.

יפֵי הנפש ואנשי החיִל 

.

('מחברות לספרות, לחברה ולביקורת', גיליון 2, פברואר 1980)

.

אַנְשֵׁי הַחַיִל
יוֹמָם וְלַיִל
הוֹלְכִים לְאֶרֶץ עוּץ.
בַּדֶּרֶךְ הֵם פּוֹגְשִׁים
שֵׁבֶט בִּלְתִּי יָדוּעַ
אֲשֶׁר עוֹרוֹ צָבוּעַ
וּבִן רֶגַע נֶהֱפָכִים הֵם לְבִּיפְסְטֶק
קָצוּץ.

(ברכט בתרגום שלונסקי)*

אנשי החיִל אינם אוהבים את יפֵי הנפש. אפשר אף לומר שהם בזים להם מעומק לִבם. יפי הנפש נותנים את דעתם לדברים רבים ורחוקים ונלחמים מלחמות שאינן קשורות לקיומם המיידי. לעתים הם נלחמים על דברים הנראים מנוגדים לאינטרס הקיומי המיידי. ואז סוברים אנשי החיל שהם נגועים בשנאה עצמית. אנשי החיל מאמינים ששנאה עצמית נחותה משנאת הזולת, ולכן הם שונאים רק את הזולת.

מצד אחד נתפסים יפי הנפש כאנשים חלשים־רופסים החסרים קשר עם המציאות. ועם זאת חושדים בהם שהם מאורגנים בסתר במבנה מחתרתי רב־עוצמה המאיים על אושיות הסדר הקיים.

מבחינה זו, אך לא משום בחינה אחרת, אפשר לתאר את יפי הנפש כניאו־יהודים השוכנים בגלות חברתית. מצד אחד יצא שִמעם כפחדנים וחדלי אישים ומצד שני מאמינים שהם גיבורי 'הפרוטוקולים של זִקני ציון'.

אם להתבונן מקרוב באותה קבוצה משוקצת (של יפי הנפש ולא של אנשי החיל) קשה להאמין שהם תמנון רב־זרועות בעל מנגנון מרכזי לפיקוח ולבקרה. פעולותיהם אינן מתואמות ולא תמיד הם חיים בשלום בינם לבין עצמם. לפעמים, צר לי לומר, יש בם שמץ של גיחוך. אותן מודעות המופיעות בעיתונים והחתומות לרוב על ידי אותם אנשים עצמם מנוסחות בסגנון ציווי מאיים, שלא נראה כי יש לו תכלית אופרטיבית. דווקא במקרים שהם מסכימים כל כך זה עם זה, נגזר עליהם, כנראה, שזה יהיה כל תחום השפעתם. יפי הנפש אינם יעילים. קשה להם לגרום לביצוע החלטותיהם, משום שעל תחום הביצוע ממונים בדרך הטבע אנשי החיל. לכאורה, אין כאן כל מקום לדאגה, אך בכל זאת צל של דאגה גם הוא במקומו, כי יש משהו בפעילותם הבלתי־מתואמת והבלתי־יעילה של יפי הנפש, שאינו נרגע וזורע אי־שקט, אי־הסכמה. משהו לא מיידי, אולי אפילו בלתי ניתן לזיהוי נספג במרוצת הזמנים לתוך רקמתם היעילה של אנשי החיל. חמור מזה, ליפי הנפש יש השפעה מסוימת על הנוער.

 

קשרים סמויים

הצלחתם הגדולה ביותר של יפי הנפש בארץ הייתה במבצע גיוס עזרה לפליטי קמבודיה. במקרה זה אי אפשר היה לגלות אצלם את המניע הבסיסי של שנאה עצמית. אך אנשי החיל הם אנשים בעלי טביעת עין והם חשפו מייד את המגמה האנטי־לאומית במבצע ההצלה לפליטים. אין לערבב בין אנשי החיל המתנגדים מטעמים אידיאולוגיים לכל גילוי אוניברסלי מדי של אהבת אדם, לבין שכבת העשירים הדשנה שלנו שלא התערבה במבצע, פשוט משום שהיה חבל לה על הכסף. אנשי החיל טענו את הפסוק המפורסם "עניי עירך קודמים", ושָם אנשים גוועים ברעב ולא בעוני. אגב, יש שורשים היסטוריים לגישה האומרת, עניי עירך קודמים לנספים בעיר אחרת. בעלות הברית נהגו כך לגבי יהודים בתקופת השואה ולא הפציצו את מסילות הברזל לאושוויץ.

נוסף לכיוון הפעילות המגונה של יפי הנפש יש להם גם תכונות אישיות חשודות. יש מהם המאחרים בנשף ומגדלים שיער. יש מתלבשים בסגנון מרגיז ויש המתגרשים מנשיהם ואינם מקיימים חיי משפחה תקינים. אך כנגד כל התכונות האלה, שלפעמים הן נמצאות ולפעמים נעדרות, תמיד ניתן למצוא ביפי הנפש מאפיין אחד בולט: יש להם בסיס קיום רחב יותר.

ליפה הנפש קל להזדהות עם זרים ועם מקופחים, משום שאין הוא מתקשה לגלות את עצמו בתוכם. הוא אדם שקל לו מאוד לערוך השוואות וצירופים. הקשרים הסמויים מעיני אחרים נראים לו ברורים ושרירים. הזר, המוכה, הנרדף, הרי זה הוא עצמו. או לפחות יכול היה להיות.

לכאורה, אנשי החיל הם המניעים את כדור הארץ, פרט לתנועה הקוסמית שהוא עושה מעצמו. אך למעשה, חרף עיגונם העמוק בקרקע המציאות, משהו מתעתע באנשי החיל. לגביהם הזולת — ערבי, קמבודי, תושב מוסררה או שיכור הנופל על המדרכה — הוא זר מוחלט, מישהו מן הירח, שאין דמיונו להם גדול מן האֲמֶבָּה. לפעמים, מרוב התכחשות למציאותו של הזר, אין אנשי החיל רואים גם את השבט הבלתי־ידוע אשר עורו צבוע, ואז מר גורלם.
יפה הנפש נעצר ומביט. אין לגביו שבט בלתי ידוע. הערבי, הקמבודי, העציר המוכה והנכה המשתולל בלשכת הסעד אינם אלא הוא עצמו. אלמלא חסדי מרום היה הוא עצמו ניצב במקומם.

מה שיש ליפי הנפש זו היכרות טובה יותר עם הסבל ועם המצוקה. כל היתר רק מתחייב מהיכרות זו.

.

———

.

דוד אבידן. רק האיש שבשיר 

.

('שישי', "תקשורת | תרבות", גיליון 101, ט"ו בכסלו תשנ"ו, 8.12.1995, עמ' 11)

.

שעות הלילה שאחרי חצות מגיעות, האחת מתוקה מקודמתה. הגבול האחרון של השקט והחושך הוא תנועת מכוניות האשפה המגיעות ברעש של שריון כבד, כעשר דקות לפני השחר. והשחר, שלא כשקיעת השמש, שהיא כבדה ומהירה, ומסלקת את האור כולו, השחר עולה כעולל חסר ביטחון הַתָּר אחרי חפץ ססגוני. ראשית הבוקר, גם בקיץ, היא נטולת יקוד, והרי בימים אלה כולנו יוקדים, ובימים אחרים מיעוטנו יוקדים.

בין חצות לבין השחר, אם אין שוקעים בשינה, יש אפשרות לקבל תמורה הוגנת. למשל, שירים. למשל, שירים של דוד אבידן.

לא חודש ולא שנה למותו, ובינתיים היו לנו מתים וחיים מפוארים ממנו, ואבידן, כפי שקרה ממש בשעת הלווייתו, נשכח.

*

אני לא מדברת על האיש שלא היה נוח לא לעצמו ולא לאחרים ומת ממחסור בכסף, באהבה, באהדה, ואולי לבסוף גם בחמצן. אני מדברת על האיש שבשיר.

מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי, מַדּוּעַ
אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת יוֹתֵר מִדַּי.
הַמְתֵּן. בְּקָרוֹב מְאֹד, בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ,
הַכֹּל יִהְיֶה לְפֶתַע כָּל־כָּךְ קָבוּעַ,
שֶׁלֹּא אֶמְצָא, כַּנִּרְאֶה, אֶת רַגְלַי וְיָדַי.

(מתוך "איהבנה")**

*

העדינות והמבוכה שיש בשורות המצוטטות הן מעניינו של אבידן השר, ולא של אבידן האיש החי, שלא הודה מימיו בפגם או בחולשה.

אִם כָּכָה אָז אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי.
אִם כָּכָה אָז אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי.
אֲנִי רוֹצֶה לָטוּס גָּבוֹהַּ.
אֲנִי רוֹצֶה לָטוּס גָּבוֹהַּ.

(מתוך "דיון דחוף")

מי היה מאמין? אפילו אבידן רוצה את אמא שלו. בתוך הלילה ההולך ומעמיק, אני קוראת וחושבת על אמא שלי. וכל קורא יש לו אמא.

אלבר קאמי פותח את ספרו 'הזר' בהצהרה שכאשר מתה אמו לא הרגיש כלום. הקורא את ספרו שמתוך העיזבון, 'אדם הראשון', רואה שאותו סיפור מוקדם 'הזר' לא היה ולא נברא ואולי מָשָל היה.

דוד אבידן התהדר בכך שכל שיריו הם טיוטה ראשונה. נניח שאמר אמת, ונניח שכל הסיפורים הנלווים היו חלק מן הדאווין. אבידן היה גדול בשירה בלבד. הדאווינים שלו היו מגושמים ולא פוריים.

אני זוכרת שנזף בי על שאני מתחבטת ברשימות עיתונאיות ובודקת אותן פנים ואחור. הוא עצמו אמר שהוא מעביר את המאמר כולו בפקס, כולל החשבונית והמע"מ, בעשר דקות.

אבידן הכול־יכול היה מסכה גזורה בחיפזון, אבל הגוף הדווה, שנמצא מת על הרצפה, הכניס אותי לאבל שכמוהו לא ידעתי בחיי הבוגרים.

ואפילו לא היינו חברים.

וּבְכֵן שָׁלוֹם,
שָׁלוֹם עַל לְחִיצוֹת־הַיָּד הַגַּבְרִיּוֹת, שָׁלוֹם
עַל לְחִיצוֹת־הַיָּד וְהַיְדִידוּת וְגַם
שָׁלוֹם לָאַהֲבָה הַמְשֻׁעֶרֶת.

(מתוך "טיול קצר שנסתיים בכי טוב")

*

האיש שבשיר מדבר בכנות זכה. לא מאצ'ו ולא שמינית מאצ'ו. מי הכיר את האיש שבשיר? אפילו לא המשורר עצמו.

"הָאֵלִים מַעֲרִיצִים אֶת הַמְשׁוֹרְרִים", כתב נתן זך, שייבדל לחיים ארוכים וטובים,*** וכדרכו־שלו התכוון לכך וגם להפך מזה. אבידן, אפילו בשנותיו היותר טובות, היה משורר נערץ בעיקר על ידי עצמו. ובכלל, כדאי להישמר מן ההערצה אפילו יותר מן הרחמים. אבידן האיש היה מסתפק באהבה אילו הייתה, בביטחון כלכלי אילו היה לו, בבריאות טובה אילו הייתה. למרות שתמיד הילך בגדולות, אני מאמינה שהיה מסתפק במועט אילו היה לו מעט, אבל לא היה לו די לצורכי מחייה משום צד, ובל יבואו סופרים שׂבעים וזחוחים ויאמרו שהיה נגוע ביצר הרס עצמי, ושהם עצמם דווקא חיים לא רע. רוב המשוררים, כמו צוללנים בשארם א־שייח' ובמקומות אחרים, חיים בסיכון גבוה מעצם ההאזנה המוקפדת למהות המילים.

*

אַתָּה יוֹדֵעַ הֵיטֵב, שֶׁאַתָּה בֶּן דּוֹר הַמִּדְבָּר.
אַתָּה קוֹרֵא אֶת הַגִּלּוּי הַנּוֹרָא בְּעֵינֵי הַיְלָדִים הַתּוֹעִים
בְּתוֹךְ רְחוֹבוֹת בְּהִירִים, שֶׁאָבִיךָ אוּלַי בָּנָה וְשֶׁאַתָּה,
עִם קְצָת מַזָּל, תִּזְכֶּה לַהֲרֹס.
הָעִנְיָן עַצְמוֹ יַתְחִיל רַק אַחֲרֶיךָ, רַק אַחֲרֶיךָ.

(מתוך "דור המדבר")

*

האיש שבשיר היה צלול וחכם. הוא לא העלה את דמותו של ביאליק באוב כדי לשאול אותו אם הוא, אבידן, משורר מספיק גדול, ולקבל תשובה חיובית מן הכוס המקפצת. השטויות, התפלויות והדיסאוריינטציה נשארו כולן מחוץ לשיר.

בינתיים עובר הלילה ואני צוללת ואינני טובעת בשירה הטובה הזאת ובכאב המפואר הזה, ורוב הכאבים אינם מפוארים, אבל זה מעִניין החיים ולא מעניין השירה, או כמו שאומרים, בקטע של החיים.

*

אבידן לא היה ראשון המשוררים ולא האחרון שבהם בהיסטוריה של השירה והפיוט העבריים. הוא לא היה ראשון, כי קדמו לו ירמיהו וישעיהו אל"ף ובי"ת ותרי־עשר ושלמה המלך, מחבּרם המשוער של משלי וקהלת.

וכן, היו יהודה הלוי ואבן גבירול, ומשוררנו הלאומי ביאליק, ומשוררנו האוניברסלי טשרניחובסקי. והוא כנראה גם לא יהיה אחרון, כי הכישרון והצורך לכתוב שירים מוסיפים להגיח בדרכים נסתרות.

*

סיפר לי משורר צעיר ששיריו של אבידן לא זכו לעדנה גם אחרי מותו, שלוּוה בכמה מצלמות טלוויזיה ודובר בהם מעט. אותו משורר צעיר אמר ש"הנוער לא אוהב את אבידן". הנוער, כפי שאוהבים לדבר עליו בלשון הכללה, זקוק לפעמים לבוגרים ממנו כדי שיגלו את המילים שהוא זקוק להן ואינו מכירן. אני פונה אל המורים לספרות ובמיוחד לאותם שהם מורים לחיים: לַמדו את שירי דוד אבידן.

דוד אבידן שוכן עכשיו במנוחה ואינו זקוק לא לי ולא לאחרים. ההזדקקות היא עכשיו של כל מי שחושיו מחודדים ויש לו נפש שומעת.

 

---

* ברטולט ברכט, "שיר התותחים", 'אופרה בגרוש'.

** בסוף הרשימה הוסיפה רביקוביץ הערה: "כל המובאות לקוחות מן הקובץ 'משהו בשביל מישהו', הלקט המעולה ביותר, לטעמי, משירי אבידן". שמות השירים ניתנו במקור. שֵם הרשימה רומז כמובן לפזמון "האיש שבקיר" (מילים: יהודה פרדיס, לחן: מאיר הרניק, נודע בשעתו בביצוע שמשון בר־נוי).

*** בשיר "האלים מעריצים"; נתן זך, 'כל השירים ושירים חדשים', כרך א, עמ' 203.

.

דליה רביקוביץ, 'הזהב ותפוחי האדמה: רשימות ומאמרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד. עורך הספר: גדעון טיקוצקי.

.

עיצוב העטיפה: ירום ורדימון

צילום דליה רביקוביץ: ערן אדומי

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרקים מספרה של יעל נאמן, "היֹה היתה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת מוטי פוגל

.

"החגיגה היתה מפוארת"

ז'ורז' פרק, החיים הוראות שימוש

.

הרמן פוגר, אורח רצוי במפוארות שבמסעדות אירופה ומומחה להיסטוריה קולינרית, מעולם לא ידע לבשל ולא הצליח להוציא תחת ידיו ולו אומלט אחד לרפואה. אך ב-18 ביוני 1978 נכנס פוגר, סוחר העורות המעובדים ולשעבר סגן מזכיר תא ההיטלר-יוגנד באניברסיטת ווסל, למטבחו, ובפעם הראשונה בחייו ניסה לבשל צ'ולנט.

פוגר התוודע לקסמי המטבח הצרפתי בעת שירותו כשומר באחד ממחנות המעצר שהוקמו על אדמת צרפת במלחמת העולם השנייה. נפשו נקשרה בצרפת ובתרבותה הקולינרית, ומיד לאחר המלחמה גמר אומר להקדיש את חייו לצרפת ולאכילה, לאו דווקא בסדר הזה. הוא חזר הביתה לווסל, סגר את חנות הרצענים הקטנה של דודו, עבר לפריז ופתח חברה בינלאומית למסחר במוצרי עור. פוגר ניחן בחוש טעם נדיר, והוא המשיך לשכלל ולעדן אותו במשך שלושים שנה. לשונו נעשתה קטלוג עצום של מתכונים וטעמים. ידענותו המפליגה וחביבותו הטבעית עשו אותו לחביבם של שפים רבים, ואלו היו מזמינים אותו לטעום מתכונים חדשים ולחוות את דעתו עליהם בטרם יציעום לסועדים. הכאתו הפומבית על חטא המלחמה והעמימות שבה השיב על כל שאלה שנגעה למעשיו באותן שנים הקלו על ידידיו הצרפתים לקבל אותו לשורותיהם. כשנשאל מה עשה והיכן שירת היה משיב במין קוצר רוח, "אתם יודעים, לא כולם היו נאצים, האמנו שאנו משרתים את מדינתנו, ובכלל זו הייתה תקופה אחרת." את דבריו היה מלווה במין נפנוף יד לאות כי השאלה מעייפת אותו ומוטב לעבור לעסוק בדברים מעניינים יותר, בדרך כלל מתכון חדש שהשיג, למשל סלט סרטנים דנטוויל מהמאה ה-18 או מתכון אלזסי לשוק חזיר בבירה.

במסעות העסקים שלו ברחבי אירופה פיתח את תחביבו העיקרי – איסוף מתכונים, ובעיקר מתכונים היסטוריים. זאת עשה לא בשם איזו אותנטיות מפוברקת ואשליית גדלות העבר. "עלינו להודות," נהג לומר לחבריו, "כי השפים שיש לנו היום מבשלים טוב יותר מבעבר. הטכניקות החדשות, חומרי הגלם – אלו דברים שלא היו ברשותנו לפני מאתיים או אפילו מאה שנה." פוגר לא חיפש איזו כיכר לחם מהמאה ה-11 או תבשיל איכרים מחצרו של לואי ה-12. לא, הוא חיפש ואסף בשקדנות מתכונים של סעודות היסטוריות – מה אכל לואי ה-16 לפני שעלה על המרכבה שבה ניסה לברוח מפריז; מה אכלו נפוליאון בונפרטה והדוכס מוולינגטון לפני קרב ווטרלו. "ההיסטוריה צועדת על קיבתה," הכריז פוגר, "ואי אפשר להבין את האירועים שקבעו את מהלכה בלי להבין כיצד השפיעו המאכלים על האישים הגדולים." פוגר בז לאספני העתיקות הסבורים שחפצים דוממים טומנים בתוכם איזו איכות היסטורית, איזו אמת נסתרת. "עלינו לזכור שלא הגביע היה קדוש, אלא הנוזל שמושיענו שתה. לו יכולנו לשבת ולאכול את אותם מאכלים שנאכלו בסעודה בגת שמנים היינו מבינים טוב יותר מכל היסטוריון מה אירע שם, מדוע התכחש פטרוס למשיח ומדוע בגד בו יהודה איש קריות".

את זמנו הפנוי בילה פוגר במסעדות, ספריות וחנויות עתיקות שבהן קיווה למצוא בדל מתכון או רשימת מצרכים שנרכשו לקראת ארוחה חגיגית או בסמיכות לאירועים היסטוריים ידועים. תוצאות עבודתו – שילוב של מחקר יסודי וספקולציות אופטימיות – הוצגו בארוחה דו-חודשית שהוכנה תחת פיקוחו ובהתאם להוראותיו הקפדניות. לארוחות אלו הוזמנו כמה שפים מידידיו, שני היסטוריונים, עורך כתב עת קולינרי, ספקים וכמה לקוחות נבחרים.

גולת הכותרת של מחקריו הייתה הארוחה בארמון בקינגהאם. היכרות עם חיבתו של הנסיך פיליפ למעילי עור סייעה לפוגר להשיג גישה לארכיון של בית המלוכה הבריטי, ושם הניח את ידיו על תפריט הסעודה שהוגשה לרגל הכתרתה של המלכה ויקטוריה לקיסרית הודו באחד במאי 1876. "כידוע, מעולם לא נערכה הכתרה רשמית. אך הארוחה הזאת הייתה האירוע הקרוב ביותר להכתרת הקיסרית, וככל הנראה הפעם הראשונה שאוכל הודי הוגש בארמון המלוכה," אמר הרמן פוגר והצליח לשכנע כמה מבני משפחת המלוכה לתמוך בשחזור הסעודה באחד מאולמות הארמון לרגל תשעים שנה להכתרה, בהשתתפות כמה פקידים מבריטניה ונציגות דיפלומטית נמוכת דרג משגרירות הודו. "הישגיה של בריטניה הגדולה והתשתית שהיא הניחה אחריה בהודו אינם מסמאים את עינינו מלראות את המומים והצלקות שהשאיר אחריו השלטון הבריטי הממושך – ועלינו להודות, האכזרי לעיתים – בתת-היבשת," אמר פוגר בפתיחת הארוחה, "התכנסנו כאן היום – אנגלים, הודים וגרמני אחד – לא כדי לתקן את ההיסטוריה, אלא כדי לחגוג אותה. אם מילה זו נראית לכם חריפה מדי, חזקה מדי, זכרו מה מאפשר לנו לשבת כאן יחד. העולם צועד קדימה על קיבתו, ופיוס הוא אפשרי אם רק נרצה."

למרות שאיפותיו הנאצלות, הארוחה המפוארת לא השפיעה כלל על יחסי הממלכה המאוחדת והמדינה ההודית הצעירה. אבל רוחו של פוגר לא רפתה. להפך, הארוחה ההודית דרבנה אותו להקדיש את עיקר זמנו ל"מיפוי קולינרי שיטתי של ההיסטוריה האמיתית", אך להישגו הגדול הגיע כמעט במקרה. ב-5 בינואר 1976, כשחיטט בחפציו של גספר וינקלר, שאותם רכש במכירה הפומבית שנערכה לאחר מותו, מצא באחת התיבות, דחוקים בין שני ספרים, שני ניירות. האחד היה מכתב ששלח סמוטף לווינקלר מאודסה בשנת 1953. "גספר היקר, אתמול שוטטתי כדרכי בחנויות כאן, ובאחת מחנויות הספרים נמצאה לי מציאה. הידע שלי ברוסית מצומצם מאוד והכתב הקירילי מעט קשה לי, אך אני מבין מספיק כדי לדעת שחובב קוריוזים היסטוריים כמוך ודאי ימצא עניין במכתב המצורף."

פוגר, שהרוסית שלו הסתכמה בלא יותר מספאסיבה ונייט מגומגמים, עמד להניח את המכתב הנלווה למכתבו של סמוטף בצד ולדחות את העיון בו למועד מאוחר יותר, אך התאריך שהופיע בראשו, 22 באוגוסט 1939, ערב הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עורר את סקרנותו. אחד מעובדיו, פקיד ותיק ששירת בחזית המזרחית ולמד מעט רוסית, תרגם עבורו את המכתב.

 

22 באוגוסט, 1939
פולינה יקרה,
מחר בצהריים יגיע אלינו אורח מכובד מטיסה ארוכה מגרמניה [מחוק] בשיחותינו גילה לי האורח כבדרך אגב ובסוד גמור את החיבה שהוא נוטה למאכלים היהודיים של מזרח אירופה. אומנתו מילדות, כך סיפר לי, הייתה מהגרת יהודייה מפולין וזיכרונות ילדותו רצופים במאכלים הנפלאים שהכינה לו. הוא דיבר בתאווה ובגעגוע על מיני מאכלים מוזרים שלא ראה מאז, מרק עוף עם כיסונים, מין ג'לי אפור ומלוח ואטריות מתוקות אפויות, שהאומנת הייתה מכינה במיוחד בשבילו. האומנת כבר הלכה לעולמה, ומטעמים ידועים, באקלים הנוכחי בגרמניה הוא אינו מוצא מקום להשביע בו את תאוותו למאכלי ילדותו [כאן מטושטש]. יקירתי, חשבתי לעשות לו הפתעה קטנה, יודעת את היטב כמה אוהב אני את הכבד הקצוץ, הרגל הקרושה והקיגל שאת מכינה. מחר בצהריים נבוא שנינו לארוחה, רק הוא ואני.
כמה אני מתגעגע לנשיקותייך, אך העבודה רבה ועל המולדת יש להגן.
שלך,
ויאצ'סלב

 

התאריך והשמות לא הותירו מקום לספק. הכותב היה ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה, ואם כן, האורח הגרמני היה יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ של גרמניה.

הרמן זכר את הופעתו של שר החוץ הגרמני בווסל מעט לפני שיצא להיות שגריר בלונדון. סיפרו עליו שהוא יודע לדבר בשטף אנגלית וצרפתית, שהוא מומחה ליינות, שהוא איש שיחה שאין כמוהו, אדם המתיך באישיותו נאמנות מוחלטת למולדת עם פנייה לאינטרסים של השחקנים השונים בזירה הגלובלית. בחליפתו המגוהצת, בפרח שענד בדש בגדו ובסרט הזרוע ההדור היה פון ריבנטרופ כל מה שהרמן קיווה להיות.

והנה, מכל המטבחים בעולם, המאכלים האהובים על שר החוץ של הרייך השלישי היו דווקא מאכלי היהודים. עורמת ההיסטוריה, אמר לעצמו פוגר, ובאותו רגע זרחה בו הארה. זו תהיה גולת הכותרת של הארוחות ההיסטוריות שלו, מפעל חייו. שחזור ארוחתם של ריבנטרופ ומולוטוב ערב ההסכם שאפשר את פרוץ המלחמה. זו תהיה הסעודה האחרונה, לא סעודה אחרונה שאחריה צליבה ומוות, אלא סעודה אחרונה המביאה בכנפיה פיוס ושלום עולמי. ואת הסעודה הזו יכין במו ידיו. "זה יהיה תיקון היסטורי אמיתי, יהודים, גרמנים ורוסים אוכלים יחדיו את מאכליהם של האנשים שאבדו, של הקורבנות התמימים," אמר לעצמו פוגר, ונזכר במילותיו האחרונות של פון רינבטרופ: "משאלתי האחרונה היא שגרמניה תבין את עצמה ושהבנה תושג בין מזרח למערב, אני רוצה שלום עולמי."

אבל היכן משיגים מאכלים יהודיים? מהן אותן אטריות מתוקות נחשקות ומי ילמד אותו להכינן? ליבו של התעשיין הגרמני מעולם לא נטה אחר המאכלים היהודיים המזרח אירופאים, וכשנשאל על אודותיהם ענה, "הם כבדים, עתירי שומן ונטולי כל תחכום ועידון. מאכלים שנועדו לחמם ולהשביע ותו לא. אפשר להבין את הנסיבות שבהן נוצרו המאכלים הללו, אך תרבות, תרבות אנושית במלוא המובן, אין בהם." לפוגר לא הייתה אומנת יהודייה, ויהודים כמעט שלא הכיר, גם לא במלחמה. אולי פגש כמה יהודים, אולי מהגרים מפולין, אולי התפלא לשמוע את שפתם, מין שיבוש צורמני אך נעים של שפתו. אולי ניסה להבין על מה הם מדברים ואולי הפנה את מבטו לעבר השמיים האפורים והמשיך לחלום על הבית. כך או כך, יהודים לא הכיר. כן, יש בפריז רובע יהודי, אבל מי שם יסכים לדבר עם הרמן פוגר, גרמני מבוגר שמי יודע מה עשה לפני שלושים וחמש שנים. הנה הוא, הרמן פוגר, המומחה הקולינרי שגדולי השפים משחרים לפתחו כדי שיחווה דעה על מתכוניהם החדשים, היסטוריון של הקולינריה, לא יודע היכן להשיג לו יהודי שילמדו להתקין תבשיל כבד של קטניות ושאריות בשר.

כדרכם של גרמנים, גם בקושי הזה ראה פוגר הזדמנות. הוא ילמד את עצמו לבשל. למזלו, ספרי בישול הוא ידע למצוא. באחד מימי רביעי של חודש מאי ירד לדוכני הבוקיניסטים, מוכרי הספרים שלאורך גדת הסן. פוגר ידע בחוש שדווקא שם, בין הקלאסיקות הזולות בכרכים מתפוררים, המילונים המיושנים והאנציקלופדיות הקרועות, אפשר למצוא אוצרות, שם ימצא את הספר המושלם – מנומר בפתחי מחילות התולעים, ספר מתכונים לעקרת הבית היהודייה, אולי אפילו אותו ספר ממש שממנו בישלה אומנתו של פון ריבנטרופ. מבוקשו נמצא לו בספרה של סוזן רוחומובסקי, "גסטרונומיה יהודית: בישול ואפייה מרוסיה, אלזס, רומניה והמזרח".

ב-18 ביוני 1978 נכנס הרמן פוגר למטבחו ובפעם הראשונה בחייו ניסה לבשל צ'ולנט. פוגר, שחוסר ניסיונו במטבח השתווה רק לאנינותו, סבר שיקל עליו להיכנס לבישול בכלל ולבישול יהודי בפרט בנתיב זה שעליו כתב היינה שהוא ניצוץ אלוה ממעל. כצפוי, הניסיון הראשון הסתיים באסון. הקטניות לא התרככו מספיק או אולי היו יותר מדי מים, והבשר, לא משובח מדי אך גם לא נחות לגמרי, הפך לגוש בלתי אכיל. ותפוחי האדמה? מוטב שלא נזכיר את תפוחי האדמה. פוגר מעולם לא טעם חמין, אך ידע שלא לכך התכוון היינה ולא למאכלים אלה התגעגע פון ריבנטרופ. הכנת הקיגל לא צלחה יותר, ואפילו אפיית גוש אטריות מסוכר ומפולפל התגלתה כדבר שמעל לכוחותיו. הצימעס היה מתוק מדי, מרק העוף היה מלוח או תפל, הקרעפלאך העיסתיים טבעו במצולות הסיר והכבד הקצוץ היה מר. רק הידיעה שדווקא למאכלים אלו התגעגע שגריר הרייך בעת שהותו בבריטניה חיזקה את רוחו של הרמן האומלל. ואפילו כך, כוחותיו כמעט שאפסו.

פריצת הדרך הייתה הרגל הקרושה. פוגר מעולם לא ראה גאלער אך כשרתחו עצמות הבקר והקצף עלה מתחתית הסיר עלה בו זיכרון ילדות. יום אביב מוקדם, מאותם ימים שבהם חם וקר חליפות, הוא בן שלוש. אימו תולה את הכביסה הנקייה, והוא משכשך את רגליו בגיגית. המים האפרפרים והחמימים מעלים בועות, והסדינים הנקיים רחבים כמלוא תבל. רגשה עלתה מליבו של פוגר לעיניו. ידיו הרתיחו את העצמות כמו מעצמן וקיפו את הנוזל העכור, כליותיו הורו לו בדיוק כמה שום לגרד פנימה וכמה פלפל ומלח להוסיף. פוגר בקושי הצליח לחכות יממה כנדרש להתמצקות התערובת, אף שבתוך תוכו ידע שהפעם עלתה בידו. לאחר עשרים וארבע שעות נעץ כפית בגאלער הרוטט, הגיש לפיו כפית מלאה, לא גדושה ולא טפופה, ובפעם הראשונה בחייו טעם טעמו של אוכל יהודי.

מאותו רגע, כמו הוסר המחסום. מניסיון לניסיון השתפר פוגר. הבא בתור היה הצ'ולנט, וגם אם עדיין לא שלט לגמרי ברזיו, התוצאה הייתה סבירה בהחלט. ואחר כך, מרק עוף עם קרעפלאך, כבד קצוץ עם בצל מטוגן, צימעס, גפילטע פיש. מיום ליום השתפר טעמם של המאכלים, ולאחר כחודשיים מצא את עצמו הרמן פוגר ערב שבת אחד והנה הוא צולה לעצמו בריסקט לארוחת הערב. הרמן פוגר, שעד לפני כמה חודשים לא ידע ולא ניסה לבשל, הרמן פוגר ששולחן שמור לו בכל אחת ממסעדות צרפת, אכל חזה בקר בנוסח יהודי וידע שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא – הזמנת האורחים.

למגינת ליבו, המכתב ששלח פוגר לשגרירות ישראל בצרפת לא נענה. פוגר היטיב להסביר מדוע סעודת מאכלים יהודיים מסורתיים שהוכנה בידיו של גרמני, חייל לשעבר, שומר בלבד, מעולם לא השתתף בעצמו ברצח, ואיש עסקים מצליח, שתיערך ב-23 באוגוסט לציון חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היא הזדמנות היסטורית, הזדמנות לתיקון ולפיוס. הנה, לאחר הסכמי שיתוף הפעולה הצבאי והסכמי השילומים הגיעה עיתו של הפיוס התרבותי, ומי מתאימים יותר מנציגיה הרשמיים של ישראל, המדינה הצעירה והאנרגטית שהוקמה בעקבות הטרגדיה הנוראית של העם היהודי, לייצג את העם כולו. ואיזה מקום יתאים יותר לארוחה מאשר צרפת, המדינה שהצליחה להתאושש מהכיבוש הקשה וכיום יחסיה עם גרמניה הם מופת לשיתוף פעולה, ואפילו לידידות בין מדינות. "היכול להיות סמל רב עוצמה מזה לתקווה?" סיים פוגר את מכתבו בשאלה רטורית, אולם מכתבו לא זכה למענה, אפילו לא לסירוב מנומס. גם הפגישה שקבע עם מנהל סניף הבנק שלו, השלוחה הפריזאית של רוטשילד אנד קו, לא עלתה יפה. "אנחנו מעריכים מאוד את פעילותו של הר פוגר אצלנו," אמר מנהל הסניף, "ואני מבטיח לכבודו שמשפחת רוטשילד אינה נוטרת לו כל טינה על מה שעשה או לא עשה בזמן המלחמה, אך זהו ארגון עסקי ומשפחת רוטשילד מעדיפה שלא להשתתף בארוחה, נאצלות ככל שיהיו כוונותיו של הר פוגר."

פוגר כבר ראה בעיני רוחו את הארוחה השלמה, גפילטע פיש עם עיגולי גזר למנה ראשונה, מרק עוף עם קרעפלאך במילוי בשר הכנפיים הרך, כבד קצוץ ורגל קרושה כמנות ביניים ואחר כך בריסקט וצימעס, ולקינוח – קומפוט. על הצ'ולנט החליט לוותר. הרי החמין הוא ארוחה שלמה בפני עצמו וככל שהוא עומד לבדו כך גדל זוהרו, וגם, יש להודות, חודש אוגוסט אינו המתאים ביותר לתבשילי קדרה כבדים. כשעצם את עיניו בלילה ראה את עיגולי השומן מעל מרק העוף, ובבוקר התעורר ובפיו עומד הטעם השומי העז של הגאלער, ואורחים אין. וחודש אוגוסט מתקרב ועוד מעט ארבעים שנה לארוחה הנפלאה שהכינה פולינה מולוטוב לכבוד יואכים פון ריבנטרופ.

בלית ברירה נאלץ פוגר לוותר על השתתפותם של נציגי היהדות העולמית בארוחת הפיוס, גם נציגים רוסים התקשה למצוא, וקהל האורחים היה אותו קהל קבוע – כמה שפים מידידיו, שני היסטוריונים, עורך כתב עת קולינרי, ספקים וכמה לקוחות נבחרים. נו מילא, אמר לעצמו פוגר, גם בארוחה ההיא, לבד מפולינה מולוטוב, לא הייתה נפש יהודייה, ובתוך תוכו הצטער שמכל אורחיו רק הוא לבדו ידע להעריך כראוי את המאכלים.
לשולחן הוגשו צלחות המנה הראשונה ובהן פרוסות דג ממולא, על גבן עיגולי גזר, לצידן מעט חזרת ארגמנית, עשויה בדיוק במידת החריפות שתדגיש את מתיקות הדג ולא תעיב על טעמו. המפה הלבנה הבהיקה, הנרות הדולקים נצנצו בפמוטים, החלות הקלועות כמעט שהתפקעו, והרמן פוגר נשא דברים:

 

אורחים נכבדים, יקיריי,
זהו לילה היסטורי. לפני יותר משלושים שנה, כשעמדתי רועד מקור בביתן השמירה הקפוא, לא העליתי בדעתי שיום יבוא ומאכלים יהודיים יחממו את קיבתי. לפני עשר שנים, כשערכתי בארמון בקינגהאם את סעודת ההכתרה של הקיסרית ויקטוריה, לא חשבתי שארוחה כלשהי תעלה על אותו אירוע, ודאי לא דג ממולא בנוסח יהודי. כשנברתי באלפי ספרי בישול ותעודות היסטוריות לא דימיתי בנפשי שתגליתי הגדולה ביותר תבוא לי בזכותם של משרת בריטי ואמן פאזלים. אסון גדול פקד את אירופה לפני ארבעים שנה, אסון שאנחנו אחראים לו. גם אנו שעמדנו בביתני השמירה ושירתנו בנאמנות את מדינתנו הגדולה, גם אנו שותפים לאסון הגדול שאירע. לאן נעלמו היהודים? לאן נעלמה המבשלת שמטעמיה המתיקו את ילדותו של יואכים הקטן? מה עלה בגורל ילדיה? נדמה בנפשנו כי הצליחו לשרוד את המלחמה הנוראה והעבירו את מורשת אימם לילדיהם. גם אם כך אירע, כיום הם ודאי חיים במדינת ישראל או אולי בארצות הברית, וכבר אינם פה איתנו היום. כוונותיו של פון ריבנטרופ היו טובות, אך טעות גדולה טעה בן עירי, וגם עמיתו הנכבד, גיבור המלחמה הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב. בעומדי היום לפניכם אני שואל את עצמי ואתכם כיצד יכלו שני אלה, אוהבי עמם וארצם, לחלק ביניהם את ארצם של אלה שעל מאכליהם התרפקו." פוגר הרים את קולו, וכרסו הקטנה, אותה התעגלות בחזית חגורתו, רטטה מהתרגשות. "לפני חודשיים חוויתי התגלות. לא התגלות כשל פאולוס, לא בבוהק ולא במכת ברק נגלה אליי האל, אלא לאט-לאט, תרווד ועוד תרווד, מצקת ועוד מצקת, דג טחון ועוד דג טחון, קמעא-קמעא נגלתה לי תרבות שלמה, תרבות שאנחנו עצמנו מחקנו. זו אינה סעודת אבל, זוהי סעודה של התחדשות, של תחייה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כטרגדיה וכתיקון. הנה אנחנו לוקחים על עצמנו למלא את מקומה של המטפלת המתה ושל בני עמה. הנה מגיע הדג הממולא, ואני מקווה – לא, אני בטוח – שגם אתם תלכו שבי בקסמם של בישולי היהודים. בתיאבון, אל תחששו להוסיף מהחזרת, גירדתי אותה הבוקר בעצמי. וזהירות מהעצמות הקטנות."

 

כשהתעורר בבוקר, בירך הרמן פוגר את עצמו על הצלחה מוחלטת. בשוכבו ער במיטתו, קורי השינה עדיין בעיניו, העלה בזיכרונו את הטעמים וחזר בליבו על תשואות האורחים. אך כשהתיישב לארוחת הבוקר הקלה, עוד בטרם טעם את הביצה הרכה, ידע בוודאות גמורה שהטעם שיעמוד בפיו מעתה ועד סוף ימיו, צפוי זה זמן רב בעצם האירוניה שבו, יהיה טעם האפר.

 

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה. רשימה פרי עטו על ביקורת הספרות, "שלוש תכונות נמצאות בביקורת מעולה", פורסמה בגיליון מס' 14 של המוסך.

 .

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סוגרת", מאת אורית גרוס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

"האישה אינה חופשית, האישה היא החופש" / מאת דורית שילה

.

בכל שנה, כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, מגיע בקורס שלי באוניברסיטה השלב שבו אני מלמדת על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. זה מתאים בדיוק למזג האוויר – הפריחה, השמיים הכחולים וכל הדיבורים האלה על חופש וחירות. אני מתחילה בסארטר, ממשיכה בקאמי ומסיימת בדה בובואר. הרעיון שהקיום קודם למהות מדבר אליי ואני שמחה להציג אותו בפני הסטודנטים על אף פגמיו, שכן אין דבר שמשעמם אותי היום יותר מלקרוא ולנתח תאוריות בנות עשרות ומאות שנים על טבעו האחיד של האדם: יצור פוליטי, יצור מוסרי, יצור חברתי, רע מנעוריו, טוב מנעוריו, ואילו הרעיון שלאדם יש החירות לעצב את מהותו ובעצם את חייו ויש לו אחריות לא רק כלפי עצמו אלא גם כלפי אחרים נראה לי נכון גם אם סארטר בעצמו לא המציא שום דבר. 'האדם אינו חופשי,' יאמר סארטר, 'האדם הוא החופש', משפט בומבסטי שמחולל בחדר הכיתה בדיוק את סוג הדרמה שאני כל כך מחבבת. כל זה באמת טוב ויפה, עד שמגיע השיעור המוקדש לדה בובואר ובו אני מדמיינת אותה בעיני רוחי צועדת אל עבר סארטר, העומד בגבו אליה, וביד קלה טופחת על כתפו. הוא מסתובב לעברה והיא אומרת לו: הגבר הוא החופש, מעניין מאוד (בשפה הצרפתית, כמו בשפות אחרות, המילה "גבר" נטמעה לחלוטין במילה "אדם" או "בן-אנוש"), אבל איפה האישה בכל זה? ומה בנוגע למיעוטים? והאישה בחברת מיעוט?

לסארטר – כותב בינוני מאוד בעיניי – לא הייתה תשובה ממשית לזה. גם לקאמי – הסופר המבריק – לא כל כך. השאלה לא העסיקה אותם. החברה היא בדמותו של הגבר, הרפואה התקדמה דרך מחקרי גופו של הגבר והפילוסופיה מפצחת את מהותו של הגבר. כך היה וכך עכשיו ומי אנחנו שנשבור לכולם את קו המחשבה ולמה שנרצה בכלל. לקאמי אני סולחת לא מפני שהיה כישרוני אלא מפני שהוא הכישרון. אף אחד בדורו לא הצליח לכתוב כמוהו, אמן הלקוניות, משפטים פשוטים, חודרים, תחביר לא מסובך אבל בעל נוכחות ועוצמה שקשה מאוד להביא לידי ביטוי בתרגום (הדבר הקשה ביותר לתרגום בעיניי הוא השלמות שבפשטות. אפשר רק לקרוא ולהתפעל).

בספרו הזר בנה קאמי את דמותו של מרסו, האדם האבסורדי, האקזיסטנציאליסטי, שלא מוכן להיכנע לתכתיבי החברה, מוסדותיה ושקריה אפילו במחיר חייו. הוא עד כדי כך החופש, שהוא יכול לטייל בחוף הים ולירות למוות באיש אחר בלי כל סיבה. רבות כבר נכתב על אותו מרסו ועל השמש שסינוורה אותו כשרצח את הערבי חסר השם, אבל לאיש לא הייתה תשובה מדוע נטל חיים של אחר, וכל הרעיון הוא שאין תשובה. האדישות והניכור הם המפתח להבנת ההתנערות הטוטאלית של מרסו מהחברה. מהפעם הראשונה שקראתי את הספר היה לי ברור שלקאמי חשובה יותר המרידה של מרסו, החי ללא כל ערעור, מרידה בחוקריו, בבית המשפט, בעצם בכל מוסד אפשרי של החברה, מאשר מעשה הרצח עצמו, ועל כן לא הזדעזעתי מאדישותו של הגיבור מהרצח מעשה ידיו. מבחינת קאמי, הדרך היחידה להתמודד עם עולם לא חופשי היא להיהפך לחופשי כל כך, שכל הקיום שלך הוא מעשה של מרד. הרצח הוא רק תואנה, אנקדוטה כדי להוכיח עמדה פילוסופית.

גם במרכז ספר הביכורים של אמילי מואטי, סימנים כחולים, יש רצח שטכנית הוא אפיזודה קצרה מאוד בעלילה. יש גם רוצחת שחיה בניכור מוחלט, שאינה מביעה חרטה על מעשיה ואינה מוכנה אף לא לרגע להיכנע לסיפור שהחברה (מערכת המשפט, העיתונות, משפחתה) מספרת עליה. זאת הסיבה שמרסו, גיבור הזר, עלה וצף לא פעם לאורך הקריאה שלי, ונקודות הדמיון והשוני בין שני הרומנים חושפות את העובדה הכואבת: אם אתה גבר אתה יכול לככב כגיבור של רומן מופת, קלאסיקה של ממש, להיתלות בתאוריות פילוסופיות ולהתנצח איתן על פני חיבורים וספרים שלמים. אם את אישה, את לא יכולה לחיות את חייך על פי אמונתך כמו מרסו המורד, "הגבר האותנטי", כי יש מסגרות שצריכים להכניס אותך אליהן. ואף אחד לא היה כותב את מרסו כאישה.

איריס, גיבורת סימנים כחולים, עברה לגור בפריז בתקווה ששם תוכל לברוח מחייה הקשים בישראל, למצוא פרצה במבוי הסתום שאליו נקלעה בגיל כה צעיר עם סיפור חיים כה קשה, שכלל התעללות מינית בילדותה. בפריז היא פוגשת גבר ולרגע חושבת שתוכל להתאהב, והוא אונס אותה. את העובדות היבשות של סיפור המעשה אנחנו מבינים כבר מהעמודים הראשונים; את הנפח, את העומק, את האופן שבו הפכה איריס לאישה שהיא, מואטי חושפת לאט-לאט, במיומנות רבה.

כל התנהלותה של איריס, מהדף הראשון ועד הדף האחרון, היא התנהלות של אישה שבחרה בדרכה ולא בדרך שבחרו עבורה. חופש הבחירה של איריס ניכר בכל עמוד ועמוד, גם בפרקים שבהם מגוללת מואטי את העוולות שנעשו לה. למשל התעקשותה על העובדה שנאנסה ואי-נכונותה אפילו להקשיב לשאלות כמו 'למה הלכת?', 'למה לא ברחת?', 'למה נכנסת למקום כזה בכלל?', או למשל חוסר רצונה לשתף פעולה עם חוקריה או עם העיתונאים כל עוד הם מנסים לתרץ את מעשיה בכל מיני סיבות שאינן הסיבה היחידה והטהורה לרצח הגבר שאנס אותה, השחית את חייה ומבחינתה אינו יכול להמשיך להתקיים; כל אותן תזות שעוברות טוב מסך – היא אישה מוחלשת, היא קורבן של החברה כי חושבים שהיא חשפנית, כי איבדה את שפיותה, כי שקעה בדיכאון אחרי לידה. איריס עומדת בפרץ ולא מוותרת על האמת, גם לא למען הסיכוי להקלה בעונשה. היא עומדת מול כולם נחרצת: אני קורבן כי אנסו אותי וכי עשו לי עוול, לא כי אני אישה מוחלשת או כי אני ממלאת משבצת בדימוי שיש לכם עליי. האדישות שהיא מפגינה אינה נובעת מרצון לכתוב פרוזה כדי שאפשר יהיה להצדיק עמדה פילוסופית. האדישות כביכול שהיא מפגינה אינה ריקה מכל תוכן אנושי ואינה נובעת מניכור שאינו מעוגן בעלילה; למעשה מדובר באישה נאמנה למי שהיא, למה שהיא יצרה מחייה, בלי לנסות לרמות לא את עצמה ולא את הסביבה כדי להקל את עונשה או לשנות את דעתם של אחרים עליה. זאת אישה שהמדבר שפורח בתוכה הוא האמת הבלתי מתפשרת ששולחת לעזאזל את כל תכתיבי החברה והמערכת.

הכוח בספר אינו השפה. מואטי לא כותבת בעברית בוהקת, מצוחצחת, שנועדה להרשים ולומר לקורא 'תראה כמה אני יפה'. מואטי משתמשת בשפה קולחת ובהירה כאמצעי ולא כמטרה. אמנם הטקסט לא מיד "מתניע", ומורגש פער בין הדפים הראשונים לשאר הספר, אך השליטה שלה בסיפור העלילה ניכרת ואין קצוות שבורחים או משתרבבים. גם אין האצה לקראת הסוף כדי להגיע לאיזשהו פתרון, מעשה אופנתי מאוד בסיפורת של ימינו. זהו סיפור מהודק שמסתיים בדיוק במקום שצריך, בתוך המצב עצמו, בלי קתרזיס, אבל עם תקווה שהכוח של הגיבורה נוסכת בקוראת: "[…] לא חסרו לה הרחובות הבלתי נגמרים והדאגות, לא חסרו לה החיפוש והנשימה המתקצרת נוכח מה שאולי מצאה, והיא לא התגעגעה לשקרים ששיקרה ולהעמדת הפנים. היא רק רצתה לפעמים להיות לבדה, כמו בימים שלפני התינוק פול, להיות לבדה ולבהות במשהו, לשמוע מוזיקה או להיות לחלוטין חסרת מעש כמה שעות רצופות – זאת המנחה שפריז העניקה לה, בדידות צחה ומנקה, בדידות שאין בה העמדת פנים או כורח להידמות למשהו שאת לא, עד שהגיע ההיריון הזה שהפך אותה ללא מתפקדת ואחריו התינוק שהתעקש להיוולד כאילו מישהו חיכה לו או שאולי מרוב העמדת פנים גם הוא, הקטן, שהתהווה במעמקי הרחם שלה, הסיק שהיא אכן חיכתה לו שיבוא ויהפוך את הייסורים שלה לתופת אמיתי."

מואטי אף מגדילה לעשות ופעמיים בספר היא מציעה לגיבורה שלה מוצא מהשממה הנפשית שהיא חיה בה, שתי נקודות שבהן הקוראת יכולה לחשוב שהנה אולי היא תציץ החוצה ותתעורר בלוטת הרגש שיָבשה בגופה. פעם אחת ביחסה אל בנה, פרי האונס, ופעם שנייה במפגש עם רב קהילה בצרפת שבא לפגוש אותה בכלאה ומעורר את מיניותה. אך בשני המקרים למואטי אין אשליות בקשר לאיריס שלה. היא יודעת שמה שמת מת ואין שום סיבה לספר סיפורים או לדאוג לקתרזיס כי כך העולם מצפה מאישה: שתגלה רגשות אימהיים מטבע היותה אישה ושתשאף לאהבת גבר. שני דברים שעבור אישה בימינו, כמו גם בעברנו, נחשבים הכרחיים כדי להיות קיימת ולמלא את חובתך לעולם. הניצנים האלה מציצים אל הקורא מבין הדפים ומתקפלים מהר מאוד. לא באלימות, לא בהפגנתיות, אלא פשוט כי לפי מואטי ניצנים לא יכולים להתפתח במדבר, גם אם פילוסופים גדולים משקים אותם. הקוראת עוברת עם איריס את כל השלבים שבהם איריס הנחושה מתגלה לסביבה: למה הלכת, למה התפשטת, למה לא צעקת, למה לא ברחת, לא את לא מקשיבה לעורכי הדין, למה את לא עונה לחוקרים, למה את משלחת את הילד, למה את לא אומרת שאת מסכנה, למה למה למה למה שבעצם מרכיבים מדריך להתנהגות הנכונה. איריס הצעירה, שנתקלה רק בקשיים מצעירותה, מפגינה חוסן מעורר השתאות לקולות הלוחצים מבחוץ ונשארת נאמנה לסיפור שלה. אף אחד לא מצליח לערער אותו או להכפיף אותו לסימני שאלה או לסטיגמות. והנאמנות הזאת לסיפור האמיתי מחזקת ומראה שבעצם איריס האישה אולי לעולם לא תהיה חופשית בכלאה, אבל אין ספק שאיריס היא החופש.

 

אמילי מואטי, 'סימנים כחולים', תכלת הוצאה לאור, 2018.

 

» לרשימות נוספות של דורית שילה במוסך: "ביתה אשר נחרב", על 'תשאלי' ללאה איני; "ריקוד עם האופל", על 'פרקי מכונות' לסלין אסייג; "בואו נסכים שלא להסכים", פרק מסדרת רשימות על ביקורת וקריאה.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך