.

רבקה איילון

שירי אבא

אבי ניצל יחיד ממשפחתו משואת היהודים באירופה. בארץ עבד כנגר ובשנותיו האחרונות צייר.

1.
בַּשֵּׁנָה מְנַסְּרִים הַחֲלוֹמוֹת

כָּל נִסּוּר הוּא תַּלְתַּל
עַל מֵצַח אָבִינוּ.

כָּל נִסּוּר הוּא נִסּוּךְ
עַל פְּעוֹר עוֹרֵנוּ.

2.
בַּחֲלוֹמוֹת אֲנִי נִבְהֶלֶת,
כְּאָבִי נִבְהֶלֶת. שֶׁהָיָה קָם בָּהוּל,
חוֹלֵם אֶת נַגָּרִיָּתוֹ עוֹלָה בָּאֵש,
תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם, מְקוֹר חַיּוּתוֹ
עוֹלֶה לַשָּמַיִם, וְהוּא שׁוֹלֵף צִפָּרְנַיִם
כְּמַיִם לֹא יְכַבּוּ.
אֶתְמוֹל בַּחֲלוֹם נֶעְדַּרְתָּ מִמֶּנִּי,
נָתַתִּי גּוּפִי עַל גּוּפְךָ לְצַוּוֹת אֶת
הַחֲלוֹם, נֶגֶד מִי אַתָּה יוֹצֵא
חָצוּץ? פּוֹלָנִי, אוּקְרָאִינִי,
גֶּרְמָנִי? תֵּן חֲלוֹם עַל רֹאשׁ
שִׂמְחָתִי, הַךְ פַּטִּיש, מַסּוֹר. עָשׂוּ
זֹאת לְפָנֶיךָ. אַל תַּגִּיד "זֶה רַק
חֲלוֹם, הָרֹאשׁ מְבַלְבֵּל אֶת הָרֹאשׁ".
תְּנָה-נָא.

3.
פִיקוּס-פִיקוּס
בֶּחָצֵר אֶצְלִי.
גָּבוֹהַּ בְּרָמוֹת
יוֹרֵד-יוֹרֵד
מְטַיֵּל בַּתְּעָלוֹת –
נִכְרָת.
צִפּוֹר
קְטַנָּה
מְגַעְגַּעַת:
קוּם, קוֹרַת בֵּיתִי,
לְסַמֵּס אֲוִיר
לִי, לִי.
אַתָּה שֶׁמָּסוּר –
אָסוּר.
קוּם
מָה זֶה?
לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם
בְּטֶרֶם
נִגְזַעְתָּ.

4.
זֶה בְּסֵדֶר, הַשָּׁנִים,
יָמִים שֶאֶהְיֶה לְמַעְלָה מִמֶּנִּי
עַל גַּג
גַּם מִשְָּׁם
אֶחְשֹׁב אוֹתִי, מַהוּ זֶה
שֶׁהָיוּ חַיִּים, מַהוּ זֶה
שֶׁחַיַּי, וְאַף שֶעָשִׂיתִי קִמּוּטִים
בַּסְּפָרִים בְכֹחַ יָדִי הַיְּמָנִית,
מָה שֶׁאֶרְאֶה מִגַּג:
בִּתְּךָ מְכַסָּה רֹאשׁ
לָרוּץ אַחֲרֵי דֶּלֶת זָזָה,
לַעֲשׂוֹת לָהּ הֲדוּרִים.
תִּרְאֶה אַבָּא, מִתּוֹכְךָ,
רַק זֹאת רָצִיתָ,
רַק זֹאת רָצִיתִי אֲנִי.

רבקה איילון עסקה שנים רבות בהוראה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה: 'דיבור עם ילדה' (כרמל, 2018), וספר עיון, 'פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד'.

ליזה שירה פוטרמן

לישון לאט

הַפְנִימִי שׁוּב קוֹל פְּעָמַיִךְ –
הַמִּתְפַּצְּלִים:
כְּמוֹ צְלָלִים
בְּלֵיל יָרֵחַ קַר;
בְּיוֹם שָׁרָב נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרוֹת מָרוֹת
עֲלֵי גַּרְגִּיר שֶׁל חוֹל רָטֹב;
נִגָּף עִם תְּרִיס יָרֹק פַּסְטֶל –
מָלֵא חֹרֵי תַּחְמֹשֶׁת;
רְאִי שֶׁכָּאן מִטּוֹת הָאוֹהֲבִים שְׁרוּיוֹת בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ.
לַחֲשִׁי שִׁירִים יָפִים לְתוֹךְ אָזְנִי –
זוֹ הַשּׁוֹמַעַת;
וְאַתְּ אַט, הַטִּי לִי אֶת אָזְנֵךְ שֶׁלָּךְ –
עַתָּה אַפְעִים בָּךְ פְּעָמַיִךְ
עַד שֶׁתִּישְׁנִי לְאַט.

אמי

קוֹלֵךְ מְהַדְהֵד בִּי כְּמוֹ הָיָה
סֻלַּם חֲבָלִים הַמִּסְתַּלְסֵל לְתוֹךְ
חֹר שָׁחֹר,
מַבְטִיחַ
לְעוֹלָם
לֹא
לְהִפָּרֵם.

ליזה שירה פוטרמן היא משוררת, יוצרת ואמנית, כלת פרס משוררים צעירים ע״ש רפי פרבמן (2011). היא כותבת שירה, מחזות וסיפורת בעברית ובאנגלית. ב־2016 פרסמה רומן גרפי בשיתוף עם אמנית קנדית. בעלת תואר שני בתולדות האמנות ותרבות ויזואלית באוניברסיטת אוקספורד. כיום היא כותבת דוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת טורונטו ומלמדת ספרות אנגלית באוניברסיטת בן־גוריון.

סיגל נאור פרלמן

שלושה שירים שכל קשר בינם ובין המציאות בהחלט

1.
הַוִּכּוּחַ נִטָּשׁ בַּמִּטְבָּח פֹּה שְׂדֵה קְרָב
כּוֹס תֵּה עִם נַעְנַע מֻנַּחַת וְר' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
שׁוֹאֵל: "יָרוּ כִּי לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים?" ל' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
לֹא פָּחוֹת [עוֹרֵךְ דִּין לְעֵת מְצֹא] שׁוֹלֵף אֶת הַהוֹכָחָה לְהַלָּן
מֻצָּג א' מִטַּעַם "לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים": סִרְטוֹן וּבוֹ נִרְאֶה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת]
בָּחוּר צָעִיר [בְּגָלָ"ץ יֹאמְרוּ "צָעִיר" וְתוּ לֹא], רָץ וְנוֹרָה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת] –
"נוֹרָה" מֵהַשָּׁמַיִם כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עַיִן מְכַוֶּנֶת מֵאֲחוֹרֵי
הַכַּוֶּנֶת – בְּגַבּוֹ. ר' וְל' מִתְוַכְּחִים עַל זָוִיּוֹת וּלְיֶתֶר דִּיּוּק עַל
זָוִית הַצִּלּוּם [שְׁאֵרִיּוֹת הַדִּיּוּן מִמִּשְׁפַּט אֶלְאוֹר אָזָרְיָה נִשְׁאֲרוּ
מְנֻקָּדוֹת שׁוֹקוֹלָד בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה].
לֹא אֹמַר
שֶׁאֲנִי מַבִּיטָה עַל כָּל זֶה מִמִּרְפֶּסֶת הַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה
מִמֵּילָא
אֲנִי צוֹנַחַת
בִּלְעָדַיִךְ [אֵיךְ נִקְלַעְתְּ אַתְּ הֵנָּה]
וְלָכֵן
לִטְרֹק אֶת דֶּלֶת הַחֶדֶר זֶה מָה שֶׁצָּרִיךְ עַכְשָׁו לַעֲשׂוֹת:
לְעוֹרֵךְ הַדִּין
לַבָּא מִטַּעַם הַהֲגָנָה
לַקַּלְדָנִים עַל קוֹצוֹ שֶׁל י'
לְמֻצָּג א' וּלְכָל מֻצָּג שֶׁעוֹד יָבוֹא
[וְכֵן לַגַּרְזִנִּים, לַסַּכִּינִים, לְגַלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם, לַפִּינְצֵטוֹת
שֶׁזָּזִים בְּתוֹכָם הַנְּחָשִׁים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הַגָּדוֹל]

2.
קוֹרְאִים בַּכִּתָּה אֶת "הִרְהוּרִים עַל הַגִּילְיוֹטִינָה"
מֵאֵת אַלְבֵּר קָאמִי, שֶׁיְּהַרְהֲרוּ קִמְעָה
לִפְנֵי שֶׁהֵם שׁוֹלְחִים אֶל עַמּוּד הַתְּלִיָּה בְּהֶנֵּף
כָּנָף עִם דַּף וְעֵט וּמַבָּט מוּסָט אֶת כָּל מִי שֶׁלֹּא עוֹמֵד
אֶצְלָם בַּתֶּקֶן [וְלֹא תַּגִּידוּ נְעָרִים וּנְעָרוֹת, לֹא, בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים וָמַעְלָה
בְּמַעֲלֶה הָהָר וְהַתֹּאַר הַשֵּׁנִי לְצָרְכֵי שָׂכָר] בַּבֶּטֶן
רוֹחֲשִׁים הַנְּחָשִׁים מִצַּד לְצָד כְּמוֹ תּוֹלָעִים,
נַחֲשֵׁי רִמָּה, פְּנֵי הַסְּטוּדֶנְטִים אֲפֹרִים כְּמַחֲלָה וְאַכְזָרִים
כְּמָוֶת עִם הֲקָלוֹת מַס [לֹא גִּילְיוֹטִינָה – עַמּוּד תְּלִיָּה; לֹא עַמּוּד
תְּלִיָּה – יְרִיָּה; לֹא יְרִיָּה – זְרִיקָה], הָאֶסְתֶּטִיּוּת שֶׁל הַמָּוֶת
חֲשׁוּבָה, מָה, אֲנַחְנוּ מְעֻדָּנִים וְשֶׁלֹּא יִכְאַב, וּבְעִקַּר
מִטְּעָמִים כַּלְכָּלִיִּים שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ אֵלֶּה בַּכֶּלֶא וְיִקְרְאוּ וִיבַקְּרוּ אוֹתָם מֵעֵת לְעֵת
וְיִשְׁתַּחְרְרוּ וְכָל זֶה עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ [זֶה מֵהַשּׁוּרָה הָאֶמְצָעִית מוֹצִיא אֶת הַמַּחְשְׁבוֹן
מֵהַתִּיק וּמְתַקְתֵּק תִּיק תִּיק תִּיק וְשׁוֹלֵף אֶת הַקַּבָּלָה עִם הַחֶשְׁבּוֹן בּוֹן בּוֹן]
מַגִּישׁ
אֶת הַחִבּוּר הַסּוֹפִי.
אִם אֶפְשָׁר הָיָה, גַּם אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ מֵהַקֶּבֶר הֵם הָיוּ מוֹצִיאִים
וְדוֹרְסִים מֵחָדָשׁ
וְאָז מוֹרִידִים לוֹ אֶת הָרֹאשׁ.
לֹא, תּוֹלִים.
לֹא, יוֹרִים.
לֹא, מַזְרִיקִים.
בְּחַיַּי, אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ.

3.
וְעוֹד בְּהֶמְשֵׁךְ לַנּוֹשֵׂא הַקּוֹדֵם: "מָה אַתְּ מְבִיאָה לָנוּ תֵּאוֹרְיוֹת שֶׁל כָּל
מִינֵי הוּמָנִיסְטִים", הוּא מֵטִיחַ בִּתְנוּעָה רְצוּפָה גַּב כַּף יָד אַחַת
בִּפְנִימָהּ שֶׁל כַּף יָד שְׁנִיָּה, "יֵשׁ לָנוּ כָּאן מְצִיאוּת, מְצִיאוּת", וּמִישֶׁהִי אֲפִלּוּ
צָעֲקָה מִחוּץ לְחַלּוֹן הַכִּתָּה "רִיאָל מַדְרִיד! רִיאָל פּוֹלִיטִיק!"
[יֵשׁ בַּכִּתָּה סְטוּדֶנְט צָרְפָתִי מַמָּשׁ "מָנִיפִיק" שֶׁכָּל שִׁעוּר מֵבִיא לַכִּתָּה
סָלַט בֵּיצִים בְּקֻפְסָה; גַּם זֹאת מְצִיאוּת].
וְרַק בְּ"עִנּוּיִים" שֶׁל זָ'אן אָמֵרִי הֵם מִשְׁתַּתְּקִים.
בָּאנוּ לַעֲשׂוֹת חַיִּים וּמֻכְרָחִים לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, זֶה
תֹּאַר שֶׁל שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף שֶׁקֶל בְּשָׁנָה, לָמַדְנוּ כְּבָר עַל הַשּׁוֹאָה
בַּקּוּרְס שֶׁל סֵמֶסְטֶר קַיִץ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה וְהַמַּרְצָה הֵבִיאָה
לָנוּ אֶת הַהִתְנַגְּדוּת הַיְּהוּדִית בִּזְמַן הַשּׁוֹאָה, כִּי הָיְתָה הִתְנַגְּדוּת,
אֲבָל זָ'אן אָמֵרִי, תּוֹלִים אוֹתוֹ מֵהַיָּדַיִם, פּוֹרְקִים לוּ אֶת הַכְּתֵפַיִם, תַּעֲשִׂי
לָנוּ טוֹבָה, זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְאַשְׁמָה וּלְכַפָּרָה, אַלְטָלֵנָה
זֶה מְעַנְיֵן, עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה שְׁלִישִׁית
זֶה מְעַנְיֵן, גַּם הַיַּחַס לָעוֹלִים מִמָּרוֹקוֹ זֶה הָיָה לֹא יֵאָמֵן, זֶה
מְעַנְיֵן, אֶפְשָׁר לְדַבֵּר לֹא עַל עִנּוּיִים וְלֹא עַל מָוֶת אֶלָּא עַל מַשֶּׁהוּ יָפֶה, נַגִּיד
צִיּוֹנוּת, נַגִּיד הִתְיַשְּׁבוּת

סיגל נאור פרלמן היא חוקרת ספרות ומנהלת שותפה בארגון "דרך רוח". שימשה כחברת מערכת בכתב העת "מטעם, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית". שיריה פורסמו ב"מטעם" ובכתב העת המקוון "אודות".

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת מירלה משה אלבו, תמרה אבנר, מרב זקס-פורטל ואיילת סקסטין

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת ריקי כהן

.

"חבר אחד שלי מהעבודה, באד, הוא הזמין את פראן ואותי לארוחת-ערב. אני לא הכרתי את אשתו והוא לא הכיר את פראן. מבחינה זו היה בינינו תיקו", כך הוא נפתח, בסיפור "נוצות", הספר דבר קטן וטוב (בתרגום משה רון). כרוכים בו הסיפורים הידועים ביותר של ריימונד קארבר, שחלקם שימשו את רוברט אלטמן בסרטו תמונות קצרות. הקובץ יצא לאור בישראל ב-1983, ואני הגעתי אליו רק כעשר שנים אחר כך, וכמו אנשים רבים בני עשרים ומשהו באותה תקופה, בשנות התשעים, הצהרתי שהייתה לו השפעה דרמטית (מושג שרחוק מקארבר, וירטואוז המינוריות) על הקריאה והכתיבה שלי אחריו. חשבתי שמצאתי את הקול שחיפשתי שנים, זה שחָסַר לי בספרות העברית הרווחת אז, בעלת הגודש והפאתוס, והופיע פתאום בקובץ הסיפורים הזה, הצנום יחסית גם בממדיו.

עברו לפחות עשרים וחמש שנה מאז קראתי אותו ואת שאר ספריו של קארבר (למעט ספר השירים שלו, בתרגום עוזי וייל, שיצא ב-1997), וחשבתי כעת לחזור לפגוש את קולו. אם להודות על האמת, נותרו לי ממנו מחוות קולנועיות, סצנות חקוקות בזיכרון מהסרט של אלטמן, שעיבד את סיפוריו באופן חופשי מאוד. ג'ניפר ג'ייסון לי מלחששת דיבורי זימה בתשלום לשפורפרת הטלפון בעודה מגהצת ותינוקה מייבב. ג'וליאן מור צועקת על בעלה בפלג תחתון מעורטל, ג'ינג'י. ברור שלקארבר מגיע יותר מזה, ואף על פי כן חששתי מהמפגש המחודש הזה עם אחד מספרי נעוריי, בייחוד נוכח הספרים הרבים שנכללו ברזומה הקריאה שלי בינתיים, ושִכללו אותה. נוסף על כך, זכרתי במעורפל שיחסו של קארבר לדמויות הנשיות בסיפוריו עורר בי אי־נוחות אז. מה אם כן עשוי לקרות במפגש התודעה הפמיניסטית הבוגרת עם הסיפורים?

ב"נוצות" למשל יש מספר גבר, המתקשה להתמודד עם החרדה מאבהות. קארבר השתמש באלמנט סימבולי בהציבו את הטווס המרהיב ומעורר האימה מול התינוק המכוער; שני גורמים זרים, מפחידים, עוינים לאנטי־גיבור המספר, המבשרים את פירוק התא הזוגי. הפירוק, בעיני המספר, נעוץ בהפיכתה של בת הזוג לאם: בסוף הסיפור, עם ההיריון ולידת הבן, בת הזוג משתנה ונהיית מדמות מינית לדמות אמהית מזינה. שיאו של השינוי הוא באקט הסמלי מכול – קיצור מחלפות שערה. לשיער התייחס המספר בתחילת הסיפור: "מפעם לפעם היא מאיימת שתסתפר קצר, אבל אני לא מאמין שהיא תעשה את זה, היא יודעת שאני אוהב אותן יותר מידי. היא יודעת שאני מטורף עליהן. אני אומר לה שהתאהבתי בה בגלל השערות שלה. אני אומר לה שאני עלול להפסיק לאהוב אותה אם תסתפר קצר". ואכן, המספר ניבא במדויק את שעלול לקרות לאינטימיות הזוגית בעקבות המהלכים האלה: "פראן לא עובדת יותר במחלבה, והיא הסתפרה קצר כבר מזמן. היא גם השמינה לי. אנחנו לא מדברים על זה, מה יש להגיד". הטווס, אגב, מת.

אבל יהיה זה רדוקטיבי לסבור שקארבר התאכזר במיוחד לנשים בסיפורים שלו. הוא היה חסר רחמים במידה דומה גם כלפי הגברים המופיעים בסיפוריו. לכולם גורל דומה משעה שחצו את נקודת האל־חזור הדמיונית בדהירתם מטה, וקארבר מתייחס לכך בלי פוטושופ ספרותי, בישירות, תמציתיות וחסכנות. הוא אינו נזקק למטפורות או לקישוטים ספרותיים אחרים. "אמרתי, מה את מתכוונת לעשות? אבל לא היה אכפת לי. באותו רגע היא הייתה יכולה למות מהתקף לב, ולא הייתה לזה שום משמעות" (מתוך "ויטאמינים"). קארבר מקלף את גיבוריו, הוא לא מותיר להם שום מחסה או נתיב בריחה. אין שום הצטעצעות ויופי בנפילתם. אבל בכל סיפור שלו יש רגע שיא מכונן שבו לפחות אחת הדמויות נפרדת בבת אחת, לרוב באלימות, ממעטה היעדר המודעות שעוטף אותה ונאלצת להכיר בעירום המלא של מצבה הטרגי. אפשר לקרוא לזה הארה, ולמצוא את הרוחני בתמורה הזו. קארבר על כל פנים מגיש אותה רזה בפרשנות וצלולה בעומקה הנפשי. זהו אקט ספרותי חף מדידקטיות, רחוק מלהיות מניירה מטיפנית צדקנית בעלת גיבורים פלקטיים ולקח מוסרני, ועל כן הוא הומניסטי. לדעתי בדיוק בשל אלה – מנייריזם ודידקטיות – נכשלו רוב חקייניו של קארבר, שנפוצו בשנות התשעים עד זרא.

במפגש הקודם שלי עם הסיפורים של קארבר, בשנות התשעים, חשבתי שקארבר מתאר מציאות דומה מאוד לזו שלי ושל בני דורי, מההיבטים החברתיים, הכלכליים, האנושיים. המפגש המחודש, כעת, ממרום הגיל והפרספקטיבה, הציף דמיון חריף אף יותר, אבל גם הבדלים, בייחוד הבדלי תרבות, וגם את היעדרו של הפוליטי שאינו אישי, וההשפעה שיש לו על האירועים המתחוללים בדרמה האישית: הבחירות שהגיבורים עושים אינן קשורות במודע או בעקיפין למצב פוליטי ספציפי. אולי רק למצבו של מעמד הביניים בימיו. התגברות הקפיטליזם הדורסני בישראל מעוררת הזדהות גדולה יותר עם ההישמטות מפס הייצור שלו. גם פה מספיקה אבטלה זמנית, מחלה, תאונה, כדי להפוך את החיים לנעדרי אחיזה, להתנגשות מכוערת עם המפלצת הממסדית, הבירוקרטית והפיננסית הכותשת את האדם לזרדים. קארבר לפחות העניק חסד מסוים לרוב הקורבנות של ההתנגשות הזו, בעיקר במפגש האנושי. עליונותה של הספרות.

ומעיני האמא שנהייתי, לא יכולתי שלא להתמודד עם האסון של סקוטי, מהסיפור "דבר קטן וטוב", שנתן לקובץ המתורגם את שמו (שם הקובץ במקור: Cathedral); אותו סיפור שעובד בתמונות קצרות באופן המאבד את האיפוק מחריד הנפש שנקט קארבר בניסוחיו, עם אנדי מקדואל בתפקיד האם שהנורא מכל אירע לה, ולייל לאבט כאופה שהופך למטרידן. בקריאה המחודשת שלי בסיפור הדרמטי הזה, שהותיר בי את חותמו אז, חשבתי שאם אני מרחיקה את האפקט הרגשי של הסיפור ואת ההזדהות האימהית, הסיפור ברובו (למעט המפגש המצמרר בין ההורים לאופה בסופו) הוא לאו דווקא מהחזקים בקובץ. אולי מכיוון שהחיים עצמם רוויים כל כך באסונות, כוחן של הדרמות המינוריות אפקטיבי יותר. קארבר, במינוריות ובאיפוק שלו, היה ונותר בית ספר גבוה לכתיבה.

.

ריימונד קרבר, 'דבר קטן וטוב', הוצאת כתר, 1987. מאנגלית: משה רון.  

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך