מסה | קריאה מחודשת ב'דבר קטן וטוב' לריימונד קארבר

"לכולם גורל דומה משעה שחצו את נקודת האל־חזור הדמיונית בדהירתם מטה." לרגל שמונים שנה להולדתו של קארבר ריקי כהן חוזרת אל קובץ הסיפורים שקראה בנעוריה

נעמי טנהאוזר, "שני מתאבקים יפנים ליד כיור" (בעקבות לוסיאן פרויד), שמן על פשתן, 110X70 ס"מ, 2015

.

מאת ריקי כהן

.

"חבר אחד שלי מהעבודה, באד, הוא הזמין את פראן ואותי לארוחת-ערב. אני לא הכרתי את אשתו והוא לא הכיר את פראן. מבחינה זו היה בינינו תיקו", כך הוא נפתח, בסיפור "נוצות", הספר דבר קטן וטוב (בתרגום משה רון). כרוכים בו הסיפורים הידועים ביותר של ריימונד קארבר, שחלקם שימשו את רוברט אלטמן בסרטו תמונות קצרות. הקובץ יצא לאור בישראל ב-1983, ואני הגעתי אליו רק כעשר שנים אחר כך, וכמו אנשים רבים בני עשרים ומשהו באותה תקופה, בשנות התשעים, הצהרתי שהייתה לו השפעה דרמטית (מושג שרחוק מקארבר, וירטואוז המינוריות) על הקריאה והכתיבה שלי אחריו. חשבתי שמצאתי את הקול שחיפשתי שנים, זה שחָסַר לי בספרות העברית הרווחת אז, בעלת הגודש והפאתוס, והופיע פתאום בקובץ הסיפורים הזה, הצנום יחסית גם בממדיו.

עברו לפחות עשרים וחמש שנה מאז קראתי אותו ואת שאר ספריו של קארבר (למעט ספר השירים שלו, בתרגום עוזי וייל, שיצא ב-1997), וחשבתי כעת לחזור לפגוש את קולו. אם להודות על האמת, נותרו לי ממנו מחוות קולנועיות, סצנות חקוקות בזיכרון מהסרט של אלטמן, שעיבד את סיפוריו באופן חופשי מאוד. ג'ניפר ג'ייסון לי מלחששת דיבורי זימה בתשלום לשפורפרת הטלפון בעודה מגהצת ותינוקה מייבב. ג'וליאן מור צועקת על בעלה בפלג תחתון מעורטל, ג'ינג'י. ברור שלקארבר מגיע יותר מזה, ואף על פי כן חששתי מהמפגש המחודש הזה עם אחד מספרי נעוריי, בייחוד נוכח הספרים הרבים שנכללו ברזומה הקריאה שלי בינתיים, ושִכללו אותה. נוסף על כך, זכרתי במעורפל שיחסו של קארבר לדמויות הנשיות בסיפוריו עורר בי אי־נוחות אז. מה אם כן עשוי לקרות במפגש התודעה הפמיניסטית הבוגרת עם הסיפורים?

ב"נוצות" למשל יש מספר גבר, המתקשה להתמודד עם החרדה מאבהות. קארבר השתמש באלמנט סימבולי בהציבו את הטווס המרהיב ומעורר האימה מול התינוק המכוער; שני גורמים זרים, מפחידים, עוינים לאנטי־גיבור המספר, המבשרים את פירוק התא הזוגי. הפירוק, בעיני המספר, נעוץ בהפיכתה של בת הזוג לאם: בסוף הסיפור, עם ההיריון ולידת הבן, בת הזוג משתנה ונהיית מדמות מינית לדמות אמהית מזינה. שיאו של השינוי הוא באקט הסמלי מכול – קיצור מחלפות שערה. לשיער התייחס המספר בתחילת הסיפור: "מפעם לפעם היא מאיימת שתסתפר קצר, אבל אני לא מאמין שהיא תעשה את זה, היא יודעת שאני אוהב אותן יותר מידי. היא יודעת שאני מטורף עליהן. אני אומר לה שהתאהבתי בה בגלל השערות שלה. אני אומר לה שאני עלול להפסיק לאהוב אותה אם תסתפר קצר". ואכן, המספר ניבא במדויק את שעלול לקרות לאינטימיות הזוגית בעקבות המהלכים האלה: "פראן לא עובדת יותר במחלבה, והיא הסתפרה קצר כבר מזמן. היא גם השמינה לי. אנחנו לא מדברים על זה, מה יש להגיד". הטווס, אגב, מת.

אבל יהיה זה רדוקטיבי לסבור שקארבר התאכזר במיוחד לנשים בסיפורים שלו. הוא היה חסר רחמים במידה דומה גם כלפי הגברים המופיעים בסיפוריו. לכולם גורל דומה משעה שחצו את נקודת האל־חזור הדמיונית בדהירתם מטה, וקארבר מתייחס לכך בלי פוטושופ ספרותי, בישירות, תמציתיות וחסכנות. הוא אינו נזקק למטפורות או לקישוטים ספרותיים אחרים. "אמרתי, מה את מתכוונת לעשות? אבל לא היה אכפת לי. באותו רגע היא הייתה יכולה למות מהתקף לב, ולא הייתה לזה שום משמעות" (מתוך "ויטאמינים"). קארבר מקלף את גיבוריו, הוא לא מותיר להם שום מחסה או נתיב בריחה. אין שום הצטעצעות ויופי בנפילתם. אבל בכל סיפור שלו יש רגע שיא מכונן שבו לפחות אחת הדמויות נפרדת בבת אחת, לרוב באלימות, ממעטה היעדר המודעות שעוטף אותה ונאלצת להכיר בעירום המלא של מצבה הטרגי. אפשר לקרוא לזה הארה, ולמצוא את הרוחני בתמורה הזו. קארבר על כל פנים מגיש אותה רזה בפרשנות וצלולה בעומקה הנפשי. זהו אקט ספרותי חף מדידקטיות, רחוק מלהיות מניירה מטיפנית צדקנית בעלת גיבורים פלקטיים ולקח מוסרני, ועל כן הוא הומניסטי. לדעתי בדיוק בשל אלה – מנייריזם ודידקטיות – נכשלו רוב חקייניו של קארבר, שנפוצו בשנות התשעים עד זרא.

במפגש הקודם שלי עם הסיפורים של קארבר, בשנות התשעים, חשבתי שקארבר מתאר מציאות דומה מאוד לזו שלי ושל בני דורי, מההיבטים החברתיים, הכלכליים, האנושיים. המפגש המחודש, כעת, ממרום הגיל והפרספקטיבה, הציף דמיון חריף אף יותר, אבל גם הבדלים, בייחוד הבדלי תרבות, וגם את היעדרו של הפוליטי שאינו אישי, וההשפעה שיש לו על האירועים המתחוללים בדרמה האישית: הבחירות שהגיבורים עושים אינן קשורות במודע או בעקיפין למצב פוליטי ספציפי. אולי רק למצבו של מעמד הביניים בימיו. התגברות הקפיטליזם הדורסני בישראל מעוררת הזדהות גדולה יותר עם ההישמטות מפס הייצור שלו. גם פה מספיקה אבטלה זמנית, מחלה, תאונה, כדי להפוך את החיים לנעדרי אחיזה, להתנגשות מכוערת עם המפלצת הממסדית, הבירוקרטית והפיננסית הכותשת את האדם לזרדים. קארבר לפחות העניק חסד מסוים לרוב הקורבנות של ההתנגשות הזו, בעיקר במפגש האנושי. עליונותה של הספרות.

ומעיני האמא שנהייתי, לא יכולתי שלא להתמודד עם האסון של סקוטי, מהסיפור "דבר קטן וטוב", שנתן לקובץ המתורגם את שמו (שם הקובץ במקור: Cathedral); אותו סיפור שעובד בתמונות קצרות באופן המאבד את האיפוק מחריד הנפש שנקט קארבר בניסוחיו, עם אנדי מקדואל בתפקיד האם שהנורא מכל אירע לה, ולייל לאבט כאופה שהופך למטרידן. בקריאה המחודשת שלי בסיפור הדרמטי הזה, שהותיר בי את חותמו אז, חשבתי שאם אני מרחיקה את האפקט הרגשי של הסיפור ואת ההזדהות האימהית, הסיפור ברובו (למעט המפגש המצמרר בין ההורים לאופה בסופו) הוא לאו דווקא מהחזקים בקובץ. אולי מכיוון שהחיים עצמם רוויים כל כך באסונות, כוחן של הדרמות המינוריות אפקטיבי יותר. קארבר, במינוריות ובאיפוק שלו, היה ונותר בית ספר גבוה לכתיבה.

.

ריימונד קרבר, 'דבר קטן וטוב', הוצאת כתר, 1987. מאנגלית: משה רון.  

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו