44 ספרי בישול התפרסמו השנה בישראל. בתש"ח, שנת הקמת המדינה, התפרסם רק ספר בישול אחד, אבל ספרים שעסקו בצבא ובתורות לחימה היו כמעט מאה. ספרי פרוזה, שירה ועיון, כתבי עת ועיתונים נחשבים למתווכי תרבות מרכזיים ומשמעותיים ולמקור ידע חשוב בהבנת המגמות והתמורות בחברה הישראלית. נושאי הספרים והגיוון הרב שלהם משקפים תהליכים ושינויים שעוברת החברה הישראלית. הדוח המיוחד של הספרייה הלאומית לרגל שנת השבעים למדינה, שמשווה נתונים בין 1948 ל-2017, ממחיש זאת היטב.

למעלה מ-2,000 ספרים ראו אור בתש"ח. באמצעות בחינתם והשוואתם לספרי 2017, הדוח משקף כיצד ממדינה וחברה בהתהוות, שיש בה בליל של שפות, עולים חדשים מכל קצות תבל ואתוס שמקדש את בניית האומה והחברה הישראלית על פני האדם הפרטי ועברו, נוצרה חברה בעלת שפה, תרבות ונרטיב עם מכנה משותף רחב. זה לא היה תהליך אורגני, אלא כזה שהוכוון מלמעלה, בין השאר על ידי הוצאה לאור של עיתונים וספרים מפלגתיים – המו"ל שהוציא את מירב הספרים ב-1948 היה צה"ל על יחידותיו, שהיה אחראי לפרסום 94 כותרים; וגיוס סופרים שיכתבו לילדים ספרות עברית שתסייע להם להזדהות עם הרעיון הציוני – "נקראתם להתייעץ על דרכי השיתוף של הסופר ואיש הרוח בעיצוב דמות האומה בישראל", קרא ב-1949 לסופרים ראש הממשלה דוד בן גוריון.

אולם בחלוף השנים, כשנדמה היה שהושלם תהליך בניית האומה ועיצוב הישראלי החדש, "הצבר", במודל שקבעו מייסדי המדינה, ונוצרה חברה בעלת שפה, תרבות ונרטיב – אז החלו לבוא לידי ביטוי בספרים גם קולותיהם של הפרטים, הקבוצות והקהילות השונות. תהליך דומה עבר גם על ענף המו"לות: ההוצאות לאור, שבעבר השייכו ברובן למוסדות המדינה ולמפלגות, נמצאות כיום ברובן בבעלות פרטית. ההוצאות לאור "אחיאסף" ו"שוקן" הן בין ההוצאות שפעלו כבר בשנת 1948 ועדיין פעילות היום, שתיהן נמצאות בבעלות פרטית והן פרסמו בחלוף השנים מאות ספרים. אולם ישנם מעט מו"לים ששרדו את כל שבעים שנות המדינה – רוב ההוצאות לאור התמזגו, נסגרו והשתנו במשך השנים. מתוך מאות המו"לים המסחריים הפעילים בארץ, כעשרה אחראיים על כמעט 40% מכלל הספרים שפורסמו ב-2017. בנוסף, אפשר לראות כי הייתה אשתקד עלייה בפעילות המו"לים הבינוניים, שעלו מ-15% בשנת 2016 ל-20% בשנת 2017.

אחד השינויים הבולטים המשתקף בספרים הוא מעבר מאומה במלחמה לאומה אזרחית יותר. סוגה ספרותית ייחודית שהייתה קיימת בראשית המדינה היא הספרות הצבאית – זו היוצאת לאור על ידי מערכות הביטחון וכן ספרים העוסקים בצה"ל ובשרותי הביטחון. בשנת 1948 התפרסמו לפחות 94 חוברות הדרכה לתרגול הכוחות והאזרחים. שמות החוברות והספרים מעידים עד כמה המלחמה נכחה בחייהם של כל תושבי המדינה הצעירה והשפיעה עליהם הנה כמה מהספרים שראו אור בסוגה זו: "תרגול קרבי בלהביורים", "ציד טנקים והשמדתם", "תורת הכדור: פרק להכרת תחמושת 303 לתועלת הצלף". בנוסף יצאו לאור ספרים העוסקים במשמעת קרבית, בשאלת הגיוס של בני הישיבות וגם כמה ספרים שעסקו בלחימה בשטחים בנויים. בשנים האחרונות כמעט שאין לסוגה הזאת ביטוי.

עוד התרחקות מהלאומיות ניכרת בירידה הקבועה והמתמשכת בכתיבת ספרים בנושאי חקר תולדות ארץ ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל. עם זאת, עדיין לא מדובר בהתעלמות מוחלטת: למעלה מ-400 ספרים כאלו יצאו בשנת 2017.

השחרור מהצבא משתקף גם בספרי ההדרכה והפנאי, וכמוהו גם המעבר מצנע, סוציאליזם וקולקטיביות לשפע, קפיטליזם ואינדיבידואליות. אם בשנת 2017 יצאו לאור 44 ספרי בישול צבעוניים ומגוונים מאוד, המתכתבים עם תרבות הצריכה וחברת השפע של ימינו (בישול בריא, מהיר, טבעוני וכיו"ב), הרי שבשנת 1948 יצא רק ספר אחד בנושא – "אני מבשלת" של ליליאן קורנפלד. שנה לאחר מכן, לנוכח המצב הכלכלי הקשה שרר בארץ, הוציאה קורנפלד את הספר "מה אבשל ממנות צנע". רק בשנה שחלפה יצאו לאור 52 ספרים להעצמה אישית ומימוש עצמי ועוד 60 ספרי יעוץ והדרכה בנושאי הורות, זוגיות, משפחה ועוד, כשבתש"ח כלל לא יצאו ספרי הדרכה, ייעוץ ועזרה עצמית. גם טיולי הפנאי הפכו גלובליים: 46 מדריכי טיולים יצאו ב-2017, רק 5 מהם על ישראל.

המהפכה הפמיניסטית משתקפת גם היא בנתונים. ב-1948 רק 13% מספרי הפרוזה נכתבו על ידי נשים, ואילו ב-2017 השיעור עלה ל-42%. מספר כותבות הפרוזה משקף חלק מהשינויים שחלו בישראל, כמו בחברה המערבית המודרנית בכלל, ואת ההכרה והנִראוּת שנשים זוכות לה כיום בתרבות ובספרות הישראלית, לאחר שנים רבות שבהן נשים לא זכו לתמיכה המאפשרת עשייה ויצירה ספרותית.

העברית ממשיכה לשלוט בספרים בישראל: כ-90% מהספרים שיצאו לאור אז והיום הם בעברית. גם בתש"ח היתה האנגלית השפה השנייה, לא בשל העולים, אלא משום שרוב הפרסומים הממשלתיים היו של שלטונות המנדט הבריטי. אולם בשנת 1948 השפה השלישית הייתה יידיש (פי ארבעה מערבית או מרוסית), ואילו כיום התמונה מעט שונה: הפרסומים בשפה הערבית מהווים כ-3% מכלל הפרסומים שיצאו בשנת 2017.

שינוי ניכר ניתן לראות בהוצאתם לאור של סוגות הפרוזה, השירה והמחזאות, וכן גם בנושא ספרות המקור לעומת הספרות המתורגמת לעברית. אם כיום כמעט שלא יוצאים לאור מחזות תיאטרון (11 ספרים מסוגה זו יצאו ב-2017, שהם 0.1% מכלל הספרים), הרי שבתש"ח מדובר היה בשיעור משמעותי מהפעילות הספרותית – 17 מחזות מקוריים יצאו לאור בשנת הקמת המדינה ועוד 49 מחזות מתורגמים – ובסה"כ היוותה סוגת המחזאות למעלה מ-3% מכלל הספרים. בתש"ח שיעור המחזות מתוך הספרות היפה היה 28%, ואילו ב-2017 הוא צנח ל-1%. לעומת המחזות שהיו פופולריים מאוד בראשית המדינה, סוגת השירה הייתה מצומצמת יותר – רק 31 ספרי שירה יצאו בתש"ח, לעומת 387 ב-2017.

"על ידי ניתוח נכון של דפוסי ההוצאה לאור, אנחנו מצליחים להתחקות אחר דפוסים שונים בתרבות הישראלית", אומר מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג. "השפעתם הרבה של האינטרנט והטלוויזיה כמעצבי זהות ותרבות, הפיכתה של ישראל ממדינה בצנע לחברת שפע, מחירי הספרים – כל אלו הם כר נרחב למחקר, ללימוד ולעניין רב שניתן למצוא בדוח המיוחד".

לדוח המלא

תודה רבה לנחום זיטר, מנהל תחום ייעוץ והדרכה, ולד"ר נעה פינק, ספרנית ייעוץ והדרכה 

כתבות נוספות:

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

שירות התרבות: כשצה"ל היה "בית הספר הגדול ביותר בישראל"

הספרים העבריים הכי "הכי" בספרייה

שנת 1949. בזמן הדיונים בכנסת על הפיכת צה"ל לצבא קבע, ביטל דוד בן-גוריון את טיעוני המתנגדים למעשה וקבע "שעל צבאנו, על צה"ל, להיות בית היוצר של אומה חלוצית, לוחמת ויוצרת, זקופת גו, עטורת גבורה ואמונת חזון". החזון של בן-גוריון אולי נשמע אוטופי יותר ממעשי, אך כבר בשנה הקודמת עמל צבא ההגנה לישראל להפוך למה שכינה ראש הממשלה הראשון, "בית הספר הגדול ביותר בישראל".

ביטוי לשליחות הרמה שהטילה ממשלת ישראל על כתפי הארגון הצעיר, שבעצמו טרם הספיק להתמקצע ולהתמסד לגמרי, אנו מוצאים בעשרות החוברות שהוציא שירות התרבות של צה"ל בשנה הראשונה למדינה – אותה השנה שבה נלחם להרחיב את שטחי המדינה במלחמת העצמאות ולהגן עליהם. מתוך כ-2,000 פרסומים שיצאו לאור במדינת ישראל בתש"ח, פרסמה מחלקת התרבות של צה"ל, שלימים תהיה חיל החינוך, למעלה מ-50 חוברות.

רבים מהפרסומים של מחלקת התרבות נגעו לעניינים פנים-צה"ליים: מורשת קרב, טקס שבועת צה"ל ולוח החייל לשנת תש"ט. בלוח החייל, למשל, קיבצה מחלקת התרבות של צה"ל עבור החייל והחיילת הטריים את כל המידע הבסיסי שהצבא דרש שיכירו. באותה חוברת מצאו החיילים את המנון המדינה, מגילת העצמאות, פקודות צבאיות חשובות, זמני פעילות ותעריפי הדואר הצבאי, מספר היהודים בעולם וכמובן – לוח שנה עברי-לועזי המציין תאריכים חשובים בהיסטוריה היהודית והציונית ("יום יסוד הקרן הקיימת לישראל", למשל).

אל לוח השנה צורף קטע קצר הנקרא "מצב הטבע" לכל חודש וחודש. על חודש אדר למשל נכתב, "גשמים עודם יורדים בו, באדר, ולפעמים בכמות גדולה. יש וברד נופל תכופות ומתערב בגשם".

לא רק הנחיות, פקודות ומורשת קרב הפיצה מחלקת התרבות של צה"ל. כיאה לשמה, טרחה המחלקה גם על הפצת תרבות, ואף עודדה ביטוי יצירתי עצמי במידה שזה התאים למסר הציוני-פטריוטי שעליו הייתה אמונה. את החוברת הראשונה של הבימתון – חומר לחובבי הבמה בפלוגה ובגדוד הוציאה מחלקת התרבות בשנת 1949. "חוברת זו באה לסייע לפעילותם העצמית של חובבי אמנות הבמה ביחידותינו", העידה המערכת.

המלחמה שהסתיימה לא מכבר נוכחת בכל המערכונים, הקטעים הקצרים והשירים בחוברת, וכך גם האובדן והדילמות המוסריות שהביאה המלחמה עימה. המערכון הפותח את הבימתון, מערכון "שני מבטים" של יגאל מוסינזון, נסוב סביב תוצאותיו הטרגיות של מעשה הגניבה מבית ערבי שביצע אחד מחיילי הפלוגה הלוחמת בלוד. מערכונים אחרים עוסקים בזווית אחרת של המלחמה, ומתרכזים בגבורת הלוחמים ובאחווה תחת אש. כך לדוגמא במערכון "המתנה" לשלמה ניצן – כששואל המפקד את פקודיו מי יהיה זה שיזחל וימשוך את עוצמת האש של המארב שהכינו להם כוחות האויב, עונים השלושה (כולל המפקד) יחדיו: "אני". "טוב, נלך שלושתנו", קובע צביקה המפקד.

הרעות והאחווה לא מנעו את צה"ל להתמודד עם מה שמכנה חוברת אחרת, הפחד בקרב. אם נזקק את המסר המרכזי של החוברת, המצורף כבר בפתיחתה, נוכל לקבוע כי צה"ל הצעיר היה מודע היטב לכך ש"הפחד הוא רגש טבעי", שניתן להתגבר עליו. האדם נבדל מהבהמה בכך ש"הוא יכול להפעיל את המחשבה נגד האינסטינקט" הטבעי שלו לפחד.

מוקד מרכזי של חוברות צה"ל לשנת העצמאות הראשונה היא קליטת העלייה ההמונית שהחלה מיד עם קום המדינה. הצורך בשפה משותפת עבור החיילים היה עניין ביטחוני והכרחי ולא רק תרבותי. וכך החל הצבא לעסוק בהוראת עברית לחיילים. לצד חוברות חינוכיות ללימוד עברית וחשבון, פרסמה מחלקת התרבות גם מילון עברי-אידי – גרמני-אנגלי, מילון שימושי קצר עברי-בולגרי, חוברת שמטרתה לסייע לעולה בעברות שמו הגלותי (בחר לך שם עברי!), וחוברת ביידיש שמתורגמת לעברית כ-מכתב לעולה.

חיזוק למסר המכליל של מחלקת התרבות נמצא בחוברת המיועדת לתושביה הוותיקים יותר של הארץ. הסוציולוג המנוח שמואל איזשטט (שמואל נח אייזנשטדט) הוא החתום על החוברת כיצד נקבל פני אחינו הבאים?

"בית הספר הגדול בישראל", כדברי בן-גוריון, עמל להכיר לישראלים החדשים ישראלים חדשים אחרים (ובשנתה הראשונה של המדינה היו כל הישראלים חדשים, לא רק העולים) שהבדלי מרחק ותרבות מפרידים ביניהם. חוברת המוקדשת לקיבוץ הדתי וחוברת אחרת המוקדשת לקבלת שבת הציגו את הפנים המסורתיים יותר בעם ישראל. חוברת נוספת בשם קבוץ גלויות הפיצה את השיר של שאול טשרניחובסקי בעל אותו השם, יחד עם המסר שלו (המופיע בבית הלפני אחרון):

קַצְוֵי-תֵבֵל אִם נָדַדְנוּ, –

לִבּוֹתֵינוּ יַעַרְגוּ לָךְ,

אֶל מוּל הָרֵךְ הִתְאַחַדְנוּ,

יוֹשִׁיט יָדוֹ אָח אֶל אָח.

מוטיב חוזר ונשנה בחוברות אלה הוא הפנייה אל שכלם הישר של הקוראות והקוראים. מה שמכונה בחוברות שוב ושוב כ"ליחד דיבור של הסברה". וכך, החוברת העוסקת בעברות שמות לועזיים נפתחת בהקדמה עשירה בטיעונים דוגמת "שמו של אדם הוא אחד הסמלים החיצוניים, כביכול, המקשרים אותו אל עמו". עם זאת, הצורך בהסברה גובל לפעמים באירוניה. כמענה לטענה כי שמו של אדם הוא הטבור המחבר אותו לשלשלת הדורות של משפחתו, ועל כן לא ראוי לשנותו, מספקת החוברת עובדה היסטורית הקובעת ש"בגולה נמצאו – לפני כ-70–80 שנה – רבבות יהודים ששינו את שמותיהם, כדי להתחמק מהצבא". לא בדיוק טיעון שהיינו מצפים לקרוא בחוברת צה"לית.

כתבות נוספות

כך הפך הילד שניסה לנסר רובה בגיל 10 לממציא העוזי

כשאזרחי ישראל קנו טנקים לצה"ל

המדריך המלא למגויס הטרי – מודל 1953

מ"מה אבשל ממנות צנע" לספרי בישול לטבעונים

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"