הספר שהכי אהבתי

איזה ספר אהב א. ב. יהושע בילדותו? ואיזה ספר אהבה הילדה גלילה רון פדר? ואילו ספרים אהבו הילדים קובי מידן, מיקי קם, ליהיא לפיד, ירון לונדון ואחרים? פרויקט מיוחד של הספרייה לרגל שבוע הספר העברי

הספרייה הלאומית
07.06.2018

פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית: פנינו לדמויות בתרבות הישראלית וביקשנו מכל אחד ואחת מהן לבחור את הספר שהיה להם יקר ומשמעותי בילדות, להצטלם איתו ולשתף אותנו בהתרגשות הישנה-חדשה. סדרת תצלומים של רגעי המפגש עם ספרים השמורים בספרייה הלאומית, פיסות של ילדות ונעורים מלפני עשרות שנים.  

א. ב. יהושע

"זקני בית הספר בווילבי מאת ר.טלבוט היה אחד הספרים האהובים עלי במיוחד בימי נעורי. חזרתי וקראתי בו עוד ועוד. בקורותיהם המשעשעות של תלמידי בית ספר פנימייתי באנגליה היה מיזוג מרתק של תחרויות ספורט בחתירה ובקריקט עם שובבות לשונית ותרבות וויכוח בפרלמנט של בית הספר. מספר נעורים זה למדתי על תרבות הדיון והוויכוח ההוגנים שעומדים ביסוד הזהות האנגלית, ומכאן על כוחה של השפה כאשר היא מחוברת לאמת ולצדק."  

א.ב. יהושע בביתו. צילום: עופרית אסף
 

ליהיא לפיד

"את הספר אליפים של אסתר שטרייט-וורצל קראתי בגיל שבו פסעתי על קו התפר בין ילדות לנעורים. המפגש שערך לי הספר עם מציאות שלא הכרתי, נחרט בליבי. בזכותו התגנבתי והצטרפתי אל קבוצת נערות ונערים שחיים בפנימייה, חוויתי את הסודות ואת הניצחונות שלהם, את השמחה והעצב. בזכות הספר הזה למדתי שיעור על כך שאין זה מובן מאליו שיש לי בית, שיש לי משפחה ושיש מי שמחכה לי עם ידיים פתוחות לחבק כשאני צריכה."      

קובי מידן

"קשה לי להפריז בהשפעת הספר גן החרוזים על חיי. שעות, ימים ושנים בילדותי, שבתי אליו שוב ושוב. השילוש: שירי הילדים שנבחרו להפליא (מיל"ג עד רביקוביץ), האיורים העדינים, ודברי ההסבר העדינים אף הם, הסברים לא מתיילדים של העורך, אוריאל אופק. באמת ובתמים נדמה שלספר הזה הייתה השפעה מכוננת על המנעד האסתטי שלי. הספר היחיד מפרי עטי שפרסמתי עד כה הוא ספר לילדים, ושמו 'בית חרושת לשירים'…מ.ש.ל?"  

קובי מידן בביתו. צילום: עופרית אסף
   

גלילה רון-פדר

"אהבתי במיוחד את הספר אי הילדים, כי הוא איפשר לי להיכנס למצב חלומי שבו הילדים מנהלים את חייהם בעצמם, בדרך הטובה ביותר ובתנאים הפרימיטיביים ביותר, כמו במחנה צופים."    

גיל חובב

"את הספר שהכי אהבתי, הספר שפתח בפני אינספור דלתות לעולמות של עברית, של הרפתקה, של חריזה, של אהבה ושל צחוק, קיבלתי ביום רביעי, 6.5.1971, כשהייתה לי שפעת, מדודה שלי. היא קנתה לי את אני וטלי או ספר מארץ הלמה מאת אברהם שלונסקי, ועשתה אותי מאושר, צוחק ומכור לחרוזים. הספר ראה אור בתת-ספרייה לילדים בשם אנקורים המסונפת להוצאת ספריית פועלים. שלונסקי, שהיצירה והעברית והחרוזים בעבעו מתוכו, חרז אפילו את שם ההוצאה. בראשית הספר כתוב באותיות זעירות: האנקורים ספרים קוראים, אנקור, אנקור ומקורו. זה שאומרים המבוגרים: גם אנקורים רוצים לקרוא. ואכן, בזכות הספר הזה קראתי, והתאהבתי בשירה, והחלמתי משפעת ועד היום, כשאני אוחז בעותק המקורי משנת 1971, אני מרגיש כאילו דודה רינה האהובה שלי מחבקת אותי חזק-חזק."      

גלית דהן קרליבך

"בחרתי את ג'לסומינו מארץ השקרנים מאת ג'אני רודארי המספר על ג'לסומינו, ילד בעל קול אימתני שמסוגל לנפץ זגוגיות ולפקודתו גם עצי אגס קשוחים יתנו פירותיהם. במהלך הספר נקלע ג'לסומינו לארץ השקרנים ובה הוא מבלה עם החתול רבי פסח החד פעמי. זהו ספר פראי, מצחיק, לא מתיילד ודידקטי. מה אפשר עוד לבקש מספר ילדות אהוב?"  
גלית דהן קרליבך בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף
   

איימן סיכסק

"אריה הספרייה הוא ספר פופולרי וקסום על מקום קסום ופחות פופולרי – הספרייה. הספר מנכיח מחדש את הספרייה כמקום של ידע שמתגלמות בו האפשרויות האינסופיות של הילדות. הספר גם מלמד אותנו על שני סוגים של תפקידים: הקורא והספרן, על החשיבות שלהם בעולם ועל תלותם ההדדית זה בזה. בגבולות הרחבים של הספרייה התפקידים מערערים ונתקלים מחדש, והקוראים – ילדים ומבוגרים – יוצאים נשכרים".  

איימן סיכסק בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף
   

ליאת רוטנר

"כילדה אהבתי במיוחד את הספר הבית של יעל. החיפוש אחר "בית" משלך, מקום קטן ובטוח, עולם פרטי לעצמך. סיפור חכם ונוגע שכמעט כל ילד יזדהה איתו."  

ליאת רוטנר בביתה. צילום: עופרית אסף
   

דוד ברוזה

שאמנם מתגורר בחו"ל ולא היה יכול להצטלם עם הספר, כתב לנו: "פרפר נחמד הוא ספר שלא נגמר לעולם. לא רק כספר אלא גם כשירים. כשנולדו הילדים שלי, מורן, רמון ואדם, הייתי מקריא להם ושר. אלו היו תמיד רגעים מצחיקים. לאחרונה גם הלחנתי לחנים חדשים לשירי הספר."  

 

 אביגיל גרץ

"בילדותי כמעט ולא היו לנו בבית ספרי ילדים בעברית אלא באנגלית. משום מה היה לנו ספר קטנצ'יק שקראו לו אלכסנדר הגדול הקטן שיורם טהרלב כתב. מעין סיפור הומוריסטי על אלכסנדר שמרגיש שהעולם קטן עליו, והוא גדל וגדל, ויוצא למסע בו במקרה הוא כובש את העולם עד שהוא מגיע להודו ולומד לקבל את עצמו ולהפסיק בכיבושיו. בגלל גודלי הפיזי והחילוניות שבערה בי בביתי הדתי מאוד הזדהיתי עם הספר ורציתי לצאת ממנו ולהקטין את עצמי. שני דברים בלתי אפשריים כמובן שגרמו לי לתסכול רב. מה שמצחיק הוא שלפני עשור כשנכנסתי לעולם הבודהיסטי שמקורו כמובן בהודו, אחד השיעורים הטרנספורמטיביים ביותר שעברתי היה בנוגע לקבלת הגודל ובעיקר הגובה שלי (1.80). משם הדרך לכתיבת הרומן "בת של רב" ובקבלת הבית שלי לא הייתה ארוכה. בדיעבד, ספר הילדים שמדבר על תפישת עולם ועל קבלה עצמית של עצמך ושל הבית בו גדלת היה תמיד ברשותי, אבל כנראה שהייתי צריכה לעשות את הדרך הזו בעצמי כדי להבין אותו במלוא עומקו וזוהי בעיני מעלה עצומה של ספר ילדים שאתה זוכה שילווה אותך בכל החיים והוא תמיד רלבנטי".    

אביגיל גרץ בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף
   

ירון לונדון

"קיבלתי את עלילות מיקי מהו משלונסקי, ליום הולדתי השישי. הספר עורר בי את תאוות החריזה. מומלץ לטעום ממנו במנות קטנות, כי חריזה היא מין מחלת עצבים שקשה להיפטר ממנה."    

מיכל פיטובסקי

"עצרת הינשופים של דודו גבע וקובי ניב היה הספר שאבא שלי תמיד בחר להקריא לי, בגלל שדודו גבע היה חבר ילדות שלו, והוא אהב מאוד את ספריו. הספר מורכב מסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, שבסופו התרה שקושרת יחד את כל המרכיבים, והכל מלא בקסם וחוש ההומור הלאקוני של גבע. יכול להיות ששם התחילה החיבה המופרזת שלי לינשופים".  

מיכל פיטובסקי בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף
 

אורן נהרי

"פעם, קשה קצת להאמין, לא היינו על אחד לנפשו ולמחשבו. ילדים, נערים הסתובבנו בחבורות, שיחקנו כדורגל, היינו בצופים, וחיפשנו הרפתקאות. רצינו להיות ילדים נאמנים לארצנו ומולדתנו. החמישייה הסודית, השביעייה הסודית, הכיתה המעופפת וכמובן חסמבה, אלה היו הנערים והנערות שהערצנו. נאמנים, טובי לב, צנועים, לוכדי מרגלים ופושעים. ועובדה – הם עדיין אתנו, דור שני ושלישי, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה. ואם החמישייה והכיתה המעופפת היו אנגלים וגרמנים הרי חסמבה היו משלנו, ישראליים, גיבורים, כמונו אבל כמובן טובים יותר. אז נכון, בקריאה ביקורתית כיום רואים דברים שלא ראינו אז, אבל כך הרי הדבר עם כל נוסטלגיה, לא?"  

אורן נהרי ליד תיאטרון ירושלים. צילום: עופרית אסף
   

מיקי קם

"סיאה הילדה מאפריקה, מאת אסטריד לינדגרן הוא הספר של ילדותי. גיבורת הסיפור היא סיאה, ילדה אפריקנית כבת שמונה, שחיה עם משפחתה בבקתה קטנה למרגלות הר הקילימנג'רו. כשהיא שומעת מהוריה שהם עומדים לפגוש את המלך הגדול מראלה, מחליטה אף היא לפגשו למרות האיסור מצד הוריה. אני זוכרת את התפעמותי מעוז הרוח של הילדה המרדנית הזאת… ובאמת, בסופו של דבר היא משיגה את מבוקשה, ומכל הקהל העצום שבא לפגוש את המלך, הוא לוחץ דווקא את ידה. הספר היה אחת האבנים שסללו את דרכי בדרך לפגוש את 'המלך', הלא היא אמנותי שלי."  

 

יוסי בבליקי

"הספר קאיטוש המכשף מאת יאנוש קורצ'ק. אפל. עמוק. ומהדהד את העולמות הכמוסים ביותר, ואת האפשרויות הגנוזות שגלומות בלהיות ילד. כל מה שאנשים מבוגרים דורכים עליו."  

 

יורם מלצר

"ספרים כה רבים מנקדים את ילדותי ומאז ועד היום. אבל השיבה אל הספר היקר והקדום ביותר היא שיבה לכושי ונושי, כך בדיוק. ללא ציון המחברת (ימימה טשרנוביץ), ללא הקשר או זיכרון ממשי של העלילה. 'כושי ונושי', מדי ערב בערבו, במיטה, מתחת לשמיכה, תמיד, מפיה של אמי, בטקס שהתחיל בבירור מה לקרוא לי והמשיך בתשובה הקבועה: 'כושי ונושי'. לא נפגשנו משנת 1968 בערך ועד היום, כשהוא מונח פה על שולחני, מוכר בעיקר באיוריו ומחלחל אלי שוב בנימה, בסיפור, בבהירות המבט הטוב."  

יורם מלצר בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף
   

 כתבות נוספות:

מורדות או לא להיות: 13 גיבורות ספרותיות מורדות והספרים שבהם תוכלו למצוא אותן

שירות התרבות: כשצה"ל היה "בית הספר הגדול ביותר בישראל"

הספרים העבריים הכי "הכי" בספרייה

לסיפורים שמאחורי שירים וסיפורים אהובים

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation