.
הבודהה של שוק לוינסקי / גיא דולב
.
1. תל אביב
אני שוכב במיטה ומתגעגע לבודהה של שוק לוינסקי. הוא גר באחד הבניינים הפינתיים, בקצה המערבי של השוק, בדירה עם שני שותפים ומרפסת שבאלתור תל־אביבי שגור הפכה לסלון. אם היה עליי להגיד עליו משפט אחד, הייתי אומר שהבודהה רצה בעיקר לאהוב ולהיות בים, ואם אפשר, אז בקרירות של ארבע לפנות בוקר עם שמיכה דקה וספר של הרוקי מורקמי.
"הבודהה של שוק לוינסקי, ריק כמו כל דבר, נאהב כמו כולם, בדרך להארה כמו כל אחד" – את התפילה הבודהיסטית־אמריקאית הזאת למדתי מספר של ג'ק קרואק שהבודהה השאיל לי. שפתיי זזו בלא קול לתנועותיה כשליטפתי את ידו הרועדת על ספסל בפלורנטין. התפילה הסתומה הזאת הייתה המעט שיכולתי לעשות עבורו.
הצמדתי את ראשו לחזי. דמעה חמימה נטפה מעינו של הבודהה על זרועי בשקע המרפק, מתמוססת ברכות לתוך העור, לא דוקרת כמו הטיפות הקרות הדולפות כאילו כדי להרגיז, דווקא באמצע הלילה, מהמזגן התלוי מעל המיטה שלו. כל מה שיש לי בעולם נמצא בין הקירות המתקלפים בחדר הזה, הוא התגאה פעם אחת באוזניי, אין עוד מקום בעולם שיש בו דברים שלי, רק פה: מיטה, ארון, שידה, מתקן מתקפל לייבוש כביסה. ודי באספסוף הרהיטים הזה כדי להספיג את החדר בתערובת ריחנית של כביסה, טבק, וויד, זרע וגרביים. אני מתעורר באמצע הלילה לחזות בו ישן על צידו, זרועו הימנית משמשת כרית לראשו.
האם אהבתי אותו? אהבתי וגם לא. בכל זאת, אני מתגעגע אליו ולוחש עבורו את התפילה של קרואק בכל פעם שהוא עובר במחשבותיי. בכל זאת, עזבתי אותו ואטמתי את עצמי בפניו. בכל זאת, אני מתחרט. בכל זאת, אני לא מתקן.
בבקרים הוא מתקשה מאוד להיפרד מהשינה. צלצול ועוד צלצול ועוד צלצול, והבודהה רק דוחה עוד ועוד את שעת היקיצה. הרי הבודהה כבר היה במקום נשגב יותר מעולם התופעות, ולמה לא ימשיך לישון? מה יש למהר להתעורר בעיניים נפוחות לתוך הסמסרה המיותרת הזאת של שכר דירה, עבודה, ערימת הכלים בכיור, קפה וסיגריות? השינה שלי קלה הרבה יותר, ולכן אני פוקח עיניים וניעור מיד. אני מלטף את הבודהה שלי, מנשק ומדגדג אותו, אני יכול להציק לו בלי הפסקה. אני רוצה לישון, הוא ממלמל. תכננת לקום לפני יותר משעה וכבר שש פעמים כיוונת מחדש את השעון המעורר, אני נוזף בו. הבודהה מתבונן בי בעיניים מכווצות מתריסות: לפעמים אתה הסמסרה.
הבודהה של שוק לוינסקי בכלל לא נולד בשוק לוינסקי, אלא בצפון דקוטה, יו־אס־איי. אתה האהוב הכמעט־קנדי שלי, אני מכריז וצוחק, מה הייתה הבעיה להיוולד קצת יותר צפונה ולקבל יותר קלאס? המבטא הזר שלו ניכר כשהוא מדבר בדיאלקט הפרטי שלו, כמו באותה הפעם שרצה לטייל "או בצפון או בדרררום", ברי"ש אמריקאית. אני מתאפק לא לתקן שלוש לשלושה, לא להחמיר עם להתחבות ולטאטות. אני מזכיר לעצמי כי הידיעה היא אי־ידיעה, ההבנה היא הבנה שגויה. והנה, שמעו, הבודהה שלי שולט בכל השגיאות שהשפה העברית מזמנת לדובריה מלידה ובכל הפחים שהיא טומנת לדובריה החדשים, אפילו אם הם כבר חמש שנים בארץ ישראל, והיו בקיבוץ ובעיר, בערבה ובמרכז, במטע ובבית הקפה.
כשהבודהה יורד לרחוב, תמיד הוא מגחך למראה קופסאות הקרטון שנזרקו מהחנויות הסיטונאיות, ערומות על המדרכות, מחכות להילקח. הוא אמר לי יום אחד, מה אם נתגנב באמצע הלילה ונבנה ארמון מכל הקרטונים? הכחול־אפור שבעיניו ניצת בזיק שובב. ובאמת, אינני יכול לדמיין מקום שיהלום את הבודהה יותר מאשר ארמון עשוי קרטון, עם דלת קרטון ושטיחי קרטון, וילונות קרטון ותריסי קרטון, כל אריזה תיטול לעצמה את תפקידו של המוצר שנעטף בה – הרי החומר הוא הריקות! – וצריח קרטון מזרחי יתרומם וישקיף על השוק וצריח קרטון מערבי יצפה על הים מהצד השני, ובראשו ישב לו הבודהה של שוק לוינסקי בשיכול רגליים ובעיניים עצומות, חולק אחדות עם כל ההוויות התל־אביביות. וכל מי שירצה לעלות לרגל ולשאול בעצתו, יוכל להעלות לו תמר מיובש או שזיף מהשוק או קפה שחור בכוס זכוכית וסיגריה עם טבק של אמריקן ספיריט.
אני חוזר ותוהה אם אהבתי אותו. לפעמים כשדיבר, רציתי להגיד לו: כן, זה נכון, אמרת את זה כל כך יפה, אני רק רוצה לנשק אותך ולא להפסיק. האין זו אהבה? ומצד שני, החלטתי לנסוע לברלין ולהודו, ולסיים את סיפור אהבתנו באותו לילה שבו אחזתי בידו הרועדת על הספסל בפלורנטין. ציפיתי שיקבל את הפרידה בהשלמה ובתנודת ראש קלה, כאומר: אני יודע, זו מהותה של חלופיות הדברים; מעולם לא נאחזתי בך ולכן אין מה לשחרר, אני אחכה לך בראש הצריח המערבי של הארמון מקרטון בקצה השוק באותה המידה שלא אחכה לך, אקווה שיהיה לך טוב באותה המידה שלא אקווה לכך, אתפלל שתמצא אותי באותה המידה שאני יודע שלא תחפש אותי.
אני שואב הנאה גדולה מלכתוב עליו. במהלך היום אני הופך והופך בדמותו, במה שאמר או עשה ובדברים שאברא בשבילו במילים. ייתכן כי למעלה מזה, להעלות את דמותו של אהוב בעיני רוחי ולתרגם אותו למילים כתובות, לזגזג בעצלתיים בין מה שאמר ועשה לבין הפוטנציאל הגלום בהפיכתו לדימוי – יש בכך כדי לגרום קורת רוח גדולה. וייתכן כי אף למעלה מאלה, יש בכך אפשרות למחילה, יש בכך הוכחה לאהבה, יש בכך להגיד: אתה כל כך יפה בעיניי, שכתבתי לך סיפור. ראה, אתה התגלמותה של השראה, אתה מושאה. אתה אהוב: אתה אהוב על־ידִי, ועל־ידי המילים, ועל־ידי הים והשוק והבתים והשמש, אתה אחד איתם והם מתגלמים בך ואתה ניבט מהם, ושלל ההשתקפויות האלה הנכפלות בעצמן ללא סוף אין בהן כדי לסחרר לעייפה, להיפך: הן מלבות אהבה וחמלה בלבבות בני האדם כלפי עצמם וכלפי מי שאינם עצמם, עד שלא יוכלו להבדיל עוד בין החוץ לפנים, עד שגבולות העור יתקלפו וייטשטשו ואנו נפקפק בכך שהם אי פעם חצצו בין מה שחשבנו שאנו לבין מה שחשבנו שאיננו. זה יהיה התגשמות חזון אחרית הימים של הבודהה של שוק לוינסקי.
2. ברלין
בדירה ששכרתי ברובע נויקלן בברלין אני שוכב עם פסל אכילס מהאלטס מוזיאום. הצעתי שנצא לפיקניק בטמפלהופר פלד, אבל מזג האוויר נעכר ככל שהתקרבה שעת הצהריים. במקום יין ולחם על הדשא, אכלנו שאריות של אורז ועדשים שבישלתי יום קודם. הגוף של פסל אכילס חלק ובהיר, שני קווים אלכסוניים סימטריים מסותתים במורד מותניו עד למפשעותיו. על כפות ידיו מתוח עור־שיש, ומגען מרחף על גופי, הוא מניח את משקלן בעדינות אצילית, כמו זוכר את מגע ידו של הפַּסל, שלבטח התאווה כי כמעשה פיגמליון וגלתיאה תיפח באכילס רוח חיים ותשיק את שפתותיהם. היוונית נשתכחה ממנו כליל, אבל הוא למד מעט עברית בפעמים הספורות שבהן ביקר בתל אביב. אני מתאפק לא לשאול אם הוא פגש אי פעם את הבודהה של שוק לוינסקי, אם אי פעם חלקו ביניהם את עתיקותם.
כשאכילס עומד לגמור, רוח הקרב מתעוררת בגיבור מטרויה: הוא צועק, פאק! שיט! וחוזר וצועק פאק! שיט! שיט! פניו מתכווצות עד שנדמה כי לא יוכלו אלא להתפוצץ, בטנו מתקשה, הוא מותח את רגליו, מגלה שרירי ירכיים עבים וארוכים, מכווץ את שרירי עכוזו תוך כדי סיבוב ירכיו בצירי אגנו הקדום, אפילו את כף רגלו הוא אינו מזניח ועקבו נמתח לאחור, כלוחם־רקדן. אחר כך הוא נרגע, מסדיר נשימה, יורד מסוסו, מניח את הכידון בינינו. אנחנו מוטלים זה לצד זה, איש־איש ורפיונו. אני מנסה לא לנתק מגע, אך הוא שומט את ידו מאחיזתי וניגש לחלון החדר ומצית סיגריה. אכילס הערום, ממוסגר בחלון ברלינאי אך לא נשען עליו: הוא עומד כשרגלו הימנית נמצאת כחצי צעד קדימה מרגלו השמאלית, אגנו השמאלי נוטה למעלה, מפגין קונטרה־פוסטו מושלם. הוא משתדל לנשוף את העשן החוצה, בתמורה לאור אחר הצהריים המסתנן לחדר בחללים שבין החלון לעורו. נדמה לי שמעיין היופי הזה לא ייבש לעולם, שהחלופיות היא נחלת כל הדברים מלבד יופיו המשכר של אכילס שבחדרי; שזקנה, חולשה, חולי וריקבון איטי צפונים לבלתי הפרד בהווה המתמשך של כל הדברים פרט לעורו הצח כחלב של הפסל שלפניי. אני חושש שאני נהנה ממנו יותר מכפי שכדאי לי, כי תוך שבוע ימים אעזוב את ברלין ואסע למקום רחוק מכאן.
יומיים אחרי שפגשתי את אכילס לראשונה, הבודהה התקשר אליי. נמאס לו מהעבודה ומהשותפים בדירה, נמאס לו מתל אביב, אולי יתפטר, יצא מהדירה ויחזור לקיבוץ בערבה או אפילו לאמריקה, ויותר מהכול, הוא אומר, אני מתגעגע, אתה לא מתגעגע? אני מביט בילדים הקופצים אל המים הקרירים של אגם שלאכטנזה בדרום־מערב ברלין. לבסוף אני משיב שאני לא טיפוס שמתגעגע. אולי כדאי שלא תתקשר אליי יותר, אני מוסיף בריחוק ומסיים את השיחה. לפני שאני מניח את הטלפון בתיק, אני משנן: היד הרועדת, הספסל, הדמעה בשקע המרפק, ריק כמו כל דבר, נאהב, בדרך להארה. אני מתפשט וטובל במי האגם, צולל אל הקרקעית. מאחוריי הארמון מקרטון מתמוטט באנחה מאובקת, הקופסאות מתגלגלות אל מפתני החנויות הסיטונאיות. אף על פי שביקשתי שלא יתקשר, הבודהה משתקף מאדוות השפּרה, חולף על פניי בדרך לרכבת התחתית, הוא מקליד את ההזמנה ושואל אותי בגרמנית אם אני לוקח את הקפה או רוצה לשתות אותו כאן. אני אקח אותו, דנקה.
אכילס ואני מתראים כמעט כל יום. הרכבת התחתית לוקחת אותנו לשווקי פשפשים, לגלריות, להופעות מחול, לבתי קפה. אחר כך היא מחזירה אותנו הביתה ואנחנו מעשנים ג'וינט ושוכבים. אכילס קופא מדי פעם בעור השיש שלו, הוא רוכן מעליי ומסתכל בי כחוקר, לסמן שהתהפכו היוצרות מרגע שעקר ממקום מושבו באלטס מוזיאום: המתבונן הפך למושא ההתבוננות. אחרי שאנחנו שוכבים, אנחנו מחליפים לסירוגין ערות בהירדמות, וחוזרים לישון ולהתעורר זה בחיקו של זה. "יֵשׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עַל־צִדּוֹ, וְיֵשׁ אֲשֶׁר שָׁכַב אַפָּיִם, וְיֵשׁ שֶׁהִתְפַּרְקֵד אוֹ הָיָה מִתְרוֹמֵם מִיצוּעוֹ וְיוֹרֵד",* תיאר הומרוס את שנתו של אכילס, ואילו כשאני מקופל על צידי בחיקו, שנתו של הלוחם ללא־חת נושפת בעורפי בשלווה.
ארבע שעות לפני הטיסה להודו, אני מסיים לארוז את התיק המתפקע מרוב בגדים. אני רועד – לעזוב את ברלין, לעזוב את המוזאונים והפארקים והשפרה, לעזוב את אכילס, לנחות במולדתו־ממלכתו של הבודהה. המחשבה שאי אפשר לקחת את הרכבת התחתית מניו־דלהי לאלכסנדרפלאץ ומשם את ה-U8 לנויקלן מבעיתה אותי, איך אפשר לסבול את ההכרה שבקרוב לא אהיה כאן, אם אני כאן כעת. אני מתקשר לאכילס, אני חייב לראות אותך עוד פעם אחת, אני לא עוזב עד שאני לא מנשק אותך עוד פעם אחת. אני רץ ברחובות ברלין עם התיק הענק, רץ במדרגות לרכבת התחתית, רץ בישיבה בקרון הצפוני, רק עוד ארבע תחנות, שלוש. אכילס שלי, אתה פה, אתה איתי, אני מאושר שאנחנו היכן שאנחנו ברגע הזה.
על הקיר בסלון הדירה של אכילס תלוי פורטרט של סבתו. הוא מוריד את התצלום מהקיר וחושף את החותמת המוטבעת על צידו האחורי: מעבדת צילום, אדולף היטלר שטראסה מספר 5. זה היה שם הרחוב הראשי בעיירת הולדתו, שהוביל מתחנת הרכבת למרכזה. מימים נקרא הרחוב קייזר וילהלם שטראסה, וזמן לא רב אחרי שנשא את שם הפיהרר, הוא התכבד בשם שטראסה דר דויטש סובייטישן פרוינדשאפט ובכמה דגלים אדומים. היום, הרחוב הראשי בעיירה ההיא השיל את הילתו, הוא רק באנהוף שטראסה, הרחוב של תחנת הרכבת. הבודהה של שוק לוינסקי לוחש לי שעדיף לקרוא לדברים כפי שהם, לראותם בריקותם ובככותם, ולזכור כי הרגע הזה, ההווה המתמשך החמקמק הזה, שאך היה וכבר חלף והיה להווה אחר, הוא הוא הרגע היחיד שישנו, ומחוץ לגבולותיו הדקיקים אין קיסרות ואין היטלר ואין סבתא ואפילו אין רחוב ואין רכבת, לא היו מעולם, לא התקיימו, לפחות לא באופן שבו אכילס ואני הנחנו שהתקיימו, כיסודות הכרחיים לסיפורים שסיפרנו זה לזה.
3. גנגה
ברישיקש אנחנו אוכלים בשתיקה, הולכים בשתיקה, צופים בשתיקה בנהר הגנגה הירקרק, המתפתל בגיא שההרים מפנים לו בקידה של הוד. אנחנו מתמסרים לכל פעולה מתחילתה ועד סופה. אנחנו מזכירים לעצמנו שהאוכל נמצא כאן בצלחת שלפנינו בזכות עובדי האדמה בכפרים הרחוקים ונהגי המשאיות והטבחים, בזכות אינסוף אימהות שטוו את המארג הפלאי הזה, לצלילי שריקתן של ילדות בין קני התירס הגבוהים. אנחנו מקפידים ללעוס לפני שבולעים, להניח את המזלג כשלועסים. את ארוחת הערב – אורז, עדשים ותפוחי אדמה – אנחנו אוכלים בידיים ומלקקים את האצבעות.
אנחנו עוצמים את העיניים עם השקיעה ושרים בסנסקריט משובשת עם הנזירים והנזירות של האשרם ליד גשר ראם ג'ולה. אנחנו מודים ליום שעבר ומתכוננים ליום שיבוא, להתמסרות בשתיקה מרגע זה ועד הטקס הבא, למים החדשים שיעברו בגנגה באותם הנתיבים בדיוק. אנחנו מזכירים לעצמנו השכם והערב: נדיבות, חמלה, סבלנות, הקדשה – בגוף, בדיבור, בתודעה. אנחנו לא שופטים, לא מתערבים, במה שאינו שלנו אנחנו רק מתבוננים. אנחנו מעבירים משקל לצד החיצוני של כף הרגל, מרימים את הבהונות, מקמרים את הקשת. כך באסאנה, בחנות הספרים, בחוף הגנגה, בנסיעה בריקשה.
הבודהה ואכילס, שקשרתי אליי בגוף והידקתי באמצעות המילה, יורדים איתי מהרחוב השוקק במדרגות האבן המובילות אל הנהר. מעלינו, אוויר צהבהב עוטף את הגשר המתוח בין שתי הגדות. אנחנו מתפשטים וטובלים שלושתנו במים. ילדה הודית ניגשת אלינו ומבקשת באנגלית מחויכת למכור לנו סל פרחים שנבעיר ונשיט. אכילס קונה ממנה סל ומבקש, באט איי וונט יו טו פוט איט אין דה ווטר אנד מייק א וויש פור יורסלף אוקיי? ילד בן גילה מצטרף אלינו ודוחף לידיי סל פרחים וגפרור, יס סר יס סר, טייק איט טייק איט. שתי ילדות נוספות רצות לקראתנו. הן תובעות מאתנו לקנות סל פרחים ולא מוכנות לעזוב. הבודהה ואכילס מביטים בסוד הבעירה ששט במים הקדושים, ואני מביט בהיעדרם נבוך.
* הומרוס, האיליאדה, שיר 24, ש' 10, בתרגום ש' טשרניחובסקי.
.
גיא דולב הוא סטודנט להיסטוריה ולמדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. זהו פרסום ראשון ליצירה פרי עטו.
.
» במדור הילוך ראשון בגיליון 26 של המוסך: לקט סיפורי ביכורים שהתפרסמו השנה במוסך
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
