הספר שהזהיר מפני "הדיכוי המזרחי" של העם האשכנזי

הכירו את הספר המושמץ ביותר במדינת ישראל הצעירה

עולים מתימן באו לארץ בנמל אילת, שנת 1962. התמונה לקוחה מתוך אוספי ביתמונה

"ענינו של ספר זה הוא העם האשכנזי, ובראש ובראשונה החלק של העם האשכנזי היושב במדינת ישראל"

(מילות הפתיחה של הספר "המהפכה האשכנזית").

לאורך פעילותו העיתונאית ארוכת השנים, בחר קלמן כצנלסון להביע את דעותיו במילים שאינן מתפשרות. הוא תקף את תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית, התייצב לצד הזרם הרוויזיוניסטי בתקופת היישוב – אך ביקר אותו קשות, משעה שעמד מנחם בגין בראשו. בכל עת שהתלהטו הרוחות בארץ היה כצנלסון אחד העצורים הראשונים של רשויות המנדט הבריטי, ועם העלייה הגדולה לאחר קום המדינה החל מזהיר מפניי "הדיכוי המזרחי" הצפוי. יש להניח שמילותיו הפוגעניות וביקורתו הארסית כנגד כל מי שזיהה כאויבו היו ככל הנראה נשארות בשולי הדיון הציבורי בישראל, אך בשנת 1963 בחר לפרסם את התזה הגדולה שלו בספר בעל שם תואם: "המהפכה האשכנזית".

 

קלמן כצנלסון בתמונה שצורפה לריאיון בעיתון מעריב. התמונה והריאיון המלא התפרסמו בתאריך ה-2 באפריל 1964

 

המסר הכללי של הספר נהיר לכל המעיין בו: שני עמים מאכלסים את מדינת ישראל. לא מדובר ביהודים ובערבים, אלא בשני עמים הנחשבים באופן שגוי לעם אחד: העם האשכנזי – הנעלה בתכונותיו ובאופיו, והעם המזרחי – הנחות, הנבזה והמסוכן. ומה עם ערביי הארץ? להם לא מייחד כצנלסון מקום רב בספר, מלבד אזכור העובדה שגירושם ב-1948 מלמד על כך שעם ישראל איננו עם המוסר, כאשר הדבר מאיים על קיומו.

כדי לחזק את התזה שלו, מספק כצנלסון הסבר היסטורי מפותל: בניגוד לשאר העמים, עם ישראל הוא עם שייחודו "טמון בשאיפתו לחיי הנצח". הוא אינו מעוניין בכיבוש שטחים או בהקמת אימפריות – כל עוד הדבר עומד בסתירה לשאיפתו הבסיסית – לשרוד על קץ הזמנים. כיוון ש"המלה עם והמלה נצח עומדות בסתירה זו לזו" היות ש"כל עם הוא בן תמותה וסופו לגווע במוקדם או במאוחר" – שאיפת אבותיהם של עם ישראל "לא הייתה… להקים עם אחד אלא שורה ארוכה של עמים, הנלחמים על ההמשך, על כיבוש הזמן, במעין מאבק דרוויניסטי שבו זוכה בנצחון העם החזק ביותר". את ההוכחה לכך מוצא כצנלסון בהבטחת אלוהים לאברהם "ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו", בכך שיצחק הוא אבי עמי ישראל ואדום, ובעובדה שבניו של יעקב מקימים שבטים שונים.

 

"המהפכה האשכנזית", ספרו של קלמן כצנלסון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

התזה ההיסטורית של כצנלסון היא אולי תזה נועזת הגורסת ש"עם ישראל לא היה מעולם עם כי אם קבוצת עמים או חבר עמים". אך, לא קשה לשער כיצד המקבל עליו ראיית עולם דרוויניסטית זו מאפשר לעצמו להחיל אותה על המציאות הישראלית של עדות, עליות ושסעים כדי להצדיק את דעותיו הגזעניות. אם קיים מאבק תמידי בין עמים שונים בישראל, מדוע לא להוקיע מתוכנו את הציבורים הנחותים והמאיימים?

לפעולת הפירוד והשיסוע הזו מקדיש כצנלסון את שארית ספרו. כיאה לאדם הנוטה לחשיבה בינארית, מפריד כצנלסון בין העם האשכנזי ששפתו יידיש והוא "עם עצום, העומד עמידה איתנה על קרקע הזמן החדש", לבין חבר העמים הספרדו-מזרחי (כדבריו) "שהוא לא עם אחד, אלא צבר של עמים נחותים ומפגרים, שאפילו פיגורם לא מאחד אותם. אין להם שפה או תרבות אחת, ומהם כלל לא מסוגלים להתמודד עם העולם המודרני ובעיותיו."

"קיבוץ הגלויות במדינת ישראל", טוען כצנלסון, "הוא מאורע ללא תקדים בהיסטוריה היהודית והעולמית." גם בנקודה זו סוטה כצנלסון מהנרטיב הציוני המקובל בתקופתו: לא מדובר בעלייה מרצון של עדות שונות מאותו העם, אלא בהשתלטות העם האשכנזי "על חייהם וגורלם של העמים היהודים האלה", על הרס היחסים בין יהודי מדינות ערב לבין שכניהם הערבים, ובפגיעה האנושה בסיכויי ההתבוללות הצפויים שלהם. על פניו מדובר בביקורת על מדינת ישראל, אך למעשה מופנה הארס כלפי העולים – שאלמלא המדינה היו מתבוללים לבטח.

כצנלסון מזקק את המסר הכללי של הספר למשפט יחיד, בו הוא קובע כי "אילו היתה מדינת ישראל מעבדת ענק ניסיונית, מן הסוג בו משתמשים בחקר הטבע, ואילו הוצאו מתוכה האשכנזים ובמקומם היה מוכנס מספר שוה של לא-אשכנזים, היתה מדינת ישראל נכבשת על ידי מדינות ערב בתוך מספר שעות".

משפט זה, ומשפטים דומים לו, הם שהפכו את הספר (שספק אם היה זוכה לתהודה רבה אחרת), לספר המצוטט והמושמץ ביותר במדינת ישראל הצעירה. מרבית עיתוני הארץ התמלאו במאמרי ביקורת ובמכתבי קוראים זועמים. נדמה היה שכצנלסון – בתוקפו את מחצית העם – מותח את גבולות חופש הביטוי מעבר למה שניתן לסבול או לקבל.

 

בריאיון לעיתון מעריב סיפר כצנלסון על תוכניותיו לאחר פרסום הספר. מיותר לציין שהן לא מומשו מעולם. הריאיון המלא התפרסם בתאריך ה-2 באפריל 1964

 

למרות דרישתה של סיעת אחדות העבודה לייחד דיון באפשרות לצנזר את הספר, החליטה הקואליציה בראשותו של לוי אשכול כי אין זה מכבודה לדון בספר שכזה בכנסת ישראל. במקום זאת התקיים דיון בנושא מיזוג העדות בישראל.

גם דוד בן-גוריון זכה לתרום לדיון ממקום פרישתו בשדה בוקר. שר המשטרה בכור שלום שטרית שלח מברק ובו ביקש את דעתו של "הזקן" על הספר ועל הסערה שיצר סביבו. בן גוריון השיב לשטרית במכתב פתוח, שהתפרסם בעיתונות, ובו טען כי ספרו של כצנלסון "מטמא במגעו". עוד הוסיף ראש הממשלה הראשון כי "לדעתי אתם נותנים לו יותר מדי כבוד שמטפלים בו כל כך".

 

תגובת בן-גוריון לספרו של כצנלסון. התגובה התפרסמה (בין היתר) בעיתון דבר בתאריך ה-6 באפריל 1964

 

ככל הנראה מתוך הסכמה עם רוח דבריו של בן-גוריון, החליט היועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב לא להעמיד לדין את כצנלסון. הבוז המוחלט שבו התקבל הספר, הרגיש שר המשפטים דב יוסף, הוא התגובה הראויה היחידה ליצירה שכזאת. כפי שניסח זאת עיתונאי מעריב דב גולדשטיין בפתיחת הרעיון שערך עם כצנלסון – "רק במטותא מכם: אל תתרגשו ואל תקחוהו ברצינות איומה כזאת. רק אל תעניקו לו את ההרגשה, – הרגשה שהוא עצמו מוכן לשלם בשבילה כל סכום […] שהדברים הם רציניים וראויים על כן להישקל על-פי קריטריונים מקובלים."

 

  בשורה משמחת? הידיעה התפרסמה בעיתון דבר בתאריך ה-22 בדצמבר 1964

 

 

כתבות נוספות:

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

הרופא שדיבר עם הידיים עם העולים במעברות

כשג'ו עמר הלך ללשכת עבודה

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50




למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

"אִישׁ אֶחָד הָיָה בָּעִיר, כָּל תִּנוֹק אוֹתוֹ הִכִּיר: זֶה הָאִישׁ הַמְפֻזָּר, הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר." ומה אם נגלה לכם שאתם לא מכירים אותו כלל וכלל?

את מקור היצירה "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" כתב ברוסית סמואיל יעקבלביץ' מַרשַׁק (מהרשק), מגדולי המשוררים לילדים בברית-המועצות. זה היה בשנת 1932 ושם היצירה המקורי היה: "הנה איזה מְפֻזָּר" (Вот какой рассеянный). הגיבור, "פרופסור מְפֻזָּר" רוצה לנסוע בחשמלית לתחנת הרכבת בלנינגרד ומשם ברכבת למוסקבה, אך נתקע בקרון מנותק.

שער מהדורה בשפה הרוסית לסיפור "הַמְפֻזָּר", 1956

לאה גולדברג שנתנה ליצירה חיים בעברית, עיבדה אותה שלוש פעמים. לראשונה היא יצאה לאור ב"דבר לילדים" בשנת 1939 בשם: "הַמְפֻזָּר מהֹר הָהָר" בלוויית איוריו של נחום גוטמן. שם היה מצוין במפורש: "על-פי מרשק."

בגרסה זו הגיבור רוצה לנסוע מהֹר הָהָר באוטובוס לתל אביב ומשם ברכבת למצרים, אך נתקע בקרון מנותק בתל אביב.

כעבור כמה חודשים, פרסמה לאה גולדברג ב"דבר-לילדים" קומיקס מאויר על ידי אריה נבון על: "אֶלְעָזָר הַמְפֻזָּר, הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר": היא מתארת בו את הגיבור נכנס לים עם בגדים, וקופץ קפיצת ראש מן הים לשפת הים.

במקרה אחר הוא רוצה לנסוע באוטובוס, מניח את המזוודה על גג האוטובוס יחד עם עוד מטעני נוסעים, אך מתיישב בתחנה וקורא ספר. המזוודה נוסעת לכפר, והוא נשאר על הספסל בתחנה.

הגרסה השנייה של העיבוד של לאה גולדברג למְפֻזָּר של מרשק יצאה לאור כספר בשנת 1943. השינוי הבולט שהיא ערכה נקשר להמרה של מקום מגורי הגיבור: את "הֹר הָהָר" היא שינתה ל"כפר אז"ר". ייתכן שבעקבות הקומיקס על "אֶלְעָזָר הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", החליטה לאה גולדברג לשנות את שם היצירה ל"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר". כאן הגיבור רוצה לנסוע מכפר אז"ר באוטובוס לתחנת הרכבת בתל אביב ומשם ברכבת למצרים. גם בגרסה זו מצוין במפורש שהיצירה נכתבה על-פי מרשק. את האיורים ציירה לאה גרונדיג.

 

בשנת 1959 מתרגם בן-ציון תומר את שירי מרשק לעברית במהדורה שאיוריה נעשו על ידי יוסף בס. הגיבור גר ברחוב כוזר, יעד נסיעתו לא צוין, אך הוא נתקע בקרון מנותק בתל אביב.

 

מרשק ש. (1959). "הנה מה מפוזר" שירי פלאים ואגדות ת"א: מסדה. עברית בן-ציון תומר, ציר: יוסף בס.

בגרסה השלישית של לאה גולדברג, שיצאה לאור בשנת 1968 היא מרחיבה את היצירה ואף מאיירת אותה, וזו הגרסה המוכרת והנמכרת. כאשר חזרה לאה גולדברג לעדכן ולשכתב את היצירה היה זה אחרי מלחמת ששת הימים. לא רק שאי אפשר היה לנסוע ברכבת למצרים כמו ב-1943, אלא גם שמצרים הייתה אז מדינת אויב. לכן היא החליפה את "מצרים" בירושלים.

בתקופה זו הייתה כבר גולדברג חולה במחלה ממארת ויתכן שהשמטת שמו של מרשק לא נעשתה על דעתה. אך ייתכן גם שבגלל השינויים מרחיקי הלכת שערכה לאה גולדברג ובגלל עיצוב דמות של מפוזר שונה, הושמט שמו.

ביצירה של מרשק ניתן לראות ביקורת סמויה ונוקבת על המשטר והחיים בברית המועצות. הסמל של הקרון המנותק יכול לייצג את האמן-האינטלקטואל וגם את החברה הסובייטית. לעומתו, עוסקת גולדברג במבנה הנפשי של האדם, ואצלה הניתוק הוא מצב קיומי.

אֶת סוֹפוֹ אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ,
אֶת קִצּוֹ אֵין אִישׁ מַכִּיר
כַּנִּרְאֶה הוּא עוֹד נוֹסֵעַ
וְנִשְׁאַר בְּזוֹ הָעִיר
בֹּּקֶר, עֶרֶב צָהֳרַים – 
רְחוֹקָה יְרוּשָׁלַיִם.

 

"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", איירה: נטלי וקסמן שנקר. עם עובד, 2011

 

https://www.youtube.com/watch?v=_LHaxFceZDE

סרטון אנימציה רוסי לסיפור "הַמְפֻזָּר" של מרשק, 1975

 

למאמר המלא של ד"ר שמעונה פוגל – המפוזר מכפר אז"ר – למוסקבה? למצרים? או לירושלים? – לברור מהותו של המפוזר ביצירה "המפוזר מכפר אז"ר" במקור ובתרגום.

 

 

כתבות נוספות:

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

 

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 




כשאחד העם עבר לגור ברחוב אחד העם

הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של אחד העם בביתו שברחוב: אחד העם, תל אביב

רחוב אחד העם בתל-אביב, גלויה מתוך אוסף ארכיון העיר פתח תקווה.

גלו עוד על התנועה הציונית: תמונות נדירות של אישים וכינוסים של התנועה, סיפורים מאחורי התנועה הציונית, מערכי שיעור למורים ועוד

 

זוועות מלחמת העולם הראשונה, הרדיפות שהביאה על העם היהודי, המחלות והעייפות שפקדו אותו בשנותיו האחרונות, המיאוס מניהול סניף ויסוצקי בלונדון, ההתרגשות לנוכח הצהרת בלפור ובעיקר אותו חלום ישן-נושן: להעביר את שנותיו האחרונות בארץ ישראל, הם ששכנעו את אשר צבי גינצברג – הידוע בכינויו 'אחד העם' – לעלות ארצה בערוב ימיו.

משפרחה לה השמועה, הפכה השאלה איפה ייקבע הוגה זרם הציונות הרוחנית את ביתו החדש לנושא השעה. על פניו הייתה ירושלים הבחירה המתבקשת. האין זאת העיר בה הבטיח שנים קודם לכן לחבר את "ספרו הגדול על היהדות"? מהר מאוד נפסלה העיר הקדושה בגלל החשש שייאלץ להיאבק בה בקנאים ובמתריסים על כל צעד ושעל.

ומה עם חיפה? מדוע שלא יעבור אל עיר העתיד (כפי שהגדירה הרצל, יריבו הגדול). בחיפה התגוררו בתו וחתנו של אחד העם, שמואל ולאה פבזנר, שהיו ממייסדי שכונת "הדר הכרמל" ומראשי היישוב העברי שם, והם בנו להם בית גדול ומרווח שם. אולם גם חיפה נדחתה לבסוף – בעיקר בגלל ריחוקה ממרכז הארץ. קרוב כל כך לשנתו השבעים דחה אחד העם את התענוג שבעלייה ובירידה במורדות הר הכרמל.

לבסוף בחר בתל אביב. בשכונה שצמחה בקצב גידול מהיר, התרכזו רבים מידידיו הוותיקים מימי אודסה, ולעת זקנתו ביקש אחד העם להיות מוקף בסביבה האנושית שכה חיבב והוקיר. העיר המתפתחת, שבה התרכזו חיי התרבות העברית המתחדשת נראתה לו, ודאי, המקום המתאים ביותר לקבוע בו את מושבו.

הידיעה על בואו של המנהיג הציוני הנערץ הניעה את פרנסי תל אביב לפעולה. הם מיהרו לשפץ בית על חשבונם ולהעמידו לרשותו. הבית שנבחר היה ביתו של בן ציון מוסינזון, אחד מראשי הגימנסיה "הרצליה". מוסינזון ויתר בשמחה על הבית, מתוך תקווה שאחד העם יוכל להמשיך ולהיות מעורב בהתפתחותה של הגימנסיה, שהייתה חוד החנית של הפעילות החינוכית הציונית, ויקרה במיוחד ללבו של אחד העם. עם בואו של אחד העם להתיישב בביתו החדש בתל אביב, הסכימה המועצה המקומית פה אחד על הסבת שמו של הרחוב ל"רחוב אחד העם".

 

כתבה המבשרת על בואו של אחד העם ארצה, התפרסמה בעיתון 'דאר היום' בתאריך ה-18 בינואר 1922. לכתבה המלאה לחצו

השמש שסביבה תחוג הספרות העברית ממהרת להנמיך ציפיות

"קבוצת סופרים עברים בתל-אביב": אחד העם, ביאליק, רבניצקי ואחרים. התמונה צולמה בשנת 1925 ונתרמה על ידי מרדכי בן הלל הכהן (המופיע בה). לפריט בקטלוג לחצו

 

משעה שהתמקם בעיר ביקש אחד העם להנמיך את ציפיות כולם: לא, אין הוא מתכוון לחזור ולתפוס את מקומו כשמש שסביבה יתקבצו סופרי הארץ –הוא עייף וחולה ומודאג. כל שהוא מבקש לעצמו היא מעט מנוחה ושהות להשלים את מפעלו הספרותי, כמיטב יכולתו, ולשם כך הוא ביקש מהציבור לכבד את בקשתו ולהניח לו לעבוד.

הציבור לא נענה. ההתלהבות מהגעת 'נביא דורנו' הייתה כנראה גדולה מדי. קשה למנות מוסדות או יחידים שלא ניסו למשוך אותו להצטרף לפעילותם, והאיש שביקש לנוח בארץ כמעט ולא מצא בה רגעי מנוחה ומרגוע. בבוקר כתב איגרות לחברים ותומכים, בצהריים ביקר בגימנסיה הרצליה לפטפט עם המורים על כוס תה, בערב ביקר בוועד העיר, בין לבין שרבט רעיונות, הגיב על ענייני השעה בעיתונות, אירח חברים בביתו ואפילו החל ללמוד שפה חדשה, ערבית.

 

עושים לאחד-העם קצת רעש. שיעור היסטוריה או ספרות שמעביר ד"ר רפאל סופרמן בגימנסיה הרצליה ברחוב אחד-העם. תמונה משנת 1924, מתוך אוסף גימנסיה הרצליה. לפריט בקטלוג לחצו

 

עיסוקיו הקדחתניים הסתירו אך בקושי את הדיכאון שאחז בו בשנותיו האחרונות. מילדות היה ידוע כאדם רציני וחמור סבר, אך עתה לא עמד עוד בדרישות העצומות שהציב לעצמו: "הספר הגדול" כבר לא ייכתב, המאמרים החדשים יאחרו להגיע (אם יגיעו כלל) והוא כבר לא יעמוד כבעבר בראש תנועת התחדשות עברית פורצת דרך. דווקא כשנעשה לדמות קונצנזוס ראה לנכון להחריף את התרסותיו. אולם הפעם הופנו חיצי הביקורת בעיקר כלפי עצמו.

וכך, כשנדמה שהיישוב העברי לא מסוגל לשלוט באצבע המורה שלו מלהצביע על אינספור מוסדות, רחובות ובתי ספר ולקרוא להם בשמו של הפובליציסט והוגה הדעות החד פעמי הזה, התכונן אחד העם בשנתו ה-70 אל מותו הקרב, מאוכזב ומריר מכך שרשימת הישגיו הארוכה להפליא עדיין לא משתווה לרשימת ציפיותיו.

 

חגיגות יום ההולדת השבעים לאחד-העם. במרכז התמונה יושב חתן השמחה, מוקף בסופרים מעריצים, ידידים ובני משפחה. התמונה צולמה ב-28 ביולי 1926 בהדר הכרמל (חיפה). לפריט בקטלוג לחצו

 

שנה לאחר מכן, בתאריך כ"ח בטבת תרפ"ז (2.1.1927) הלך לעולמו והותיר את התנועה הציונית כולה עם שאלה אחת דוחקת: כיצד לכבד את זכר האיש שחי כבר בחייו ברחוב על שמו?

 

על אף שגילו שאחד-העם מפטפט לעתים ברוסית בחוצות תל אביב הגיעו אנשי גדוד מגני השפה לחלוק לו כבוד אחרון. כרזה מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג לחצו

מה לא נאמר על האיש עם לכתו?

עם פטירתו התפנו קברניטי היישוב לעסוק בסידורי ההלוויה, הקבורה והזיכרון.

מייד עם פטירתו של אחד העם, בטרם קבורתו, יצר הפסל אברהם מלניקוב מסכת מוות מפניו של המת הדגול.

מסכת המוות של אחד העם, יצר הפסל אברהם מלניקוב. מתוך ארכיון התמונות של הספרייה הלאומית

 

מלניקוב גם התבקש לעצב את המצבה שתוצב על הקבר, בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל אביב, בצורה שתלכוד את גדולתו של האיש. הוא בחר לפסל אובליסק.

 

דגם המצבה שעיצב הפסל אברהם מלניקוב. מתוך ארכיון התמונות של הספרייה הלאומית

 

בצוואתו הוריש אחד העם את כתביו לספרייה הלאומית בירושלים, "אך לפי שיש ביניהם הרבה דברים הנוגעים לאנשים פרטיים ושלא הגיע עוד זמנם להתפרסם", כתב אחד העם בצוואתו, "לכן הנני מתנה מראש, שלא ישתמשו בארכיב הזה לשם פרסום, או איזה שמוש אחר, במשך עשר שנים מיום מותי, בלי רשיון האפוטרופסים הנזכרים למטה".

עשר, עשרים ושלושים שנה אחרי פטירתו עוד המשיכו מכריו, תומכיו וממשיכי דרכו לשבח ולפאר אותו בתור "נביא דורנו", "מורה נבוכי זמננו" וממשיך דרכם של הרמב"ם ומשה רבנו. עד שנות השבעים של המאה הקודמת נלמדו כתביו בבית הספר. למרות ביטול הנוהג החינוכי הזה תהיה זו טעות לקבוע שהעיסוק בחייו וברעיונותיו פחת עם השנים. על העיסוק הערני הזה יעידו הביוגרפיות שנכתבו על האיש, המאמרים והספרים הרבים, הממשיכים להתפרסם גם בימים אלה, אשר מנסים לחשוף את מלוא עוצמתה של השפעתו על המחשבה היהודית הלאומית בתקופה הדרמטית ביותר בתולדותיה.

 

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר גיל וייסבלאי.

 

התנועה הציונית: תמונות, סיפורים, אישים, כרזות ועוד

 




התרגום המחתרתי של "התפסן בשדה השיפון"

"אם אתם באמת רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם-כל, זה איפה נולדתי, ואיך הייתה הילדות המחורבנת שלי, ומה עשו ההורים שלי לפני שהולידו אותי, וכל הזבל הזה מהסוג של 'דיויד קופרפילד', אבל לא מתחשק לי לדבר על זה יותר מדי".

לפני שש שנים בדיוק, ב-27.1.2010, הלך לעולמו ג'יי די סלינג'ר, האיש שאחראי על יצרת המופת "התפסן בשדה השיפון" שמתארת את סיפורו של הנער הולדן קולפילד ומסע ההתבגרות שהוא עובר במהלך מסע של שלושה ימים בניו יורק. הספר המקורי ראה אור בשנת 1951, והפך עם הזמן לאחד הספרים האהובים ביותר בארצות הברית ובעולם כולו. מבוגרים ומתבגרים כאחד הזדהו עם אותו נער מקלל ומורד שמחפש את זהותו.

הכריכה הפשוטה של התרגום לעברית, שמציגה בסך הכל ריבוע צהוב על רקע של כריכה כחולה, כבר הפכה לסוג של קאלט בעיני חובבי הספר בארץ, אך לא כולם יודעים שזוהי למעשה גרסתו השנייה של התרגום לעברית.

כריכת התרגום לעברית של התפסן בשדה-השיפון, הוצאת עם עובד

שני חברים בשם דניאל דורון ואברהם יבין נתקלו בספר (שכבר היה להיט באמריקה) זמן קצר אחרי שיצא לאור בארצות הברית, והחליטו לתרגמו לעברית. הוצאות הספרים הגדולות בישראל לא ממש התלהבו, ועל כן החליטו השניים להוציא את הספר בעצמם. הם חשבו שהם קנו את זכויות ספר (מה שהתברר כלא ממש נכון בדיעבד), ועל דעת עצמם החליטו לשנות את שם הספר המקורי ל"אני, ניו-יורק וכל השאר" שיצא לאור ב-1954. גם בכל הקשור לכריכת הספר הם החליטו קצת להתפרע עם ציור של איך שהם תיארו לעצמם את הגיבור קולפילד עם כובע הציידים, סיגריה ומבט שהיית מצפה לראות באמת מנער בן 16 – הכי הפוך שאפשר רק לתאר מהריבוע הצהוב על הרקע הכחול.

במקום לכתוב את שמותיהם כמתרגמים, הם השתמשו בשם העט "אברהם דניאלי" שמחבר את השמות של שניהם. הגרסה הזו של הספר, דרך אגב, לא ממש הצליחה. בסך הכל הודפסו למהדורה הזו 2,000 עותקים, והציבור הישראלי של אמצע שנות ה-50 לא ממש דרש הוצאה נוספת.

21 שנים אחר כך, אותו אברהם יבין, משמש כעורך של "ספריה לעם'" בהוצאת "עם עובד", ומחליט להוציא את הספר פעם נוספת. אולי הקללות ומרד הנעורים שלא ממש כבשו את הקהל הישראלי בשנות ה-50, יכבשו אותו עכשיו באמצע שנות ה-70. על הדרך הוא מגלה שמי שמכר את הזכויות לספר לו ולחברו לא באמת היה בעל הזכויות, והמו"ל האמריקני בכלל הופתע לשמוע שיצא בעבר תרגום בעברית.

דפי הפתיחה של "היחסן בשדה השיפון" ו"אני, ניו-יורק וכל השאר"יבין גם גילה משהו נוסף: לא רק שלא היו לו זכויות לספר, גם ממש לא הייתה לו הרשות לא לשינוי הכותר ולא לעיצוב החדש לכריכה. את המו"ל האמריקני גם לא עניינה העובדה ש"אני, ניו יורק וכל השאר" יותר קליט ומובן מ"התפסן בשדה השיפון" – ולכן כאשר יצא מחדש הספר ב-1975, הוא כבר נקרא "התפסן בשדה השיפון (תרגום מילולי של הכותר המקורי באנגלית)", והפעם גם שם העט "אברהם דניאלי" הוחלף בשמות המלאים של המתרגמים דניאל דורון ואברהם יבין.

כריכת הספר "אני ניו-יורק וכל השאר", הוצאת דפנה 1954

הכריכה גם כן שונתה. מתברר שסלינג'ר היה פדנט ביותר, ודרש מההוצאות שלא לשים דימויים, צבעים וציורים על העטיפה כדי שלא לגנוב את הפוקוס מהטקסט – וכך נולדה הכריכה הסופר מינמליסטית שגם שמרה על המוטיבים של ספרי "הספרייה לעם" (ריבוע על רקע אחיד). מתברר, שאפילו לזה היה צריך מעצב הכריכה שמעון זנדהאוז (ג'וגול) לקבל אישור.

"בחוזה של סלינג'ר עם הוצאות הספרים היה סעיף שאוסר כל דימוי על עטיפת הספר", סיפר ג'וגול בכנס מיוחד שהתקיים בספרייה הלאומית. "אני בכל זאת עשיתי דימוי וקיבלתי את האישור, אבל הדימוי היה אבסטרקטי. דינן של עטיפות הן להיות אריזה של מוצר לכל דבר ועניין".

הספר, כידוע, היה רב מכר ענק בישראל והוכיח דבר אחד: לפעמים כריכה פשוטה עם כותר פשוט וטקסט מעולה זה כל מה שצריך.

 

סייע בתחקיר: ד"ר גיל וייסבלאי, מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית