מודל 2018 | "בלי שליטה", סיפור מתוך "המדריך לעוזרות הבית" מאת לוסיה ברלין

»»» המוסך – מוסף לספרות • "היא נשכבה על הרצפה ונשמה נשימות יוגה. אל תחשבי, אלוהים, אל תחשבי על המצב שאת נמצאת בו כי אחרת תמותי, מבושה, משבץ."

אביבית בלס ברנס, טופוגרפיה מס' 1, טכניקה מעורבת על נייר, 70X100 ס"מ, 2014

.

בלי שליטה / לוסיה ברלין

מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

.

בלילה האפל והעמוק של הנשמה, חנויות המשקאות והברים כבר סגורים. היא שלחה יד אל מתחת למזרן; בקבוק הוודקה־חצי־ליטר היה ריק. היא יצאה מהמיטה, קמה. היא רעדה כל כך שהתיישבה על הרצפה. היא התנשמה בקצב מוגבר. אם לא תשתה, יתחילו לה התקפי הזיה או פרכוסים.

הטריק הוא להאט את הנשימה ואת הדופק. להישאר רגועים כמה שאפשר עד שמשיגים בקבוק. סוכר. תה עם סוכר, זה מה שנותנים בגמילה. אבל היא רעדה חזק ולא הצליחה לעמוד. היא נשכבה על הרצפה ונשמה נשימות יוגה. אל תחשבי, אלוהים, אל תחשבי על המצב שאת נמצאת בו כי אחרת תמותי, מבושה, משבץ. נשימותיה האטו את קצבן. היא החלה לקרוא כותרות של ספרים על הכוננית. אדוארד אבִּי, צ'ינואה אצ'בּה, שרווד אנדרסון, ג'יין אוסטן, פול אוסטר, אל תדלגי, תתקדמי לאט. כשגמרה לקרוא את כל קיר הספרים מצבה כבר השתפר. היא התרוממה. היא נאחזה בקיר ורעדה כל כך שבקושי הניעה את כפות הרגליים, אבל בסוף הצליחה להגיע למטבח. אין וניל. תמצית לימון. התמצית חרכה את גרונה והיא כבר עמדה להקיא, אבל סגרה את הפה כדי לבלוע הכול שוב. היא הכינה תה, סמיך מרוב דבש, ולגמה אותו לאט בחושך. בשש, בעוד שעתיים, יפתחו את "אַפְּטאוּן ליקֶר סטוֹר" באוקלנד וימכרו לה וודקה. בברקלי היה צריך לחכות עד שבע. אוי, אלוהים, בכלל יש לה כסף? היא זחלה בחזרה לחדרה כדי לבדוק את הארנק שעל השולחן. בנה ניק כנראה לקח לה את הארנק ואת מפתחות המכונית. היא לא יכלה לחפש אותם בחדר של הבנים שלה בלי להעיר אותם.

בצנצנת המטבעות שעל שולחנה היו דולר ושלושים סנט. היא חיפשה בכמה ארנקים בארון, בכיסי המעילים, במגירה במטבח, עד שקיבצה יחדיו את ארבעת הדולרים שהאינדיאני המגעיל ההוא גובה בשביל רבע ליטר בשעה הזאת. כל השיכורים הקשים שילמו לו. למרות שרובם קנו יין מתוק, הוא עובד מהר יותר.

היה רחוק מדי ללכת לשם ברגל. זה ייקח לה שלושת רבעי שעה; היא תצטרך לרוץ הביתה כדי להספיק להגיע לפני שהילדים יתעוררו. היא תספיק? היא בקושי מצליחה ללכת מחדר אחד לשני. רק תתפללי שלא תעבור מכונית משטרה. היא הצטערה שאין לה כלב שהיא יכולה להוציא לטיול. אני יודעת, היא צחקה, אשאל את השכנים אם אני יכולה לקחת בהשאלה את הכלב שלהם. כן, ממש. אף אחד מהשכנים כבר לא דיבר איתה.

היא הצליחה ללכת יציב יותר כשהתרכזה במרצפות שעל המדרכה וספרה אותן אחת־שתיים־שלוש. היא גררה את עצמה לאורך שיחים וגזעי עצים, כאילו טיפסה על הר רק לרוחב. הכבישים שהיתה צריכה לחצות היו מבעיתים, כל כך רחבים, והאורות מהבהבים אדום אדום, צהוב צהוב. פה ושם משאית עיתונים, מונית ריקה. ניידת משטרה נוסעת מהר, בלי אורות. הם לא ראו אותה. זיעה קרה זלגה על גבה, שיניה נקשו בקול בדממת הבוקר החשוך.

היא התנשמה ונתקפה סחרחורת כשהגיעה אל "אפטאון" ברחוב שאטַק. החנות עדיין לא נפתחה. שבעה שחורים, כולם זקנים חוץ מהנער, ישבו בחוץ על המדרכה. האינדיאני ישב אדיש אליהם בתוך החלון ולגם קפה. על המדרכה ישבו שני גברים ושתו יחד בקבוק של סירופ נגד שיעול "נַייקיל". את הרעל הזה אפשר לקנות כל הלילה.

זקן שהם קראו לו צ'אמפּ חייך אליה. "תגידי, גיברת, את חולה? כואב לך בשיער?" היא הנהנה. ככה מרגישים, את השיער, את גלגלי העיניים, את העצמות. "הנה," אמר צ'אמפ, "בואי תאכלי קצת." הוא אכל קרקרים מלוחים והעביר לה שניים. "חייבים לאכול משהו." "היי, צ'אמפ, תן לי גם כמה," אמר הנער.

הם נתנו לה לגשת לדלפק ראשונה. היא ביקשה וודקה ושפכה את ערימת המטבעות על הדלפק.

"יש כאן בדיוק," היא אמרה.

הוא חייך. "תספרי בשבילי."

"באמת. עזוב," אמר הנער בזמן שהיא ספרה את המטבעות בידיים רועדות בעוצמה. היא הכניסה את הבקבוק לתיק וכשלה לעבר הדלת. בחוץ היא נאחזה בעמוד של טלפון ציבורי ופחדה לחצות את הכביש.

צ'אמפ שתה מבקבוק ה"נַייט טְרֵיין" שקנה.

"את יותר מדי גיברת כדי לשתות ברחוב?" היא טלטלה את ראשה. "אני פוחדת להפיל את הבקבוק."

"הנה," הוא אמר. "תפתחי את הפה. את חייבת משהו כי אחרת בחיים לא תגיעי הביתה." הוא מזג יין אל תוך פיה. היין, חמים, עבר בכל גופה. "תודה," היא אמרה.

היא חצתה במהירות את הכביש, קרטעה במגושם ברחובות לעבר ביתה, תשעים, תשעים ואחת, ספרה את המרצפות. עדיין היה חשוך לגמרי כשהגיעה לדלת.

המאבק לנשום. בלי להדליק את האור היא מזגה קצת מיץ חמוציות לכוס ושליש מהבקבוק. היא התיישבה ליד השולחן ולגמה את המשקה לאט, ההקלה שבאלכוהול הזורם בכל גופה. היא בכתה, בהקלה מכך שלא מתה. היא מזגה עוד שליש מהבקבוק וקצת מיץ, הניחה את ראשה על השולחן בין לגימה ללגימה.

כשגמרה את המשקה היא הרגישה טוב יותר, ואז הלכה לחדר הכביסה והפעילה מכונה. היא לקחה את הבקבוק איתה ועברה איתו לחדר האמבטיה. היא התקלחה והסתרקה, לבשה בגדים נקיים. עוד עשר דקות. היא בדקה שהדלת נעולה, התיישבה על האסלה וגמרה את הוודקה. הלגימות האחרונות לא רק הבריאו אותה אלא גם שיכרו אותה קצת.

היא העבירה את הכביסה מהמכונה למייבש. כשערבבה תרכיז קפוא של מיץ תפוזים, ג'ואל נכנס למטבח ושפשף עיניים. "אין גרביים, אין חולצה."

"היי, חמוד. תאכל קצת קורנפלקס. הבגדים שלך יתייבשו בזמן שתאכל ארוחת בוקר ותתקלח." היא מזגה לו קצת מיץ, ועוד כוס לניקולס, שעמד שותק בכניסה.

"מה זה, איך הצלחת להשיג בקבוק?" הוא עקף אותה ושפך לעצמו קצת קורנפלקס. שלוש־עשרה. הוא היה גבוה ממנה.

"אני יכולה לקבל את הארנק ואת המפתחות שלי?" היא שאלה.

"את יכולה לקבל את הארנק. אני אתן לך את המפתחות כשאדע שאת בסדר."

"אני בסדר. מחר אני חוזרת לעבודה."

"את כבר לא יכולה להפסיק בלי בית חולים, אמא."

"אני אהיה בסדר. בבקשה אל תדאג. יש לי יום שלם להבריא." היא חזרה לבדוק את הבגדים במייבש.

"החולצות יבשות," היא אמרה לג'ואל. "הגרביים צריכים עוד עשר דקות."

"יותר מדי. אני אגרוב אותם רטובים."

בניה לקחו את הספרים ואת הילקוטים, נתנו לה נשיקה ויצאו מהדלת. היא עמדה ליד החלון וראתה אותם הולכים ברחוב עד תחנת האוטובוס. היא חיכתה עד שהאוטובוס אסף אותם ויצא לדרכו בשדֵרת טלגרף. ואז היא יצאה, לחנות המשקאות שבפינה. היא כבר היתה פתוחה.

.

 לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית", אסיה הוצאה לאור. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

 

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: שתי רשימות מאת דליה רביקוביץ

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

יום הולדת שמח, מר וגברת עממי

מחבר ומלחינת השיר ה"עממי" היום יום הולדת התגלו בקלסר תעריפי ביטוח כללי. ומיהי אסתר שהייתה הנמענת המקורית שלו?

יום הולדת לתמי, אוספי ביתמונה

פעמים שתצלום, גלויה דהויה, חפץ נושן או אפילו ציון מספר מדף קטלוגי עלום, עשויים לפתוח צוהר אל סיפור (או שמא סיפורי) חיים מעניינים שנטמנו תחתיהם בחלוף השנים.

קלסר ירוק זעיר ועליו הכיתוב "מגדל-בנין: תעריפי ביטוח כללי" הוא פריט סתמי לכאורה, לא כשבין "מגדל-בנין" וה"התעריפים" שבו משורבבת מדבקה לבנה רחבה ועליה כיתוב בדיו אדומה: "קיצורים – אז"ע". המדבקה העידה שהקלסר שינה פניו ומעתה הפך לקטלוג המאגד בתוכו רשימת מצאי של אוסף מאיר נוי לזמר העברי. "אז"ע" הם ראשי התיבות של המילים "אוסף זמר עברי", ו"קיצורים" היא מילת הקוד לרשימת הסיגנטורות (ציוני מספר מדף) של פריטים המשתייכים לאוסף זה.

מאיר נוי, יוצר האוסף, העניק לכל אחד מפריטי האוסף שיצר סיגנטורה ייחודית משלו. יש ששם משפחת מלחין או מחבר הפריט ישמש כציון הפריט, יש שמילות הכותר הראשי יתקבצו לראשי תיבות משונים, ויש שמילה אחת או אחרת – הזויה ככל שתהיה – תהפוך לשורה ברשימת המצאי המגוונת המסודרת בסדר אלפביתי.

 

קטלוג "קיצורים" אוסף מאיר נוי לזמר העברי

 

לאוסף כולו נלווית כרטסת ייחודית שכוללת אלפי כרטיסים המעניקים מידע ביחס לשירים שמופיעים באוסף. בכל כרטיס מופיעה אתחלתא של מילות השיר הפותחות, אתחלתא מוזיקלית בתווים, שם המלחין, המחבר, הערות נלוות והפנייה אל ציון מספר המדף בקלסר "הקיצורים".

אוסף מאיר נוי סיפק (ועדיין מספק) עבודה לעובדי מחלקת המוזיקה. זכורה לטובה עובדת מחלקת המוזיקה שטיפלה במסירות בקליטת וקיטלוג האוסף – הספרנית דריה ישראלי ז"ל.

כחלק מסידור וקיטלוג שיטתי של האוסף, עברתי בשנים האחרונות על פריטים מתוכו, פריט אחר פריט בסדר אלפביתי. לאחרונה, כשנתקלתי בפריט "עשרה שירים לילדי הגן" שהופיע ברשימת המצאי באות ק' – "קרפ", נזכרתי במעומם בפריטים נוספים שטיפלתי בהם לפני מספר שנים שנשאו את הסיגנטורה "גלבוע, ו." ושהכילו בתוכם שירים זהים לאלו שהופיעו בפריט הנוכחי. את אחד מהם זכרתי במיוחד "היום יום הולדת" שמו.

כן. שיר הילדים "היום יום הולדת". זה המוכר, זה שמילותיו משתנות פעם בפעם בהתאם לשמו או שמה של חוגג/ת יום ההולדת. נזכרתי ב"גילוי" המפתיע שמצאתי שעה שנתקלתי בשם מלא של גברת (שם פרטי ושם משפחה) ואדון (שם פרטי ושם משפחה), שחור על גבי לבן, האחראים ליצירתו של השיר "העממי" הזה.

 

כרטיס השיר "היום יום הולדת"

 

את השיר "היום יום הולדת" כתב הסופר והמתרגם בן-ציון רסקין (1930-1890). רסקין שהיה סופר יידי והתפרסם גם בשם העט שלו "פעטער בן-ציון" (דוד בן-ציון), כתב את השיר "היום יום הולדת" ליום ההולדת החמישי של בתו אסתר. ואכן בגרסת השיר המקורית מופיע הנוסח "היום יום הולדת לאסתר". זמן קצר לאחר שכתב את השיר טבע רסקין באורח טרגי בחוף ימה של תל-אביב והוא בן 40.

השיר "היום יום הולדת" הופיע ככל הנראה בדפוס – מילים ומנגינה, בראשית שנות הארבעים. בספרייה הלאומית מצויים שני פרסומים "שישה שירים לילדי הגן" ו"עשרה שירים לילדי הגן" שכתבה ורדה קרפ ובתוכם נכלל השיר "היום יום הולדת".

 

תווי השיר "היום יום הולדת"

 

ואז נתעוררה שאלה; מי היא גברת "ורדה גלבוע" ששמה מופיע בפרסומים מוקדמים יותר בשם "ורדה קרפ" ומדוע מעטים הם היודעים שהשיר הנפוץ הזה מיוחס לה?

בדברי הפתיחה לקובץ "עשרה שירים לילדי הגן" (שנכתבו בשנת 1942) כותב/ת אלמוני/ת החתום/ה בשם "ד"ר פ.ג.": "ורדה קרפ שבה נתמזגו המוזיקאית והגננת כאחד מגישה לנו מנגינות שביסודן מונחת ההבנה המלאה בתפיסתם המוזיקלית של הילדים, ועל כן קלות מנגינותיה ואוזן הילד קולטת אותן במהרה…".

בקובץ מאוחר יותר משנת 1977 "זר שירי ילדים", מופיעה הגב' קרפ כ"ורדה גלבוע" ובדברי המבוא לקובץ שכתבו עורכי הספר הנרי קלאוזנר וסמי צור נכתב: "ורדה גלבוע היא מורה ותיקה לריתמיקה בגני-ילדים. רבים משיריה מושרים בפי ילדים ובניהם השיר הידוע ביותר – 'היום יום הולדת'". עוד נכתב שם כי: "שנים רבות ורדה גלבוע יחד עם בעלה יעקב, שרטט תווים ותיק המושך גם בעט, משתפים פעולה ביצירת שירים חדשים, היא בלחנים והוא בתמלילים… לאחרונה הצטרף לצוות גם בנם אליעזר, יוצר תמונות פירניר וגרפיקאי, והוא משלים את דפי השיר באיוריו".

 

"10 שירים לילדי הגן" (1950) ו"זר שירי ילדים" (1977)

 

לפני מספר שבועות נתקבלה פנייה מצד מחלקת התרבות בספרייה הלאומית בבקשה ליטול חלק בסדרת מפגשים מיוחדת לשבוע הספר שכותרתה "מה הסיפור?". הנושא שבחרתי לעסוק בו היה "מי אתה מר עממי?" ובמהלכו עסקתי בשאלת הגדרת המונח "שיר-עם" תוך התייחסות לשלושה שירים ישראליים קנונים שהפכו זה מכבר ל"עממיים".

דמותה העלומה של הגברת קרפ-גלבוע נותרה חידתית בעיניי והמשיכה לעורר את סקרנותי. חשבתי שנכון יהיה להקדיש חלק מהמפגש לשיר "היום יום הולדת". חשוב היה לי להביא לידיעת הציבור כי "לכל שיר יש מחבר ומלחין", ולהציג את דמותו/ה של יוצר/ת השיר. התחלתי לגשש אחר מידע שיאיר במקצת את דמותה של הגב' קרפ-גלבוע. השם "יעקב גלבוע" שהופיע בקובץ "זר שירי ילדים" התקשר במחשבתי לשמו של מלחין ישראלי נודע. תחילה חשבתי שמדובר ביעקב גלבוע המלחין המוכר, אולם מבדיקה שערכתי הסקתי שמדובר בשני אנשים שונים שלמרבה הפלא חלקו שם ותחום עיסוק משותף.

החלטתי אפוא לנסות את מזלי ברחבי המרשתת הווירטואלית וכמעט שלא מצאתי דבר. אלא שאז נתקלתי בתצלום מצבתה של הגב' קרפ-גלבוע שעליה נכתב: "נוחי בשלום נעימה / אף תו שלך לא ישכח / לעד יחגגו כל שנה / את היום יום הולדת שלך". באופן אירוני, התו אמנם "לא נשכח", אך "הנעימה"-המלחינה, נותרה עזובה ושכוחה.

 

מצבתה של ורדה קרפ-גלבוע בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב

 

המשכתי לחפש, להצליב נתונים ושמות. לבסוף הגעתי אל הבלוג המעניין הבא: "לעת מצוא: גלויות ישנות, תצלומים מצואים, וכל מיני רסיסי חיים של אחרים". מפה לשם למדתי שורדה קרפ-גלבוע נולדה בעיירה סקרנביץ שבפולין, שהייתה בתו של צלם מקצועי, וששתיים מאחיותיה נספו בשואה והונצחו בידי ורדה אחותם במסגרת "דפי-עד" שמילאה. בעדכון שהוסיפה כותבת הבלוג שנתיים לאחר הפרסום הראשוני, זיהתה הכותבת את "רוזה קרפ" כ"ורדה גלבוע" – מלחינת השיר "היום יום הולדת". ניסיתי ליצור קשר עם כותבת הבלוג ללא הצלחה.

 

משפחת קרפ: ההורים ליפמן ובלומה ושש בנותיהם

 

תגובה שהופיעה בתחתית העמוד הובילה אותי אל בן אחיינה של ורדה גלבוע – דוד, ובהמשך לבנה של גלבוע – האמן אליעזר גלבוע. מאליעזר למדתי על הוריו; על אביו משרטט התווים והמוזיקאי; על משפחת אמו – משפחת קרפ המוכשרת שכמה מבניה ובנותיה ניחנו בכישורים אמנותיים שונים; על הסב ליפמן קרפ הצלם, הפסל והכליזמר; ועל שש בנותיו (רבקה הצלמת, אסתר הציירת, שייבע וחנה שעסקו אף הן בצילום ונספו בשואה, פנינה, ורוזה הקטנה); על ורדה הנערה בת השש-עשרה שעלתה ארצה בגפה לאחר מות אביה; על נגינתה בכינור עוד בילדותה בביתה בסקרנביץ; על פעילותיה בגני ילדים ; על השירים שכתבה ובמיוחד על השיר "היום יום הולדת".

 

ורדה קרפ ואביה ליפמן קרפ. תמונה שהתפרסמה וזכתה בפרסים

 

ורדה קרפ-גלבוע

 

"מנין הגיע אל אמך הטקסט שכתב רסקין?", שאלתי, "האם היה קשר ביניהם?". אליעזר לא ידע להשיב, רק אמר: "אמא הייתה שמחה לשמוע את השיחה הזו. חרה לה מאוד שלא זיהו אותה כמי שהלחינה את השיר הנפוץ הזה. חשוב היה לי להנציח את העובדה הזו וזו הסיבה שעיצבתי את המצבה שלה כפי שעיצבתי אותה עם תווי השיר ועם הטקסט שכתבתי".

"עמדתי להוסיף משהו כמו 'בפעם הבאה שאתם שרים 'היום יום הולדת תחשבו עליה'", סיכמה יעל הבלוגרית, "אבל למה שתעשו דבר כזה? זה ממש מדכא. אתם לא רוצים לחשוב על השואה ביום הולדת של מישהו. אז, כן, אל תעשו את זה. פשוט תדעו שהיא הלחינה את השיר".

 

 

תודה לאליעזר גלבוע ודוד אלון על עזרתם 

 

כתבות נוספות

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

 

 




ירושלים של קניוק

כך בא לעולם "סבון", הרומן הגנוז של יורם קניוק שראה אור אחרי מותו, ומתאר את ירושלים של אחרי מלחמת השחרור

"יוסף גרץ חזר מהמלחמה ובא ללמוד באוניברסיטה בירושלים. בסוף שנת ארבעים ושמונה החל ללמוד כימיה, ועתה היה בראשית שנת הלימודים השנייה. הוא התגלגל מחדר לחדר, מעליית גג לחדר כביסה עלוב ומצחין, ועדיין לא מצא דיור של ממש." כך נפתח סבון הרומן הגנוז של יורם קניוק, שראה אור לאחרונה, רומן המתרחש בירושלים בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים של המאה העשרים.

אחד הדפים מטיוטת הרומן שנמצאו בביתו של קניוק ב-2015

 

בתחילת 2015 התחלתי לעבור על חומרים רבים שכתב הסופר יורם קניוק ואשר נותרו בביתו לאחר מותו. עברתי על חומרים שמצאתי במגירות, על ערימות של דפים שהונחו בארון הבגדים ועל ארגזי קרטון ששכבו שנים במרפסת הקטנה או בפינת החדר. היו שם מכתבים מתקופות שונות, הזמנות לתערוכות, תעודות בית ספר, פנקסים עם הערות, סקיצות של רישומים, רשימות טלפונים, שברי צעצועים ומהדקים וכמות עצומה, מאות רבות, של דפים מאורכים, לעתים כמעט שקופים, מודפסים במכונת כתיבה בעברית או באנגלית, עם הערות בכתב יד על גביהם. ניסיתי לשייך את הדפים האלה ליצירות שונות שקניוק פרסם בחייו, לאתר שמות של גיבורים, מרחבים ואירועים בולטים.
מכל הדפים המיותמים זיהיתי כמות נכבדה של עמודים שהיה להם קשר זה לזה – הם חַלקו אותן דמויות, יוסף ואבי, איה ורותי, וניתן היה לזהות את המרחב הירושלמי המשותף ואת הזמן. אלה היו מקבצי עמודים שונים, חלקם באנגלית וחלקם בעברית, חלקם מודפסים, חלקם בכתב יד, גרסאות שונות של סיפור אחד.

דף מטיוטת הרומן באנגלית שנמצא בבית של קניוק ב-2015

 

דף מטיוטת הרומן בעברית שנמצאו בביתו של קניוק ב-2015

כולם כמו ניסו להצטרף ולחסות בצילו של דף השער של הספר שמצאתי – סבון: רומן בשני חלקים. לאחר מיון נוסף היו בידי כ-60 עמודים באנגלית שהיוו את פתיחת היצירה, כ-200 עמודים של גרסה אחת בעברית וכ-200 עמודים נוספים של גרסה שנייה בעברית. מאות העמודים שעמדו לרשותי אפשרו לי להבין היטב את הנרטיב, את הדמויות ואת ההתרחשויות, אבל היה הכרח לשלב בין הגרסאות, לבצע פעולות עריכה, להעביר טקסטים ממקום למקום, ולבנות את הספר כמו פאזל של חלקים, קטנים וגדולים, כפולים וגם חסרים.

דף ראשון מהטיוטה העברית לרומן שנמצא בביתו של קניוק ב-2015

 

סבון הוא הרומן השני שכתב קניוק. הוא כתב את היצירה בין השנים 1959 ל-1964 ומסיבה כלשהי נטש את כתב היד.

קניוק נולד בתל אביב ב-1930. בגיל 17 הצטרף לפלמ"ח והשתתף בקרבות מלחמת השחרור. הוא נפצע, ולאחר שהחלים הצטרף כמלח לספינות אשר הביאו ניצולי שואה מאירופה לישראל. החוויות של קניוק מתקופת המלחמה – הקרבות, החברים שנפצעו ונהרגו, והמפגש עם ניצולי השואה, הותירו חותם עמוק באישיותו וביצירתו.

לאחר המלחמה למד קניוק ציור בבצלאל עם מרדכי ארדון, שהיה בין האמנים הידועים ביותר באותה תקופה ובשנת 1951 נסע לצרפת כדי להמשיך את לימודיו. הוא בילה שנה בפריז ולאחר מכן נסע לניו יורק ונשאר שם כמעט עשור, שבמהלכו המשיך לצייר והיה מעורב בסצנת הג'ז והקולנוע בניו יורק של התקופה. בשנת 1958 נישא בשנית, למירנדה בקר, וחזר עם משפחתו לישראל בראשית שנות השישים. סבון נכתב בקו התפר שבין ניו יורק לישראל, בתקופת ראשית יצירתו. את הרומן החל לכתוב בארצות הברית ובשפה האנגלית. עם שובו לארץ, קניוק המשיך לכתוב את סבון, והפעם בעברית, אך לא השלים או פרסם אותו. במקביל כתב את ספרו הידוע חימו מלך ירושלים, אשר ראה אור בשנת 1965.

הרומן סבון נכתב עשר שנים לאחר ההתרחשות שהוא מתאר, עשר שנים שבהן קניוק לא היה בישראל. עם זאת, הרקע לרומן ועלילתו קרובים לקניוק. באותה תקופה של אחרי המלחמה, גם הוא, כמו גיבורו יוסף, עלה לירושלים כדי ללמוד בבצלאל, ושהה בעיר עד 1951.

היצירה סבון משכילה לתאר אווירה מיוחדת שהתהוותה בירושלים באותה תקופה, אווירה שקניוק הכיר היטב. היצירה מתארת את הבלבול שעטף את הצעירים אשר בנערותם התגייסו למאמץ הלאומי ואז מצאו עצמם אבודים. לכאורה, אירועי מלחמת 1948 והשואה הם בגדר עבר רחוק וחתום עבור הדמויות הפועלות, אשר עסוקות בחיזורים, בישיבות בבתי הקפה, ובהליכה לקולנוע, אבל למעשה הם מבצבצים כל רגע בין הסדרים ופורעים את הנורמליות. כך נוצר שילוב בלתי אפשרי בין זיכרונות וטראומת המלחמה והשואה לבין החיים הנורמליים כביכול בירושלים של אחרי המלחמה.

אולם, לא רק תיאור ירושלים היא מציאות מוכרת לקניוק ברומן, אלא גם המרחב האינטימי שבו מתגורר יוסף: קניוק התגורר בבית טליתא קומי ששכן ברחוב המלך ג'ורג' במרכז ירושלים ופעל כבית יתומות לנערות נוצריות החל משנות השישים של המאה ה-19. לאחר מלחמת השחרור שוכנו במבנה ארגונים שונים, סטודיו לאמנות ועורכי דין, ובשנת 1980 נהרס המבנה וכאות זיכרון נשארה החזית כפסל סביבתי.

 

טליתא קומי. תמונה מתוך ויקיפדיה

 

חזית טליתא קומי היום. תמונה מתוך ויקיפדיה

 

"מבנהו היה מפליא ממש: מוארך, חלונותיו השתלחו החוצה מעוגלים ומהוקצעים למשעי ויצרו בקרקעיתם, הנמוכה מכל שאר רצפות החדר, קובות עגולות, שבסוף כל אחת מהן היתה קבועה שמשה שצלב ברזל ריבע אותה ואשר נפתחה אל תוך ענפי העץ העבות." כך מתואר בסבון החדר בעל החלונות המעוגלים, הקימורים והמדרגה – שיוסף נכנס אליו כמעט באקראי ובוחר לגור בו.

חדרו של קניוק בבית טליתא קומי, צילם ראובן מילון, 1952
חדרו של קניוק בבית טליתא קומי, צילם ראובן מילון, 1952

כשהיה צריך להחליט על כריכה לספר, היה ברור לי שנכון להציב את החדר של קניוק במרכז. העברתי להוצאה את הצילום של ראובן מילון, שלמד בבצלאל באותה תקופה שלמד קניוק ושצילם את החדר כשביקר אותו בבית טליתא קומי, ועל בסיס התמונה הישנה, יצרה טלי יאלונצקי את החדר של יוסף.

"סבון" עטיפת הספר. הציור שעל הכריכה: טלי יאלונצקי על פי צילום של ראובן מילון של חדרו של יורם קניוק בירושלים בשנות החמישים. מעצבת הכריכה: דנה ציביאק. משכל, 2018

סבון מאפשר לנו להכיר פנים אחרות ביצירתו של קניוק. הוא בין האוצרות שנמצאו בביתו של קניוק, בארגזים שנותרו לאחר מותו, והוא מאפשר לנו להכיר את רישומיו המעניינים, החושפים בפנינו לא רק תמונה היסטורית וביוגרפית מרתקת, אלא הצצה נדירה לסדנתו של האמן.

תודה לצלם ראובן מילון על הרשות להשתמש בצילומיו בכתבה

לצילומים של ראובן מילון בספריית אוניברסיטת הרוורד

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

מעשה בציירת: לאה גולדברג

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות

מלכת האקספרסיוניזם שוב מהלכת ברחובות ירושלים: אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

 

 

 

צריך לצלצל פעמיים

מדוע לכל הרוחות צריך לצלצל פעמיים? הסיפור מאחורי השיר של וילנסקי, אלתרמן ושושנה דמארי

היום, כמעט שמונים שנה אחרי שנכתב, סביר להניח שאם תשמעו את המילים "צריך לצלצל פעמיים",  משהו יצלצל לכם מוכר. הפזמון "צריך לצלצל פעמיים" נכתב על ידי המשורר נתן אלתרמן והמלחין משה וילנסקי. למעשה מדובר בשיר על אהבה נכזבת כשהדוברת, האישה הנאהבת, מחכה לאהובה שיקיש בדלת, או במקרה זה – יצלצל בפעמון – והיא תפגוש בו.

הנקישה על הדלת בתל-אביב של סוף שנות השלושים הפכה לצלצול פעמון כאשר צפיפות הדיור הביאה לכך שבדירה אחת יגורו שני דיירים ויותר, כשהאחד היה הדייר הראשי אליו צלצלו פעם אחת ושני צלצולים בעבור דייר המשנה. על פי רוב הופיע כיתוב בסמוך לפעמון "למשפחה… צריך לצלצל פעמיים".

במקור נכתב השיר לתיאטרון הסאטירי "כל הרוחות" לתוכנית "כוסות רוח" בשנת 1939. תיאטרון "כל הרוחות" היה תיאטרון קטן שפעל בשלהי שנות השלושים בתל-אביב.

מתוך כרזה של תיאטרון "כל הרוחות" השמורה באוסף הכרזות בספרייה

"צריך לצלצל פעמיים" נכתב עבור הזמרת ברונקה זלצמן. השיר זכה לפרסומו עשרים שנה מאוחר יותר (בשנת 1959) על ידי שושנה דמארי בעיבוד התזמורתי העשיר של משה וילנסקי.

 

כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1965, הקליטה יונה עטרי את השיר, הפעם עם שינויים בטקסט שהכניס משה וילנסקי.

תווי השיר "צריך לצלצל פעמיים" משנת 1939 מתוך ארכיון משה וילנסקי

 

בתי השיר מתארים את תל-אביב, את הים, ובגרסה המקורית שכתב אלתרמן מופיעה הכתובת "הגליל מס' 2". על פי מחקרו של דן לאור שכתב את הביוגרפיה של נתן אלתרמן, אלתרמן ואשתו רחל מרכוס התגוררו ברחוב הגליל מס' 9 שהפך בהמשך לרחוב מאפו. על פי רשימה שכתב גדעון עפרת ייתכן שאלתרמן גר ברחוב הגליל מס' 2. הרחוב כולו שימש למגורי סופרים, משוררים, ציירים ועוד.

בביצוע של יונה עטרי היא שרה "אמרתי כתובתי היא עדיין / כקודם תיגש לפעמים / צריך לצלצל פעמיים / קומה ראשונה מימין" במקום "אמרתי תבוא בין ערביים / אותי לטיול להזמין / כתובתי הגליל מספר שתיים / קומה ראשונה מימין". בכתב היד של משה וילנסקי שמצוי במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מופיעות טיוטות נוספות של השיר שכוללות שינויים נוספים שערך בטקסט.

 

מילות השיר עם תיקונים של וילנסקי

 

 

מדוע שינה וילנסקי את הטקסט? לדעתי וילנסקי רצה להפוך את השיר לשיר קלאסי אוניברסלי על אהבה נכזבת שאיננו קשור בהכרח לתל-אביב של שנות השלושים. וילנסקי, שלמד מוזיקה אצל יצחק אדל עוד בוורשה והיה חשוף למוזיקה הפופולרית הפולנית, ניסה להעתיק את וורשה לתל-אביב. שושנה דמארי, שהייתה מזוהה עם וילנסקי ועם יצירתו, היא זו שהביאה מעט מן המזרחיות בקולה ובהגיית העברית שלה (בחית ועין) להפיכת היצירות לישראליות יותר.

השיר נכתב בשנת 1939 שנה לאחר הוצאת ספרו של אלתרמן "כוכבים בחוץ" ושנה לפני שהופיע ספרו "שמחת עניים". בפתח מלחמת העולם השנייה ולאור הגעת פליטים מאירופה ומארצות אחרות לפלשתינה שעדיין נמצאת תחת המנדט הבריטי, בוחר אלתרמן לכתוב שיר בנושא אהבה נכזבת שאולי מייצג גם את הביוגרפיה האישית שלו. בעקבות פרסום הספר "כוכבים בחוץ" פגש את אהובתו  – צילה בינדר – שחייתה איתו לצד אשתו החוקית רחל מרכוס.

אלתרמן ווילנסקי ראו בכתיבת פזמונים דרך להתפרנס ולא את פסגת אמנותם. דווקא הפזמונים הם אלו ששרדו וחיים עד היום.

 

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

הוֹ, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי פַּעַם,
רֹאשִׁי הַסְּחַרְחַר הַמְתֻלְתָּל.
הָיָה לַיָּמִים אֵיזֶה טַעַם
כָּזֶה שֶׁל תַּפּוּחַ עִם טַל.

אָמַרְתִּי: "כְּתָבְתִּי הִיא עֲדַיִן
כְּקֹדֶם, תִּגַּשׁ לִפְעָמִים.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם
קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין…"

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,
וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם
וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
לָבוֹא וְלוֹמַר: "עֶרֶב טוֹב,
נִכְנַסְתִּי אֵלַיִךְ בֵּינְתַיִם
כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב."

וְכָךְ, עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ עֶרֶב,
שָׁטְפוּ מִדְרָכוֹת רוֹעֲשׁוֹת.
דְּבָרֶיךָ הִכּוּנִי כַּחֶרֶב,
דְּבָרֶיךָ עִנּוּנִי כַּשּׁוֹט.

שָׁתַקְתִּי, דָּבָר לֹא יָדַעְתִּי,
יָדַעְתִּי, רַק לֹא, לֹא נָכוֹן.
נִפְרַדְנוּ… לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי
בַּפֶּתַח צִלְצוּל פַּעֲמוֹן –

לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ,
קָפָאתִי בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר.
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ לִבְרֹחַ?
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ, אֱמֹר!

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם…

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה
שֵׁנִית פֹּה בָּרְחוֹב לַעֲבֹר,
תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ
תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר.

תָּבוֹא, כָּךְ פָּשׁוּט כְּמוֹ נַעַר,
דָּבָר לֹא צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ.
הֶסְבֵּר לֹא נָחוּץ וְלֹא צַעַר,
סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ.

 

כתבות נוספות:

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

"אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין"