.
החברה האבודה / כנרת רובינשטיין
.
אפתח דווקא בקנקן. על עטיפת הספר הרביעי והאחרון בסדרת הרומאנים הנפוליטניים, הסיפור של הילדה האבודה, מתנוסס תצלום בשחור־לבן של אישה צעירה משורטטת שפתיים המישירה מבט עז ומתריס למצלמה. פניה החפות מחיוך אינן מנסות למצוא חן או לפתות. היא אינה מעורטלת, להפך – היא לבושה חולצה שחורה המכסה אותה כמעט עד צוואר, כף ידה מכסה על חזהּ, ובכל זאת, מבטה החודר חורך בסקס־אפיל הן את עדשת המצלמה הן את עין המתבונן. בעוד עטיפות הספרים האחרים בסדרה התאפיינו בדיוקנאות שהמבט בהם הוסט הצידה, התערפל נוגוֹת או כוסה במסך נוצות או עלים, ישירוּת התצלום (של הצלמת שילה מצנר) בכרך הרביעי מעידה במקרה הזה לא רק על הקנקן, אלא גם על מה שמבעבע בתוכו – כתיבתה הישירה מאוד של פרנטה ב-482 העמודים החותמים את הסדרה.
קרבה וקרבת יתר
הישירות בכתיבתה של פרנטה בולטת עד כדי כך שבמהלך הקריאה נוצר הרושם שהסיפור אינו אלא וידויה של חברה קרובה המספרת רק לך ובארבע עיניים את קורותיה הפתלתלים ואת תחושותיה הכמוסות ביותר. כך למשל כשהיא מגוללת, בשבירת כללי פוליטיקלי־קורקט, את רגשות הסלידה שהיא חשה מאלזה בתה המתבגרת (עמ' 424) ואת הדחייה שמעוררת בה אִמה (עמ' 54). פרשת חייה של החברה אכן עסיסית למדי: נטישתה את בנותיה ואת נישואיה הבטוחים אך המשמימים לטובת מאהב חמקמק, מבריק ובוגדני, היחלצותה משכונת עוני אלימה בנפולי והשתלבותה בצמרת התרבות האיטלקית כסופרת מפורסמת ובעלת השפעה. אך אט-אט מתברר שהפרטים עצמם, עסיסיים וצבעוניים ככל שיהיו, חשובים פחות. חשוב יותר האופן המרתק והבלתי רגיל שבו פרנטה מגוללת את הסיפור ובוחרת לספר אותו, והיא עושה זאת על פי רוב בשליטה מצוינת שלא מאפשרת לקוראים להסיח את דעתם מהכתוב.
תשומת הלב בכל זאת מוסחת כאשר אותה ישירות הופכת לטרחנות פטפטנית גדושת פרטים, כתיבה שהיא בעוכריה של פרנטה. לעיתים נדמה שהמספרת, אלנה גרקו, בת בבואתה של הסופרת, מודעת לחולשתה זו. כך עולה משיתופיה התכופים בקשיי כתיבתה ומלבטיה הארס־פואטיים: "אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי הרוח" (עמ' 15).
הכנות ספוגת האירוניה העצמית של המספרת נוטה בכרך הזה להיות מסבירנית מדי, וכמו מערערת בפטפוטיה המיותרים את קיומם של החלקים הנפשיים הלא מודעים שלה והופכת אותה לדמות מודעת ופתורה. דווקא דמותה של לילה "הרעה", המסרבת לכל גאולה, היא המשמרת ברומן את המתח המחשמל שלו. בפרשת אלפונסו, ידיד הילדות שלהן שעובר שינוי מגדרי במהלך הרומן (עמ' 158), פרנטה מפרה בבוטות את אותו כלל בסיסי לכותבים מתחילים המשונן ללא הרף בסדנאות לכתיבה יוצרת – Showing, not telling.
הקרבה שיוצרת ישירות הכתיבה מעוררת אצל הקוראים הזדהות רבה עם סערת רגשותיה של אלנה לנוכח שברונות חייה, והזדהות זו היא כה טוטאלית עד שנמחק כמעט כליל המרחק ההכרחי הנחוץ לניסוח עמדה ביקורתית כלפיה, ונוצר הרושם שכפי שאיננו יכולים לשפוט את חיינו המשתנים ללא הרף, כך גם איננו יכולים להעריך את חייה של המספרת.
רעות ארעית
מצבּר הרגשות המניע את ארבעת הרומנים הוא מערכת היחסים הפתלתלה ורוויית הסתירות בין שתי חברות ילדות באיטליה במשך יובל שנים תוססות ולנוכח עולם שתנועות פוליטיות מהפכניות המסתיימות כולן באיזם (פמיניזם, קומוניזם, פאשיזם, נאציזם) מרתכות את יסודותיו ומנסות ללא הרף להלחים אותו מחדש. האחת, אלנה גרקו, זוכה להשכלה ולמגעו הפלאי של שרביט המזל הטוב והופכת לסופרת מוערכת חוצת גבולות. השנייה, לילה, בתו של סנדלר, בעלת אינטליגנציה יוצאת דופן ומלאת כריזמה מכשפת, נותרת כל ימיה לחיות בסמטאות המאובקות של השכונה בנפולי. שם הרומן – "החברה הגאונה", גם הוא משחֵק מחבואים עם החברוּת רבת הפנים והתהפוכות – מי משתי הנשים הכישרוניות הללו היא הגאונה האמיתית? אלנה השקדנית שרכשה את כישוריה ואת השפעתה באופן ממוסד או לילה שנולדה עם מוח מחונן ויכולת הנהגה טבעית? (בסוף הספר פרנטה פותרת לנו את החידה.)
הסיפור של הילדה האבודה מספר את סיפור החברות הנשי כשהשתיים בעשור הרביעי לחייהן. לאחר שנים של נתק נשזר גורלן בשנית והן הופכות להיות שוב שכנות באותו בניין, גרות זו מעל זו. לילה עוזרת לאלנה בגידול הילדים כדי שזו תוכל לממש את הקריירה הספרותית שלה, המחייבת בנסיעות רבות, ואילו אלנה תומכת בעסק המחשבים של לילה ובן זוגה. אך חברותן אינן מתמצה רק ביצירת כר יציב ובטוח לילדיהן, אלא היא מתבטאת גם ברגע איחוד משאבים נדיר – כוח הביטוי ופלטפורמות הפרסום של אלנה מזה, וכריזמה והנגישות למידע של לילה מזה – כדי להילחם בכוחות הרשע הפאשיסטיים והמאפייה הנפוליטנית האכזרית ולקטוף צדק. אלא שהמאבק המשותף למען הצדק מתגלה כרגעי ושברירי, וגלים של זדון אכזרי הרבה יותר נישאים מעליו. נפולי מתגלה בשיא כיעורה בתקופה הפוליטית הסוערת שפרנטה מפליאה לתאר.
באותן שנים יפות של חברוּת נדמה כי השתיים לא רק עוזרות זו לזו במטלות היומיומיות, אלא שהן פיצחו את צופן הכוח הנשי ואת סוד האינטליגנציה הנשית. "הראשים שלנו התנגשו זה בזה, ארוכות – אני חושבת שבפעם האחרונה – והותכו עד שהפכו לאחד" (עמ' 312). אך האחווה הנשית מתגלה כנזילה ורגעית ביותר, והתמיכה הדדית מתנפצת כשהעוינות בין השתיים מתלבה שוב. מקורה של העוינות הזו בנאלי למדי: התחרות הבלתי נגמרת על הצלחה, על יוקרה וגם על ליבו של גבר אחד.
ההוגה הפמיניסטית האפרו-אמריקאית בל הוקס טענה שתחושת ה"אחיוּת" (sisterhood) בין נשים אינה תחושה טבעית, ויצירתה דורשת מחויבות אמיתית ומתמשכת. הוקס עסקה אומנם בשסע המעמדי והגזעי המפריד בין נשים שחורות ללבנות, שהוא שלדבריה אחד הגורמים לדיכוי הנשים השחורות, אולם הטענה שרירה גם בהקשר הנדון, של פער מעמדי וחברתי שנמתח בין שתי החברות הללו, המתקשות להפגין רעוּת לאורך זמן. הן אינן מצליחות, כדברי הוקס, "להיות מאוחדות על ידי אמונות ואינטרסים משותפים, על ידי כבוד והערכה למגוון" ("אחיוּת", עמ' 243),* ועל כן הסולידריות ביניהן מתמוססת והן עסוקות יותר בהתנגחות והכשלות מאשר בניסיון לשלב ידיים.
זהותה של אלנה מתעצבת לפי יחסיה עם אחרים (self in relation, כפי שתיארה זאת הסוציולוגית הפמיניסטית ננסי צ'ודורו), ובעיקר לפי יחסיה עם האחרת – לילה. תחושת העצמי של אלנה נבנית ללא הרף מתוך השוואה הבלתי פוסקת ללילה ולנוכח רגשי הנחיתות שהיא חשה כלפיה. האובססיביות שראשיתה בילדות נמשכת גם כשאלנה היא כבר אישה בשלה ומבוגרת. אפילו בסוף הרומן, כשהפער ביניהן עצום מאי פעם, אלנה מראה שוב שהיצרים התחרותיים המלבים את יצירתה לא התעמעמו במשך השנים ולעת זקנה: בכנות איומה היא מספרת על החשש הקמאי שלה שֶלילה, בעלת האינטליגנציה חסרת הרסן והמטרה, תביס אותה – יצירתה האחת תשאיר שרטת בדפי ההיסטוריה, ואילו ספריה שלה יישכחו מלב (עמ' 469).
חצי פמיניסטית
ה'טיימס' הלונדוני כתב על פרנטה שהיא מעין "בלזק הפוגש את ה'סופרנוס' וכותב מחדש את התאוריה הפמיניסטית." הרומן אכן משופע ברעיונות פמיניסטיים, אך במובנים אחרים מנציח הכרך האחרון דעות שמרניות, וייתכן שצדק פייטרו, בעלה לשעבר של אלנה, שהאשים אותה בכך שהיא רק חצי מכל דבר, ובתוך כך רק חצי פמיניסטית (עמ' 399).
בחירתה של אלנה לממש את נשיותה ואת מיניותה ולנטוש את עולמה הצר כרעיה ואם (עמ' 16) לטובת חיים עם מאהב נשוי היא בחירה חריגה ולא קונפורמיסטית גם באקלים ליברלי, בחירה המצביעה על העדפתה למימוש עצמי על פני חובותיה כאם, ולו לזמן מוגבל. לאחר שהרומן עם המאהב בא לקיצו, אלנה בוחרת שלא להמשיך לחיות לצד גבר אלא לגדל באומץ את בנותיה כאם יחידנית, ואינה מוותרת על הדחף שלה לכתוב ולהתפרסם למרות קשיי היום־יום הכרוכים בזה. היא יוצאת למסעי קידום מכירות, נושאת הרצאות, נפגשת עם עורכים ואינה מקריבה את שאיפותיה על מזבח האימהות.
אלא שהיא משלמת מחיר. קרוביה – אמה, חמותה ובעלה – מטיחים בה עלבונות, מאשימים אותה בנטישת בנותיה רכות השנים ומזריקים לוורידיה רגשות אשם. באחת הסצנות היפות בספר אלנה שואלת את בנותיה עם מי הן מעדיפות לחיות. הן עונות לה שהן מעדיפות לחיות עם סבא וסבתא, ותשובה זו, גם בשעה שהיא כותבת את הדברים, מעלה בה תחושת בושה (עמ' 71). היא ממשיכה לשלם את המחיר גם בחלוף השנים, כשבנותיה המתבגרות טוענות כלפיה שהדברים היחידים שחשובים לה הם הכתיבה ולילה (עמ' 424).
התשלום לא מסתכם בזה. סוגיית המחיר שיש לשלם על מימוש העצמאות ניבטת גם – ואולי אף ביתר שאת – במישור העלילתי. וכאן נחשפת שמרנותו של הספר. בתום קריאת הרומן עב הכרס הזה מתעוררים ספקות לגבי בחירתן של שתי הנשים העצמאיות והחזקות הללו לחיות את חייהן כפי רצונן: לילה מאבדת את בנה רינו, שהתמכר להירואין, ובתה הקטנה טינה נעלמת בהיותה בת ארבע. שלוש בנותיה של אלנה בוחרות בבגרותן לעבור לגור עם אביהן. "אנחנו לא עשויות בשביל ילדים," מקניטה לילה את אלנה (עמ' 435). אלנה אמנם הודפת את עקיצתה של לילה ומחשיבה את עצמה לאם מצוינת, אך גם היא מבינה בדיעבד שלבנותיה טוב יותר עם אביהן (עמ' 338).
לפי מהלך העלילה, אם כן, ניכר שהמחיר שהנשים העצמאיות נאלצו לשלם כדי לממש את חייהן במלוא התנופה הוא אובדן הילדים (הבחירה לקרוא לספר הרביעי "הסיפור של הילדה האבודה" ממקדת אותנו באבל הקודר המכרסם בגופה ובנפשה של לילה לאחר אובדן בתה). כך מציבה פרנטה את אותה משוואה ידועה ושמרנית המאלצת נשים לבחור בין ילדים לקריירה, כאשר ברור שבחירה אחת באה על חשבון השנייה, ולפיכך שום בחירה חופשית אינה אפשרית ושום "גם וגם" אינו קיים, ולכן הסיפור של הילדה האבודה אינו רק סיפור של טינה נושנה, אלא בעיקר סיפורן של לילה ושל אלנה, שגם הן במובן מסוים ילדות אבודות.
"באותה פעם שאני ולילה החלטנו לעלות במדרגות החשוכות שהובילו, מדרגה אחר מדרגה, גרם אחר גרם, עד לדלת דירתו של דון אקילה – החלה החברות שלנו…" (החברה הגאונה, עמ' 21). חברותן של שתי הנשים הפציעה בהיותן בנות שש בחדר מדרגות אפלולי. ומהן המדרגות אם לא מטפורה לטיפוס במעלה הסולם החברתי, ולקנאה העזה המתפתחת בין השתיים במעלה הטיפוס? "קנאת סופרים תרבה חוכמה", נאמר בתלמוד, ולאור הקריאה ברומנים אפשר להוסיף: "קנאת סופרים תרבה ספרים", ובמקרה של פרנטה – טוב שכך. חולשותיה הנזכרות לעיל אינן פוגמות בעונג הקריאה הצרוף שהספר הזה מסב.
.
* בל הוקס, "אחיוּת: סולידריות פוליטית בין נשים" (1984), בתרגום דפנה עמית ודלית באום, בתוך ללמוד פמיניזם: מקראה, בעריכת דליה באום ואחרות, הקיבוץ המאוחד, 2006.
כנרת רובינשטיין היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. מחברת הרומן "תיבת נוח" (עמדה-רימונים, 2013) וקובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח" (פרדס, 2016). בימים אלו שוקדת על כתיבת רומן חדש.
.
אלנה פרנטה, "הסיפור של הילדה האבודה", הספריה החדשה, 2018. מאיטלקית: אלון אלטרס.
.
» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: דורית שילה על "סימנים כחולים" מאת אמילי מואטי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
