שושנה דמארי מופיעה במחנות המעצר בקפריסין (ארכיון עין השופט)
"הועד למען גולי קפריסין מכין עתה, בשיתוף פעולה עם ה"ג'וינט", משלוח פסח מטעם הישוב לגולים במחנות. המשלוח יכיל דגים משומרים ממשקי העובדים, מגדנות והגדות בהדפסה מיוחדת. החלק האמנותי בתכנית החג יבוצע על ידי הגב' שושנה דמארי ומר משה וילנסקי"
רגע לפני הקמת מדינת ישראל, ועדיין עשרות אלפי יהודים נמצאים במחנות המעצר בקפריסין. אותם מעפילים שגירשו הבריטים, חיכו לאותו רגע בו יוכלו סוף סוף לעלות לארץ ישראל. ופה בארץ, התגייסו התושבים ועמותות העזרה כדוגמת הג'וינט, כדי להקל על חייהם של הפליטים ככל שניתן.
משלחת ישראלית, ואיתה אלפי ארוחות חג והגדות שתרמו אנשי היישוב, נשלחת לשמח את הפליטים בחג הפסח. ובנוסף, נשלחים למחנות ביוזמת ארגון הג'וינט גם הצמד שושנה דמארי ומשה וילנסקי, בתקווה שיצליחו להנעים את זמנם של הפליטים, ולהעניק להם טעימה מהתרבות הארץ ישראלית. כאשר יצאה המשלחת לקפריסין, דמארי הייתה בסך הכל בת 25, אך כבר מוכרת ומפורסמת.
שושנה דמארי מופיעה במחנות המעצר בקפריסין. על הפסנתר משה וילנסקי (ארכיון בית לוחמי הגטאות)
במשך שבוע שלם דמארי, ווילנסקי על הפסנתר והאקרודיון, ערכו שורה של הופעות במחנות. רוב ההופעות נערכו תחת כיפת השמיים וגם בצריפי החולים. הופעות מיוחדות אף נערכו בפני ילדי המחנה. משהו בקולה של דמארי, באותו חיבור שנתנה לפליטים למולדת – נגע בלבבות האלפים.
"את צלילי 'אני מצפת' ו'כלניות' שומעים בכל מקום ובכל מחנה. המעפילים שמרו לעצמם את התכניות של הקונצרטים שלה ששלחנו במספר של 10,000 ומשננים את השירים"
"אחד הדברים המרגשים ביותר", שחזר לימים שלום איתן, אחד מדרי המחנה, "חוויה בלתי נשכחת, היתה הופעתה של זמרת מארץ ישראל, שושנה דמארי. כל עצירי מחנה הקיץ התאספו במגרש הכדורגל אשר במרכזו הוקמה במה ארעית. על הבמה עמדה בחורה שחרחורת יפהפיה, שלעתים רחוקות רואים כדמותה באירופה. שזופה מאד עם שיער שחור מרשים. אך יותר מכל, הקול, השירים, חישמלו את כולנו בקולה הערב, הצלול, בעל העוצמה, ולמרות שהמלווה [וילנסקי] לא הצליח להפעיל את האקורדיון, שכנראה התקלקל בטילטולים, היא היפנטה אותנו בשירתה".
לאחר אחת ההופעות ניגשה אל דמארי ילדה עם צרור עשבים. "אל תכעסי עלי", ביקשה הילדה מהזמרת, "אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לארץ ישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין".
שושנה דמארי ומשה וילנסקי מצטלמים עם הפליטים (ארכיון עין השופט)
מה לתימניה ולראז'ינקעס?
אחת ההפתעות שהכינה שושנה דמארי לפליטים, היה ביצוע שלה לשיר הערש ביידיש "ראזשינקעס מיט מאנדלען" ("צימוקים ושקדים"). דמארי, שנזכיר כי מוצאה מתימן, עמלה קשות כדי ללמוד את המילים ואת השפה הזרה לה כדי לתת ליהודים במחנות טעם של בית ושל משפחה.
שושנה דמארי מופיעה במחנות המעצר בקפריסין. על הפסנתר משה וילנסקי (ארכיון בית לוחמי הגטאות)
"הם לא יכלו לעצור דמעה מעיניהם כששרה שושנה דמארי התימנית שיר באידיש – צמוקים ושקדים", סיפר וילנסקי עם חזרתו ארצה. "פעם, בבית חולים בתוך מחנה, פרצה בבכי ממש גם שושנה דמארי עצמה באמצע השיר!".
דמארי ביצעה את השיר הזה גם בהמשך הקריירה שלה. "כשהם שומעים את הצלילים הראשונים של "ראז'ינקעס מיט מאנדלן',", סיפרה דמארי בראיון בשנת 1956, "פושט חיוך סלחני על פניהם. מה לתימניה ולראז'ינקעס! אך כבר בסוף הבית הראשון שומעת אני רחש ממחטות, ולא פעם מוכרחה אני להפסיק אותו באמצע, עד אשר ירגע הקהל הנרגש. שיר זה למדתי להופעה במחנות הפליטים באירופה אחרי מלחמת העולם, ועד היום רואה אני את פני מאזיני שטופי הדמע למשמע שיר הערש השמור עמוק בלבם".
שושנה דמארי תמשיך ללווות את מדינת ישראל עוד שנים רבות אחר כך – בימי השלום ובמימי המלחמה. אך ביקורה בקפריסין קיבץ את אותם ערכים שעליה קמה המדינה: קיבוץ גלויות וערבות הדדית.
"כל המחנה מפזם את שיריהם". מכתב התודה ששלח הג'וינט למשה וילנסקי (ארכיון הג'וינט)
לקריאה נוספת בנושא
הציטוט של שלום פיכמן מתוך ספרו האוטוביוגרפי "לשרוד ולספר" (הוצאה עצמית)
1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות
בשנות ה-30 של אירופה, כאשר כוחות האופל עלו בבולגריה, הצליחו היהודים - במשפט מתוקשר אחד - להביא לניצחון הצדק על השנאה. הצצה נדירה אל הפרוטוקולים של משפט קאלפקצ'ייב
בוריס מלך בולגריה באחת מפגישותיו הרבות עם היטלר, נובמבר 1940
עליית היטלר לשלטון וההתרחשות הסוערת שהובילה אל מלחמת העולם השנייה, השכיחה אירועים דרמטיים שעמדו במרכז ההתעניינות של העולם היהודי זמן קצר בלבד קודם לכן. אירוע רב משמעות כזה, אשר ריכז את תשומת לבם של יהודים בכל רחבי העולם, היה משפט ראווה שנערך בעיר סופיה, בירת בולגריה, בקיץ 1932. במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית שמור אוסף נדיר של תיעוד המספר את תולדותיה של פרשה מרתקת זו.
אחד העמודים של פרוטוקול המשפט. לחצו לגודל מלא
על-אף שבדרך כלל בולגריה ויתר מדינות הבלקן אינן מזוהות בתודעה הכללית כמדינות הנגועות באנטישמיות ושנאת יהודים, הרי שלמעשה, בין שתי מלחמות העולם פעלו שם ארגונים אנטישמיים שצברו עוצמה פוליטית ואהדה ציבורית לא-מעטה. אחד מהם היה ארגון "רודנה זאשצ'יטה" ("הגנת המולדת"), אשר תחת מסווה של תנועה לאומית-פטריוטית הפיץ תעמולה אנטישמית וקרא לפגוע ביהודים, כאויבי המולדת הבולגרית.
סמל הארגון "רודנה זאשצ'יטה" ("הגנת המולדת")
דברי ההסתה הפרועים שפרסם הארגון באין-מפריע נפלו על אזניים קשובות. צעירים בולגרים חמומי-מוח החלו ליישם את אשר הטיפו לו מנהיגיה האנטישמיים של "רודנה זאשצ'יטה" ובלילות של סוף 1931 החלו להתקיף יהודים שהלכו לתומם ברחובות הבירה סופיה. התקפות אלימות אלו היו מלוות, פעמים רבות, גם במקרי שוד. מעשי האלימות אורגנו בידי מכונאי צעיר, יליד אחת מערי השדה בבולגריה, בשם דמיטר קאלפאקצ'ייב.
בשנת 1928 הגיע קאלפאקצ'ייב המובטל אל הבירה סופיה, כדי למצוא שם פרנסה. בד בבד עם קשייו להשתלב במקום עבודה אחד, הוא התקרב אל הארגון האנטישמי "רודנה זאשצ'יטה" והפך לאחד מן הפעילים המרכזיים בו. את מעשי ההתנפלות על יהודים, שהחלו באופן בלתי מאורגן, הוא הפך לפעילות מתוכננת של כנופיית פושעים שקיבץ סביבו.
דמיטר קאלפאקצ'ייב
חוסר המעש של משטרת סופיה כלפי אותם מעשי אלימות עודד את קאלפקצ'ייב להרחיב את הפעילות, והוא החל לתכנן מעשי חטיפה של יהודים עשירים, לצורך מיקוח וקבלת דמי כופר. החרפת המעשים והתעוזה שהלכה וגברה, לאחר חטיפתם של שלושה קרבנות, בהם הבנקאי ראובן אלקלעי שגם נשדד, הגיעה לשיאה בנסיון לחטיפת ראש הקהילה היהודית. כשלון פעולה זו, שבמהלכה נחטף בטעות שכנו הבולגרי, הביאה למצוד נרחב של המשטרה הבולגרית אחרי הכנופייה, ובסופו של דבר חבריה נתפסו, ובראשם המנהיג, דמיטר קאלפקצ'ייב.
המשטרה והתביעה הכללית פעלו במהירות וביעילות: זמן קצר בלבד לאחר שנתפס, הועמד קאלפאקצ'ייב לדין, ומשפטו נפתח ביום 25 במאי 1932 בבית המשפט המחוזי של סופיה. חיים קשלס, ההסטוריון של יהדות בולגריה, מתאר את אירועי היום הדרמטי ההוא: "באותו יום הופצו ברחובות סופיה כרוּזים מטעם הארגונים האנטישמיים להגנתו והציגיהו כגיבור לאומי.
קריקטורה אנטישמית על כריכת אחת מהחוברות שהוציאו לאור חברי המפלגה הלאומנית בבולגריה באותה תקופה
עורכי הדין מטעם התביעה האזרחית קיבלו מכתבי איוּם." השלטונות הבולגרים, שראו כי האווירה הולכת ומתלהטת וחששו מהתפרצותן של מהומות, ביקשו לסיים את המשפט במהירות.
משפט קאלפקצ'ייב נמשך, אמנם, חודש ימים בדיוק (הוא נסתיים ביום 25 ביוני 1932) אך הדיונים האינטנסיביים שנערכו במסגרתו, מבוקר עד לילה, הפכו לזירה גועשת של בירור היחסים שבין בולגרים ליהודים, שבה נטלו חלק מיטב המשפטנים היהודים ומנהיגי הקהילה בסופיה. קאלפקצ'ייב וכנופייתו כמעט נשכחו מלב, במשפט שהפך להיות תביעה ציבורית כנגד תופעת האנטישמיות בכללותה בבולגריה.
הקהילה היהודית ארגנה מטעם התביעה שורה ארוכה של עדים מומחים, אשר עלו אל הדוכן בבית המשפט ונשאו נאומים נלהבים בזכות נאמנותם של היהודים למולדת הבולגרית. טענותיהם של האנטישמים בבולגריה הופרכו בזו אחר זו, כאשר באמצעות היסטוריונים, כלכלנים, קצינים בכירים בדימוס מצבא בולגריה ואישים נוספים, הוכחה תרומתם המכרעת של היהודים להתפתחותה ובנייתה של האומה הבולגרית. הבירור היסודי של היחסים בין העם הבולגרי לעם היהודי גלש גם אל מחוץ לכתלי בית המשפט, ובאותם ימי דיונים אינטנסיביים נערכו ברחבי העולם כולו עצרות המוניות של הזדהות עם יהדות בולגריה, ובכלל זה גם כאן בארץ, מטעם "האגודה לידידות בולגאריה – ארץ ישראל".
הרשעתו של דמיטר קאלפקצ'ייב היתה בלתי נמנעת. זמן קצר לאחר תום המשפט, הוקרא בפני הנאשם פסק הדין המפורט והארוך שנחתם בידי שלושת השופטים, ובהם נשיא בית המשפט המחוזי של סופיה. בפסק הדין הורשע הנאשם בכל סעיפי האשמה, אך עונשו נקבע, בסופו של דבר, ל-15 שנות מאסר בלבד. עורכי דינו של קאלפקצ'ייב מיהרו לערער לבית המשפט העליון, אך התעודה המפורטת שיצאה תחת ידם של השופטים בערכאה העליונה ביותר, הותירה את העונש על כנו.
עד למועד שחרורו, בשנת 1940, הציף קאלפקצ'ייב את שלטונות הכלא ורשויות החוק בבולגריה במכתבי תלונה, מנשרים, מכתבים וגם מעין "שירים" אנטישמיים נוטפי ארס, שהגיעו גם אל חוג חבריו שמחוץ לכותלי בית הסוהר. על אף שאחדים מהם נדפסו, הם זכו להד מועט ביותר, בייחוד לאחר האיסור שהטילה המשטרה על הפצת חומר זה.
עמודו הראשון של גזר הדין. לחצו לגודל מלא
פרשת משפט קאלפאקצ'ייב, אולי הפרשה המסעירה ביותר בתולדות המלחמה באנטישמיות שבין שתי מלחמות העולם, נסתיימה בנצחון סוער. עורך הדין דוידוב, אחד מן הפרקליטים היהודים שהשתתפו במשפט זה, הגיע לביקור בארץ ישראל בקיץ 1933. כיהודי נאמן ובעל הכרה בחשיבותו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי כבית גנזיה של האומה היהודית כולה, הוא העניק לה את התיעוד שנצבר ברשותו מימי המשפט.
הפרוטוקולים המפורטים (כמעט 2,000 עמודים מודפסים בצפיפות!), פסק הדין והערעור, כל אלה שמורים היום במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, מזכרת לאירוע מימים רחוקים – ואולי תזכורת לכך שדברי ימיה של האנושות הם רק גלגל החוזר…
המתיישב היהודי הראשון בקניה תועד ב-1903, וכבר כעבור שנה קמה קהילה בניירובי, שבעשרות השנים הראשונות לקיומה מנתה עשרות חברים בלבד.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החל זרם דק של מהגרים יהודיים להגיע גם לקניה. בהתאם למדיניות משרד המושבות, בכדי להגר לקניה היה על המועמד לקבל מעמד של 'מנהל חווה', דרישה שהגבילה מאוד את ההתיישבות היהודית. הקהילה פעלה לעידוד ההגירה, אך נתקלה בהתנגדות מצד גורמים בקרב המתיישבים הלבנים, ובעיקר מצד הקהילה ההודית במזרח אפריקה, שזכתה לגיבוי ממשרד המושבות הבריטי. למותר לציין, שאיש לא שאל את דעתה של האוכלוסייה המקומית, השחורה, אם כי ההתיישבות יועדה מראש לרמות הגבוהות של קניה, מרחבי ההתיישבות הלבנה.
במקביל ליוזמה המקומית של יהודי ניירובי, החלו פעילים בקרב יהדות אנגליה לקדם מפעל התיישבות בקנה מידה נרחב, של אלפי יהודים, בחוות בקניה.
באוגוסט 1938 נרשם המיזם כחברת מניות בע"מ, תחת השם Plough Settelments Association LTD, עם הון ראשוני של 25,000 פאונד. אחת השותפות בחברה הייתה יק"א (החברה היהודית להתיישבות), שהעמידה לרשותה סכום של 5,000 פאונד. כבר מראשיתו, המיזם לא הוצג כמפעל הצלה, אלא כפרויקט קולוניאלי, שבא לשרת את האינטרס הבריטי באפריקה, והמבוסס על אדנים כלכליים. הפעילים נפגשו עם נציגי חוואים מקניה, עם אנשי משרד המושבות וגורמים נוספים, בכדי ללמוד את השטח, לתכן את צעדיהם, ולגייס תמיכה רחבה במיזם. בשל שנות השפל הכלכלי, שהורגש גם באפריקה, ניתן היה לרכוש חווה בקניה בעשירית ההשקעה שנדרשה לפני מלחמת העולם הראשונה.
לאחר דיונים רבים הוחלט שלא ריאלי לרכוש מיד חוות. גם האפשרות של חוות הכשרה חקלאית נזנחה, והועדף פיילוט, במסגרתו יישלחו מספר מתיישבים לחניכה בת שנה בחוות קיימות, כאשר בהמשך יירכשו עבורם חוות. החברה החלה לקבל פניות מצד מועמדים, שהשתמרו בארכיונה, ונאלצה לדחות בצער פניות מצד מועמדים חסרי רקע בחקלאות, או בעלי משפחות גדולות וענפות.
לשם בחירת מועמדים יצאו שניים מראשי המיזם לגרמניה בנובמבר 1938. בעקבות נסיעתם, שהתקיימה במקביל לעליית המדרגה בפעולות כנגד היהודים, נבחרו כ-30 מועמדים, בעיקר יהודים כפריים שעסקו בחקלאות בעבר. הקבוצה כללה ארבעה זוגות נשואים, צעיר ואמו, 18 רווקים ורווקה אחת. במקביל, הוקם ועד מקומי בקניה, בראשו עמדו ראשי הקהילה היהודית בניירובי, לצד אחד מראשי המתיישבים הבריטיים, קולונל דנסטון אדאמס. הוועד המקומי איתר מתיישבים שייאותו לקבל מתמחים לחוותיהם, ודאג להשמתם. אדאמס, רואה חשבון מכובד בניירובי, הופקד על האדמיניסטרציה.
המהגרים הגיעו לניירובי בראשית 1939, אחרי עצירה בלונדון, במהלכה נפגשו עם ראשי החברה. הם הושמו בחוות שונות, אך עוד לפני סיום תקופת ההתמחות פרצה מלחמת העולם, ומרביתם גויסו לכוחות הבריטיים בקניה. הנותרים הוגדרו ככוח אזרחי חיוני, ושימשו כמנהלי חוות. עם סיום המלחמה, עזבו חלק מהמהגרים את קניה, אך זה לא סיים את המיזם. עשר חוות בקניה נרכשו עבור המתיישבים הנותרים.
בראשית שנות החמישים הוקמו קהילות אזוריות בנקורו ובאלדורט, על ידי החוואים ויהודים נוספים שהיגרו למקום. עם זאת, המהומות במושבה הבריטית בקניה במהלך שנות החמישים, שהובילו לעצמאות קניה ב-1963, הובילו לנטישת החוואים – ולמכירת כל החוות, בין 1963-1955.
בית הכנסת בנקורו קניה
מפעל ההתיישבות בקניה לא הצליח, בשל הנסיבות, להציל אלפים, אך לפחות 30 יהודים – וצאצאיהם הרבים – חבים לו את חייהם.
מצבה בנקורו לזכרם של חללי השואה
המאמר מבוסס על ארכיון ארגון יק"א (החברה היהודית להתיישבות) השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
קרדיט לתמונות בכתבה: דוד ליכטנשטיין, סידני, בנו של הנרי (היינץ) ליכטנשטיין, חוואי ב- Kipkarren, מחוז Uasin Gishu בקניה.
הכתבה מבוססת על המאמר:
"על המקור: מאוספי הספרייה הלאומית – יק"א ו'תוכנית אוגנדה' השנייה"
"והנה יען כי נתתי את השירים בכתב העברי מימין לשמאל, למען יהיה דבר שווה לכל תלמידי בני ישראל, הייתי מוכרח גם לשנות ממטבע שטבעו המנגנים בכתיבת טעמי הנגינה שהיא משמאל לימין, ואני הפכתי אותם וכתבתים מימין לשמאל כדי שיתאימו עם המילים העבריות".
המוזיקולוג אברהם צבי אידלסון לצד תווי "התקוה" מימין לשמאל מתוך "ספר השירים"
זו הייתה פנייה שגרתית לכאורה שהתקבלה בתיבת הדואר האלקטרוני של ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית: "שמי אלברטו פארי ואני המנהל הכללי של הקונסרבטוריון למוסיקה, מכון מגניפיקט בירושלים. המכון הוא סניף של הקונסרבטוריון האיטלקי של ויצ'נזה. בקרוב יתקיים במכון שלנו קורס שיעסוק ב'כלים ושיטות למחקר ביבליוגרפי של מוזיקה עתיקה'. נשמח אם ניתן יהיה לבקר במחלקת המוזיקה של הספרייה ולהכיר את החומרים השונים שבה".
כמה ימים לאחר מכן הגיעה קבוצת תלמידים מלווה באנשי צוות הקונסרבטוריון לביקור במחלקת המוזיקה בספרייה. ד"ר פלם, מנהלת המחלקה, הציגה בפני הקבוצה את אוסף המוזיקה של הספרייה. בין הפריטים שבחרה להציג היה פריט חשוב וייחודי "ספר השירים".
דף השער לקובץ "ספר השירים" מאת אברהם צבי אידלסון
את "ספר השירים" חיבר המוזיקולוג, האתנומוזיקולוג והמלחין, "אבי חקר המוזיקה היהודית" כפי שנוטים לכנותו – אברהם צבי אידלסון. הכוונה הייתה להציג את עבודתו של אידלסון כחוקר יהודי אירופאי שהגיע ארצה וביקש בין השאר למצוא את המקור למוזיקה היהודית הקדומה. ספר השירים יועד ל"גני ילדים ולבתי-ספר עממיים ותיכונים". תופעה מעניינת, בולטת בחריגותה וייחודית לקובץ זה, קשורה באופן רישום תווי השירים. בשונה מצורת התיווי המקובלת שנעה על פי רוב משמאל לימין, בחר אידלסון בכיוון כתיבה הפוך – מימין לשמאל.
בהקדמה לכרך הראשון שיצא לאור בירושלים ובברלין בשנת 1912 כתב אידלסון: "…והנה יען כי נתתי את השירים בכתב העברי מימין לשמאל, למען יהיה דבר שווה לכל תלמידי בני ישראל, הייתי מוכרח גם לשנות ממטבע שטבעו המנגנים בכתיבת טעמי הנגינה שהיא משמאל לימין, ואני הפכתי אותם וכתבתים מימין לשמאל כדי שיתאימו עם המילים העבריות".
אידלסון הוסיף ופנה אל "המנגנים" שהשינוי זר בעיניהם "ישימו נא את לבם כי מוטב לשנות כתב הטעמים מלשנות כתב השפה העברית. ומלבד זה, לא אני הוא הראשון במהפכה הזאת, אלא כבר קדמוני המנגנים הערביים בספרי השירים אשר להם. ובאמת אין בין כתיבת הטעמים מימין או משמאל אלא ההרגל לבד, כאשר יבין כל מנגן משכיל".
"התקוה" מימין לשמאל מתוך "ספר השירים"
אנשי הקבוצה שמרבית מחבריה היו נוצרים ערביים סיפרו שהכתיבה מימין לשמאל אינה זרה להם. הם ציינו שגם כיום מודפסים ספרי מזמורים דתיים בערבית שתווי הנגינה שבהם רשומים בצורה דומה. האם תופעת כתיבת תווים מימין לשמאל היא תופעה מוכרת בספרות המוזיקלית היהודית ובספרות המוזיקלית בכלל? מי הם "המנגנים הערביים" שהזכיר אידלסון בדבריו? ומדוע חשוב היה לכתוב בצורה זו?
כדי להשיב על שאלות אלו נצא תחילה למסע חפוז במסלול הולדתו של כתב התווים.
לפני למעלה מאלפיים שנה, ביוון העתיקה, הוצגו גובהי צלילים באמצעות אותיות האלפא-ביתא היווני. באופן דומה, חמש מאות שנה מאוחר יותר, החלו הנוצרים באירופה להשתמש באותיות האלף-בית הלטיני (ששימש כשפתה הרשמית של הכנסייה) לייצוג גובהי צלילים. בשני המקרים הצליל הנמוך ביותר היה הצליל "לה" והוא כונה בשמה של האות הראשונה A. בהתאם לצליל זה כונו הצלילים העוקבים בסדר אותיות עולה.
שיטת כתיבה מאוחרת יותר היא שיטת ייצוג גובהי צליל באמצעות הברות (בעברית: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי). שיטה זו הומצאה לפני כאלף שנה והיא השיטה העיקרית הנהוגה כיום ברחבי העולם. המוזיקה הכנסייתית החלה להיכתב בתווים בשנת 900 לספירה וכללה שני שלבי התפתחות עיקריים.
השלב הראשון כלל שימוש ב"נוימות" (בלטינית: neuma – סימן). הנוימות, בדומה לטעמי המקרא היהודיים, שימשו כסימנים שנקבעו מעל הברות ומילים ומטרתם הייתה לסמן כיווניות של מנגינה עולה או יורדת. רישום מסוג זה תיאר באופן כללי את תוואי המנגינה. למעשה הנוימות שימשו רק מעין משענת לזיכרון שבעזרתה יכול היה הזמר להיזכר במנגינה שהייתה מוכרת לו.
נוימות בכתב יד (מתוארך לשנים 1060-1050)
עם הזמן הוגדרו גובהי הצלילים בכל נוימה באמצעות קווי עזר אופקיים אך עדיין חסרה הייתה דרך שימושית שתאפשר לכל זמר ונגן לקרוא מהכתב מנגינה בלתי מוכרת.
השלב השני בהתפתחות כתב התווים מיוחס לנזיר גוּידו מהעיר אָרֶצוֹ שבאיטליה שפיתח ושכלל את מערכת קווי העזר. לימים תשתכלל המערכת עוד יותר ותקרא "חמשה" על שם חמשת השורות שבה. גוּידו ד'אָרֶצוֹ סימן בצבע שניים מבין ארבעה קווים כמייצגי גובה מדויק (הצליל דו בצהוב והצליל פה באדום) והתאים להם שורת צלילים עוקבים שכללה צעדים של טון וחצי טון מוזיקליים. כדי לזהות ולזכור את ה"סולם" החדש, השתמש גוּידו במזמור דתי בן שבע שורות שאליו התאים לחן. כל צליל של שורה פותחת (למעט השורה השביעית) קיבל את השם של ההברה הראשונה במזמור וכך נוצרו השמות "אוט-רה-מי-פה-סול-לה" כמייצגים כינויים סידורים לסדרת צלילים עוקבת. רעיון דומה לפעולה שנקט גוּידו מופיע בשיר המוכר "דו-רה-מי" מתוך הסרט הנודע "צלילי המוזיקה" משנת 1965.
כל אחד מהמשפטים בשיר מתחיל בצליל אחר והמילים במשפט מציינות את שמו של גובה הצליל ואסוציאציות שנקשרות בו. ההמצאה של גוּידו בישרה את תחילתו של מעבר הדרגתי ממסורת שבעל פה למסורת שבכתב. עם זאת, יחלפו עוד שנים רבות עד לגיבושו של כתב התווים כפי שהוא מוכר כיום.
אחרי שסקרנו את נסיבות היווצרותו של כתב התווים המערבי, אפשר להבין מדוע נהוג לכתוב תווים מוזיקליים משמאל לימין. ובחזרה לכתיבה מימין לשמאל. האם ידועים מקורות קדומים יותר לכתיבה מסוג זה במוזיקה יהודית? המוזיקולוג פרופ' אליהו שלייפר הפנה את תשומת לבי להמנון הרפורמי "צורי אם דרכך אתבונן" שיצא לאור בשנת 1810 בקאסל שבגרמניה בקובץ Hebräische und Deutsche Gesänge zur Andacht und Erbauung ונכלל מאוחר יותר בספרו של אידלסון Jewish Music in Historical Development משנת 1929.
בנוסף הפנה אותי פרופ' שלייפר לספרו של המוזיקאי צבי ניסן גולומב "מנצח בנגינות" (שראוי לרשימה בפני עצמה) שיצא לאור בשנת 1883 בווילנא וכולל מספר שירים שכתובים באופן דומה מימין לשמאל.
מפרופ' אדוין סרוסי למדתי על מקרים נוספים מהמאה ה-19 ותחילת המאה העשרים של תווים שנרשמו באופן דומה. כך למשל כתבי היד של החזן מאייר לוי (1874-1813) מאסלינגן שבדרום-מערב גרמניה, שעתידים לצאת בקרוב בהוצאה מחודשת על ידי המרכז לחקר המוזיקה היהודית שסרוסי עומד בראשו.
"המלך" מימין לשמאל בכתב ידו של החזן מאייר לוי
לטענת פרופ' סרוסי המקרים שהוזכרו נחשבו תופעות יחידאיות ופחות מוכרות: "התקדימים היהודיים היו מאוד מקומיים ופחות ידועים. התופעה של ראשית המאה העשרים קשורה למזרח התיכון ולשהות של אידלסון בארץ ישראל, לציונות ולהתחדשות השפה העברית".
האם ידוע על מקרים נוספים בספרות מוזיקלית אחרת, ערבית למשל, שכתובים באופן דומה מימין לשמאל? מהי הדוגמה המוקדמת ביותר לכתיבה מסוג זה? "יש תקדימים ערביים כאלה", אומר סרוסי, "אידלסון ידע עליהם. הוא גם כותב בהקדמה לספר השירים 'אלא כבר קדמוני הערבים המנגנים'. לדעתי הדוגמה המוקדמת של כתיבה מימין לשמאל היא בכתב היד של עלי אופקי מהמאה ה-17. זהו מקור חשוב ביותר למוזיקה עות'מאנית".
המקרה של עלי אופקי (ali ufki bey, 1675-1610) הוא מקרה מעניין למדי. עלי אופקי היה מוזיקאי פולני שהתגלגל אל חצר הסולטאן הטורקי, שם שימש בין השאר כמוזיקאי. אחת מתרומותיו החשובות הייתה פרסום אנתולוגיות של מוזיקה עות'מאנית בכתב תווים מערבי. למרות שעל פי רוב מוזיקה ערבית לא נרשמה בתווים, העובדה שאופקי היה מוזיקאי בעל הכשרה מוזיקלית מערבית אפשרה לו לתעד ולשמר את המוזיקה שאליה נחשף. המוזיקה נכתבה מימין לשמאל בדומה לכתיבה בערבית.
https://www.youtube.com/watch?v=Oghw4GqFTho
תופעת הכתיבה מימין לשמאל מלמדת על החשיבות שהעניקו רושמי התווים לטקסט. על המקרה של "ספר השירים" אומרת ד"ר פלם: "אצל אידלסון יש ערבוב של אידאולוגיה ופרקטיקה. אידלסון היה מקורב לאליעזר בן-יהודה ועברית כותבים מימין לשמאל. הוא ביקש לחבר בין העבר היהודי וההווה הישראלי, הוא גם חשב בצורה דידקטית, בעיקר ב'ספר השירים' שיועד לילדים. הילד צריך לשיר בעברית ולכן המנגינה צריכה לשרת את הטקסט".
במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מצוי קובץ תווים "Arabic folk songs: from the 1945: Palestine Transjordan" שיצא לאור בבירות בשנת 1944 והתווים שבו כתובים מימין לשמאל. "זה מקרה נוסף של אידאולוגיה שהשפיעה על הפרקטיקה. השירים הללו נכתבו בעקבות השפעה נוצרית של קווייקרים שרצו לחנך את העם בסגנון הכנסייה הנוצרית. מה שהיה חשוב להם זה התיווי המערבי גם במוזיקה ערבית שעל פי רוב לא נכתבה בתווים".
מתוך "Arabic folk songs for the 1945 Palestine Transjordan"
משמאל לימין, מימין לשמאל, מה זה בעצם משנה? נראה שההרגל חזק מכל. ובמילותיו של אידלסון: "ובאמת אין בין כתיבת הטעמים מימין או משמאל אלא ההרגל לבד, כאשר יבין כל מנגן משכיל…"