים על נחושת קלל אשר אותה יטיל אל תוך נהר מים זורמים (היא נכנסת לעיגול עם מאכלת עשויה ברזל וחורתת במשך ד' שעות את שמה הקדום על צווארה הפתוח לצדדים. היא אומרת שהיא נשלחה מן העוצמה, שהיא רחמנית ואכזרית, שהיא השמיעה הניתנת בכל עת, שהיא באה לאלו המהרהרים בה ומבקשת שלא יתכחשו לה). על כלי מתכת הוא מצייר את צורת החמה וצורת הלבנה בעיגול אשר ממנו נראו פלאות. מהלילה שלו הוא מבקש שכל השבעותיו לדלית תתקיימנה, ואם לא תתקיימנה הרי הוא מוחרם ומקולל ומנודה (בשעה שלא תשמע אדם מדבר היא יושבת בעיגול, שמה גחלים בחרסים קטנים ומקטירה בהם עצים אשר בעדם תראה בעיני רוחה שבעים ושש כיתות של שדים, הולכים בזה אחר זה באובדן דמות אל צעקה ומגפה. היא אומרת: אל תגרשוני מעל פניכם, אל תשנאוני בקולכם ושמיעתכם. אני ללא חטא, ושורש החטא גדל בתוכי. אני עקרה מלאת תוגה ורבים הם בניי, אני אִמו של אבי). הוא עושה חותם מִבְּדיל ושם צורת חתול בבדיל. בזכות השבעתה הוא חש שהוא הולך לאבדון, מושלך אל שאול תחתיות, מבהיל לו בהלה גדולה אשר מתירה את החותם (בשעה ד' בלילה היא נכנסת לעיגול נטול מוצא ובשם אִמָה הקדושה מתחילה להשביע גורלות באֵימה: אני המכובדת והמתועבת, אני הזונה החסודה, אני האישה והבתולה, אני האם והבת, אני איבריה של אִמי, אני המכינה את הלחם ושכלי פנימה, אני השפחה של מכונני). הוא יודע על קיומם של יסודות נעלמים, הוא טרוד בחשיפת אוצרות נעלמים; בקדחתנות שיא הוא מחפש כל הלילה אחר מכשיר פלאים אשר יעזור לו לפענח יסודות נעלמים חדשים, בעזרתו הוא תוהה מדוע משחיתים חריצים אפלים את תחזית השמש הנהדרת, שכן דווקא מקורם של קווים כהים אלה נשאר סתום עבורו, כך שבעיני רוחו הוא מדמה לראות את צלמה הדהוי של דלית מבעד לקרניים השבות על עקבותיהן, קרניים המחדירות אור אל תוך החומר, קרניים אחידות השופעות מנקודות אחדות של הגוף, קרניים מוחזרות או נשברות, נעות לכל כיוון, מתכנסות על קרקעית העין על מנת ליצור את דמות גופה של דלית על הרקמה העוטפת את העין, קרניים הנעות לאיטן מתוך תווך של זכוכית אל תוך האוויר, או שמא היה זה רק בדל אור מתפשט הנוטה להיות בתנועה ונופל על רשתית העין הנעזבת שלו.

הוא הלביש את העיניים והגן עליהן בקרומים דקיקים ביותר שאותם עשה שקופים כדי שאפשר יהיה לראות דרכם, אך גם ביקש את מוּצקוּת העין כדי שיוכל להכילה, להחזיק בה, אבל נוזל העין שלו מתנוון, האור אינו מצליח להתכנס על קרקעית העין הפגומה, כך שמתקבלת אצלו תמונה מטושטשת, מוזרה ומעוותת של צלם דמותה של דלית בעודה מתעברת ומוציאה את עוברה ברגע שזה אפשרי. מבעד לקרקעית העין הפגומה הוא ראה אותה לוקחת את הוולד הנפול, כותשת אותו באמצעות עלי אל תוך מכתשה ואז נִבְחלת מעצמה ומטעמו הבלול; או-אז היא נושפת אל תוך פניו המצומקים של העובר והוא הופך להיות מלאך אש (בקול מורם היא נכנסת לעיגול, יושבת בו בלב טוב וחזק ותקיף. היא יודעת שהם מבקשים לבוא אליה בדמיונות מגונות, שהם מבקשים להפחידה, אבל היא יושבת איתם ללא מורא, יושבת איתם לוחשת, גיבורה ומשביעה: אני העקרה ורבים הם בני, אני המיילדת וזאת שאינה יולדת, אני המרגוע לצירי לידתי, אני הקוראת ואני המקשיבה). ממקום כישופה בעיגול היא מחפשת אחר גולגולת כרותה. האם כבר הוגד לו דבר שיגעונה? היא אומרת שנחטפה הגולגולת, ושלפני זאת במו עיניה ראתה אותה מוטלת כרותה על הקרקע וכולה מְקַלַּחַת דם.

יש לו צפידת המוח הם אומרים, מחצית פניו איננה. זבובים סקרנים של שחר גוסס מגיעים לבדוק אם גופו של בנה הוא מקום טוב לביוץ, וריח רע הנפלט מגופו מגיע עד סף חדרה של דלית. אבוי לשיגעונה, איך נטרפה דעתה, איך דם אם שפוך מושך ביגון צלילים קודרים אל פי השאול. היא צרה צורות על חציה של הזוועה, דנה את דמה שלה למוות, מדברת ללא ללאות בשתי שפתיה המרוחקות מאוד זו מזו על מותו של בנה בטרם עת. לכן היא קוראת לרוחות אשר קמו מן המתים, היא קוראת למלאכים אשר נשלחו אליה – האם לעד תוּקד בה אש גופרית שתייסר את נפשה? בתחילה הם בודקים את האף והפה אבל בסוף מבייצים בפצעיו המדממים. מתוך הביצים בוקעות מעין תולעים אשר ניזונות מגופו של בנה; רק אז הם מסירים ממנו את הבגדים, פותחים לו את הראש, מוציאים את המוח, פותחים את עצמות הבטן והחזה וממשיכים בהוצאת התכולה של כל חלל הגוף, ואחר כך מחייטים את הגוף, מחזירים לה אותו כפי שראתה אותו לראשונה. הם מבחינים בריקבון שעכשיו רק בתחילתו, אבל הבקטריה שזוחלת בשקט מצמרר בתוך המעי תסריח בוודאות את כל הגוף עד עלות השחר. בזה אחר זה הם מגישים פינצטות, סכינים ומספריים ואז מתחילים לחתוך משני צידי הצוואר. הוא עיווה את פרצופו כאילו אינו יכול לראות דבר מכל זה ואפילו התריע בפניהם שאינו יכול לסבול עוד את המראה, שהוא הולך לחדר הסמוך שליד פתח המחלקה לשכב לצידה של דלית אשר מבצעת באופן מכאני סדרת פעולות קשות עם הפה הנעזרות בלשון. אבל אז הבחין שהם חותכים חתך ארוך שהגיע עד הבטן, מפרידים את העור מהשרירים, שוברים את עצמות בית החזה, פותחים אותו ומוציאים את כל האיברים הפנימיים לפי הסדר, מלמעלה למטה: הגרון, הלב, הריאות, הכבד והטחול (בתוך הריאות הם מבחינים בקלישות מסוימת, כלומר שיש בה רכות הדומה לספוג והיא מתאימה לקליטת אוויר). הם שקלו כל איבר ואיבר ואז גילחו את שערו של בנה המומי, הנפול, הביאו מסור חשמלי והחלו לנסר את הגולגולת בקו אופקי, פתחו את הראש והוציאו את המוח, שקלו אותו, לקחו דוגמית ועטפו בשקית.

שיער ראשה מגולח או גזוז? שינה טרופה מלאת חלומות והזיות, הירח כבר נֶחצה לשניים ואפרוריות שלפני עלות השחר מגיחה לפתח המחלקה הריקה, זוחלת בעסיסיות, בגועל וברחמים מגופו אכול תולעים שמנות. אבל הוא לא נדהם מזה, הוא אינו מופתע מהלילה האפרורי הזה, שכן ללא לאות, במעין גאוּת, זה חוזר על עצמו, והוא כבר יודע שריח קל של מוות אור-סגוּלי נודף מבעד לעור-בשרו, נידף לכל עבר עד לחדרה המסוגר של דלית, שמצוקה גופנית שהולכת וטופחת בראשו כל הלילה מונעת ממנו לחזור ולעשות את שנאסר עליו, כך שמבעד לרשתית העין הפגומה הוא רואה להבה היוצאת לה ממפרק היד, גורמת לידה לבעור ומיד להיעלם כהרף עין, ואז היא משתנה ומתנדפת… היא גולשת, היא בוערת… היא שוקעת לתוכו פנימה. הוא משביע שדים ורוחות בשמות קדושים וטהורים שיבואו וימלאו את רצונו לעזור לה, לרפאה מקלונו, מקלונה. הוא משביע אותם להיכנס לבקבוק ומשם למלא אחר מבוקשו ולענות לכל משאלותיו. הוא משביע אותם בשם אש על כל אש, בשמות מפורשים ששורפים הכול. מבעד לחלון המחלקה הצר, רחוק שנות אור מרקיע המעוטר בנצנוץ כוכבים זוהרים, הוא קורא בקול גדול למלך מוזהב שזוהר פניו דומות לשמש; הוא קורא בקול גדול למלך ירוק שזוהר פניו דומות ללבנה; הוא קורא בקול גדול למלך אדום שזוהר פניו דומות לדם; הוא קורא בקול גדול למלך לבן שזוהר פניו דומות לאור, הוא קורא בקול גדול למלך מיימוֹן השחור.

הוא מנהל מעקב יומי, רושם הכול בטורדנוּת כפייתית, רושם כל תנועה, כל חריגה שלה ממסלול ירחים קבוע של רישום תרופות, מגע אדם וחולי. הכול קבור אצלו (שמורות עיניו נעצמות מרוב עייפות), הכול קבור אצלו בפנקסי רשימותיו, ולכן שום תענוג או שעשוע אינו לוקח את ליבו זולת העניין הרציני, הבלתי ניתן לגישור, בדלית, בנצוץ החשמלי שלה אשר מדי יום הולך ונספג בתוכו. והוא סובל מכאבי ראש עזים, אשר בצדק או שלא בצדק הוא מייחס לרגשות העזים שדלית מעוררת בו. בנפש מתבהלת, בלוּע במרחב האינסופי של החללים שאינו מכיר ושאינם מכירים אותו, הוא מדמיין שבתאורה הנכונה שתבוא יוכל להתמודד עם השיגעון של דלית לתלוש את עיני הבובות כדי לראות מה מסתתר מאחורי עיניים אלה. וכך, בידיעה נוראה של צער העתיד לבוא, יוכל להפנות אליה את לוחות הדיו הכסופים, החשופים לאור יום, ולצלמה כתמונה אפורה מתוך צלם דמותה הצומחת ושוקעת אל תוך תמונתה פנימה, שרועה לכל אורך מיטתה, עורקיה חתוכים, ללא עזרה או מעצור דמה נוזל ממנה מבלי משים, מבטה חולף על פניו, נעוץ ונשאב אל מרחק הרה אסון. במבט חתוך לעברו אמרה: עיניים נוקבות כמו אלה של אלוהים יכולות לקרוא את כל רצף הדברים ביקום. אמרה: הניחו אותי בתוך מצבות אבן חלולות, הניחו אותי בלשונות אש המציגות בתוך תוכן מרקם אותיות. קרבו אליי, אתם היודעים אותי, אתם היודעים את איבריי, השפילו בתוככם את איבריי, הביטו בי, אתם המהרהרים בי. והוא, מדוע חש שדבר-מה חשוב, מהותי עבורו, אינו חורג משרשרת ארוכה ובלתי נמנעת של צירופי מקרים, נסיבות ארורות החורגות מתחום הבנתו? מדוע חשב שיוכל להניח למה שצף לצוף, להסתפק בהיזכרות נטולת מאמץ במה שקרה לו לפרקים? מדוע חשב שבאופטיקה המרצדת שלו, מבעד לאותה רשתית עין פגומה הרואה גוונים קודרים, קטועים, יוכל להכניע את החשכה כליל ולשרטט מבעדה בבואות חדות של מראה זה של דלית.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך