"הועד למען גולי קפריסין מכין עתה, בשיתוף פעולה עם ה"ג'וינט", משלוח פסח מטעם הישוב לגולים במחנות. המשלוח יכיל דגים משומרים ממשקי העובדים, מגדנות והגדות בהדפסה מיוחדת. החלק האמנותי בתכנית החג יבוצע על ידי הגב' שושנה דמארי ומר משה וילנסקי"
("הבקר", 30 במרץ 1948. לחצו כאן לכתבה המלאה)
רגע לפני הקמת מדינת ישראל, ועדיין עשרות אלפי יהודים נמצאים במחנות המעצר בקפריסין. אותם מעפילים שגירשו הבריטים, חיכו לאותו רגע בו יוכלו סוף סוף לעלות לארץ ישראל. ופה בארץ, התגייסו התושבים ועמותות העזרה כדוגמת הג'וינט, כדי להקל על חייהם של הפליטים ככל שניתן.
משלחת ישראלית, ואיתה אלפי ארוחות חג והגדות שתרמו אנשי היישוב, נשלחת לשמח את הפליטים בחג הפסח. ובנוסף, נשלחים למחנות ביוזמת ארגון הג'וינט גם הצמד שושנה דמארי ומשה וילנסקי, בתקווה שיצליחו להנעים את זמנם של הפליטים, ולהעניק להם טעימה מהתרבות הארץ ישראלית. כאשר יצאה המשלחת לקפריסין, דמארי הייתה בסך הכל בת 25, אך כבר מוכרת ומפורסמת.
במשך שבוע שלם דמארי, ווילנסקי על הפסנתר והאקרודיון, ערכו שורה של הופעות במחנות. רוב ההופעות נערכו תחת כיפת השמיים וגם בצריפי החולים. הופעות מיוחדות אף נערכו בפני ילדי המחנה. משהו בקולה של דמארי, באותו חיבור שנתנה לפליטים למולדת – נגע בלבבות האלפים.
"את צלילי 'אני מצפת' ו'כלניות' שומעים בכל מקום ובכל מחנה. המעפילים שמרו לעצמם את התכניות של הקונצרטים שלה ששלחנו במספר של 10,000 ומשננים את השירים"
("דבר", 28 במאי 1948. לחצו כאן לכתבה המלאה)
"אחד הדברים המרגשים ביותר", שחזר לימים שלום איתן, אחד מדרי המחנה, "חוויה בלתי נשכחת, היתה הופעתה של זמרת מארץ ישראל, שושנה דמארי. כל עצירי מחנה הקיץ התאספו במגרש הכדורגל אשר במרכזו הוקמה במה ארעית. על הבמה עמדה בחורה שחרחורת יפהפיה, שלעתים רחוקות רואים כדמותה באירופה. שזופה מאד עם שיער שחור מרשים. אך יותר מכל, הקול, השירים, חישמלו את כולנו בקולה הערב, הצלול, בעל העוצמה, ולמרות שהמלווה [וילנסקי] לא הצליח להפעיל את האקורדיון, שכנראה התקלקל בטילטולים, היא היפנטה אותנו בשירתה".
לאחר אחת ההופעות ניגשה אל דמארי ילדה עם צרור עשבים. "אל תכעסי עלי", ביקשה הילדה מהזמרת, "אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לארץ ישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין".
מה לתימניה ולראז'ינקעס?
אחת ההפתעות שהכינה שושנה דמארי לפליטים, היה ביצוע שלה לשיר הערש ביידיש "ראזשינקעס מיט מאנדלען" ("צימוקים ושקדים"). דמארי, שנזכיר כי מוצאה מתימן, עמלה קשות כדי ללמוד את המילים ואת השפה הזרה לה כדי לתת ליהודים במחנות טעם של בית ושל משפחה.
"הם לא יכלו לעצור דמעה מעיניהם כששרה שושנה דמארי התימנית שיר באידיש – צמוקים ושקדים", סיפר וילנסקי עם חזרתו ארצה. "פעם, בבית חולים בתוך מחנה, פרצה בבכי ממש גם שושנה דמארי עצמה באמצע השיר!".
דמארי ביצעה את השיר הזה גם בהמשך הקריירה שלה. "כשהם שומעים את הצלילים הראשונים של "ראז'ינקעס מיט מאנדלן',", סיפרה דמארי בראיון בשנת 1956, "פושט חיוך סלחני על פניהם. מה לתימניה ולראז'ינקעס! אך כבר בסוף הבית הראשון שומעת אני רחש ממחטות, ולא פעם מוכרחה אני להפסיק אותו באמצע, עד אשר ירגע הקהל הנרגש. שיר זה למדתי להופעה במחנות הפליטים באירופה אחרי מלחמת העולם, ועד היום רואה אני את פני מאזיני שטופי הדמע למשמע שיר הערש השמור עמוק בלבם".
שושנה דמארי תמשיך ללווות את מדינת ישראל עוד שנים רבות אחר כך – בימי השלום ובמימי המלחמה. אך ביקורה בקפריסין קיבץ את אותם ערכים שעליה קמה המדינה: קיבוץ גלויות וערבות הדדית.
לקריאה נוספת בנושא
הציטוט של שלום פיכמן מתוך ספרו האוטוביוגרפי "לשרוד ולספר" (הוצאה עצמית)
"יציאת מצרים – ראיון עם פנינה ליבנר על מחנות העקורים בקפריסין", כתבה של ארכיון עין השופט
