ב-11 ביולי 1927 פקדה את אזור ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי רעידת אדמה רבת עוצמה. רעידת אדמה זו, שעוצמתה 7.5 בסולם ריכטר(!), הייתה לא רק אסון הטבע המשמעותי ביותר שפקד את האזור במאה השנים האחרונות, אלא הפכה גם לציון דרך במחקר הסייסמולוגי בארץ, בהיותה רעידת האדמה הראשונה שתועדה באמצעות מכשירים מדעיים.

מאות בני אדם נהרגו ומאות אחרים נפצעו בארץ ישראל ובעבר הירדן. הנזקים לרכוש כתוצאה מרעידת האדמה היו קשים: שכם, רמלה ולוד נפגעו קשות וגם ירושלים, יריחו, עמאן וא-סאלט (בעבר הירדן המזרחי) ספגו נזקים קשים. בשכם עצמה נהרגו יותר ממאה אנשים ומאות נפצעו. בין השאר, בנייני האוניברסיטה העברית על הר הצופים ניזוקו קשה, ובהם בית גריי היל, שבו שכן זמנית המכון למדעי היהדות. ​

באותו קיץ קטלני טרם החלו לבנות את בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על הר הצופים. הספרייה הלאומית שכנה עדיין במשכנה הישן, ב"בית נאמן" אשר בקצה רחוב החבשים (היום רחוב בני ברית). על פי אחד מן הדיווחים בעיתונות, בניין הספרייה לא נפגע כלל ולא נגרם כל נזק לספרים. החיים בספרייה המשיכו להתנהל כסדרם. מעידה על כך העובדה כי ימים אחדים בלבד לאחר האסון הנורא שפקד את תושבי הארץ, הזדרזו עובדי הספרייה… לערוך תערוכה קטנה בנושא רעידות אדמה בארץ ישראל.

הידיעה המרכזית על רעידת האדמה התפרסמה בעיתון "דאר היום" למחרת האסון​.

 

 

הספרייה הלאומית מציגה: רעידת האדמה של 1837

כבר למחרת היום, ב-13 ביולי 1927, לצד דיווח על נזקים שנגרמו למבני ציבור שונים בירושלים, דיווח העיתון ש"בית הספרים הלאומי והמכללי [=האוניברסיטאי – בן אב"י נמנע משימוש במילים לועזיות בעתונו] סִדֵּר תערוכה של ספרים ותעודות לתולדות הרעש בא"י."

 

 

ידיעה בלעדית זו בעיתון מאפשרת לנו הצצה נדירה לאותה תערוכה מאולתרת שאורגנה במהירות בספרייה הלאומית. מטבע הדברים, המוצגים בתערוכה נקשרו בעיקר לרעידת האדמה רבת העוצמה שקדמה לה, אשר פקדה את הארץ בשנת 1837. ברעידת אדמה זו נפגעו בעיקר הערים צפת וטבריה.

 

אז מה כללה אותה תערוכה שהוצגה ב-1927?

הידיעה ב"דאר היום" סיפרה כי בתערוכה מוצגים "שלשה מכתבים שנשלחו מא"י אחרי הרעש בשנת תקצ"ז: מר' ישראל משקלוב, מר' אריה ב"ר ירחמיאל נאמן כולל פרושים בירושלים ומר' רפאל יצחק אלפנדרי, פקיד ד' ארצות החיים"

כפי הנראה, הוצגה באותה תערוכה מהדורת הדפוס של מכתבים אשר נשלחו מארץ ישראל אל פקידי ואמרכלי ערי הקודש באמשטרדם. המכתבים המקוריים הרשימו מאוד את יהודי אמשטרדם, והם הזדרזו להוציא אותם לאור בחוברת צנומה בת שלושה עמודים. החוברת נפוצה במהירות בכל רחבי אירופה וזכתה לתהודה רבה בכל רחבי העולם היהודי דאז. במכתבים אלה מתוארת בציוריות רבה רעידת האדמה, וכן מופיעה רשימה של הכפרים והערים שנפגעו ברעש, ובכלל זה מספר ההרוגים והפצועים בכל מקום.

כך תיאר אחד הניצולים במכתבו את הרעש הנורא של 1837:

"ביום כ"ד טבת שעבר לעת מנחה בא רעש גדול ונורא מאת המביט לארץ ותרעד, ופה (ירושלים) גם כן הזיק לכמה בתים וחצרות, וכל העיר פחדה, אבל תודה לא הוזק שום אדם. ובשכם נפלו בתים וכל החנויות ונהרגו ששים נפשות ולא אחד מבני ישראל בעזרה ה', אך בגליל הקדוש, אהה! כי נהפכו צפת וטבריא כמהפכת… נפלו ונהרסו כל הבתים, וכל הבתי כנסיות, קהילת ספרדים וקהילת החסידים ושלנו קהילת פרושים נחרבו, ולא ניכר שום בית ורחוב או שוק עוד, גם חומת טבריא נפלא ואש יצא מים כינרת ויצף הים על העיר.

מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה את חללי בת עמי, כי נהרגו מכולנו ערך מאתים נפשות ושלחו לי הרשימה מנפשות יתר הפליטה שלנו, ערומים נותרו, מלבד אותן שהלכו איתי לירושלים ואשר נסעו משם קודם לכן…"

 

עוד בידיעה מוזכר כי בתערוכה מוצג "הספר 'עבודת הקודש' דפוס ירושלים הראשון שנדפס אחרי שהמדפיס ישראל בק העביר את בית הדפוס שלו מצפת לירושלים לרגל הרעש ובהקדמה מספר המדפיס את אשר קרה את העיר צפת" – הספר "סדר עבודת הקודש" מאת חיד"א, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"א (1841). לספר זה, העוסק בענייני קבלה, נוספה הקדמה בלתי שגרתית מאת המדפיס ישראל ב"ק​. אחד מחלוצי אומנות הדפוס בארץ ישראל ראה לנכון להקדים לספר התנצלות ארוכה: הוא מספר בה על התלאות שעבר, אשר בעקבותיהן נאלץ להעתיק את בית דפוסו מהעיר צפת, אשר חרבה ברעידת האדמה, אל ירושלים.

 

 

"התנצלות" זו של ב"ק זיכתה את קוראי הספר, יותר ממאה ושבעים שנה לאחר כתיבתה, בתיאור מרגש מרעידת האדמה בארץ ממקור ראשון, בעברית נמלצת:

"שמעית בתרא קול רעש גדול אשר פקד ה' את ארצו ועמו…וינועו אמות הסיפים מקול הקורא, ונהפכו ערי הקודש צפת וטבריא ונהרגו כ"א נפשות ברגע אחד. מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על בית ישראל… ויהי אחרי הצרה ההיא ויפוצו בני ישראל ונתפזרו בכל פינות ארץ ישראל…"

 

ובסוף, מספרת הידיעה ב"דאר היום" כי "בתערוכה מוצג גם הספר 'אהבת ציון ' של רבי שמחה מוולוז'ין  המספר גם כן את תולדות רעידת האדמה בצפת ובטבריה".

– ואכן הספר "אהבת ציון" מתאר מנקודת עיניו של תייר בארץ ישראל בשנת 1837 את הנזקים האדירים וסיפורי הזוועה מאותה רעידה:

"וינועו אמות הסיפים מקול הרעש ונפלו מאתים חצרות ובכל חצר כמה בית ויש מהם נפלו עד היסוד… ומתו לערך ק"כ נפשות. וקודם הרעש גילו לחסיד ארץ ישראל שתהא צרה גדולה בצפת ולא ידעו מהו, ועשו משמרת ללמוד להתפלל כמנהג במדינתנו, ובעוונותינו לא נקרע גזר הדין. ומצאו כמה תלמידים חכמים נהרגים ופניהם על ספריהם, וגם החסיד נהרג ביניהם. ובאור הבוקר הוציאו כמה נפשות ועודם בחיים, ואחר כמה ימים חזר הרעש ונהרגו עוד לערך כ' נפש."

למרבה הצער, לא נשמר תיעוד כלשהו של תגובת הציבור לתערוכה הצנועה שסודרה בספרייה הלאומית. עם זאת, יש להניח כי היא עוררה עניין רב, ונראה שהצלחתה עודדה את ראשי הספרייה לאסוף תיעוד גם על רעידת האדמה שהתרחשה זה-מקרוב.

 

תושבי ארץ ישראל שולחים לנו תמונות מדהימות מהרעידה של 1927

ואכן, כשנה וחצי לאחר רעידת האדמה הגדולה של יולי 1927, ב-5 במרץ 1929 פורסמה בעיתון "דואר היום" הידיעה הבאה:

 

 

"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי [כעת כבר נתקבע שם זה של הספרייה, ולא היה כל טעם בשימוש במילה המוזרה "מכללי"] מסדר אוסף צִלוּמים בעלי ערך לידיעת תקופת הרעש האחרונה בא"י בשנות תרפ"ו תרפ"ח. כל מי שיש בידו חֹמר הִסטורי זה מתבקש להמציאו לבית הספרים במתנה או לשם העתקה. רצוי לצרף לתמונות את שם המצלם, שם המקום שצִלֵּם (העיר, הכפר, הרחוב, הבנינים) ואת תאריך הצִלום".

הידיעה הזו עשתה את שלה, ובעקבות פנייה יוצאת דופן זו של הספרייה אל הציבור, נשלחו אלינו תצלומים מעניינים ביותר ובהם תיעוד ייחודי של נזקי רעידת האדמה ביולי 1927.

 

מה כוללים תצלומים נדירים אלה?

הקבוצה המסקרנת ביותר של תצלומים כוללת 32 הדפסי כסף בגדלים שונים, אשר צולמו כנראה באותה מצלמה, בתבנית של 6X9 ס"מ. את התצלומים האלה צילמו חברי "משלחת" הנראים בכמה מן התמונות. הם צילמו את התמונות בכל רחבי ארץ ישראל ובכלל זה בעבר הירדן. חברי קבוצה זו, מר רייזר, מר נוימן ושלושה מבני משפחת בדיאן, סיירו במכוניתם ותיעדו את נזקי רעידת האדמה. על תשלילי התצלומים נוספו כתוביות בעברית ובאנגלית.

התצלומים נתרמו לספרייה הלאומית בשנת 1929. מי היו חמשת הטיילים שהחליטו לתור את הארץ וסביבותיה במכוניתם בימי הרעש הגדול? למרבה הצער, לא נמצא כל תיעוד שייתן לנו תשובה על שאלה מסקרנת זו.
​​​ ​​ ​ ​
​​

 

 

 

 

 

​

עוד קבוצה של תצלומים כוללת 18 הדפסי כסף בגדלים שונים, ובהם תצלומים מן הערים ירושלים ושכם. בגב אחדים מהתצלומים מוטבעת חותמת סוכנות הידיעות הגרמנית Internationale Foto-Aagentur, Berlin וכן מוטבעות כתוביות הסבר מודפסות במכונת כתיבה, בגרמנית. כפי הנראה, תצלומים אלה צולמו על ידי צלמים שונים ונשלחו אל העתונות באירופה באמצעות אותה סוכנות ידיעות.

​ ​

​
לשלושה תצלומי שחור לבן מהעיר שכם, צורף מכתב נמלץ מאת ישעיהו בלכמן, קורא נאמן של "דאר היום"​:

 

"…הנני שולח לכם בזה שלֹש תמונות שצֻלמו איזה שעות אחרי הרעש בשכם. הצילומים נעשו ע"י ערבי מנהל הסניף של חברת ספינני'ס בע"מ בשכם. התמונה של המשטרה האנגלית באוטו נדמה לי נעשתה איזו ימים אחרי הרעש ובאוטו נמצא לחם שנשלח מתל אביב…"

 

חברת "ספיני'ס" (Spinney's) הייתה, כידוע, "הסופרמרקט של המזרח התיכון": רשת אדירה של סוכנויות לממכר מוצרים שונים, בעיקר מוצרי מכולת. הרשת הייתה פרוסה על פני המזרח התיכון כולו וסיפקה את עיקר המוצרים למושבות הבריטים. יש על-כן לשער שאת משלוח הלחם שהגיע לשכם (במשאית פתוחה, ללא כל כיסוי…) צילם נציג חברה זו, שהזמין את המשלוח מן הסניף של ספיני'ס בתל אביב.

אוסף נוסף של תצלומים, נתרם לספרייה כנראה על ידי אחד מצלמי המושבה האמריקאית, שצלמיה (ובראשם אריק מטסון) טרחו לתעד את רעידת האדמה במקומות שונים בארץ, ובכלל זה בירושלים. האוסף המלא של כל תצלומי המושבה האמריקאית שמור בספריית הקונגרס, ובכלל זה התצלומים מאירוע זה.

 

​​​​​​​​​​

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

מסע קסום: ארץ ישראל לאורך שלוש מאות

"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל

 

 

 

מאות מורים ומורות זכו ליומיים של השראה, הנאה והרחבת הלב והדעת בכנס  "ימי תנ"ך" שהתקיים אצלנו בספרייה הלאומית. המורים לקחו חלק בסדנאות, בסיורים, במפגשים ובלימוד עם אנשי ונשות רוח בולטים בישראל.

הכנס הוא חלק מהאירועים החגיגיים לפתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח במערכת החינוך. המרכז, שהוקם במסגרת שיתוף פעולה של משרד החינוך והספרייה הלאומית, הושק באופן חגיגי בספרייה הלאומית במעמד מר נפתלי בנט, שר החינוך, מר שמואל אבואב, מנכ"ל משרד החינוך ודוד בלומברג, יו"ר הדירקטוריון של הספרייה הלאומית.

 

 

השר נפתלי בנט אמר בכנס כי המורים לתנ"ך הם "החלוצים שהולכים לפני המחנה בהנחלת הרוח לתלמידים בישראל". לדבריו, התנ"ך הוא ספרות מופת שסיפוריה רלוונטיים לכל תלמיד, לכל אדם ולכל משפחה דווקא בגלל שגיבוריו הם אנשים לא מושלמים. "אין גיבור בתנ"ך החף מפגמים וזה יופיו", הדגיש השר, "ואנשים בכל הזמנים יכולים להזדהות עם גיבוריו וסיפוריו".

מר דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית אמר: "בספרייה הלאומית אנחנו מרכזים מאמץ להחזיר את מדעי הרוח למקומם הטבעי והראוי. היעד שמנחה אותנו, הוא להפוך את הספרייה למרכז התרבותי החשוב ביותר במדינת ישראל ובעולם היהודי. הספרייה איננה מוזיאון וגם לא מחסן ספרים שמשרת רק את המחקר האקדמי. אנחנו הרבה יותר מזה. החזון שאנו מקדמים בעידן הדיגיטלי הוא להנגיש את אוצרות הספרייה לציבור הרחב בארץ ובעולם. אוצרות אלו חייבים להיות מרכיב בולט במארג התרבותי של כל אדם."

בין המשתתפים בכנס היו הרב בני לאו הוגה מיזם 929 שלרגל סיום מחזור הקריאה של 929 נתן שיעור מיוחד על "הנביא שעמד בפרץ", ד"ר מיכה גודמן על רעיונות היסוד של ההגות המקראית, פרופ' יונתן בן דב על העניים בחוקי התורה, בלהה בן-אליהו על רחל ולאה בספרות העברית, ד"ר לאה מזור על הלחם במקרא ופרופ' ישראל קנוהל על איך נולד התנ"ך. ביום השני של הכנס יצאו המורים לסיורים ולימודים חוויתיים אל מוזיאון ישראל, מוזיאון המקרא, יד בן צבי, עיר דוד ומוזיאון רוקפלר.

בפתיחת הכנס נשאה דברים הגברת צילה חיון, ראש אגף חינוך ותרבות בספרייה הלאומית וסיפרה: "הספרייה משנה את פניה, אינה קופאת על שמריה ומתאימה עצמה לטכנולוגיות החדישות של זמננו. כתבי היד העתיקים והטקסטים המודפסים הופכים להיות גם קבצים דיגיטליים המאוחסנים בענן וירטואלי, ועומדים שם לרשותו של כל דורש. לפי צרכיו של האדם במאה ה-21. אך הספרייה אינה מסתפקת בכך, אלא רואה את שליחותה וייעודה להביא, להנגיש ולהפיץ את אוצרותיה לחברה בתוכה היא יושבת… המרכז להעצמת מדעי הרוח המוקם בשנה זו, הינו מימוש רעיון הפצת נכסי הדעת והרוח של הספרייה באמצעותכם, מורי ומורות ישראל."

 

 

מעצימים את לימודי הרוח

משרד החינוך חבר לספרייה הלאומית, כמי שמהווה בית לאוצרות הרוח של העם היהודי ומדינת ישראל, כדי להוביל יחד תוכנית פורצת דרך שתשנה את פני הלימודים במקצועות ההומאניים. כבר משנת הלימודים הבאה, יעברו מאות מורים ואלפי תלמידים תוכניות הכשרה מרתקות במקצועות ההיסטוריה, הספרות והתרבות היהודית והישראלית. תוכניות הלמידה תהיינה מבוססות על אוספי הספרייה – על הארכיונים ועל מאות אלפי פריטי המקור הייחודיים שבה. הלימודים יעשו באמצעות פלטפורמות טכנולוגיות מתקדמות כדי להפוך את הלמידה לחווייתית, מסקרנת ומעמיקה.

במסגרת המרכז החדש יוכלו מורים לספרות ללמוד באופן חוויתי על משוררים וסופרים ישראלים שארכיוניהם שמורים בספרייה. הם יוכלו להשתמש בטיוטות, יומנים ומכתבים של יוצרים כמו ש"י עגנון, ס. יזהר, נעמי שמר ודבורה עומר כדי להנגיש לתלמידים את היצירות. באותו אופן, מורים להיסטוריה יוכלו להיעזר בכלים דיגיטליים כדי לספר את קורות המדינה באמצעות אוספי הכרזות, התצלומים והעיתונים מימי הקמתה.

תוכניות הכשרה נוספות יעסקו בקהילות לומדות של מורים ובעידוד הקריאה בקרב תלמידים. כבר במהלך השנה הבאה יוכלו 1,800 תלמידים משישים כיתות בחטיבות הביניים להשתמש בסמארטפונים שלהם ולהאזין לכמה מהיצירות הספרותיות החשובות ביותר שנכתבו על ידי סופרים ישראלים. נוסף על כך, תלמידים אוהבי קריאה יוכלו להשתתף ב"מועדון קוראים דיגיטליים" וליהנות ממפגשים עם סופרים ואנשי רוח.

 

 

לדברי שר החינוך, נפתלי בנט: ״כולנו גדלנו על יצירותיהם של עגנון, דבורה עומר ונעמי שמר, אך מה עם ילדינו? בזכות היוזמה המשותפת למשרד החינוך והספרייה הלאומית גם הם יכירו את הדמויות והיצירות שמהוות נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. דווקא בעולם המודרני, בו כלי הדיגיטל והסמארטפון מצווים בכל יד, אני רואה חשיבות רבה בקריאות ספרים ובהיכרות עם אוצרות הרוח של עמנו. קריאה ולימוד מפתחים סקרנות, מחזקים דימיון ויצירתיות ובעזרתם אנו יכולים להרחיב אופקים. באמצעות הנגשת העושר התרבותי לדור הדיגיטל והסמארטפון, אנחנו מחזירים את הספר לעם הספר ומחיים מחדש את המילה הכתובה".

מנכ"ל משרד החינוך, שמואל אבואב אמר: "כחלק מהמאמץ לקדם ולהעמיק את מדעי הרוח, אנו מקימים מרכז ראשון מסוגו בספרייה הלאומית שבירושלים. אנו רואים חשיבות רבה באמירה שלצד קידום המדעים, המתמטיקה והאנגלית, ישנה רגל מרכזית והיא מדעי הרוח והמורשת. המרכז החדש יעמיד עבור ציבור המורים שבתחומי הרוח כלי עזר מקצועיים, ובחופש הגדול נקיים במרכז כנסי מורים וכן פעילויות לתלמידים שבהן הם ייכתבו עבודות מחקר ועבודות גמר. נמשיך ונחזק את ייעודנו ההיסטורי כעם הספר, ונמשיך לטפח את ההון הרוחני של ישראל". הוא הוסיף וסיפר שהיום גם מושקת תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך וסיכם: "זה הכנס הכי מרגש. מורי התנ"ך בישראל מקבלים את ההכרה המגיעה להם."

 

כתבות נוספות

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

הצצה לספר המודפס הראשון, הוא תנ"ך גוטנברג

רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה

במשך תקופה ארוכה היה דוד אלמוג הבלש הידוע והמוערך ביותר מבין הבלשים הפרטיים של מדינת ישראל. נאמנותו למקצוע לא ידעה גבולות, ונוסף למשימות בלשיות שגרתיות, שימש כיושב ראש האיגוד המקצועי של הבלשים הפרטיים (שאותו הקים). הוא אף נודע כבלש הפרטי השני במדינה לאחר הבלש הפרטי הראשון שפעל לפני קום המדינה – אדם ידוע מאוד בשם דוד תדהר.

תדהר החל את דרכו בתור שוטר לשעבר במשטרת המנדט, ולאחר שעזב משרה זו נעשה לבלש הפרטי הראשון של הישוב. בתור אדם שהמציא לעצמו את המשרה ממנה התפרנס, ידע כי עליו להתפרסם, ובמהרה. הוא הגה תעלול פרסומי מבריק. בשנת 1931, החלו לצאת לאור חוברות סיפורי הבלש דוד תדהר, אותן כתב העיתונאי שלמה בן ישראל.

 

 

בסיפורים אלו הופיע תדהר כבלש כל-יכול, שלצד עוזריו, סעדיה התימני וירמיהו פותר תעלומות שונות שנציגי משטרת המנדט לא יכלו להן. שם, בתל-אביב ובחיפה, נאבק תדהר בפושעים אכזריים כמו 'הערפד', פושעים שהגיעו לארץ מבירות הפשע לונדון ופריז, וחיפשו אוצרות זהב וצוואות מסתוריות; וכל זאת מתרחש בארץ ישראל המנדטורית, ברחובות העיר המוכרים לקוראים היטב, וכן במקומות אקזוטיים יותר כהרים הנידחים בסביבות שכם או מערות על יד ים המלח. שם התמודד תדהר עם אויביו המפלצתיים כמו "התליין מקורפו" ואחרים.

 

 

 

החוברות הפכו לחומר קריאה פופולרי ביותר: יותר מזה – הן הפכו למגיפה כלל-ארצית של ממש. נערים ומבוגרים הקדישו כל רגע פנוי מזמנם כדי לעקוב במסירות אחר הרפתקאותיו החדשות של תדהר. במקרים רבים הפסיקו תלמידים לקרוא כל ספרות אחרת, וקראו ספרות זו בשעת הלימודים מתחת לשולחן. המורים החרימו כל חוברת כזו שהתגלתה על-ידם, לפעמים כדי שיוכלו לקרוא אותה בעצמם בסתר ביתם. בתקופה ההיא לא היה כמעט ילד בארץ ישראל שבביתו לא נערמו חוברות דקות אלה, לרוב בקרן זווית נסתרת, מחשש מפני ההורים הנזעמים. כמו כן, התפתח סחר חליפין ער בחוברות (עם חברים), ובממוצע קראו ילדים חמש חוברות כאלה בשבוע.

בסופו של דבר, בסוף שנת 1931, 'עזב' תדהר את הסדרה, לאחר ש-28 חוברות התפרסמו בה ב'כיכובו'. את הצעד הלא שגרתי הזה הסביר שנים רבות לאחר המעשה.

תדהר סיפר כי נמאס לו ממאות הנערים והנערות שבאו למשרדו וביקשו לשזוף עיניהם ב'שרלוק הולמס הישראלי'. האמת, הוסיף תדהר, שגם מהמבוגרים שהפריעו לשגרת חייו מאותה סיבה. אנשים היו מצביעים עליו ברחוב בהערצה או עוקבים בעיניים מוקסמות אחר הבלש המפורסם והגיבור הענק מהחוברות. נמאס לו להיות 'מוצג', או מה שהיינו מכנים היום 'סלבריטי' — תופעה שטרם היתה ידועה אז ביישוב ושתדהר (לצד המשורר הלאומי ביאליק) היה הדוגמה הראשונה לה.

ניתן גם לתמוה עד כמה השפיע על תדהר הפער בין המציאות הפרוזאית והלא תמיד הרואית, כמו גם הסכסוך שהתפתח בינו ובין המשטרה הבריטית, אותה ביקר בשורה של מאמרי ביקורת שהתפתחו בעיתונות היישוב, לבין החוברות שבהן הוצג כגיבור כל-יכול הנלחם בפושעים בין-לאומיים בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה. ייתכן שבסופו של דבר הפער היה כזה שהוא כבר לא יכול היה לשאתו.

שלמה בן ישראל סירב לוותר על הזיכיון המנצח ומיהר לפתח סדרה חדשה על בלש שנודע (לפחות בתחילה דרכו) בתור יוסף אלמוג. עוזריו  היו מתתיהו וכלב הזאב "אביר",  ואליהם הצטרפו אחר כך סעדיה התימני וירמיהו – עוזריו של דוד תדהר בחוברות המקוריות. אלמוג הוצג כדמות פעלתנית יותר מתדהר. לסיפורים היו שמות מצמררים  של ממש. כותר החוברת הראשונה, למשל, היא "המפלצת האיומה " מאת ב.צפניה – שם העט של שלמה בן ישראל.

גם סדרת חוברות זו זכתה לפופולריות עצומה ביישוב העברי, ובן ישראל המשיך לפרסם אותן בחוץ לארץ בתרגום ליידיש. אולם, לא חשף זמן רב והבלש יוסף אלמוג שינה את שמו לדוד אלמוג, זאת בגלל שינויים שחלו בעולם האמיתי.

 

דוד אלמוג קורם עור וגידים

הכל קרה בזכותו של בחור צעיר ופעלתני בשם דוד סוקוליק (1993-1914). בשנת 1932 הצטרף סוקוליק אל משרדו של הבלש דוד תדהר. בהשראת החוברות של בן ישראל, שינה סוקוליק את שם משפחתו לאלמוג. עם השנים הפך מעוזרו של תדהר לשותפו, ולימים אף ליורשו בתחום הבלשות.

 

 

כמו מורו דוד תדהר הוא היה פובליציסט פעיל ביותר בהשמעת דבריו בענייני הישוב. הוא הצטרף אל ארגון האצ"ל ועלה בדרגתו עד שהיה למפקד המודיעין של הארגון, ולאחת הדמויות המוכרות ביותר בארץ.

בסוף שנות השלושים עבר בן ישראל לארצות הברית, ושם החל לפרסם במגזין היידישאי הידוע 'פארבארטס' סיפורים חדשים על הרפתקאות תדהר ואלמוג (והפעם "דוד אלמוג") לקהל נלהב של קוראי יידיש. הסיפורים הקצרים שהופיעו בחוברות תפחו לממדים של רומנים בלשיים באורך מלא. ייתכן שהסיפורים על הבלשים הארץ-ישראליים הנועזים תרמו לא מעט להעלאת המורל אצל היהודים הפולנים המדוכאים שעמדו על סף הכיבוש הנאצי.

 

 

בעברית הופיעו תדהר ואלמוג פעם נוספת ביחד, בספר באורך מלא שבן ישראל פרסם בשנות הארבעים בשם "הבית הארור". בספר זה חוקרים אלמוג, סעדיה התימני, ירמיהו, הכלב גיבור ושותף פולני חדש בשם סנדר – תעלומה מסובכת במיוחד הנוגעת להיעלמה של אישה ולבית הנראה כרדוף שדים, תעלומה הנפתרת לבסוף דווקא על-ידי דוד תדהר, המופיע משום מקום בעמודים האחרונים של הספר לאחר שכלל לא הוזכר במהלכו. הייתה זו הפעם הראשונה (והאחרונה) ששני הבלשים הוצגו כמשתפים פעולה (לפחות בשפה העברית).

העניינים במציאות התגלגלו אחרת עבור דוד אלמוג. הוא ישב במשך חמש  שנים רצופות בבית הסוהר בעכו, ובמחנות המאסר במזרע ובלטרון. הוא הוערך על ידי הבריטים כאדם מסוכן לשלטונות המנדט הבריטי. את תקופת שבתו במאסר ניצל לכתיבת שירים שהושרו על ידי תנועות המחתרת האצ"ל והלח"י.

בסוף שנת 1944 אלמוג שוחרר ממעצרו אך במשך שנתיים היה תחת פיקוח הבולשת הבריטית במאסר בית. מפעם לפעם היה נעצר שוב בעת גלי המעצרים ההמוניים, שכן הבריטים חשדו (ובצדק) כי הוא פועל מאחורי הקלעים גם ממאסר הבית שלו. את תקופת מאסר הבית שלו ניצל אלמוג למשלוח היד המקורי שלו, זה שאותו למד אצל דוד תדהר: בילוש פרטי .

גם לאחר הקמת מדינת ישראל המשיכו אלמוג ותדהר לשרת את עמם נאמנה: תדהר ערך את האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, בעוד אלמוג שירת את המדינה כמפקד מחלקת הביטחון וחקירות במחנות שבויים בצה"ל.

 

ארכיון דוד תדהר שמור בספרייה הלאומית

שבוע לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצאו את ורשה המופצצת שני זוגות – עליזה ומנחם בגין ואיתם חבריהם פרידה ונתן פרידמן-ילין, זוג טרי שהתחתן זה עתה. לאחר מסע מפרך של חודש ימים, ברכבות, על גבי עגלות סוסים ובעיקר ברגל, הגיעו אל וילנה בירת ליטא, שהייתה עדיין עצמאית. שם נפרדו דרכיהם. בגין, ראש בית"ר בפולין, נעצר בידי הסובייטים, שהשתלטו על ליטא. פרידמן ילין, הזהיר והחשדן, הצליח להגיע לארץ ישראל. בארץ הם נפגשו מחדש. בגין, שהשתחרר מצבא הגנרל אנדרס הפולני, מונה למפקד האצ"ל. נתן פרידמן-ילין בן ה-26, לימים, ילין-מור, הצטרף אל אברהם שטרן 'יאיר' ולאחר רציחתו, נעשה, עם יצחק שמיר וישראל אלדד שייב, למפקד הלח"י. עוד מנהיג צעיר של יהדות פולין, שהגיע גם הוא באותם ימים לווילנה בדרכו ארצה, ד"ר משה קליינבוים-סנה, נתמנה זמן קצר לאחר הגיעו, לראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, שר הביטחון של המדינה בדרך. בתום מלחמת העולם נפגשו השלושה שוב (בגין-ילין-סנה) והקימו את 'תנועת המרי העברי', ארגון גג של שלוש המחתרות, כדי להביא לסילוק הבריטים מהארץ.

 

 

"כמה פעמים בחייו נפגש אדם באדם ובהיפרדו ממנו הוא מרגיש ויודע, כי שוב אין הוא אותו אדם? כי מעתה יהיו חייו מתנהלים במסלול אחר, שונה מזה שעד עתה? כי מה שהיה עד כה לא היה אלא הכנה לקראת מה שיבוא?", פתח ילין-מור את ספר זיכרונותיו 'שנות בטרם' על פגישתו עם אברהם שטרן יאיר.

חייו של ילין-מור השתנו בעקבות פגישתו עם יאיר בקיץ 1937. יאיר, אז חבר מפקדת האצ"ל, הגיע לפולין לארגן מתגייסים עבור המחתרת. ילין-מור, שחש ייאוש מחוסר האונים ומן הפער בין ההצהרות למעשים של התנועה הרביזיוניסטית, אימץ בהתלהבות את האופק החדש שיאיר פתח בפניו: מלחמת שחרור נגד השלטון הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חזונו של יאיר היה בניית צבא של ארבעים אלף צעירים מאומנים שיפלשו באוניות לארץ, יחברו כאן לאנשי האצ"ל שיכריז על מרד נגד הבריטים. באותו ערב הצטרף ילין-מור למלחמה על שחרור הארץ. בשליחות יאיר הוא עבר את פולין לאורכה ולרוחבה ברכבות ובנה 'תאים לאומיים', גיוס חניכי בית"ר אל האצ"ל. חלקם הצליחו לעלות ארצה ולהצטרף למאבק. בפני רוב חניכי תנועת הנוער ההמונית והתוססת נסגרו שערי הארץ והם נרצחו בשואה. ב-1938 מונה ילין-מור, לצד חברו מאז ועד ליום מותו, שמואל מרלין, לעורך העיתון 'די טאט', שהביא את עמדת האצ"ל על המתרחש בארץ אל הציבור היהודי בפולין וקרא להם לברוח מפולין לפני שיהיה מאוחר מדי. כאמור, עם פרוץ המלחמה הגיע לווילנה, ואחרי כשנה, בינואר 1941, הגיעו פרידה ונתן ילין-מור לתל אביב והצטרפו מיד בבואם אל לח"י.

ילין-מור, 'גרא' בשמו המחתרתי, הפך לעוזרו הקרוב של יאיר, שכחצי שנה קודם לכן פילג את האצ"ל על רקע התנגדותו להפסקת המלחמה בבריטים והקים את הארגון הצבאי הלאומי בישראל, לימים לח"י. הבריטים ראו בהם 'גיס חמישי' המחבל במאמץ המלחמה בנאצים, בעוד שיאיר מחפש דרך להציע לגרמנים ברית, בבחינת 'אויבו של אויבי הוא ידידי', במטרה להציל יהודים ולהסתייע בהם לעצמאות עברית. הוא שלח את ילין-מור להיפגש עם מנהיגי ארצות הבלקן כדי שיאפשרו ליהודים לצאת. בכסות של מהנדס יצא ילין-מור לחאלב, שם נעצר בידי הבריטים לאחר שערכו חיפוש בביתו בתל אביב וחשפו את כתובתו בסוריה. אשתו פרידה נעצרה ונכלאה במחנה המאסר לנשים בבית לחם לחמש שנים ושוחררה רק בסוף 1947. בארכיון ילין-מור בספרייה הלאומית שמור פנקס קטן שבו רשם את סדר יומו כמהנדס העוסק בבניית מחנה לצבא הבריטי עד למאסרו.

 

 

אז גם נודע לו על רצח יאיר. למרות שהמחתרת כמעט וחוסלה, חבריה ומפקדיה פרשו, התייאשו או נאסרו, ילין-מור החליט להמשיך במאבק. בראש המחתרת עמדו עתה שלושה: יצחק שמיר, 'מיכאל', האחראי על המבצעים, ישראל שייב 'אלדד' על ההסברה וילין-מור, בסיס המשולש, המוח הפוליטי של המחתרת והאחראי על קשרי החוץ שלה. כל השנים היה לפחות אחד מהשלושה בכלא, והקשר ביניהם נשמר בפתקים או במכתבים מוצפנים.

בעיתון הלחי שחזר להופיע פרסם את מאמרו 'לשבור את בתי הסוהר', שבו קרא לחברי המחתרת לעשות הכול כדי לחזור להלחם. לימים הורה לאנשי המחתרת לשאת אקדח ולהלחם עד הכדור האחרון ולא להאסר. שמיר ברח מהכלא והחל לבנות את המחתרת מחדש. ב-1 בנובמבר 1943 התעוררו שומרי מחנה המעצר בלטרון למציאות שכאילו נלקחה מסרט מלחמה הוליוודי נוסח 'הבריחה הגדולה'. באותו לילה הצליחו עשרים מאנשי הלח"י בראשות ילין-מור, שבחר את המצטרפים, לברוח מהמחנה מתוך מנהרה באורך 75 מטרים שאותה חפרו מתחת לאחד מהצריפים, ואת האדמה בה חפרו לאיטם – העבירו לגינה שאותה טיפחו בפתח הצריף.

ילין-מור היה שותף בהחלטות המרכזיות של פעולות המחתרת שדגלה בטרור אישי, בהן הניסיון לחסל את הנציב העליון הרולד מק-מייכל שניצל בנס, ורצח שר המושבות הבריטי הלוד מוין ב-6 בנובמבר 1944 בקהיר, בידי חברי המחתרת אליהו חכים ואליהו בית צורי. השניים הפכו את משפטם לזירת הסברה של מטרות המחתרת וזכו להפגנות אהדה ותמיכה של צעירים מצריים.

בארץ החל הארגון לצבור אהדה גם בקרב צעירים מתנועת העבודה, בהם אנשי פלמ"ח.

ייתכן כי זו הסיבה שלא נפגע בזמן הסזון, שבו נעצרו אנשי אצ"ל בידי יחידה מיוחדת של הפלמ"ח והוסגרו לבריטים. ילין-מור הציג הסבר אחר. בעוד שבגין הורה לאנשיו לא להתנגד, הרי שלפגישתו עם מפקד ההגנה אליהו גולומב, הגיע ילין-מור עם אקדח בחגורתו, הניח אותו על השולחן והודיע כי כל פגיעה באיש לח"י תתקל בתגובה נגדית. "בשבילנו הבריטים הם שלטון זר, שחובה להלחם בו ולא להעזר בו…לא תהייה עוד מלחמת אחים חד צדדית. הואיל ואין ברשותנו התנאים שלרשותכם, פתוחה לפנינו דרך תגובה יחידה: להוציא להורג את האחראים לפגיעה באנשינו", איים על גולומב, כפי שתיאר זאת בספרו 'לוחמי חרות ישראל'. בהמשך הזמן ניהל גם את המגעים עם אנשי האצ"ל וההגנה על 'הקמת תנועת המרי העברי' שפעלה כמסגרת משותפת של שלוש המחתרות כתשעה חדשים, עד פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל.

כאשר נאסר שמיר ב-1946 והוגלה לאפריקה, הוא הפקיד בידי ילין מור גם את האחריות לפעולות המחתרת. הלח"י היה כבר אז ארגון תערובת של אנשי שמאל וימין, דתיים וחילוניים, יוצאי בית"ר והאצ"ל לצד חניכי השומר הצעיר. המשותף לכולם: האמונה כי העצמאות תקום רק במלחמה בבריטים. הוא התווה ללח"י דרך חדשה של ארגון פוליטי לוחם השואף ל'נייטרליזציה של המזרח התיכון", ושלח את אנשיו להקים תאים ולקשור קשרים בחו"ל. בהקמת המדינה הוחלט על פירוק הלח"י וילין-מור סקר בשייח' מוניס מסדר מיוחד של אנשיו שעלו לראשונה מהמחתרת והתגייסו לצה"ל. לאחר רצח הרוזן ברנדוט בידי אנשי הלח"י בירושלים, נשפט ילין-מור בבית דין צבאי יחד עם מתיתיהו שמואלביץ', לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה. לאחר מאסר של שנה, שוחרר בחנינה כללית ונבחר לכנסת הראשונה בראש 'מפלגת הלוחמים' שאותה הקימו יוצאי הלח"י. בוועידה הארצית הראשונה של המפלגה הצעירה התברר כי הרוב מזדהים עם ילין-מור ועם יצחק שמיר שהתוו לקבוצה קו סוציאליסטי. קבוצת המיעוט הימנית בראשות ישראל אלדד פרשה, והמפלגה דעכה.

 

 

"אילו נשאל מישהו בראשית 1949, למי משלושת חברי מרכז לח"י יש סיכוי הסביר ביותר להיות ראש ממשלת ישראל, היה עונה בלי היסוס: 'לנתן ילין מור'", כתב עליו אורי אבנרי. אבל ילין-מור לא השתלב במפלגות הקיימות ופנה, כרבים מיוצאי המחתרות שהתקשו למצוא פרנסה במדינה הצעירה, לעסקים פרטיים.

בעקבות התנגדותו לברית הישראלית עם בריטניה וצרפת במבצע סיני ב-1956, הקים עם אורי אבנרי ועם חבריו מהלח"י בועז עברון, שלמה בן שלמה, יעקב ירדור ואחרים את 'הפעולה השמית', ששקדה על פרסום מצע בשם 'המנשר העברי', שהציג בפעם הראשונה אופציה להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הקבוצה פרסמה דו שבועון פוליטי-ספרותי בשם 'אתגר' שהופיע עד 1967 בעריכת ילין-מור, שגייס כותבים צעירים כמו מאיר ויזלטיר, דליה רביקוביץ, מקסים גילן, דן אלמגור, אהוד בן עזר ואחרים. אבנרי מספר כי ילין-מור היה העורך הטוב ביותר שפגש עם שליטה מעוררת קנאה בעברית. לדבריו, הוא גם היה בעל יכולת מופלאה לגיוס תורמים והביא את הכסף לקיום העיתון. ב-1960, בשיא הרומן הצרפתי-ישראלי, הקימו ילין-מור וחבריו לפעולה השמית את 'הוועד למען אלג'ריה החופשית' ויצרו קשר עם לוחמי המחתרת שלחמו לשחרור אלג'יריה משלטון צרפת. שמו של הלח"י, 'כנופיית שטרן' הנודעת, נחשב לתעודת כבוד בעיני אנשי מחתרות ברחבי העולם והאלג'יראים התעניינו אם יוכלו לקבל עזרה והדרכה מיוצאי הלח"י.

 

 

 

אחרי מלחמת ששת הימים הפך ילין-מור לאחד מראשי מחנה השלום, קרא להחזרת השטחים, להקמת מדינה פלסטינאית לצד ישראל ולא פחד לפעול עם אנשי רק"ח השנואים ולחתום על עצומות נגד מעשי צה"ל בשטחים שעוררו אז התנגדות עזה בציבור. בספטמבר 1971 ביקר בין השאר בברית המועצות שאסרה על ישראלים לבקר בתחומה, במשלחת מיוחדת בחסות רק"ח שכללה שישה חברים. תיק עבה השמור בארכיונו מלמד על הסערה הגדולה שעורר הביקור בציבור הישראלי.

 

לפרנסתו ערך ילין-מור עיתון כלכלי-יומי שהוציא חברו למחתרת, הפרסומאי אליעזר ז'ורבין, כתב טורים פוליטיים וזיכרונות אישיים ב'הארץ' וזכה לפופולאריות רבה ככותב דווקא בעיתון יידיש בניו יורק שהיה קרוב לתנועת חב"ד 'דער אלגעמיינער ז'שורנאל'.

באותן שנים נעשה הקרע בין ילין-מור לחלק מחבריו בלח"י לאיבה של ממש מצידם אל מפקדם לשעבר. הוא הושמץ, הוחרם, ונרדף, כאשר מיעוט מתוכם ממשיך ללוות אותו בנאמנות כל השנים. עם אלדד ואנשיו נוצר קרע שלא התאחה. עם שמיר שמר כל השנים על חברות איתנה. כשנבחר שמיר לתפקיד יו"ר הכנסת הגיע ילין-מור ללשכתו והשניים התחבקו ארוכות. כשנפטר ב-18 בפברואר 1980, הספיד אותו שמיר ליד הקבר: "הלב בוכה על הכישרון הגדול שלא מצא את האפיק הנכון". ילין-מור, אדם עם חוש הומור שידע לשתות, אהב אוכל טוב ושיחה טובה, אבל לצד זה נשאר כל חייו לוחם קשוח ונאמן לדרכו, לא ויתר ולא התכופף, וגם לא שמר טינה. כשהוחלט להכיר לאנשי הלח"י בחברותם במחתרת לצורך חישובי פנסיה, היה זה ילין-מור שהיה צריך להנפיק לכל אחד מהם, גם אלו שתקפו והשמיצו אותו, אישור על חברות במחתרת, שליחות שאותה מילא ללא היסוס.

 

 

ילין-מור לא הבין את אלו שלא הבינו את השינויים בדרכו מהרביזיוניזם אל הקומוניזם, מהימין הקיצוני אל השמאל הקיצוני, מארץ ישראל משני גדות הירדן אל שתי מדינות לשני עמים. במכתב מ-29.9.74 אל העיתונאי יוסי אחימאיר שפורסם בכתב העת 'האומה', בשולי מאמר של ההיסטוריון איש הלח"י וחבר קיבוץ עין חרוד מאוחד, ד"ר זאב איבינסקי, כתב ילין-מור, בין השאר:

"לדעתי חייב כל אדם להילחם תמיד בעד העניין שהוא בעיניו המרכזי בחיי חברתו. לפני 30 שנה ויותר האמנתי בכל לבי, כי השגת החירות, העצמאות, הריבונות המדינית – היא הקובעת לעתידנו. הייתי בטוח שאם נכשל במשימה זאת, לא תהיה תקומה לעם, לא בארץ ולא בארצות הפזורה… על כן נכון הייתי לתת את חיי להשגת המטרה הגדולה. השגנו אותה. ניתנת בידינו צבת, שבה אנו יכולים לעשות הרבה לעתידנו. בתנאי – בתנאי שההישג לא יהיה בחינת אפיזודה קצרת ימים. על כן מאמין אני, בכל לב גם הפעם, כי בתקופתנו המטרה הגדולה הקדושה ביותר היא – לרשום את קיום מדינת ישראל כעובדה קיימת, מקובלת על העולם, עובדה שאין עליה עוררין. את זאת אנו יכולים להשיג רק על ידי שלום עם שכנינו, על ידי התפייסות היסטורית אתם. בשבילי השגת מטרה זאת, שבה – לדעתי – תלויים חיי עמי ומדינתי – אני נכון להקריב הרבה, כמו אז… על כן לא אני צריך להשיב על השאלה, מדוע אני הולך בדרך שאני הולך. אחרים, זולתי, חייבים להשיב: מדוע החליד מוחם? מדוע הסתייד שכלם? מדוע קפאה הבנתם".

 

כתבות נוספות

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל