"ענינו של ספר זה הוא העם האשכנזי, ובראש ובראשונה החלק של העם האשכנזי היושב במדינת ישראל"
(מילות הפתיחה של הספר "המהפכה האשכנזית").
לאורך פעילותו העיתונאית ארוכת השנים, בחר קלמן כצנלסון להביע את דעותיו במילים שאינן מתפשרות. הוא תקף את תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית, התייצב לצד הזרם הרוויזיוניסטי בתקופת היישוב – אך ביקר אותו קשות, משעה שעמד מנחם בגין בראשו. בכל עת שהתלהטו הרוחות בארץ היה כצנלסון אחד העצורים הראשונים של רשויות המנדט הבריטי, ועם העלייה הגדולה לאחר קום המדינה החל מזהיר מפניי "הדיכוי המזרחי" הצפוי. יש להניח שמילותיו הפוגעניות וביקורתו הארסית כנגד כל מי שזיהה כאויבו היו ככל הנראה נשארות בשולי הדיון הציבורי בישראל, אך בשנת 1963 בחר לפרסם את התזה הגדולה שלו בספר בעל שם תואם: "המהפכה האשכנזית".
קלמן כצנלסון בתמונה שצורפה לריאיון בעיתון מעריב. התמונה והריאיון המלא התפרסמו בתאריך ה-2 באפריל 1964
המסר הכללי של הספר נהיר לכל המעיין בו: שני עמים מאכלסים את מדינת ישראל. לא מדובר ביהודים ובערבים, אלא בשני עמים הנחשבים באופן שגוי לעם אחד: העם האשכנזי – הנעלה בתכונותיו ובאופיו, והעם המזרחי – הנחות, הנבזה והמסוכן. ומה עם ערביי הארץ? להם לא מייחד כצנלסון מקום רב בספר, מלבד אזכור העובדה שגירושם ב-1948 מלמד על כך שעם ישראל איננו עם המוסר, כאשר הדבר מאיים על קיומו.
כדי לחזק את התזה שלו, מספק כצנלסון הסבר היסטורי מפותל: בניגוד לשאר העמים, עם ישראל הוא עם שייחודו "טמון בשאיפתו לחיי הנצח". הוא אינו מעוניין בכיבוש שטחים או בהקמת אימפריות – כל עוד הדבר עומד בסתירה לשאיפתו הבסיסית – לשרוד על קץ הזמנים. כיוון ש"המלה עם והמלה נצח עומדות בסתירה זו לזו" היות ש"כל עם הוא בן תמותה וסופו לגווע במוקדם או במאוחר" – שאיפת אבותיהם של עם ישראל "לא הייתה… להקים עם אחד אלא שורה ארוכה של עמים, הנלחמים על ההמשך, על כיבוש הזמן, במעין מאבק דרוויניסטי שבו זוכה בנצחון העם החזק ביותר". את ההוכחה לכך מוצא כצנלסון בהבטחת אלוהים לאברהם "ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו", בכך שיצחק הוא אבי עמי ישראל ואדום, ובעובדה שבניו של יעקב מקימים שבטים שונים.
"המהפכה האשכנזית", ספרו של קלמן כצנלסון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו
התזה ההיסטורית של כצנלסון היא אולי תזה נועזת הגורסת ש"עם ישראל לא היה מעולם עם כי אם קבוצת עמים או חבר עמים". אך, לא קשה לשער כיצד המקבל עליו ראיית עולם דרוויניסטית זו מאפשר לעצמו להחיל אותה על המציאות הישראלית של עדות, עליות ושסעים כדי להצדיק את דעותיו הגזעניות. אם קיים מאבק תמידי בין עמים שונים בישראל, מדוע לא להוקיע מתוכנו את הציבורים הנחותים והמאיימים?
לפעולת הפירוד והשיסוע הזו מקדיש כצנלסון את שארית ספרו. כיאה לאדם הנוטה לחשיבה בינארית, מפריד כצנלסון בין העם האשכנזי ששפתו יידיש והוא "עם עצום, העומד עמידה איתנה על קרקע הזמן החדש", לבין חבר העמים הספרדו-מזרחי (כדבריו) "שהוא לא עם אחד, אלא צבר של עמים נחותים ומפגרים, שאפילו פיגורם לא מאחד אותם. אין להם שפה או תרבות אחת, ומהם כלל לא מסוגלים להתמודד עם העולם המודרני ובעיותיו."
"קיבוץ הגלויות במדינת ישראל", טוען כצנלסון, "הוא מאורע ללא תקדים בהיסטוריה היהודית והעולמית." גם בנקודה זו סוטה כצנלסון מהנרטיב הציוני המקובל בתקופתו: לא מדובר בעלייה מרצון של עדות שונות מאותו העם, אלא בהשתלטות העם האשכנזי "על חייהם וגורלם של העמים היהודים האלה", על הרס היחסים בין יהודי מדינות ערב לבין שכניהם הערבים, ובפגיעה האנושה בסיכויי ההתבוללות הצפויים שלהם. על פניו מדובר בביקורת על מדינת ישראל, אך למעשה מופנה הארס כלפי העולים – שאלמלא המדינה היו מתבוללים לבטח.
כצנלסון מזקק את המסר הכללי של הספר למשפט יחיד, בו הוא קובע כי "אילו היתה מדינת ישראל מעבדת ענק ניסיונית, מן הסוג בו משתמשים בחקר הטבע, ואילו הוצאו מתוכה האשכנזים ובמקומם היה מוכנס מספר שוה של לא-אשכנזים, היתה מדינת ישראל נכבשת על ידי מדינות ערב בתוך מספר שעות".
משפט זה, ומשפטים דומים לו, הם שהפכו את הספר (שספק אם היה זוכה לתהודה רבה אחרת), לספר המצוטט והמושמץ ביותר במדינת ישראל הצעירה. מרבית עיתוני הארץ התמלאו במאמרי ביקורת ובמכתבי קוראים זועמים. נדמה היה שכצנלסון – בתוקפו את מחצית העם – מותח את גבולות חופש הביטוי מעבר למה שניתן לסבול או לקבל.
בריאיון לעיתון מעריב סיפר כצנלסון על תוכניותיו לאחר פרסום הספר. מיותר לציין שהן לא מומשו מעולם. הריאיון המלא התפרסם בתאריך ה-2 באפריל 1964
למרות דרישתה של סיעת אחדות העבודה לייחד דיון באפשרות לצנזר את הספר, החליטה הקואליציה בראשותו של לוי אשכול כי אין זה מכבודה לדון בספר שכזה בכנסת ישראל. במקום זאת התקיים דיון בנושא מיזוג העדות בישראל.
גם דוד בן-גוריון זכה לתרום לדיון ממקום פרישתו בשדה בוקר. שר המשטרה בכור שלום שטרית שלח מברק ובו ביקש את דעתו של "הזקן" על הספר ועל הסערה שיצר סביבו. בן גוריון השיב לשטרית במכתב פתוח, שהתפרסם בעיתונות, ובו טען כי ספרו של כצנלסון "מטמא במגעו". עוד הוסיף ראש הממשלה הראשון כי "לדעתי אתם נותנים לו יותר מדי כבוד שמטפלים בו כל כך".
תגובת בן-גוריון לספרו של כצנלסון. התגובה התפרסמה (בין היתר) בעיתון דבר בתאריך ה-6 באפריל 1964
ככל הנראה מתוך הסכמה עם רוח דבריו של בן-גוריון, החליט היועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב לא להעמיד לדין את כצנלסון. הבוז המוחלט שבו התקבל הספר, הרגיש שר המשפטים דב יוסף, הוא התגובה הראויה היחידה ליצירה שכזאת. כפי שניסח זאת עיתונאי מעריב דב גולדשטיין בפתיחת הרעיון שערך עם כצנלסון – "רק במטותא מכם: אל תתרגשו ואל תקחוהו ברצינות איומה כזאת. רק אל תעניקו לו את ההרגשה, – הרגשה שהוא עצמו מוכן לשלם בשבילה כל סכום […] שהדברים הם רציניים וראויים על כן להישקל על-פי קריטריונים מקובלים."
בשורה משמחת? הידיעה התפרסמה בעיתון דבר בתאריך ה-22 בדצמבר 1964
כתבות נוספות:
העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"
הרופא שדיבר עם הידיים עם העולים במעברות
תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50
