תמונות נדירות: כך ניסו הפליטים מגרמניה להפריח את השממה בקניה

סיפורם של החוואים היהודיים מגרמניה שהתנחלו במזרח אפריקה

המתיישב היהודי הראשון בקניה תועד ב-1903, וכבר כעבור שנה קמה קהילה בניירובי, שבעשרות השנים הראשונות לקיומה מנתה עשרות חברים בלבד.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החל זרם דק של מהגרים יהודיים להגיע גם לקניה. בהתאם למדיניות משרד המושבות, בכדי להגר לקניה היה על המועמד לקבל מעמד של 'מנהל חווה', דרישה שהגבילה מאוד את ההתיישבות היהודית. הקהילה פעלה לעידוד ההגירה, אך נתקלה בהתנגדות מצד גורמים בקרב המתיישבים הלבנים, ובעיקר מצד הקהילה ההודית במזרח אפריקה, שזכתה לגיבוי ממשרד המושבות הבריטי. למותר לציין, שאיש לא שאל את דעתה של האוכלוסייה המקומית, השחורה, אם כי ההתיישבות יועדה מראש לרמות הגבוהות של קניה, מרחבי ההתיישבות הלבנה.

במקביל ליוזמה המקומית של יהודי ניירובי, החלו פעילים בקרב יהדות אנגליה לקדם מפעל התיישבות בקנה מידה נרחב, של אלפי יהודים, בחוות בקניה.

באוגוסט 1938 נרשם המיזם כחברת מניות בע"מ, תחת השם Plough Settelments Association LTD, עם הון ראשוני של 25,000 פאונד. אחת השותפות בחברה הייתה יק"א (החברה היהודית להתיישבות), שהעמידה לרשותה סכום של 5,000 פאונד. כבר מראשיתו, המיזם לא הוצג כמפעל הצלה, אלא כפרויקט קולוניאלי, שבא לשרת את האינטרס הבריטי באפריקה, והמבוסס על אדנים כלכליים. הפעילים נפגשו עם נציגי חוואים מקניה, עם אנשי משרד המושבות וגורמים נוספים, בכדי ללמוד את השטח, לתכן את צעדיהם, ולגייס תמיכה רחבה במיזם. בשל שנות השפל הכלכלי, שהורגש גם באפריקה, ניתן היה לרכוש חווה בקניה בעשירית ההשקעה שנדרשה לפני מלחמת העולם הראשונה.

 

לאחר דיונים רבים הוחלט שלא ריאלי לרכוש מיד חוות. גם האפשרות של חוות הכשרה חקלאית נזנחה, והועדף פיילוט, במסגרתו יישלחו מספר מתיישבים לחניכה בת שנה בחוות קיימות, כאשר בהמשך יירכשו עבורם חוות. החברה החלה לקבל פניות מצד מועמדים, שהשתמרו בארכיונה, ונאלצה לדחות בצער פניות מצד מועמדים חסרי רקע בחקלאות, או בעלי משפחות גדולות וענפות.

לשם בחירת מועמדים יצאו שניים מראשי המיזם לגרמניה בנובמבר 1938. בעקבות נסיעתם, שהתקיימה במקביל לעליית המדרגה בפעולות כנגד היהודים, נבחרו כ-30 מועמדים, בעיקר יהודים כפריים שעסקו בחקלאות בעבר. הקבוצה כללה ארבעה זוגות נשואים, צעיר ואמו, 18 רווקים ורווקה אחת. במקביל, הוקם ועד מקומי בקניה, בראשו עמדו ראשי הקהילה היהודית בניירובי, לצד אחד מראשי המתיישבים הבריטיים, קולונל דנסטון אדאמס. הוועד המקומי איתר מתיישבים שייאותו לקבל מתמחים לחוותיהם, ודאג להשמתם. אדאמס, רואה חשבון מכובד בניירובי, הופקד על האדמיניסטרציה.

המהגרים הגיעו לניירובי בראשית 1939, אחרי עצירה בלונדון, במהלכה נפגשו עם ראשי החברה. הם הושמו בחוות שונות, אך עוד לפני סיום תקופת ההתמחות פרצה מלחמת העולם, ומרביתם גויסו לכוחות הבריטיים בקניה. הנותרים הוגדרו ככוח אזרחי חיוני, ושימשו כמנהלי חוות. עם סיום המלחמה, עזבו חלק מהמהגרים את קניה, אך זה לא סיים את המיזם.  עשר חוות בקניה נרכשו עבור המתיישבים הנותרים.

בראשית שנות החמישים הוקמו קהילות אזוריות בנקורו ובאלדורט, על ידי החוואים ויהודים נוספים שהיגרו למקום. עם זאת, המהומות במושבה הבריטית בקניה במהלך שנות החמישים, שהובילו לעצמאות קניה ב-1963, הובילו לנטישת החוואים – ולמכירת כל החוות, בין 1963-1955.

בית הכנסת בנקורו קניה

מפעל ההתיישבות בקניה לא הצליח, בשל הנסיבות, להציל אלפים, אך לפחות 30 יהודים – וצאצאיהם הרבים – חבים לו את חייהם.

מצבה בנקורו לזכרם של חללי השואה

המאמר מבוסס על ארכיון ארגון יק"א (החברה היהודית להתיישבות) השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. 

קרדיט לתמונות בכתבה: דוד ליכטנשטיין, סידני, בנו של הנרי (היינץ) ליכטנשטיין, חוואי ב- Kipkarren, מחוז Uasin Gishu בקניה.

 

 

 

הכתבה מבוססת על המאמר:

"על המקור: מאוספי הספרייה הלאומית – יק"א ו'תוכנית אוגנדה' השנייה"

שפורסם בכתב העת "עת-מול" של יד בן צבי, גיליון מס' 253

 

 

 

כתבות נוספות

אלבום תמונות נדיר: "ציון הטרופית" נחשפת

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

מסמכים נדירים: כך נלחמו יהודי ניו יורק בגנגסטרים




מסע הייסורים של יונתן הקטן

הַאנְס? גד? דן? שמואליק? הכירו את הילד עם משבר הזהות הגדול ביותר בספרות העברית, שבסך הכל רצה לטפס על העץ

הרבה עבר על יונתן הקטן. אם לא די בטרגדיה של החור במכנסיו, אפילו זהותו לא ממש הייתה ברורה לו. האם הוא באמת יונתן? או אולי גיבורנו נקרא בכלל גד? ואולי בכלל שמואל? אז אחת לתמיד, אנחנו גאים להציג את גלגולי שיר הילדים הכי מפורסם שיש.

 

הַאנְס הקטן

נתחיל בעובדה די ידועה. הלחן הפשוט של השיר הומצא מתישהו בגרמניה של תחילת המאה ה-19, ואולי אפילו קצת קודם. ללחן הכה מוכר, בן חמישה תווים בסך הכול, נכתבו כמה טקסטים, שאחד מהם הוא השיר "Hanschen Klein" של פרנץ וידמן מדרזדן שבגרמניה:

Hänschen klein
Ging allein
In die weite Welt hinein.
Stock und Hut
Steh'n ihm gut,
Ist gar wohlgemut.
Aber Mama weinet sehr,
Hat ja nun kein Hänschen mehr!
„Wünsch dir Glück!“
Sagt ihr Blick,
„Kehr’ nur bald zurück!“

 

 

והנה מצאנו בארכיון הצליל את הגננת חנה צפירה שרה את השיר בגרמנית:

והנה התרגום לעברית לבית הראשון של "הַאנְס הקטן":

הַאנְס הקטן
יצא לבדו
לעולם הרחב.
מקל הליכה וכובע
הולמים אותו מאוד
ורוחו אפילו עולצת.
אבל אמא בוכה מאוד,
עתה הרי כבר אין לה הַאנְס קטן.
"בהצלחה!"
מאחל מבטה,
"רק שתשוב במהרה!"

 

גד הקט

כמו שירים רבים שעליהם גדלנו, גם שיר זה הגיע לארץ ישראל דרך העולים שהכירו אותו מילדותם ועיבדו אותו לעברית. מי שהיו כוח החלוץ בתחום הזה, הן כמובן הגננות של היישוב היהודי שחיפשו שירים ללמד את הילדים.

"כולנו העתקנו את הגן הגרמני על חומריו, מכשיריו שיריו וסיפוריו", שחזרה אחת הגננות הראשונות של היישוב העברי תרצה קטינקא במאמר שכתבה בגיליון "הד הגן" בשנת 1937. "את החומר הספרותי היינו שואבות מתוך ספרים גרמנים: ספר שירים מגרמניה היה איתנו והיינו מתרגמות כל שיר, אשר היה דרוש לנו. לא היה שיר מקורי לגן".

בהמשך מציגה קטינקא את אחד השירים המתורגמים:

 

 

בתיעודים הראשונים של השיר בעברית, אנחנו מוצאים אותו בעיקר תחת השם "הנודד הקטן", ובדומה לגרסה המקורית הוא מדבר על ילד קטן שיוצא למסע.

הנה השיר כפי שמביא אותו הסופר והמתרגם פסח קפלן ב"ספר הזמירות" שהוציא לאור בוורשה, בשנת 1913:

 

כעבור שלוש שנים, גם כן בוורשה, מופיע תרגום דומה לשיר במקראה הפופולרית לילדים "ראשית דעת". גם בה הופיע השיר תחת השם "הנודד הקטן" וגם בה הגיבור שלנו נקרא "גד":

 

 

שמואליק שנעק / הערשל קליין

דרך אגב, "הַאנְס הקטן" זכה לחיים לא רק בשפה העברית המתחדשת, אלא גם ביידיש.

את הַאנְס / יונתן מצאנו מככב תחת השם שמואליק בשיר שפורסם בכתב-עת בווילנה, בשנת 1935:

 

 

וכמה עשרות שנים מאוחר יותר, מצאנו אותו בקובץ השירים "אזוי האבן מיר געזונגען" בעריכת חנן פאזניאק שיצא בשנות ה-70 בישראל. הפעם, הַאנְס / יונתן נקרא בכלל הרשל:

 

 

 

דן נחמד

ואם לא התבלבלתם עדיין, אז בשנת 1938, גד הפך לדן. זה קרה בין דפי הספר בעל השם הארוך במיוחד: "אל המטבח בא כלב: ושירים אחרים לתינוקות ולילדים טובים, מתורגמים לעברית פשוטה ומצוידים בתוי הנגינה ומעוטרים בציורים רבים" שיצא לאור בתל אביב. גם כאן הגיבור יצא לנדודים למגינת לבה של אמו:

דָן נָחְמָד
לו לבד
פעם הלך לְמֶרחָקים
בָּילקוט
שׂם פשוט
כָּל הצעצועים

אבל אמא עצובה
נשארה כה עזובה
אז חשב השובב
והביתה שב

 

 

יונתן הקטן 

קשה למצוא את נקודת הזמן המדויקת שבה התרחש המעבר הדרמטי מ"הנודד", "גד" או "דן" ל"יונתן הקטן". נראה שזה קרה מתישהו בסוף שנות ה-20 או בשנות ה-30 של המאה ה-20. מה שבטוח הוא שהשינוי שעבר על הילד הקטן היה גדול: לא רק השם שהתקבע "יונתן", גם המסר שונה מאוד. הגיבור כבר איננו אותו נודד שרוצה לתור את העולם, אלא רק ילד שובב, שמשלם בסופו של דבר מחיר על שובבותו.

וככה שרה את השיר שרה יערי בשנת 1954:

את הגרסה הכתובה והמוכרת של "יונתן הקטן" אנו מוצאים רק בתחילת שנות ה-50 בספר "עוגה … עוגה … עוגה : שירי פעוטות" שכינסה סופרת הילדים מירה לובה.

יוֹנָתָן הַקָּטָן
רָץ בַּבֹּקֶר אֶל הַגָּן
הוּא טִפֵּס עַל הָעֵץ
אֶפְרוֹחִים חִפֵּשׂ

אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ לַשּׁוֹבָב
חוֹר גָּדוֹל בְּמִכְנָסָיו
הוּא טִפֵּס עַל הָעֵץ
אֶפְרוֹחִים חִפֵּשׂ

 

 

דרך אגב, בספר זה, אין כל אזכור לאיש שמייחסים לו את כתיבת הנוסח העברי המוכר – ישראל דושמן.

 

 

ככל הנראה האזכור הראשון לכך שישראל דושמן חיבר את המילים שכל ילד בישראל מכיר בעל פה, היה רק בשנת 1957.

 

ישראל דושמן ותלמידיו, 1912. מתוך אוסף: הגמנסיה העברית "הרצליה" – יפו

 

זה נכתב בספרון חמוד שהוציאה ההסתדרות הציונית העולמית "זמירות י"ד: שירי תנועה ומשחק". בספרון זה קובצו 49 שירים פופולריים בקרב ילד ישראל, שירים שמתאימים מאוד, לפי המצוין בתחילת הספרון, ללימוד בגני ילדים ובבתי ספר. שימו לב להבדלים בין הגרסה הזו לגרסה שאנחנו שרים היום.

 

יונתן הקטן שאת עונשו קיבל

בקרב החוקרים אין הסכמה כי ישראל דושמן, מחלוצי ההוראה העברית בארץ ישראל, הוא אכן האיש שכתב את הנוסח העברי לשיר. כך למשל, במחקר שערכה המוזיקאית אוכמא שפרן בשנת 1996, מובאת עדותה של אורה פיין מקיבוץ עין חרוד, כי מי שכתבה את השיר, בגרסה מעט שונה שגם השתרשה בספרים רבים, היא בכלל חברת הקיבוץ והמחנכת שושנה צ'נסטוחובסקה.

 

אשת החינוך שושנה צ'נסטוחובסקה

 

"יונתן הקטן הוא בעין חרוד", העידה פיין, "הוא חובר על ידי המורה שושנה צ'נסטוחובסקה מעין-חרוד ללחן גרמני. בטקסט המקורי מסופר על הילד הַאנְס שהלך לשוטט בעולם למגינת לב אימו. בנוסח העברי שכתבה צ'נסטוחובסקה טמון בסופו של השיר מוסר השכל ואילו בנוסח שהשתרש בארץ – אין לכך זכר."

 

יוֹנָתָן הַקָּטָן
רָץ בַּבֹּקֶר אֶל הַגַּן
עַל הָעֵץ הוּא טִפֵּס
אֶפְרוֹחִים חִפֵּשׂ

אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ לַשּׁוֹבָב
חוֹר גָּדוֹל בְּמִכְנָסָיו
מִן הָעֵץ הִתְגַּלְגֵּל
וְעָנְשׁוֹ קִבֵּל

 

ולקינוח

ואיך זה נשמע בקוריאנית?

 

 

 

הכתבה מתבססת בין היתר על המקורות הבאים – שקריאה בהם מומלצת בחום:

מחקריה של חוקרת ספרות הילדים ד"ר סלינה משיח, ובעיקר מאמרה "בעקבות יונתן הקטן" שפורסם ב"עתון 77" באוגוסט 1996.

המאמר "יונתן, גד מיכאל ודן – ארבעה שהם אחד" של המוסיקולוג ד"ר נתן שחר

"יונתן הקטן" בפרויקט "זמרשת"

 

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הימים הלבנים של לאה גולדברג

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?


הספר שהזהיר מפני "הדיכוי המזרחי" של העם האשכנזי

הכירו את הספר המושמץ ביותר במדינת ישראל הצעירה

עולים מתימן באו לארץ בנמל אילת, שנת 1962. התמונה לקוחה מתוך אוספי ביתמונה

"ענינו של ספר זה הוא העם האשכנזי, ובראש ובראשונה החלק של העם האשכנזי היושב במדינת ישראל"

(מילות הפתיחה של הספר "המהפכה האשכנזית").

לאורך פעילותו העיתונאית ארוכת השנים, בחר קלמן כצנלסון להביע את דעותיו במילים שאינן מתפשרות. הוא תקף את תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית, התייצב לצד הזרם הרוויזיוניסטי בתקופת היישוב – אך ביקר אותו קשות, משעה שעמד מנחם בגין בראשו. בכל עת שהתלהטו הרוחות בארץ היה כצנלסון אחד העצורים הראשונים של רשויות המנדט הבריטי, ועם העלייה הגדולה לאחר קום המדינה החל מזהיר מפניי "הדיכוי המזרחי" הצפוי. יש להניח שמילותיו הפוגעניות וביקורתו הארסית כנגד כל מי שזיהה כאויבו היו ככל הנראה נשארות בשולי הדיון הציבורי בישראל, אך בשנת 1963 בחר לפרסם את התזה הגדולה שלו בספר בעל שם תואם: "המהפכה האשכנזית".

 

קלמן כצנלסון בתמונה שצורפה לריאיון בעיתון מעריב. התמונה והריאיון המלא התפרסמו בתאריך ה-2 באפריל 1964

 

המסר הכללי של הספר נהיר לכל המעיין בו: שני עמים מאכלסים את מדינת ישראל. לא מדובר ביהודים ובערבים, אלא בשני עמים הנחשבים באופן שגוי לעם אחד: העם האשכנזי – הנעלה בתכונותיו ובאופיו, והעם המזרחי – הנחות, הנבזה והמסוכן. ומה עם ערביי הארץ? להם לא מייחד כצנלסון מקום רב בספר, מלבד אזכור העובדה שגירושם ב-1948 מלמד על כך שעם ישראל איננו עם המוסר, כאשר הדבר מאיים על קיומו.

כדי לחזק את התזה שלו, מספק כצנלסון הסבר היסטורי מפותל: בניגוד לשאר העמים, עם ישראל הוא עם שייחודו "טמון בשאיפתו לחיי הנצח". הוא אינו מעוניין בכיבוש שטחים או בהקמת אימפריות – כל עוד הדבר עומד בסתירה לשאיפתו הבסיסית – לשרוד על קץ הזמנים. כיוון ש"המלה עם והמלה נצח עומדות בסתירה זו לזו" היות ש"כל עם הוא בן תמותה וסופו לגווע במוקדם או במאוחר" – שאיפת אבותיהם של עם ישראל "לא הייתה… להקים עם אחד אלא שורה ארוכה של עמים, הנלחמים על ההמשך, על כיבוש הזמן, במעין מאבק דרוויניסטי שבו זוכה בנצחון העם החזק ביותר". את ההוכחה לכך מוצא כצנלסון בהבטחת אלוהים לאברהם "ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו", בכך שיצחק הוא אבי עמי ישראל ואדום, ובעובדה שבניו של יעקב מקימים שבטים שונים.

 

"המהפכה האשכנזית", ספרו של קלמן כצנלסון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

התזה ההיסטורית של כצנלסון היא אולי תזה נועזת הגורסת ש"עם ישראל לא היה מעולם עם כי אם קבוצת עמים או חבר עמים". אך, לא קשה לשער כיצד המקבל עליו ראיית עולם דרוויניסטית זו מאפשר לעצמו להחיל אותה על המציאות הישראלית של עדות, עליות ושסעים כדי להצדיק את דעותיו הגזעניות. אם קיים מאבק תמידי בין עמים שונים בישראל, מדוע לא להוקיע מתוכנו את הציבורים הנחותים והמאיימים?

לפעולת הפירוד והשיסוע הזו מקדיש כצנלסון את שארית ספרו. כיאה לאדם הנוטה לחשיבה בינארית, מפריד כצנלסון בין העם האשכנזי ששפתו יידיש והוא "עם עצום, העומד עמידה איתנה על קרקע הזמן החדש", לבין חבר העמים הספרדו-מזרחי (כדבריו) "שהוא לא עם אחד, אלא צבר של עמים נחותים ומפגרים, שאפילו פיגורם לא מאחד אותם. אין להם שפה או תרבות אחת, ומהם כלל לא מסוגלים להתמודד עם העולם המודרני ובעיותיו."

"קיבוץ הגלויות במדינת ישראל", טוען כצנלסון, "הוא מאורע ללא תקדים בהיסטוריה היהודית והעולמית." גם בנקודה זו סוטה כצנלסון מהנרטיב הציוני המקובל בתקופתו: לא מדובר בעלייה מרצון של עדות שונות מאותו העם, אלא בהשתלטות העם האשכנזי "על חייהם וגורלם של העמים היהודים האלה", על הרס היחסים בין יהודי מדינות ערב לבין שכניהם הערבים, ובפגיעה האנושה בסיכויי ההתבוללות הצפויים שלהם. על פניו מדובר בביקורת על מדינת ישראל, אך למעשה מופנה הארס כלפי העולים – שאלמלא המדינה היו מתבוללים לבטח.

כצנלסון מזקק את המסר הכללי של הספר למשפט יחיד, בו הוא קובע כי "אילו היתה מדינת ישראל מעבדת ענק ניסיונית, מן הסוג בו משתמשים בחקר הטבע, ואילו הוצאו מתוכה האשכנזים ובמקומם היה מוכנס מספר שוה של לא-אשכנזים, היתה מדינת ישראל נכבשת על ידי מדינות ערב בתוך מספר שעות".

משפט זה, ומשפטים דומים לו, הם שהפכו את הספר (שספק אם היה זוכה לתהודה רבה אחרת), לספר המצוטט והמושמץ ביותר במדינת ישראל הצעירה. מרבית עיתוני הארץ התמלאו במאמרי ביקורת ובמכתבי קוראים זועמים. נדמה היה שכצנלסון – בתוקפו את מחצית העם – מותח את גבולות חופש הביטוי מעבר למה שניתן לסבול או לקבל.

 

בריאיון לעיתון מעריב סיפר כצנלסון על תוכניותיו לאחר פרסום הספר. מיותר לציין שהן לא מומשו מעולם. הריאיון המלא התפרסם בתאריך ה-2 באפריל 1964

 

למרות דרישתה של סיעת אחדות העבודה לייחד דיון באפשרות לצנזר את הספר, החליטה הקואליציה בראשותו של לוי אשכול כי אין זה מכבודה לדון בספר שכזה בכנסת ישראל. במקום זאת התקיים דיון בנושא מיזוג העדות בישראל.

גם דוד בן-גוריון זכה לתרום לדיון ממקום פרישתו בשדה בוקר. שר המשטרה בכור שלום שטרית שלח מברק ובו ביקש את דעתו של "הזקן" על הספר ועל הסערה שיצר סביבו. בן גוריון השיב לשטרית במכתב פתוח, שהתפרסם בעיתונות, ובו טען כי ספרו של כצנלסון "מטמא במגעו". עוד הוסיף ראש הממשלה הראשון כי "לדעתי אתם נותנים לו יותר מדי כבוד שמטפלים בו כל כך".

 

תגובת בן-גוריון לספרו של כצנלסון. התגובה התפרסמה (בין היתר) בעיתון דבר בתאריך ה-6 באפריל 1964

 

ככל הנראה מתוך הסכמה עם רוח דבריו של בן-גוריון, החליט היועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב לא להעמיד לדין את כצנלסון. הבוז המוחלט שבו התקבל הספר, הרגיש שר המשפטים דב יוסף, הוא התגובה הראויה היחידה ליצירה שכזאת. כפי שניסח זאת עיתונאי מעריב דב גולדשטיין בפתיחת הרעיון שערך עם כצנלסון – "רק במטותא מכם: אל תתרגשו ואל תקחוהו ברצינות איומה כזאת. רק אל תעניקו לו את ההרגשה, – הרגשה שהוא עצמו מוכן לשלם בשבילה כל סכום […] שהדברים הם רציניים וראויים על כן להישקל על-פי קריטריונים מקובלים."

 

  בשורה משמחת? הידיעה התפרסמה בעיתון דבר בתאריך ה-22 בדצמבר 1964

 

 

כתבות נוספות:

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

הרופא שדיבר עם הידיים עם העולים במעברות

כשג'ו עמר הלך ללשכת עבודה

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50




כיצד נגיע למקור שמות ישובים בארץ בהדרגה תוך הגשמה עצמית?

הצצה למפות הישנות של ארץ ישראל חושפת בפנינו פרטים מפתיעים

חדש בספרייה!
קורס בנושא: "לצייר עיר, לצייר ארץ: מפות ירושלים וארץ ישראל מראשיתן"
לפרטים ולהרשמה

 

 

 

כיצד נגיע למקור שמות ישובים בארץ בהדרגה תוך הגשמה עצמית?

"בחרתי להקים את ביתי בישוב בהדרגה".

האם פירוש הדבר שלא נחפזתי בבניית מעוני, ושעבר זמן מהנחת היסודות ועד לבניית הקומה הראשונה, והנחת הרעפים?

לא.
שם הישוב הוא "בהדרגה", כפי שניתן לראות במפה מ-1950. זהו ישוב שהוקם בשנת 1935 מדרום לפתח תקווה והיום הינו חלק מכפר מעש.

ישראל. מפת היובל של הקרן הקימת. הוכנה ע"י מחלקת המדידות, 1950. זיהוי המקום כיום באדיבות ד"ר אריאל לורברבוים. לחצו על התמונה למפה המלאה

וכעת נפנה להגשמה, לא רק במובן המופשט, מימוש חזון ההתיישבות הציוני, אלא במובן הפיזי ביותר, נגיע אל הישוב "הגשמה" שהוקם ב- 1948 – היום ידוע הישוב בשם שורש.

ואיך נקרא הישוב "כפר גליקסון" במקור?

ב-1939, עלה לקרקע הישוב "למקור" שחבריו היו חלוצים יוצאי "הנוער הציוני" מהונגריה ורומניה במיקום המסומן במפה. לאחר כחמש שנים עברו לגבעה סמוכה, וזהו הישוב "כפר גליקסון" שקיבל את שמו החדש על שם משה גליקסון שהיה עורך עיתון "הארץ" וממנהיגי תנועת ההתיישבות "העובד הציוני".

 

מפת ארץ ישראל בעריכת מיכאל אבי-יונה ,הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, [1950] . לחצו על התמונה למפה המלאה

והתשובה לשאלה שבכותרת, כיצד נגיע למקור שמות ישובים בארץ בהדרגה תוך הגשמה עצמית?

נרשם עוד היום לקורס המפות שייפתח באמצע ינואר בספרייה הלאומית, ונלמד על אודות מפות ארץ ישראל וירושלים, עתיקות ומודרניות. פעילות לימוד מעשירה ומהנה לכל המתעניין בלימודי ארץ ישראל, היסטוריה ומיפוי.

***

בואו לצפות באלפי מפות עתיקות ונדירות באוסף המפות ע"ש ערן לאור

 

כתבות נוספות

מה מסתתר בנחלות שבט זבולון, יששכר וחצי המנשה?

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל