דווקא כשנראה שהתוכנית מתנהלת כהלכה, נתקף עורך ידיעות אחרונות, ד"ר עזריאל קרליבך, רגליים קרות. הוא התקשה להמשיך מבלי שיידע את יהודה מוזס על הצפוי לבוא. ערב היום שבו נקבע ל"פוטש", שיגר מכתב אולטימטום למו"ל שלו. התאריך: 14 בפברואר 1948.
במכתב תקף קרליבך את מוזס על הניצול המחפיר שהיה מנת חלקו במהלך שנות עבודתם המשותפת. ועדיין, הציע למוזס שורה ארוכה ובלתי אפשרית של תיקונים שעליו לקבל – מתוך ידיעה ברורה שלא יקבל אותם.
כדי להבין את הקרע שכמעט הוביל לחיסול 'ידיעות אחרונות' ולהקמת עיתון 'מעריב' המתחרה, נצטרך לחזור מעט אחורה.
כמעט עשור עמד ד"ר עזריאל קרליבך בראשות 'ידיעות אחרונות' כעורך הראשי, אך גילה שבעניינים רבים הוא מושם בכוונה באפלה. למרות שהצליח להפוך את 'ידיעות אחרונות' לעיתון הנפוץ ביותר בתקופת היישוב העברי, ידע קרליבך שמערכת העיתון עומדת על סף כאוס מוחלט, ושמתחרים פוטנציאליים יושבים ומחכים להתרופפות השורות. זאת לא הייתה אשמתו (יטענו תומכיו ואנשי הקשר הסודי שהנהיג): הייתה זו אשמת המו"ל, יהודה מוזס.
על אף שהיה ללא ספק אדם פיקח ואיש עסקים ממולח, חסכנותו הידועה לשמצה של מוזס איימה לפגוע בעיתון. לא חסרו סיפורים פיקנטיים מהמערכת: כתבים נאלצו לשוטט ברחבי תל אביב בחיפוש אחר קו טלפון, מכתבים נערמו בפינות שונות במשרד כיוון שלא היה מי שירכזם, וחדר העורכים שיועד לפגישות הושכר על מנת להכניס עוד כסף לכיסו של המו"ל. השיא היה כשגילו העובדים שמכשירי האזנה נשתלו בשולחנותיהם.
ודאי היו סיבות אחרות, אישיות וקטנוניות יותר (דוגמת יהירותו האגדית של קרליבך עצמו), שבגינן הלך ונדמה מוזס כמעסיק גרוע וטירני. יהיו הסיבות אשר יהיו, קרליבך ושאר העובדים החלו לדבר בסתר על חלופות – ובראשן, הקמת עיתון חדש שיקבור את 'ידיעות אחרונות'.
הפוטש של 48': "פרק מזעזע בפרשת העיתונות העברית"
אחד אחד עברו עובדי העיתון, פועלי הדפוס ואפילו המפיצים לצידם של המורדים. החשש היה כבד אך דמותו הרודנית והיודעת-כל של מוזס שכנעה אותם לתת הזדמנות לחלום הנרקם: עיתון חדש בשם 'ידיעות מעריב'.
בימים שהובילו ל"פוטש" עמלו חברי העיתון החדש על תוכנו: מאמרי דעה ומדורים שלמים הועתקו מ'ידיעות אחרונות'. אפילו הפרק בו הסתיים הרומן בהמשכים במדור הערב של 'ידיעות אחרונות' בחמישי, זכה להמשך בעיתון הראשון של 'ידיעות מעריב'. המטרה הייתה ברורה: הקמת עיתון ערב חדש על חורבות הישן.
וכך תיאר עו"ד נחום גוטמן, שנשלח להציג את האולטימטום ששלח קרליבך למוזס, את תגובת המו"ל הנבגד: "באתי למלחמה ונכבשתי על ידי האויב. לא יכולתי להתגבר על רגשי הערצה לאיש. הנימוס, השליטה העצמית (…). בשלב מסוים, ב-11 בלילה, שעתיים לאחר בואי הוא אמר לי 'תראה, השיחה נעימה לי מאוד, אבל אני עוד צריך מחר בבוקר להוציא עיתון'." היה זה רגע השיא של דרמה שהתבשלה מאחורי הקלעים שנים ארוכות. את הוואקום שהותיר אחריו העורך קרליבך היה צריך למלא דב יודקובסקי – אחיינו ניצול השואה ובן טיפוחיו של יהודה מוזס.
סיפור זה הוא רק דוגמה אחת למסקנות דו"ח העיתונות שהפיקה הספרייה הלאומית לכבוד שנת השבעים של מדינת ישראל: העשור הראשון למדינה, עשור שהתאפיין בשתי מלחמות ותקופות של צנע ומיתון, היה גם העשור האינטנסיבי ביותר בתחום המו"לות של העיתונים היומיים.
כתבות נוספות
"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד
