מיוחד | לכבוד שבוע הספר, מפגשים מוזרים ומרגשים בין סופרות וסופרים לקוראים

»»» המוסך – מוסף לספרות • שבוע הספר הוא חגיגה של מפגש בין סופרים לבין קוראים – מפגש שהוא לעיתים מפתיע, לטוב ולרע. כמה סופרות, סופרים, קוראות וקוראים שיתפו אותנו בחוויותיהם

מורן שוב, "הים העתיק", אקריליק וחיתוך בספר תולדות אירופה, מתוך סדרת טופוגרפיות בספרים ומחברות, נוישטאד, גרמניה, יולי 2011

.

הסופרת דורית רביניאן בפגישה עם קוראת־אחות

לפני כמה שנים, ביריד שבוע הספר בכיכר רבין, מבעד לעיניה של חיילת בת תשע־עשרה, שנדלקו פתאום והזדהרו, נוכחתי בהבדל בין ספרות שנכתבת בידי נשים ובין ספרות מעשה ידי גברים. אילנית היה שמה של אותה חיילת. היא רכשה עותק של סמטת השקדיות בעומריג'אן וביקשה שאקדיש לה אותו. היא סיפרה בהתרגשות שקראה את גדר חיה, וגם את החתונות שלנו, ואחרי שהצטלמנו, גם חיבקה אותי ונישקה ואפילו ליטפה אם אני זוכרת נכון. ראיתי שבאמצעות ההזדהות עם הספרים נעשיתי חברה שלה, אבל היא קירבה אותי אפילו יותר כשאמרה שאין לה אחיות, רק שני אחים, ושבעת הקריאה חשה שיש לה אחות סודית בעולם. כאחיות גם נפרדנו, ורגע לפני כן היא שאלה, "אולי את יודעת איפה אוכל למצוא את החדש של דויד גרוסמן?"

הפניתי אותה לדוכן "הקיבוץ המאוחד" הסמוך לזה של "עם עובד". וגם אמרתי שגרוסמן עצמו נמצא שם, ויוכל גם הוא להעניק לה הקדשה אישית. עם האור שנדלק לבחורה הזאת בעיניים אפשר היה לוותר על שני זרקורים שרק הלהיטו את האוויר הלח שעמד על היריד בתל אביב. ההתרגשות שאחזה בה הייתה שונה לחלוטין ממה שנשב ממנה אליי. היא הזדקפה והתכוננה ונדרכה, ואני לא מגזימה, ראיתי אותה מתרחקת על בהונותיה כמעט כמו לקראת מפגש עם אהוב.

כשעיתונאים שבים וממחזרים את השאלה המייגעת על ריבוי הנשים הכותבות בעשורים האחרונים, אני משיבה להם את התשובה המשומשת על הקול הנשי שהושתק במשך שנות דור, ובזמננו מתבטא ביתר פרץ שבא על מנת לאזן את ההעדר, למלא בתוכן את השתיקה הארוכה כל כך. אני חושבת שאילנית – או נכון יותר: שפת הגוף שלה – ניסחה את זה טוב ממני.

 

***

 

הקורא עמיעד מלצר בפגישה מרגשת עם הסופר מאיר שלו

ליבי הלם בחוזקה כשראיתי את המודעה המבשרת על הרצאה שיישא הסופר מאיר שלו בבית הקפה "תמול שלשום". כמה חודשים קודם לכן, במוצב הצפוני ברכס עלי טאהר, כמעט מתנו (גם) משעמום. בין קלטת שחוקה עד דק של ליאונרד כהן לסבבי ויסט אינסופיים, היה לנו עיסוק נוסף: הקראתי בקול את הרומן עשו, מתחילתו ועד סופו, פרק אחר פרק, באוזני החבר'ה מהצוות – לוחמים בשלהי שירותם הצבאי, אי שם בתחילת שנות התשעים בלבנון. הכרתי כל פסיק, כל אות, כל שם מוזר בספר המופלא, ובתום ההרצאה ניגשתי לסופר, נרגש, וסיפרתי לו כיצד הדהדו מילותיו בעומק לבנון. "ובשל החוויה הזו", סיכמתי, "אני מרגיש כלפיך 575."* אחרי שעזרתי לו להיזכר במה מדובר, הוא צחק בחום. "אני חושב," תגובתו הייתה נדיבה, "שאתה מכיר את הספר יותר טוב ממני."

.
* ברומן עשו מסופר על שני אחים המתקשרים ביניהם בגימטריה. אחרי ריב דרמטי שבגינו לא דיברו חודשים רבים, הם מתפייסים כשאחד אומר לשני "575" – בגימטריה: "אנשים אחים אנחנו".

 

***

 

המשוררת עדי קיסר פגשה קוראת עם הצעה חמודה

היו לי הרבה מפגשים מעניינים עם קוראים, אבל אני זוכרת שפעם אחת באירוע שירה כלשהו מישהי אמרה לי שהיא ואחותה מאוד אוהבות את השירה שלי ואותי, ושהן סיכמו ביניהן שאני נורא מתאימה לאח שלהן, ואם אפשר להזמין אותי לארוחת שישי משפחתית שלהן כדי שאכיר אותו, אם אני רוצה. הופתעתי מההצעה המקורית ואמרתי להן שזו מחמאה גדולה עבורי, אבל יצאתי באותה תקופה עם מישהו. זה היה נורא מתוק מצידן, לא צפוי, מרחיב לב וגם מצחיק.

 

***

 

הבלוגר ירין כץ ("קורא בספרים") פגש סופרים נחמדים יותר ופחות

במסגרת העבודה שלי על "קורא בספרים" יצא לי לשוחח עם לא מעט סופרים, משוררות, עורכים, מתרגמות ואנשי ונשות ספר ואף התיידדתי עם חלקם; נעה ידלין, למשל, היא אחת הסופרות הכי נחמדות (וגם מרואיינת מושלמת, כי כל משפט שלה קצבי, משעשע ומנוסח בקפידה), והיו לי שיחות מעניינות גם עם מאיה ערד, שהם סמיט, הילה להב, טל ניצן ועוד רבים ורבות. אבל יש סופר אחד שהאינטראקציה איתו הייתה חשובה לי במיוחד, למרות שבמהותה היא הייתה די סתמית: כשפתחתי את האתר חיפשתי סופרים שיענו על השאלון הספרותי שלי. ניסיתי לפנות לסופרים בפייסבוק ובמייל – רובם לא ענו לי, חלקם סירבו בנימוס (או לא כל כך בנימוס). נדמה לי שמייסד "אינדיבוק" רון דהן, שגם היה אחד הראשונים שהתייחסו לאתר ברצינות, המליץ לי לנסות לפנות לסופר עמיחי שלו, וכך עשיתי. עמיחי ענה מיד, בשמחה ובלי שום תנאים או בקשות. אחרי שפרסמתי את השאלון איתו, היה לי כבר הרבה יותר קל לשכנע סופרים אחרים לענות, כי הוא כאילו נתן חותמת מאשרת לכך שאני ראוי. מאז אני מודה לו בכל הזדמנות שיש לי, ומשתדל בעצמי להיות נחמד ואדיב לאנשים, ולסייע להם אם אני יכול. אז אנצל גם את הבמה הזאת כדי להודות לו שוב, ולהמליץ לכולם להיות קצת יותר עמיחי שלֵוִים.

 

***

 

הקוראת ליאורה הררי עמדי בפגישה מביכה עם הסופר דויד גרוסמן

הייתי נערה צעירה ונלהבת. הלכתי עם חברות לשבוע הספר בירושלים בגן הפעמון. עברנו בין הדוכנים והחווינו דעות על הספרים.

נתקלתי בספר חיוך הגדי ואמרתי: "זה ספר לא קריא. לא נהניתי בכלל."
ואז הרמתי עיניים מהספר וראיתי את דוד גרוסמן מסתכל עליי.
"אני לא מאמינה," אמרתי.
"אז מה אני אגיד?" אמר גרוסמן.

(מיותר לציין שמאז קראתי רבים מספריו של גרוסמן, נשאבתי אליהם, בכיתי בהם, אהבתי אותם מאוד.)

 

***

 

הסופרת ענת לב־אדלר פגשה קורא שהוא גם הנשיקה הראשונה

כל מי שניצב בחודש יוני בדוכני שבוע הספר בתל אביב מכיר את ענני הלחות שמפרידים בין אלה שעומדים מאחורי הדוכן לבין המון האדם הצובא עליו (תנו, תנו לנו להגזים קצת, מיטב השיר כזבו, לא?), בעיקר כאשר את מתנודדת עם הפנים אל הצד המערבי, והשמש עדיין שולחת זרועות, מה שיכול אולי לסנוור ולגרום לך לטעות במה שרואות עינייך. אבל הפעם לא אור היקרות של החמה ולא עיני המקולקלות מבעד לזגוגיות המשקפיים הערפיליות הצליחו לאלחש את המציאות ואי אפשר היה לטעות בכך שמי שעמד מולי ונראה, ובכן, כמו דוֹד בן חמישים וחמש שבדיוק סיים יום עבודה בחברת ביטוח, הוא לא אחר מאשר ע' האתלט המנומש וזריז שחרך את מגרש הכדורסל בשיכון הוותיקים ברמת גן, ובפי החברות הטובות שלי מכונה עד היום "הנשיקה הראשונה".

הקול קולו של ע', גם העיניים העייפות מתחת לאניצי הבלונד של הגלח מזכירות משהו, אבל הפריזורה, ובכן, היא השתנתה בדיוק באותה המידה שבה אני התבגרתי בלי שאף אחד ישאל אותי – שכן רק על אחרים אנחנו רואים עד כמה הזדקנו. ובכל זאת, הלב הדהיר פעימה, והפה יבש, ובית הבליעה עלה וירד כאשר הוא חייך אליי ואמר: "אני עוקב אחרייך, נטשה" (ככה הוא קרא לי, וזה אחד משמות החיבה שלי שהכי אהבתי ומאז כמעט אף אחד כבר לא קורא לי ככה, חוץ מסיגל, לפעמים), "ואת ממש עושה חיל," וביקש שאחתום על העותק של כותבת ומוחקת אהבה שהתכוון לקנות לפרק ב' שלו, כך הספיק לספר לי בדקות שבהן שוחחנו ושאחריהן נטלתי עותק מהדוכן ושקדתי על ההקדשה, שבסופו של דבר הייתה ההקדשה הרגילה שכתבתי תמיד, רק עם איזה ויץ ילדותי בקצה (הוא הרי אף פעם לא יֵדע, ויחשוב שהמצאתי את המשפט המתוחכם במיוחד על המקום), וכמעט שאלתי אם לחתום בהטבעה של ליפסטיק אדום, כי מול הנשיקה הראשונה שלך, גם אם עברו כבר יותר משלושים שנה, את תמיד חוזרת להיות ההיא של אז.

 

***

 

הסופרת והקוראת אביגיל קנטרוביץ חירפה את נפשה כדי לפגוש את הסופרת מרגרט אטווד

אוהבות את סיפורה של שפחה? ובכן, הנה סיפור מדע בדיוני אמיתי: למרות שהיא סופרת ותיקה ועטורת פרסים, פעם לא ממש הכירו את מרגרט אטווד בארץ. היו שנים אי שם בפרהיסטוריה (כלומר, לפני נטפליקס והולו) שבהן כשהייתי ממליצה על ספר של אטווד, נניח זה שאז עוד קראו לו "מעשה השפחה", התגובה הנפוצה ביותר הייתה "מי זאת?"

אבל הייתי מאוהבת מאוד ועקשנית מאוד ולא נתתי לממזרים לשבור אותי. ידעתי מי זו מרגרט ומה היא שווה.

בשנת 2010, הרבה לפני שבחלונות הראווה של רנואר היו בובות בגלימות אדומות, אטווד זכתה בפרס דן דוד והגיעה לארץ כדי לקבל אותו. הטקס נערך באוניברסיטת תל אביב. הייתי אז בחודש שמיני, עם יתר לחץ דם שזמן קצר לאחר מכן התגלה כרעלת של ממש, וגרתי בבירת הנגב.

מובן שעשיתי את הדבר ההגיוני ונסעתי ברכבת ובשני אוטובוסים, הקאתי פעמיים בדרך, וחמושה בכל ספריה הגעתי לאוניברסיטת תל אביב כדי לגלות שהאולם מפוצץ. כמה דקות לפני תחילת האירוע התחילו הסדרנים להוציא אנשים לחדר צדדי כדי שיוכלו לצפות בטקס דרך מקרן. לא נסעתי שעתיים וחצי ונשמתי לתוך שקית כל הדרך כדי לשבת מול כל דבר שאינו מרגרט אטווד עצמה, אז מצאתי איזה כיסא זנוח בצד והנחתי עליו את ישבני עם כוונות מוצהרות להתפנות משם רק אם יובא שופל כדי לבצע את ההזזה.

בהפסקה ניגשתי לאטווד עם ערימת הספרים שלי וכשרק כרסי חוצצת בינינו התכוונתי להצהיר על אהבתי הנצחית, הערצתי האינסופית והתפעמותי הכללית ממנה ומכל מה שאי פעם כתבה או תכתוב. בפועל אמרתי משהו כמו "וואו" ויכול להיות שגם "וואו וואו", ואני לא רוצה לצאת בהאשמות שווא אבל ייתכן שהזלתי לה קצת ריר על היד בזמן שחתמה על הספרים בחיוך סלחני.

אין לי מושג מה טיבו המדויק של הנזק הנוירולוגי שהיא חשבה שיש לי, ואני מעדיפה להשאיר את זה עמום. כך או כך, הספרייה שלי מתהדרת מאז בשלושה ספרים חתומים בידי אטווד: מזכרת קטנה מאירוע גדול, ועבור חלק מהמשתתפות – לא לגמרי ברור איזה חלק – גם קצת טראומטי.

 

***

 

הקוראת והמתרגמת דורית שילה בפגישה מדכדכת עם הסופר ז'וז'ה סאראמאגו

כשהייתי נערה הושפעתי מאוד מהספרים של סאראמאגו. ממש. חשבתי שהבשורה על פי ישו ודברי ימי מנזר הן היצירות השלמות ביותר שחוברו (הייתה לי רשימה כזאת שכללה בין השאר את השטן במוסקבה, ספר הדקדוק הפנימי ואלה תולדות) וכשעזבתי לפריס בשנות העשרים לחיי, כל ספרי סאראמאגו בתרגומה המצוין של מרים טבעון נארזו במזוודה. שנה לאחר מכן הוא זכה בפרס נובל לספרות ואני עפתי לרקיע השביעי (בתחילת החיים מתבוננים בפרסים האלה אחרת מאשר באמצע החיים). לכבוד הזכייה יצא סאראמאגו למסע עולמי של פגישות עם קוראים והמפגש בפריז נקבע לסניף מונפרנס של הרשת המפורסמת "פנאק".

בירכתי את מזלי הטוב ואת גורלי ששפר עליי, שעתה אני חיה בפריז, עיר משמעותית ומרכזית, וסופרים גדולים כמו סאראמאגו מגיעים אליה ככה בגאווה לנפנף בפרס הנובל שלהם ולפגוש את קהל קוראיהם. כשהגעתי למונפרנס, מקום רחב ידיים לכל הדעות, התור לפני שולחנו של סאראמאגו כבר היה ארוך מאוד. הגעתי מוקדם אבל אחריי כבר נשרך התור עד בולוואר סן־ז'רמן כמעט. בזמן ההמתנה, נרגשת, החלטתי שלא אבקש ממנו לחתום על ספר בצרפתית: חשבתי שבטח ירגש אותו לראות ספר שלו בשפה רחוקה, מיוחדת – בעברית, ושלפתי את רפסודת האבן שהיה לי בתיק. בינתיים, בתור, נוצר בונדינג יוצא מן הכלל בין הקוראים הממתינים, שפצחו בריב קולני איזה מספריו הוא המוצלח ביותר, והתרגשותי הגיעה לשיאה כשקראתי בקול: "וואו הוא גם קיבל מיליון דולר". ואז הגיע הרגע הגדול – תורי לחלוף על פני השולחן. מאחורי השולחן ישבו משקפיים עבים ומאחוריהם ישב סאראמאגו בכבודו ובעצמו. הגשתי לו את הספר ואמרתי: "ספר שלך, בעברית," וליבי דפק בחוזקה. לא אשכח את המבט שקפא בתוך תחתיות בקבוק העראק שעיטרו את פניו. הוא לא מצמץ, לא נע, שום מחווה. פתחתי את הספר בעמוד הזכויות שיראה שאני לא משקרת והוא אפילו לא השפיל מבט. לקח עט, שרבט את שמו, תאריך, פריז. הוא הזיז את ראשו אל הבא אחרי והושיט אליו את ידו. ליבי נפל לרצפה ולא קם. נשארתי לשבת באולם הגדול, יחד עם כולם, לשיחה המיועדת ולא אשקר – חיוך קל עלה על שפתיי כשמבטו של סאראמאגו קפא בפעם השנייה באותו ערב. זה היה כשבחורצ'יק אחד נעמד על רגליו וכיאה לתושב העיר המהפכנית שאל: "בתור קומוניסט, אשמח לדעת מהי עמדתך לגבי מיליון הדולר המתלווים לפרס, ואם אתה מתכוון לוותר על הכסף. ואם לא, מה תעשה איתו?" היה זה הבחור שעמד בדיוק מאחוריי בתור, עוד לפני שליבי קפא.

ספרו לנו בתגובות על מפגשים מעניינים שהיו לכם עם סופרות , סופרים או קוראים!

.

» שנה שעברה בשבוע הספר במוסך: מורדות או לא להיות: 13 גיבורות ספרותיות מורדות והספרים שבהם תוכלו למצוא אותן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

מסה | אורי הולנדר כותב על נסים אלוני, במלאת עשרים שנה לפטירתו

»»» המוסך – מוסף לספרות • "רק מעטים נגעו ביצירתם בדבר מה מהותי, שהוא בבחינת תמונת מצב מדויקת – מפעימה, מכעיסה, מבהילה – של פן מפניה של החברה."

התצלום מתוך סרטו של דורון ג'רסי, "היה היה מלך – ניסים אלוני בשלוש מערכות, שתי תמונות ביניים ואפילוג"

.

דרישת שלום חמה מבוגומאניה / אורי הולנדר

.

לא רבים מיוצריה של התרבות הישראלית – סופרים, משוררים, מחזאים, מוסיקאים – נגעו בעצב מעצביה החיים של החברה הישראלית. לכאורה, זו קביעה משונה; הרי יוצרים כה רבים דנים בדרכים שונות ולאורך שנים בתחלואי החברה הישראלית, בפניה של המדינה, בצבא, בשואה. ובכל זאת, רק מעטים – ואני מניח שיש שיחלקו עליי – נגעו ביצירתם (ולא בדיבור ה"אמנותי" או היח"צני הנלווה אליה) בדבר מה מהותי, שהוא בבחינת תמונת מצב מדויקת – מפעימה, מכעיסה, מבהילה – של פן מפניה של החברה.

שניים מן היוצרים הבודדים שעשו זאת החלו לפעול בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, ומה שלבש אצלם צורה בשנים ההן עדיין מרחף מעלינו בדמותם של כמה סימני שאלה בולטים. אחד היוצרים האמורים הוא נתן זך, שהמחיש את תקיעותה של ה"ישראליות" במצב לימינלי נצחי, המאיין את הכמיהה לעתיד אחר ולמציאות אחרת, ומצהיר מפורשות כי ההווה הוא המציאות היחידה שבאפשר: "אבן מקיר תזעק – אם עוד לא זעקה./ עיר תפצח בשיר – אם עוד לא שרה […] הנוף מאבד את שמו – אם עוד לא איבד./ אבק הרחוב נהפך שוב לחול נודד./ שְׁטָר של מֵאָה. צבע של דלת./ היות בודד" (מתוך "ליל שרב").

שאלת ההוויה ("היות בודד") בשיר זה ובשירים דומים לו, שאלה שעומדת בסימן עידן כלשהו שבא אל קִצו, נבלעת במועקת האקלים השורה במרחב החדש; מרחב הלימינליות הנצחית. השיר אינו מצהיר על אופק חדש של קיום – ועובדה זו, יותר מכל ויכוח קולני או פולמוס סגנוני (זך, כזכור, קשר עצמו לפולמוסים לא מעטים), היא שהפכה את השירה הזכית ללגיטימית ולפופולרית מהר כל כך. מיותר לציין כי תפיסה זו של המציאות לא שינתה את פניה מאז מחצית המאה הקודמת.

היוצר האחר שאבקש להזכיר בהקשר זה הוא נסים אלוני, שבמובנים רבים נתפס דווקא כנטע זר במרחב הישראלי, וכמי שיצירתו רחוקה למדי מן המקום הישראלי. ואולם הנושאים הגדולים שהעסיקו את אלוני – ה"חוק" והכמיהה ל"ריבון" שהיה ואיננו עוד – נושאים אלה מפעפעים ביוֹרָה הרותחת של החברה הישראלית העכשווית.

לו דרשנו בשלומו של אלוני מבעד לקברו – אלוני, כידוע, אהב טקסים, וציון עשרים שנה למותו הוא טקס חשוב לכל הדעות – סביר להניח שתשובתו הייתה דומה לזו של אחד הנפוליונים מן המחזה נפוליון – חי או מת: "טוב. מת." משנפטרנו מדברי הנימוסין מחויבי המציאות, נוכל כעת לתהות על פשר אותן מילים מוזרות – חוק, ריבון – ולהיעזר בחוק שטבע אלוני עצמו, כשתרגם את שייקספיר בהשראת שפמו. כל המבקש "להבין" את אלוני (אכן, שאיפה משונה) אמור לגבש לו דעה מסוימת, גם אם מהוססת – ובעצם, רצוי שתהיה כזאת – בנוגע לשתיהן.

***

עולמו של יוצר גדול מתאפיין לא פעם בסגירוּת הרמטית; הגיונו הוא היגיון פנימי וקיומו אינו זקוק להצדקות חיצוניות. נראה שהדבר נכון שבעתיים במקרה של נסים אלוני, שיְקומו המיוחד – הלשוני והוויזואלי – משתתק, מתחיה ומתפרץ מתוקף סיבותיו שלו. כל הקביעות הרגעיות והפסיקות המוחלטות שהוא משלח אל חללי התודעה הבימתית הן חלק מחוקיות טבעית בלתי מעורערת – אך מקורה אף פעם לא ברור. האם הלשון בת החורין של דמויותיו היא שיצרה את החוקיות הזאת? האם מעידים העושר, הססגוניות והווירטואוזיות הלשונית על השתחררות רגעית מעולהּ של חוקיות נסתרת וכפויה, המתקיימת מחוץ למחזה? ושמא תפקידה של חוקיות זו להוליך את שחקניה וצופיה בדרך הפלפול, סוסי הדיקט והבלונים אל אחריתם הדוממת, הגזורה מראש?

הקול הראשון שהשמיעה במתו של אלוני (באכזר מכֹל המלך) היה קול המקבות. אותן מקבות בלתי נראות, המהדהדות את קולות ההרס של העולם הישן, הן ש"בנו במה למלך". וגם למלך זה, שהיה לסימן ההיכר של אלוני, יש ייצוג גלוי – דמות המלך־המוקיון המופיעה כמעט תמיד על במותיו, וייצוג סמוי – ישויות מסתוריות (כמו דולי קוקומאקיס), נציגים ערמומיים־פתטיים של מקור סמכות עלום (דוגמת הנביאים למיניהם) ולא מעט מפקדים ופַקָּחים נוכחים־נפקדים, הפועלים כולם בשליחות ה"ריבון", ה"חוק" חסר הפנים.

מה פירוש ה"חוק" הזה בעולמו של אלוני? ויש שיקדימו וישאלו – האם הסתתר "חוק" כלשהו מתחת לקרנבל המסכות? עם הזמן, לאורך השנים ולרוחב הביקורות, התגבש קורפוס מחקרי ובו מספר קבוע פחות או יותר של תעיות ותהיות הנוגעות לעולמו של אלוני – רובן ככולן התנקזו אל אותו "חוק" עמום במכוון. ביטוייו במרחב הכתוב (האינטרטקסטואליות האופיינית לאלוני) והמשוחק (הפתיחות הסמיוטית של עולם רווי סמלים זה) קנו לאלוני מעריצים אדוקים ושונאים מושבעים, וגם החרידו מרבצם מספר לא מבוטל של דעתנים אמביוולנטיים, הן מתוך עדת המבקרים הן בקרב הקהל. אלוני היה פחות מדי ישראלי, יותר מדי אריסטוקרטי, לפעמים בידורי מדי, לפרקים מתוחכם מדי, סתום מדי, צייקני, ולעיתים ארכני ובזבזני, בעל "הישגים וסייגים" (דן מירון) וכמובן "שרלטן בעל כורחו" (מיכאל הנדלזלץ). יפי התאטרון של אלוני גרם למבוכה רבה יותר מזו שחוללו כאן, למשל, גלגולי ה"ניכור" הברכטייני, אף על פי שגם ביופי הזה היה יסוד מובהק של ניכור. זה היה "ניכור" אינטליגנטי, מלודרמטי, דל בהפרשות ובעינוגי אדון־עבד (אף שגם אלה הופיעו מעת לעת, במינון נמוך בהרבה מזה החנוך לויני), ואולי דווקא בשל עובדה זו יש שמצאוהו משעמם, חסר משמעות ואפילו מעליב. אדם דגול – הוא אדם מת, נאמר בהצוענים של יפו.

סוגיית ה"חוק" ופשרו, הקשורה מניה וביה גם בתפקידו של אלוהים – הריבון האולטימטיבי – במערך הטרגי־קומי־מלודרמטי הכביר של המלכים, הנרצחים, הצוענים והנפוליונים, היא אולי תמצית הישראליות של מחזותיו של אלוני. בראש ובראשונה, משום שיש בה משום התרסה אפשרית נגד אותו מצב לימינלי נצחי, שזך ניסח בבהירות מצמיתה.

אף על פי שהן כבולות בכבלי הגורל, המניע בכוח עצום את ההתרחשויות כולן, נדמה שדמויותיו של אלוני בעלות חירות אינסופית. כמיהתן למעט סדר בכאוס שייכת למפלס ההגשמה העצמית ולא למפלס מטאפיזי. ה"חוק" הוא מלכתחילה מחוץ להצגה, מחוץ להישג ידם של הלוקחים בה חלק. גם אם ידיהן כבולות, וגם אם ינותבו אל הרצח, שפת הנפשות הפועלות אומרת חירות. חירות – דווקא משום שלא קיים בהן רצון להבהרה דיסקורסיבית, כי אם להנהרה חווייתית, שלא תאבד במחוזות סמנטיים ואסתטיים שהיו להפקר.

את החירות המשחקית רבת הרבדים הזאת, הכוללת אינספור "שיקופים" וגם "ניתוחים פלסטיים", שדוק של מועקה אופף אותה תמיד, פירשו רבים כתכונה "פוסט־מודרניסטית" מובהקת של אלוני. לכאורה, אין אמת ואין מקור בעולמו – רק העצמה אינסופית של הקיים וחזרה אובססיבית אליו, חזרה שלא תסתיים לעולם בתיקון. ואולם הדקונסטרוקציה של אלוני אינה מחייבת את הקביעה (האקדמית) הרווחת כי "אין אמת", ובמישור אחר גם לא את הסברה (הביקורתית) הרווחת כי אצל אלוני "אין משמעות" והכול אינו אלא "אחיזת עיניים". אלוני מציג את הדיאלקטיקה בין האמת לבדיה, ומוצא משהו מן "המקור" בשתי המציאויות, שאינן סותרות זו את זו (מי שמתקשה להבין זאת – שינסה לשים ידו על תמלול שיחות אחדות של אלוני עם הצייר יוסל ברגנר או המשורר ישראל הר).

גיבורו הטיפוסי של אלוני ממלא אחר כללים של טקס הטבוע בנפשו, מבלי לפקפק בו או לנסות להבינו. כך גם "גיבוריו" של זך, שאינם מסוגלים לומר אפילו "אני בודד" (בשיר "ליל שרב"), אלא מתנקזים אל הקביעה האימפרסונלית "היות בודד". אצל אלוני, אף שהצו המניע את הגיבור המסוים מונע ממנו לא פעם לפתח קשר בריא עם הזולת, הוא שמאפשר לו ליצור את זהותו הייחודית. בדידותו היא הוכחה לקיומו של פרט בעולם. הוא לא מייחל לְדָבָר. הוא לא ממתין לחשיפת זהותו של הרוצח, גם לא לְווידוי, כי בכל אחד פועם קצת רֶצַח. ואם רצח – אולי גם גאולה. לכן, דווקא מתוך דאייתו באוויר הטרגי, הוא זוכה להבקיע מן המחזה אל החיים, לפרוץ מתוך שרשור מאווייו אל רצון החיים, אל המפלט היחיד המצוי בגבולות ההשגה האנושית.

דברים דומים, עמומים ומוחלטים לא פחות, אפשר לומר גם על "אלוהים" של אלוני. המלך בוניפאציוס ויקטור־פליקס לבית הוהנשאדן הוא "מלך בחסד אלוהים", בהצוענים של יפו נשתלו רמזי עקדה "לכבוד האלוהים", והמקהלה החותמת את אכזר מכֹל המלך מבקשת "לחיות את החיים אשר נתן האלוהים". האלוהות מופיעה בתדירות גבוהה למדי אצל אלוני, גם בצורה ישירה וגם באופן עקיף ומרומז, ואין זו תפאורה לשונית בלבד.

"הכל ערוך ומסודר לקראת כניסה סופית של אלהים", אמר אלוני למשה דור (בספרו של דור, משוררים אינם רצים בלהקות) – מה פירושה של אמירה כזאת? בחשבון אחרון, הספקות באשר לעולמו של אלוני קשורים דווקא ליסוד "חילוניותו" ולא ליסודותיו ה"רליגיוזיים" – אלה ה"רליגיוזיים", כמדומה, ברורים וישירים הרבה יותר, ומשום מה מתפרשים כמעט תמיד כצופן "חילוני" מתוחכם. אבל אין מיתוס בלי אלוהים, והיכן שפועם הלב המיתי יימצאו גם העורקים הרליגיוזיים. אין פירוש הדבר כי אלוני היה יוצר "רליגיוזי" מובהק (הוא הרי הציג את עצמו כבעל "תפיסה חילונית"), אבל אלוהים נוכח ביצירתו באופן שאי אפשר לבטלו מחמת "אקזיסטנציאליות" גרידא – אפילו לא זו של קאמי, שכידוע השפיע עליו מאוד – או שמות הקוד האחרים של הנעלם הגדול.

אצל בקט "גודו" קיים כמילה (כלומר, כמושג שאין לו "מסמן" בימתי ויזואלי), אצל אלוני קיים "בוגו" כצועני המחופש לדוב, או כחלק משמה של ממלכה אבודה ("בוגומאניה"). בשני המקרים האל קיים, וההבדל הוא הבדל של היראוּת – תחפושת של דוב מול תחפושת של אי־הופעה. הלשון של אלוני עוסקת באלוהים; מה שקיים בלשון קיים במחשבה – ומה שקיים במחשבה די בו כדי לספק את דרישת ה"קיום" האנושית. אין פירוש הדבר כי "אלוהים" של אלוני קיים גם מבחינה אונטולוגית – אלוני לא עסק באונטולוגיות, ואין סיבה לייחס לו קביעות מוחלטות על העולם – אך קיומו ודאי בגבול שתוחמות המחשבה והלשון לעולם.

***

מעשה הפרשנות הוא טקס. בראש וראשונה זהו טקס מבדר. עד כדי כך מבדר, שקל לשכוח כי את התפקיד הראשי תמיד מגלם המוות. אדיפוס של אלוני הוא רק סימפטום של יווניוּת; דיוניסוס הוא מלכהּ האמיתי של הטרגדיה. פולחנו פושה בכול – כאז כן היום – פולחן חוסר הזהות. כל דמות היא בעלת פנים רבים ושום פנים. אחד מפניה הוא הרצח. ולא נותר אלא לתהות אם אין זה דיוניסוס עצמו המגלם את כל דמויות המחזה – מציגן בפני קהל ששכח טרגדיה אמיתית מהי, משום שהוא חי את החיים הטרגיים שלאחר "אובדן קסם העולם".

אי אפשר, כמובן, בלי תרבות קלאסית, ואצל אלוני הקלאסיקה אכן ניכרת בכול. הפגם הטרגי. המלך שכבר אינו נושא בעולו של שום ציבור; הוא אבוד כמו כולם, ואולי יותר מכולם – ורק בכך ניכרת עליונותו. גם רוחה של "מקהלה יוונית" עודה קיימת; המונולוגים של אלוני, שבהם דובב השחקן כביכול לעצמו, מופנים גם לקהל הצופים המתבונן במחזה וגם לקהל־רפאים שהיה ואיננו עוד, קהל הזמן המיתי, שהיעדרה של המקהלה הוא ייצוגו החזותי.

אפשר לדון עד כלות במשמעות ה"חוק" – ועדיין, האשליה מובנת רק מתוך חמקמקותו של דיוניסוס, המתגלה בפני הבן הרוצח את אביו ובפני האב הנרצח. שם, במרחב ודאי זה, גם מצוי "אלוהים" של אלוני, ושם גם מסתתרות ה"אמת" וה"חירות" – ממשיות, בלתי נתפסות ובלתי מפוענחות. בבוגומאניה של אלוני, מדינת הריבון הנעלם, חיים כולנו, ב"מצב חירום" תמידי. זו בהחלט סיבה אפשרית לכך שלו נדרוש שוב בשלומו של אלוני – נניח, בעוד שלושים שנה – הוא ישוב ויאמר: "טוב. מת."

 

ספריו האחרונים של אורי הולנדר: "ציידי הפרפרים של מונמרטר" (מסות על ספרות; נהר ספרים, 2016); "המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1955–1966" (מוסד ביאליק, 2017). רשימה פרי עטו על המשורר משה דור, "איקרוס העולם", פורסמה בגיליון מס' 10 של המוסך.

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: ריקי כהן, קריאה מחודשת ב"דבר קטן וטוב" לריימונד קארבר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

ביקורת | על "הסיפור של הילדה האבודה" מאת אלנה פרנטה

»»» המוסך – מוסף לספרות • כנרת רובינשטיין ברשימה על הספר הרביעי בסדרת "הרומאנים הנפוליטניים"

אן בן אור, "אני ישנה ולבי ער 1", שמן על בד, 180X225 ס"מ, 2014

.

החברה האבודה / כנרת רובינשטיין

.

אפתח דווקא בקנקן. על עטיפת הספר הרביעי והאחרון בסדרת הרומאנים הנפוליטניים, הסיפור של הילדה האבודה, מתנוסס תצלום בשחור־לבן של אישה צעירה משורטטת שפתיים המישירה מבט עז ומתריס למצלמה. פניה החפות מחיוך אינן מנסות למצוא חן או לפתות. היא אינה מעורטלת, להפך – היא לבושה חולצה שחורה המכסה אותה כמעט עד צוואר, כף ידה מכסה על חזהּ, ובכל זאת, מבטה החודר חורך בסקס־אפיל הן את עדשת המצלמה הן את עין המתבונן. בעוד עטיפות הספרים האחרים בסדרה התאפיינו בדיוקנאות שהמבט בהם הוסט הצידה, התערפל נוגוֹת או כוסה במסך נוצות או עלים, ישירוּת התצלום (של הצלמת שילה מצנר) בכרך הרביעי מעידה במקרה הזה לא רק על הקנקן, אלא גם על מה שמבעבע בתוכו – כתיבתה הישירה מאוד של פרנטה ב-482 העמודים החותמים את הסדרה.

 

קרבה וקרבת יתר

הישירות בכתיבתה של פרנטה בולטת עד כדי כך שבמהלך הקריאה נוצר הרושם שהסיפור אינו אלא וידויה של חברה קרובה המספרת רק לך ובארבע עיניים את קורותיה הפתלתלים ואת תחושותיה הכמוסות ביותר. כך למשל כשהיא מגוללת, בשבירת כללי פוליטיקלי־קורקט, את רגשות הסלידה שהיא חשה מאלזה בתה המתבגרת (עמ' 424) ואת הדחייה שמעוררת בה אִמה (עמ' 54). פרשת חייה של החברה אכן עסיסית למדי: נטישתה את בנותיה ואת נישואיה הבטוחים אך המשמימים לטובת מאהב חמקמק, מבריק ובוגדני, היחלצותה משכונת עוני אלימה בנפולי והשתלבותה בצמרת התרבות האיטלקית כסופרת מפורסמת ובעלת השפעה. אך אט-אט מתברר שהפרטים עצמם, עסיסיים וצבעוניים ככל שיהיו, חשובים פחות. חשוב יותר האופן המרתק והבלתי רגיל שבו פרנטה מגוללת את הסיפור ובוחרת לספר אותו, והיא עושה זאת על פי רוב בשליטה מצוינת שלא מאפשרת לקוראים להסיח את דעתם מהכתוב.

תשומת הלב בכל זאת מוסחת כאשר אותה ישירות הופכת לטרחנות פטפטנית גדושת פרטים, כתיבה שהיא בעוכריה של פרנטה. לעיתים נדמה שהמספרת, אלנה גרקו, בת בבואתה של הסופרת, מודעת לחולשתה זו. כך עולה משיתופיה התכופים בקשיי כתיבתה ומלבטיה הארס־פואטיים: "אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי הרוח" (עמ' 15).
הכנות ספוגת האירוניה העצמית של המספרת נוטה בכרך הזה להיות מסבירנית מדי, וכמו מערערת בפטפוטיה המיותרים את קיומם של החלקים הנפשיים הלא מודעים שלה והופכת אותה לדמות מודעת ופתורה. דווקא דמותה של לילה "הרעה", המסרבת לכל גאולה, היא המשמרת ברומן את המתח המחשמל שלו. בפרשת אלפונסו, ידיד הילדות שלהן שעובר שינוי מגדרי במהלך הרומן (עמ' 158), פרנטה מפרה בבוטות את אותו כלל בסיסי לכותבים מתחילים המשונן ללא הרף בסדנאות לכתיבה יוצרת – Showing, not telling.

הקרבה שיוצרת ישירות הכתיבה מעוררת אצל הקוראים הזדהות רבה עם סערת רגשותיה של אלנה לנוכח שברונות חייה, והזדהות זו היא כה טוטאלית עד שנמחק כמעט כליל המרחק ההכרחי הנחוץ לניסוח עמדה ביקורתית כלפיה, ונוצר הרושם שכפי שאיננו יכולים לשפוט את חיינו המשתנים ללא הרף, כך גם איננו יכולים להעריך את חייה של המספרת.

 

רעות ארעית

מצבּר הרגשות המניע את ארבעת הרומנים הוא מערכת היחסים הפתלתלה ורוויית הסתירות בין שתי חברות ילדות באיטליה במשך יובל שנים תוססות ולנוכח עולם שתנועות פוליטיות מהפכניות המסתיימות כולן באיזם (פמיניזם, קומוניזם, פאשיזם, נאציזם) מרתכות את יסודותיו ומנסות ללא הרף להלחים אותו מחדש. האחת, אלנה גרקו, זוכה להשכלה ולמגעו הפלאי של שרביט המזל הטוב והופכת לסופרת מוערכת חוצת גבולות. השנייה, לילה, בתו של סנדלר, בעלת אינטליגנציה יוצאת דופן ומלאת כריזמה מכשפת, נותרת כל ימיה לחיות בסמטאות המאובקות של השכונה בנפולי. שם הרומן – "החברה הגאונה", גם הוא משחֵק מחבואים עם החברוּת רבת הפנים והתהפוכות – מי משתי הנשים הכישרוניות הללו היא הגאונה האמיתית? אלנה השקדנית שרכשה את כישוריה ואת השפעתה באופן ממוסד או לילה שנולדה עם מוח מחונן ויכולת הנהגה טבעית? (בסוף הספר פרנטה פותרת לנו את החידה.)

הסיפור של הילדה האבודה מספר את סיפור החברות הנשי כשהשתיים בעשור הרביעי לחייהן. לאחר שנים של נתק נשזר גורלן בשנית והן הופכות להיות שוב שכנות באותו בניין, גרות זו מעל זו. לילה עוזרת לאלנה בגידול הילדים כדי שזו תוכל לממש את הקריירה הספרותית שלה, המחייבת בנסיעות רבות, ואילו אלנה תומכת בעסק המחשבים של לילה ובן זוגה. אך חברותן אינן מתמצה רק ביצירת כר יציב ובטוח לילדיהן, אלא היא מתבטאת גם ברגע איחוד משאבים נדיר – כוח הביטוי ופלטפורמות הפרסום של אלנה מזה, וכריזמה והנגישות למידע של לילה מזה – כדי להילחם בכוחות הרשע הפאשיסטיים והמאפייה הנפוליטנית האכזרית ולקטוף צדק. אלא שהמאבק המשותף למען הצדק מתגלה כרגעי ושברירי, וגלים של זדון אכזרי הרבה יותר נישאים מעליו. נפולי מתגלה בשיא כיעורה בתקופה הפוליטית הסוערת שפרנטה מפליאה לתאר.

באותן שנים יפות של חברוּת נדמה כי השתיים לא רק עוזרות זו לזו במטלות היומיומיות, אלא שהן פיצחו את צופן הכוח הנשי ואת סוד האינטליגנציה הנשית. "הראשים שלנו התנגשו זה בזה, ארוכות – אני חושבת שבפעם האחרונה – והותכו עד שהפכו לאחד" (עמ' 312). אך האחווה הנשית מתגלה כנזילה ורגעית ביותר, והתמיכה הדדית מתנפצת כשהעוינות בין השתיים מתלבה שוב. מקורה של העוינות הזו בנאלי למדי: התחרות הבלתי נגמרת על הצלחה, על יוקרה וגם על ליבו של גבר אחד.

ההוגה הפמיניסטית האפרו-אמריקאית בל הוקס טענה שתחושת ה"אחיוּת" (sisterhood) בין נשים אינה תחושה טבעית, ויצירתה דורשת מחויבות אמיתית ומתמשכת. הוקס עסקה אומנם בשסע המעמדי והגזעי המפריד בין נשים שחורות ללבנות, שהוא שלדבריה אחד הגורמים לדיכוי הנשים השחורות, אולם הטענה שרירה גם בהקשר הנדון, של פער מעמדי וחברתי שנמתח בין שתי החברות הללו, המתקשות להפגין רעוּת לאורך זמן. הן אינן מצליחות, כדברי הוקס, "להיות מאוחדות על ידי אמונות ואינטרסים משותפים, על ידי כבוד והערכה למגוון" ("אחיוּת", עמ' 243),* ועל כן הסולידריות ביניהן מתמוססת והן עסוקות יותר בהתנגחות והכשלות מאשר בניסיון לשלב ידיים.

זהותה של אלנה מתעצבת לפי יחסיה עם אחרים (self in relation, כפי שתיארה זאת הסוציולוגית הפמיניסטית ננסי צ'ודורו), ובעיקר לפי יחסיה עם האחרת – לילה. תחושת העצמי של אלנה נבנית ללא הרף מתוך השוואה הבלתי פוסקת ללילה ולנוכח רגשי הנחיתות שהיא חשה כלפיה. האובססיביות שראשיתה בילדות נמשכת גם כשאלנה היא כבר אישה בשלה ומבוגרת. אפילו בסוף הרומן, כשהפער ביניהן עצום מאי פעם, אלנה מראה שוב שהיצרים התחרותיים המלבים את יצירתה לא התעמעמו במשך השנים ולעת זקנה: בכנות איומה היא מספרת על החשש הקמאי שלה שֶלילה, בעלת האינטליגנציה חסרת הרסן והמטרה, תביס אותה – יצירתה האחת תשאיר שרטת בדפי ההיסטוריה, ואילו ספריה שלה יישכחו מלב (עמ' 469).

 

חצי פמיניסטית

ה'טיימס' הלונדוני כתב על פרנטה שהיא מעין "בלזק הפוגש את ה'סופרנוס' וכותב מחדש את התאוריה הפמיניסטית." הרומן אכן משופע ברעיונות פמיניסטיים, אך במובנים אחרים מנציח הכרך האחרון דעות שמרניות, וייתכן שצדק פייטרו, בעלה לשעבר של אלנה, שהאשים אותה בכך שהיא רק חצי מכל דבר, ובתוך כך רק חצי פמיניסטית (עמ' 399).

בחירתה של אלנה לממש את נשיותה ואת מיניותה ולנטוש את עולמה הצר כרעיה ואם (עמ' 16) לטובת חיים עם מאהב נשוי היא בחירה חריגה ולא קונפורמיסטית גם באקלים ליברלי, בחירה המצביעה על העדפתה למימוש עצמי על פני חובותיה כאם, ולו לזמן מוגבל. לאחר שהרומן עם המאהב בא לקיצו, אלנה בוחרת שלא להמשיך לחיות לצד גבר אלא לגדל באומץ את בנותיה כאם יחידנית, ואינה מוותרת על הדחף שלה לכתוב ולהתפרסם למרות קשיי היום־יום הכרוכים בזה. היא יוצאת למסעי קידום מכירות, נושאת הרצאות, נפגשת עם עורכים ואינה מקריבה את שאיפותיה על מזבח האימהות.

אלא שהיא משלמת מחיר. קרוביה – אמה, חמותה ובעלה – מטיחים בה עלבונות, מאשימים אותה בנטישת בנותיה רכות השנים ומזריקים לוורידיה רגשות אשם. באחת הסצנות היפות בספר אלנה שואלת את בנותיה עם מי הן מעדיפות לחיות. הן עונות לה שהן מעדיפות לחיות עם סבא וסבתא, ותשובה זו, גם בשעה שהיא כותבת את הדברים, מעלה בה תחושת בושה (עמ' 71). היא ממשיכה לשלם את המחיר גם בחלוף השנים, כשבנותיה המתבגרות טוענות כלפיה שהדברים היחידים שחשובים לה הם הכתיבה ולילה (עמ' 424).

התשלום לא מסתכם בזה. סוגיית המחיר שיש לשלם על מימוש העצמאות ניבטת גם – ואולי אף ביתר שאת – במישור העלילתי. וכאן נחשפת שמרנותו של הספר. בתום קריאת הרומן עב הכרס הזה מתעוררים ספקות לגבי בחירתן של שתי הנשים העצמאיות והחזקות הללו לחיות את חייהן כפי רצונן: לילה מאבדת את בנה רינו, שהתמכר להירואין, ובתה הקטנה טינה נעלמת בהיותה בת ארבע. שלוש בנותיה של אלנה בוחרות בבגרותן לעבור לגור עם אביהן. "אנחנו לא עשויות בשביל ילדים," מקניטה לילה את אלנה (עמ' 435). אלנה אמנם הודפת את עקיצתה של לילה ומחשיבה את עצמה לאם מצוינת, אך גם היא מבינה בדיעבד שלבנותיה טוב יותר עם אביהן (עמ' 338).

לפי מהלך העלילה, אם כן, ניכר שהמחיר שהנשים העצמאיות נאלצו לשלם כדי לממש את חייהן במלוא התנופה הוא אובדן הילדים (הבחירה לקרוא לספר הרביעי "הסיפור של הילדה האבודה" ממקדת אותנו באבל הקודר המכרסם בגופה ובנפשה של לילה לאחר אובדן בתה). כך מציבה פרנטה את אותה משוואה ידועה ושמרנית המאלצת נשים לבחור בין ילדים לקריירה, כאשר ברור שבחירה אחת באה על חשבון השנייה, ולפיכך שום בחירה חופשית אינה אפשרית ושום "גם וגם" אינו קיים, ולכן הסיפור של הילדה האבודה אינו רק סיפור של טינה נושנה, אלא בעיקר סיפורן של לילה ושל אלנה, שגם הן במובן מסוים ילדות אבודות.

"באותה פעם שאני ולילה החלטנו לעלות במדרגות החשוכות שהובילו, מדרגה אחר מדרגה, גרם אחר גרם, עד לדלת דירתו של דון אקילה – החלה החברות שלנו…" (החברה הגאונה, עמ' 21). חברותן של שתי הנשים הפציעה בהיותן בנות שש בחדר מדרגות אפלולי. ומהן המדרגות אם לא מטפורה לטיפוס במעלה הסולם החברתי, ולקנאה העזה המתפתחת בין השתיים במעלה הטיפוס? "קנאת סופרים תרבה חוכמה", נאמר בתלמוד, ולאור הקריאה ברומנים אפשר להוסיף: "קנאת סופרים תרבה ספרים", ובמקרה של פרנטה – טוב שכך. חולשותיה הנזכרות לעיל אינן פוגמות בעונג הקריאה הצרוף שהספר הזה מסב.

.

* בל הוקס, "אחיוּת: סולידריות פוליטית בין נשים" (1984), בתרגום דפנה עמית ודלית באום, בתוך ללמוד פמיניזם: מקראה, בעריכת דליה באום ואחרות, הקיבוץ המאוחד, 2006.

 

כנרת רובינשטיין היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. מחברת הרומן "תיבת נוח" (עמדה-רימונים, 2013) וקובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח" (פרדס, 2016). בימים אלו שוקדת על כתיבת רומן חדש.

.

אלנה פרנטה, "הסיפור של הילדה האבודה", הספריה החדשה, 2018. מאיטלקית: אלון אלטרס.

 

.
» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: דורית שילה על "סימנים כחולים" מאת אמילי מואטי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

פרוזה | זמן חתול

»»» המוסך – מוסף לספרות • "נמאס לי מהדירה הזאת. למישהי כמוני אסור לגור בקומה רביעית. ועוד עם ילדה קטנה. מה לעשות, אני צריכה לגור קרוב לאדמה." סיפור מאת עומר ברקמן

נורית גור לביא (קרני), "מטבח, בית", שמן על בד, 65X81 ס"מ, 2011

.

זמן חתול / עומר ברקמן

.

אָטְמָה הסירה את משקפי השמש הוורודים ומצמצה אל מול השמש שבחלון. ביד עתירת קפלים הכניסה אותם אל נרתיק הצד שהיה תלוי על כתפה. היא הצליחה רק בניסיון השלישי. היא נכנסה בצעד מסורבל, ידה תמכה עכשיו בקיר, ונוכחותה מילאה את החדר הריק כמו שרק נוכחות של ילדה בת שנתיים יכולה למלא. שני מזרנים היו שם, במקום ספה, מכוסים ביריעות בד צבעוני, ביניהם שולחן נמוך ועליו קנקן ריק ומאפרה נקייה. אטמה הניחה לקרני השמש ללטף את פניה השחומות ולזרוע בהן צורות של אור. גם אם היא מדי פעם הסתנוורה, אטמה אפילו לא חשבה להרכיב שוב את משקפיה. היא חשבה להמשיך לכיוון המרפסת, וזה באמת מה שעשתה. היה משהו נחוש בתנועתה. ספק־ריצה ספק־מעידה, ידיה פשוטות לפנים, שערה הכהה אסוף בשתי קווצות מעל ראשה כשתי קרניים צעירות.

"תוּלי," קראה אחרי שְׁחור הזנב שנמלט ממנה, מרוגש מהנוכחות האנושית שחזרה לדירה, מעודד את אטמה להשתתף במשחק שזה עתה המציא, משחק חסר כללים שתכליתו הייתה לברוח מהילדה הגמלונית. אפילו הוא ידע, בצורה כזאת או אחרת, שברגע הבא תהיה תכלית המשחק שונה לגמרי.

"אטמה!" קראה אימה, "מה את עושה?"

בזמן שאטמה הקטנה רדפה אחרי החתול במרפסת, פרקה אימה את השקיות אל תוך המקרר והמזווה. רק לאחר מעשה חשבה שאפשר היה להסתפק בהרבה פחות ניילון. היית מצפה שבחנות־טבע… מה יכול להיות יותר לא־טבעי משקיות ניילון?

החתול אכן שינה כעת את המשחק – במבט אדיש הניח לאטמה להתקרב אליו והיא, בתמורה, הניחה עליו את ידה. הייתה זו מחווה ששניהם ידעו לפרש כמעשה של חיבה. מגע הפרווה היה נעים לאטמה, אבל החתול העדיף שידה תהיה ממוקמת קצת יותר לכיוון הזנב. אחרי רגע הוא שב והתרחק בחוסר מנוחה. קשה היה לדעת מה הוא חיפש, אם בכלל חיפש. שְׁחור עיניה של אטמה התלכד בּשְׁחור זנבו. היא עקבה אחר החיה בהשתופפות, ברכיה מקופלות, קצה החיתול מלטף את רצפת המרפסת. בשערה האסוף מעל ראשה, באמות ידיה שנחו על ירכיה החשופות, בקפלי גופה ובעיניה המצומצמות דמתה ללוחמת סומו קטנה.

"אטמה, מה את עושה?" קולה של אימה הגיע לאוזניה אך הקטנה לא הסגירה שום סימן. היא ידעה להשתמש במבטה כדי שלא לאבד את החתול, אך נדרש לה ריכוז לשם כך. לבסוף לכדו אותו עיניה והוא נכנע. שפמו רטט באיזו חדווה.

"אטמה? את רוצה שנוריד עכשיו את החיתול?"

"תוּלי, אוּם," אמרה אטמה בקול חלש. הוא התקרב וחיכך את מצחו בבִרכהּ. אחר כך, מרוב עונג, ממש דחף אותה ואטמה הקטנה התיישבה על ישבנה בטפיחה עמומה, בעיניה מבט סקרני ומופתע.

הטלפון צלצל צליל סדוק ומנוכר, ומהמטבח מיד נשמעה תגובה – משהו נפל על הרצפה. לא קול של שבר, אלא צליל של מעיכה ושל נוזל סמיך שנשפך. אפשר היה לנחש שמשהו התלכלך שם.

"אוח! אני לא מאמינה!"

אטמה לא הראתה התעניינות בכל ההתרחשות הזאת. מבחינתה, גבולות המרפסת היו באותו רגע גבולות העולם. נדמה היה לה שתוכל לבלות שם זמן רב. אולי נכון יותר לומר שהיא לא חשבה על האחר־כך, וכל מושג הזמן, אם בכלל היה שם, פשוט נעלם. החתול, לעומת זאת, שהיה מוכשר ממנה מכמה בחינות, וכבר רגיש מספיק לדרכי העולם, מיהר למטבח אחרי שזיהה ריח של גבינה לבנה על הרצפה הקרה. הוא ידע שזמן זה דבר שנגמר. עכשיו צלצל הטלפון את צלצולו הרביעי. עקשנותו של המכשיר שינתה את דעתה של האם ובאחת החליטה להניח הכול וראשית דבר לענות לשיחה. לעזאזל עם הגבינה. אטמה שמרה על אותה תנוחת ישיבה, גבה זקוף וישר, כמנהג ילדים רכים בשנים. היא שקלה, בדרכה שלה, איך להתייחס להיעלמותו של החתול.

"תולי," התעשתה, בזמן שהטלפון צלצל בשישית.

"רגע!" קראה הבחורה לעבר הטלפון, ומייד סיננה לעבר החתול שחלף ליד רגלה, "שלא תעיז – צ'ילוּם!"

צ'ילום אפילו לא ענה. הוא היה ממוקד במטרה.

"אני באה, רגע…" היא ניסתה להרגיע את הטלפון לפני שיתייאש, "אטמה, איפה את?!"

אטמה, נסתרת מעיני אימה, הנידה בראשה. ידה הבשרנית שוב הוציאה את משקפי השמש מהנרתיק שבינתיים נשר על הרצפה. היא קירבה אותם לחולצתה, ואכן, גם המשקפיים וגם החולצה הבהיקו בוורוד. אטמה התמלאה גאווה על גילוי שגילתה בעצמה. אולי גאווה אינה המילה הנכונה. זה היה מין סוג של שביעות רצון. סקרנותם של ילדים היא רעבה, וכל הוורוד הזה השֹביע את זו של אטמה לזמן מה.

"שלום," קולה המתנשף נשאב אל תוך האפרכסת כמו גרגיר אבק. שערה הבהיר נדבק למצחה המיוזע. "אימא," היא התיישבה ושחררה אנחה. "כן, רק עכשיו חזרנו… לא, איבדתי אותו, או שגנבו אותו או שאני לא יודעת מה. מה? ככה זה. אין לי קארמה לטלפון נייד. הם נעלמים לי תוך שנייה. וגם האלחוטי התקלקל, אז אולי אין לי קארמה לטלפונים בכלל… וגם המעלית עוד פעם התקלקלה. איזה סיוט! הכול מקולקל. מה את חושבת?"

"הלו," אמרה אטמה. המשקפיים נשמטו מכף ידה וממחשבתה. "הלו," היא ניסתה להיעמד, כמעט נפלה שוב על ישבנה, אבל אז התרוממה והתייצבה. לרגע אחד הייתה אטמה הדבר היציב ביותר בעולם.

"נמאס לי מהדירה הזאת. למישהי כמוני אסור לגור בקומה רביעית. ועוד עם ילדה קטנה. מה לעשות, אני צריכה לגור קרוב לאדמה." העיניים שלה היו ירוקות במיוחד, אבל אז היא עצמה אותן.

כשנעמדה, הבחינה אטמה בעכבר הצעצוע של צ'ילום מאחורי עציץ קטן. רק בשביל להוכיח לעצמה את הדבר, עצמה את עיניה ואז שבה ופקחה אותן. העכבר עדיין היה מוטל שם חסר תנועה, עיסת פלסטיק לעוסה, חרוז אפו האדום כמעט תלוש אך סרט הבד שסימל זנב היה דבוק בחוזקה. אטמה חייכה.

"היינו בבית המשפט. לא מסתדר שום דבר… למה? את יודעת למה, כי ויקראם לא יהודי. זאת הסיבה היחידה. את לא יודעת שהמדינה שלנו גזענית? מה אני יכולה לעשות? בטח שאטמה יהודיה, אבל זה לא משנה להם."

בזמן הזה התענג צ'ילום על המרקם הקטיפתי של הגבינה. אף על פי שהעדיף תשעה אחוזים של שומן על פני חמישה, הוא לא היה חתול בררן. למעשה, הוא לא היה שונה מכל חתול אחר – הוא חטף מה שהעולם נתן וברח ממה שהעולם לקח. הוא התנהל כאילו הדברים פועלים בכוחות עצמם. מבחינה חתולית, לָעולם עצמו אין שום כוונה, הוא ניטרלי בדיוק כמו שקיעה, או גשם, או חמישה אחוזי שומן בגבינה שמרוחה על הרצפה.

"אבל התחתנו אחרי שהיא נולדה… ברור שזה לא הגיוני. מה זה קשור? נראה לך שהם חושבים ככה? זה משרד המשפטים. זה רובוטים. אם היה להם היגיון לא היו לוקחים אותם לעבוד שם." האפרכסת נלחצה בין לחיה של הבחורה לבין כתפה, משחררת יד אחת לסלסול חוט הטלפון ויד שנייה ליישור השמלה. "אמרתי משרד הפנים. זה מה שאמרתי. מה פתאום משרד המשפטים? אני יודעת איך אטמה נראית! אני לא אמרתי את זה… מה לעשות?"

אטמה תפסה את עכבר הצעצוע בזנבו וקראה "תולי", אבל כשהחתול לא בא, היא הניחה גם לו להישמט מיָדה והסתכלה סביב. השמש הייתה עכשיו בגבה וחמימות נעימה חדרה את החולצה וזחלה לאורך עמוד השדרה.

"אז זה מה שעשינו – אטמה תבעה אותו שיכיר באבהות שלו. אני לא צוחקת. אני יודעת שהוא מכיר באבהותו… את צודקת, אבל לא אכפת להם אם הוא מכיר בה או לא, הם לא רוצים לשמוע אותו. ברור שזה היה אחרת אם הוא לא היה מהודו, אבל הוא כן. לא אכפת להם איך אטמה נראית. הם רוצים בדיקת רקמות מחורבנת… בטח שאני יכולה לשכוח מכל העניין, רק שלוויקראם בינתיים אין אישור עבודה… שהייה יש, הוא לא לא־חוקי, אבל צריך גם עבודה… ואת יודעת כמה עולה בדיקת רקמות מחורבנת? לא בכיוון בכלל… בערך פי עשר ממה שאמרת. מאיפה לי למה? אני מחליטה על המחיר? זה גֵנִים, זה בדיקה מסובכת… בודקים אותם אחד־אחד…"

גן־עדן. הטוב שבעולמות האפשריים. לשון מחוספסת במרקם לבן. ממרח קר בְלוֹעַ חם. אם יש אלוהים, מבחינתו של צ'ילום, הוא יכול להיות גבינה.

גיהינום. מבפנים ומבחוץ חם כל כך. אטמה תלשה את הצמיד מיָדה. אף על פי שהיד הייתה חלקה מִזיעה, זה הכאיב לה. אחר כך היא הסירה גם את המחרוזת מצווארה. הגיוני או לא־הגיוני, היא עשתה את זה מפני שהיה לה חם. היא רצתה שלא יהיה לה חם. היא רצתה להתפשט עכשיו. היא רצתה עוד מהרוח הזאת שבאה מכיוון מעקה המרפסת. אטמה רצתה הרבה דברים, אבל כוחו של הרצון הוא מוגבל. היא בכתה.

"היינו גם בבית מרקחת וקניתי לך את התרופה הזאת. סירופ… לא, נדמה לי שזה טיפות. פעמיים ביום אולי… בטח שהקשבתי, אל תעצבני! אבל היה לו מבטא. אולי הוא רשם. אני חושבת שבכל זאת את חייבת להתייעץ עם מישהו. לא יודעת, מישהו… אה! את יודעת מה אטמה עשתה? לא תאמיני, הגאונה הקטנה הזאת – היא אמרה סב–תא! בחיי, סב–תא, בדיוק אחרי שאמרת שאני צריכה להתחיל לדאוג שהיא לא מדברת. איך? אחרי שיצאנו מהבית מרקחת אמרתי לה שקנינו תרופה לסבתא ואז היא אמרה את זה – סבתא. ממש. זה כל כך נהדר שהיא מתחילה לדבר, ועוד בעברית, אפילו שוויקראם טוחן לה את המוח בהינדי כל הזמן."

"סאסא," אמרה אטמה בפסקנות ועיניה השחורות נדלקו מחדש, מגרשות משם את הדמעות. היא נפנפה בשתי ידיה כמו שתי כנפיים, כאילו היא יכולה לעוף. כל יד היא זנב של חתול, היא צחקה. יד זנב חתול, זה מצחיק. היא הסתכלה סביב ולא ראתה חתול. זה פגם קצת במצב רוחה.
"אימא, סיפרת לי את זה כבר מיליון פעם." בזווית העין נצנצה מַראָה והיא הבחינה בשני כתמי זיעה שהתפשטו בחולצתה הלבנה. לרגע קל ובלי התראה השאירה את האפרכסת לשוחח עם עצמה, ובתנועה זריזה פשטה את החולצה. אותו משב רוח מהמרפסת נעם לה והיא נותרה כך, חשופה. היא מתחה את צווארה וניסתה דרך המראה לחפש את דמותה של אטמה, אבל זה היה בלתי אפשרי מהמקום שישבה בו. היא חזרה להקשיב לאפרכסת, אבל ביד מלטפת הקשיבה גם לגופה. הכאבים הישנים חזרו לפקוד אותה לאחרונה. "יש לי חלומות נוראיים פתאום," היא קטעה את אימה.

"אוּם," אמרה אטמה והתנחמה בבעל־הזנב שחזר עכשיו, מרוצה ונמרץ, לחכך את פדחתו ברגלה. הוא ליקק את שפתיו ועצר כדי להרטיב את כפתו ולנקות בעזרתה את הפרווה שמעל לעיניו. הייתה שם עוד גבינה. אטמה שוב הרימה את עכבר הצעצוע המרוט וצ'ילום התנער וזינק, ציפורניו לקרב, שיניו למלחמה, דרוך להשלכת העכבר. בעצמו לא היה חושב על משחק מרגש כל כך. אטמה הרימה את ידה והוא נעמד על רגליו האחוריות. לא היה שם מי שיגער בחתול שמתנהג בצורה פרועה כל כך.

"על מלחמות, תאונות דרכים, על השואה… חלמתי שוויקראם נהרג ומביאים לי בעל חדש…" היא עצרה ולא הסגירה את דתו של הבעל החדש. "אנחנו נבוא, אבל אולי רק במוצ"ש? ימי שישי האלה תקועים תמיד באמצע הסוף שבוע. אני חושבת לעשות ביטוח רכב של שומרי שבת. מישהו אמר שזה הרבה יותר זול… לא, לא באמת."

היא שוב הצמידה את האפרכסת לאוזן בכתפה, ובידיים שהתפנו פשפשה בערימת המכתבים שאספה לפני שעלתה לדירה. לא היה שם אף מכתב ממשלתי וזאת הייתה הקלה. את חשבון החשמל היא שמה בצד. היא הזדקפה ובחנה את גבה במראה, שאפה אוויר לאט וניסתה לשחרר את הכאב שהתפשט לאורך עמוד השדרה.

"טוב, יאללה, אני הולכת לראות מה עם אטמה."

אטמה סחור־סחור וצ'ילום מעגלים־מעגלים. גמישותו החתולית אורבת לתנועתה הגמלונית. בסוף תמיד מישהו עושה טעות. צריך רק להיות דרוך וסבלני.

"אנחנו נביא את האוכל הפעם. לא נעים לי שאת טורחת כל פעם. בטח שאת טורחת! כל פעם שאנחנו באים את יומיים לא יוצאת מהמטבח. זה מבאס שאין לך מושג… אולי הוא יכין לנו משהו הודי."

אטמה סחור־סחור וצ'ילום מעגלים־מעגלים. ידה הקטנה מתנופפת באוויר, אוחזת בקצה זנב העכבר. צ'ילום איבד את שלוות רוחו. מבחינתו, זה היה המשחק הנפלא ביותר שהומצא מעולם. הוא רצה לצוד את העכבר הזה ויהי מה. כולו היה חידוד חושים. עיניו היו פעורות, אוזניו שלוחות לאחור, תנועותיו פראיות.

"אמרתי לך שאנחנו טסים עוד פעם בשנה הבאה? צריך לנשום. כמה אפשר…"

אטמה סחור־סחור וצ'ילום מעגלים־מעגלים, מקפץ ומדלג, כל ישותו מבקשת את העכבר. "תולי," אמרה הקטנה והמשיכה בסיבובה. הוא שוב התרומם והניח את שתי כפותיו הקדמיות על חזהּ. ראשה הפך סחרחר, אך בדרך פלא היא נשארה יציבה. לבסוף הורידה אטמה את ידה ואז, בתנופה לגמרי בלתי צפויה עבור ילדה שכמותה, השליכה את העכבר במסלול מעגלי וגבוה אל מעבר למעקה המרפסת. צ'ילום היה כה נסער שאפילו לא עצר לחשוב על כל העניין.
"אוּם," נזכרה אטמה שיש עולם מחוץ למרפסת הקטנה. היא לא הצליחה להסביר לעצמה את היעלמותו של החתול. גם לא את זו של העכבר. למעשה, היא אפילו לא הייתה צריכה – כשהסתובבה וחזְרה לחדר המגורים, היא חשבה לרגע על צ'ילום והעכבר אבל אחר כך כל העניין פשוט נשמט מזיכרונה. דברים אחרים באו במקומם.

 

עומר ברקמן, מתכנת בימים וכותב בלילות. מוסמך אוניברסיטת תל אביב במדעי המחשב ובהיסטוריה של עם ישראל. מפרסם דרך קבע פרוזה ושירה באסופות ובכתבי עת שונים. מחבר הספר "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016) וההצגה "כלב ושמו עוני" (2017) עם היוצרת אופירה זילברשטיין.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: מוטי פוגל, "הסעודה האחרונה של הרמן פוגר"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך