.

מה תקראו עם הילדים הקיץ?

יותם שווימר, עורך "הפנקס", ממליץ של שלושה ספרי ילדים מחודשים

.

.

"גבעת ווטרשיפ" מאת ריצ'רד אדמס. תרגום: יואב אבני (הוצאת אוקיינוס ומודן)

מלאכתם של מתרגמים קשה ומורכבת בכל יצירה שהיא, אך דומה כי כאשר ניגשים אלו למעשה תרגום מחודש של יצירה קלאסית לילדים, עומד בפניהם אתגר נוסף: כיצד לשמר את איכויות הטקסט המקורי – הסגנון והנימה, המוזיקה והקצב, כך שיהיה ברור לכול מדוע יצירה זו זכתה למעמד גבוה, ועם זאת, כיצד להתאימה לקוראים חדשים, לדור חדש שחי לא רק בתקופה שונה מזו שבה ראה אור התרגום הקודם, אלא גם בשפה שמשתנה תדיר.

יצירות קלאסיות לילדים, לדעתי, מאתגרות במיוחד, כי שלא כמו בתרגום חדש ליצירה קלאסית למבוגרים, שקהלה הוא תמיד בוגר, וייתכן שכבר קרא את התרגום הישן, ביצירות לילדים הכוונה היא לפנות לקהל חדש לחלוטין, עכשווי במלוא מובן המילה. ובכל זאת – מכיוון שבלוטות הנוסטלגיה הן הכוח המניע החזק ביותר בתחום הזה, וההורים, הרוכשים את הספרים לילדים, מעדיפים ספרים שהכירו בילדותם (לעיתים כדי לחזור אליהם בעצמם), הקהל הבוגר נכנס גם הוא לתוך משוואת התרגום, במודע או שלא במודע.

הוצאת אוקיינוס שמה לה למטרה לתרגם מחדש יצירות קלאסיות לילדים (גילוי נאות: ערכתי שלושה ספרים לקוראים צעירים בהוצאה לפני כמה שנים). אחד התרגומים המחודשים המוצלחים ביותר הוא תרגומו של יואב אבני לספרו הקלאסי של ריצ'רד אדמס, גבעת ווטרשיפ. אבני, שתרגם להוצאה גם את הספרים משפחתי וחיות אחרות מאת ג'רלד דארל, ילדי המים מאת צ'רלס קינגסלי, וממש לאחרונה את פיטר פן מאת ג'יימס מתיו בארי, עמד מול משימה קשה ועתירת אתגרים בבואו לתרגם את גבעת ווטרשיפ.

חברת הארנבונים הנמצאת במרכז הסאגה המרהיבה שכתב אדמס זכתה לפרשנויות רבות, ובעיקר נתפסה כמשל חברתי־פוליטי על בני האדם; על היררכיה, על מאבקי כוח ושלטון, על מבנים חברתיים ועל מלחמות. שלא כמו במשלים רבים, שיש בהם צמצום מכוון של נקודת המבט מתוקף המהלך הדידקטי שהיצירה מבקשת לעשות, ספרו של אדמס הוא בראש ובראשונה יצירה אמנותית נפלאה, עתירת פרטים, סיבוכים עלילתיים, דרמה ואקשן, שמועברים בקצב יוצא מן הכלל על פני 543 עמודים (!) – כך בתרגום החדש.

אבני הצליח לשמר את כל המאפיינים של היצירה המקורית בעברית שנעה בחוכמה בין משלב גבוה למשלב עכשווי יותר, קצבי; הסצנות נקראות בעניין רב בזכות הקצב המוצלח, ועם זאת עדיין מתאפשר לנו להשתהות על ביטויים ייחודים של חברת הארנבונים, על תיאורי הטבע והסביבה, ולהתעכב על הפרטים הרבים הגודשים את סיפור המעשה. זוהי דוגמה מוצלחת מאוד ליצירה קלאסית לילדים (וגבעת ווטרשיפ הוא מסוג הספרים שנמצאים על קו התפר בין ספרות לילדים לספרות למבוגרים) שזוכה לטיפול רציני, מלא כבוד – הן למעמדה הספרותי והן למהלכים האמנותיים של המחבר, ומתוך כך מתקבל תרגום שסביר להניח שלא יהיה צורך לחדש אותו עוד שנים רבות; תרגום שקהל חדש עשוי להתעניין בו ולהיסחף בזכותו אחר היצירה, וגם אלו שאהבו (ובצדק!) את תרגומה של רנה ליטווין משנת 1976 לא יחושו שנעשה כאן עוול.

"חרוזים אדומים" מאת פניה ברגשטיין. איורים: ולי מינצי (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

בעשור האחרון אנו מוצפים במהדורות חדשות ליצירות קלאסיות של ספרות הילדים העברית. הטקסטים האהובים זוכים לאיורים חדשים – לרוב בידי מאיירים צעירים ובוגרי מחלקות לאיור של בתי הספר לעיצוב. המגמה, שנקודת ההתחלה המשמעותית שלה הייתה עם פרסום עוג מלך הבשן של נתן אלתרמן עם איורים של אביאל בסיל (לפני כן יש לציין למשל את אני אוהב של יהונתן גפן עם איורים של לנה גוברמן), היא הבולטת והמשפיעה ביותר כיום, ובעקבותיה ראו אור ספרים של יוצרים קאנוניים בלבוש חדש, כדי להנגישם או להכירם לדור החדש. גם ספרים שמזוהים מאוד עם האיורים המקוריים זכו לאיורים חדשים, למשל המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג וברמלי של קורניי צ'וקובסקי בתרגום הנודע של אלתרמן.

השלב השני של המגמה – וכנראה המשמעותי יותר – הוא פרסום של שיר בודד מאת יוצר קאנוני כספר עצמאי. כך קיבלנו את אלף־בית של נעמי שמר באיורים של איה גורדון־נוי, ואת הטיול הקטן באיורים של ליאת יניב. יניב גם איירה את יוסי ילד שלי מוצלח של ע. הלל, ואילו אביאל בסיל אייר את למה לובשת הזברה פיג'מה?. לא במקרה ציינתי את שני היוצרים הללו; משוררים ופזמונאים זכו לעדנה בפרסום מחודש של רבים משיריהם בזכות המגמה הזו, אך לא פעם הוכיח הדבר את כישרונם של המאיירים, שעלה בעשרות מונים על יכולתו של השיר לעמוד בפני עצמו כיצירה ספרותית, כספר הקראה שאמנם אמור להיקרא בקצב שירי מסוים, אבל מזוהה עד מאוד עם המנגינה שחוברה לו וכבר נכרכה בטקסט הקאנוני.

אחת ההוצאות המחודשות המוצלחות ביותר בסוגה הזו היא דווקא של סיפור מתוך קובץ סיפורים נשכח מאת פניה ברגשטיין. מי שזכורה לכולנו כמחברת ויהי ערב וניסע אל השדה, פרסמה בשנת 1956 קובץ בשם חרוזים אדומים, שלווה באיורים של צילה בינדר, מהמאיירות הפעילות ביותר באותה תקופה. מתוך הקובץ הזה נשלף הסיפור שנושא את שם הספר ופורסם עם איורים יפהפיים של ולי מינצי.

הסיפור העדין אך הדרמטי של ברגשטיין מספר על ילדה שמכינה שרשרת מחרוזים, ולאחר שחרוז אחד מבקש להשתחרר מן השרשרת, כל החרוזים נמלטים אף הם, והילדה יוצאת להרפתקה בעקבותיהם. איוריה של מינצי מוצלחים מאוד מבחינה אמנותית לא רק משום רמת הביצוע, אלא בעיקר כי הם מוסיפים נדבכים חדשים ומשמעותיים ליצירה, בעיקר בהחלטתה לשים דגש – שלא מופיע בטקסט – על החרוזים והחוט וליצור בעצמאותם את מה שחוקרת הספרות תמר הוכשטטר תיארה כ"הרפתקה של מטמורפוזה" ברשימה בכתב העת הפנקס. משחק הדמיון של ברגשטיין מתעצם בזכות מינצי ומשלב בתוכו מסע חווייתי, שובבות, יצירתיות, פחד והתרגשות. בזכות דיאלוג מעניין עם הטקסט ובשל האיזון הנכון בין מה שנמסר למה שלא, חרוזים אדומים הופך מסיפור יפה לספר מצוין, ולהצלחה של יצירה מחודשת.

"ארמון החול: שירים וסיפורים" מאת רפאל ספורטה. מאיירים שונים (הוצאה עצמית)

מכיוון שהיקף "שוק הספרים" קטן יחסית, ממעטות הוצאות הספרים להוציא לאור מהדורות מיוחדות, חגיגיות ומושקעות של "כל כתבי…". למעט כמה מקרים חריגים, מאז סדרת "הספר הגדול של…" בהוצאת עם עובד ועד סדרת השירה העברית הקלאסית של הוצאת דביר שהושקה בשנת 2003 ועד כה ראו בה אור רק חמישה ספרים, לא זכינו במהדורות כאלו של בכירי המשוררים והסופרים. זהו אולי הרקע להוצאתו לאור של ארמון החול: שירים וסיפורים מאת רפאל ספורטה: מדובר במפעל רחב היקף שאחראית לו חוה כץ ספורטה, בתו של הסופר והמשורר שמוכר היום רק בזכות גן גורים שפורסם בשנת 1958.

באסופה זו – שראתה אור באופן עצמאי ובמהדורה מצומצמת – כונסו רוב כתביו של ספורטה כפי שהודפסו במשך שנים רבות בעיתוני ילדים ובספרים. במקום לאייר מחדש את הטקסטים, נשמרו גם האיורים המקוריים ועל כן ארמון החול מספק גם הצצה להיסטוריה של האיור הישראלי בעשורים הראשונים של מדינת ישראל: נחום גוטמן, איזה, תרצה טנאי ואחרים מלווים את הטקסטים של ספורטה, שנעים משירי משחק ושובבות, עתירים בדמיון, לשירים חינוכיים, שירי חגים, שירי טבע ובעלי חיים, ועד נספח של שירי מבוגרים.

עריכת הספר מוצלחת מאוד, בין השאר משום החלוקה של השירים על פי נושאים ולא על פי רצף כרונולוגי. כך מתאפשרת פרישׂה נכונה של יצירתו הענפה של ספורטה, וגישתו לכל תחום אמנותי ודידקטי. לא רק האיורים המקוריים מוצגים בפנינו אלא גם ההדפסה המקורית של הטקסטים; סוג הנייר הייחודי והעיצוב כולו – אלו יוצרים מעין קפסולת זמן יוצאת דופן שלה ערך מחקרי ואמנותי גם יחד, והיא מעניקה חוויה אסתטית חזקה ומרגשת.

יותם שווימר הוא עורך שותף בכתב העת המקוון "הפנקס" לספרות ותרבות לילדים, מבקר ספרות ועורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מתוך "במילים מועטות" / רפי וייכרט

יפעתו של טקס הכלולות

'הו ים, שמים' מאת יונה וולך

יונה וולך

הו ים, שמים

הוֹ יָם, שָׁמַיִם, עֲטָפוּנִי בְּעַרְפִלִּים
הִתְמַזְּגוּ עִם אֵד עֵינַיִם שֶׁלִּי,
שְׁחָפִים שֶׁלָּכֶם לְבָנִים יַנְמִיכוּ
לָשֶׁבֶת מְרַפְרְפִים וּדְבֵקִים בַּמּוֹטוֹת
לִהְיוֹת מִפְרָשִׂים חַיִּים בָּאֳנִיָּתִי.

יְעוֹפְפוּ דָּגִים בִּזְהִירוּת מֵעֲבָרִים
כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת
יֵרֵד נָא גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִי כְּמִתְכַּוֵּן
לִשְׁטֹף מָתוֹק פָּנַי בְּרֵאשִׁיתָם
לִהְיוֹת זְרָמִים בְּטוּחִים וְחַמִּים.

אַי; נְשָׁמָה, רוּחַ. מַעְגָּלִים סְחוֹר אָסֹב
צַנְּנוּ קָרְרוּ רֹאשׁ חַם שֶׁלִּי,
תֶּחֱבַרְנָה מֶדוּזוֹת לְזֵרִים שְׁקוּפִים
תְּכַתֵּרְנָה דְּפָנוֹת כְּדֹק לְעֵינַי
וְיָצוּף כָּאוֹת הַמְרַמֵּז לָשׁוּב.

מְשׁוּבָה, קַלִּילוּת, אֲהַלֵּךְ שֶׁפִי בַּמֶּלַנְכוֹלְיָה
עֲדוּיַת פְּנִינִים כִּנְטִיפוֹת אַהֲבָה
תְּכַסֶּינָה אַצּוֹת כִּגְלִימָה אֶת כְּתֵפַי
גַּם לֹא יוּכְלוּ מְקֹרָבַי לְלָכְדֵנִי
תְּתֹאַר אֳנִיָּתִי כְּחַדְפַּעֲמִית.

יפעתו של טקס הכלולות

נודה על האמת: ביקורת שירה חדלה מכבר להתקיים במה שכּינינו פעם — ואיננו יכולים לכנות עוד — בשם "קריית ספר". אחדים מן המבקרים פנו לאקדמיה והם מפרסמים רק את מה שיַקנה להם קידום בסולם הדרָגות. אחרים הרימו ידיים — אל מול הרעש התקשורתי וחוסר־אוניהָ של הביקורת להשפיע על טעם הקהל — וחדלו להערות את כישוריהם אל הרצנזיה או אל המסה הספרותית. על אף כמה יוצאים מן הכלל, המעידים על הכלל, אפשר לומר שאת החוקרים־מסאים־מבקרים של 'דור המדינה' לא החליפה משמרת חדשה שמוכנה להקדיש את עצמה למאבקים ולפולמוסים, לומר את דברה ולשלם את המחיר הכרוך בכך.

ההערכה הרצינית והמנומקת של איכות היצירה הספרותית נשארה, על פי רוב, בידיהם של כותבים בלתי־מקצועיים, לא מיומנים, חסרי הבנה בסיסית בכל הנוגע לשיפוט טקסטים; ובראשם הביקורת המקומונית — הקורצנית, חסרת המעוף, השטחית כסוליית עור.

אנו עדים למחיקתם מן התודעה של עשרות משוררי־עבר מעולים, שאינם ידועים או שאינם אהודים במיוחד על "המבקרים החדשים". במקביל, אנו צופים בתימהון בסגידה לא מנומקת לקבוצה קטנה של יוצרים, חשובים יותר וחשובים פחות, שכל בְּדל־שיר שפרסמו נתפס כגדוּלה שאין בלתה.

מקרה בולט במיוחד הוא שירת יונה וולך, שבּהּ קיים פער ניכּר בין שירים מעולים באמת — בעיקר בחטיבת השירה שפרסמה עד אמצע שנות השבעים — ובין שירים חלשים ומפוטפטים לעייפה, וכן מעין פזמונים חלושים — בעיקר בספרים אור פרא (1983), צורות (1985) ומופע (1985). ברור שבכל הכללה יש מקום לטעות: לא מעט מן השירים המוקדמים אינם בעלי משקל סגולי ולעומתם בין המאוחרים תימצאנה פה ושם פנינים יקרות דוגמת אלה שכתבה בסוף ימיה, בתקופת מחלתה ואשפוזה.

לרשימה זו בחרתי את 'הו ים, שמים', מהמשובחים בשיריה שנדפס בספר דברים (עכשיו, 1966). זהו בראש וראשונה שיר חתונה. המשוררת מדמה את עצמה לאונייה שחוגגת כלולות תחת חופת הרקיע. את תפקיד שושביניה ממלאים ברואי הים והשמים, החי והצומח למינהו. עיקר יופיו ועוצמתו של השיר מגולמים ביכולת ההתמזגות המוחלטת של האשה, האֲנִי־האֳנִיָּה, עם כל מה שמתחתיה (ים, דגים, מדוזות), מעליה (שמים, שחפים) ומצדדיה (דגים מעופפים, רוח).

באמצעות השבעת כוחות הטבע נהפך השיר הפרוע־המאורגן הזה, הבנוי מ־4 בתים בני 5 שורות ומחולק לשני חלקים סימטריים, למחול מאגי מלא תנועה, שופע פעלים של התקרבות — התמזגות, תעופה, הידבקות, התיישבות, שיטפון, חבירה, כיתור. כל הבריאה מגויסת ללוות את הכלה אל חתנה שהוא בו־בזמן החיים והמוות, החלוף והנצח. השיר שופע כוח ועדינות. כוחם של איתני הטבע לצנן ולחמם, לגעת ולעודד, להרטיט ולעטוף. ועדינות מגעם בדוברת — בזהירות, ברפרוף, בשבריריות: "כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת". מרוב עונג מיטשטשת התודעה, נעטפת ערפל, מצועפת מדוזות שקופות. המשובה נמזגת במלנכוליה, הרוח המנשבת בחוץ נמהלת בנשמה הסעורה שבפנים.

צבעוניותו של השיר מדהימה. כחול השמים והמים ועל רִקעם לובן השחפים, נצנוץ קשקשי הדגים ושקיפותן הזהרורית של המדוזות. גון הפנינים וירוק האצות המכסה כגלימה. כולם מוּנעים באמצעות פתיחת הבתים: הפְּנייה האקסטטית בבית הראשון אל הטבע העוטף — ים, שמים — ואחר־כך, בבית השלישי, אל הנפש פנימה — נשמה, רוח. השיר שומט את המחיצות ומשאיר את האני חשוף ומעוּנג אל מול פלא הבריאה, מזוגג עיניים ומסוחרר חושים מחמת קדחת האהבה.

'הו ים, שמים', מן החגיגיים בשירי וולך, עובד בשלל צליליו הרפויים־החזקים על כל החושים. האוזן שומעת את רפרוף השחפים ומעוף הדגים ואת פרפור הרוח במפרשים. הגוף חש במעטפת ההדוקה שמעניק לו הטבע והפָּנים בצליפות הרוח ובטיפות הגשם. הנחיריים מתרחבים לשאוף את משבי הרוח וניחוח המים והאצות. חוש הטעם מתובל במליחות הים ובמתיקות הגשם. העין מתערפלת ועם זאת חוזה בכל מבַּעד לאד, צופה אֶל אות נסתר שיעלה ממעמקים. האני־אונייה היא מלכת תבל המפליגה, בליווי שושביניה, אל המקום שבו תשכון בבדידות מזהרת, הרחק מחוג מקורביה, בלב־לבה של ההוויה. החד־פעמיות צורבת בתוך זרי המדוזות אך זהו המחיר הבלתי־נמנע של החוויה המוחלטת, הרוחנית והגשמית.

הארוטיוּת של השורות והדימויים מטלטלת. אחרי החתונה צצות ועולות בעור נטיפות האהבה והן יפות להפליא. יונה וולך מגיעה בלב הסחרחורת אל המצב הבראשיתי, הטרום־אנושי. תוך כדי הפלגתו המלכותית האני שב ומתוודע אל העולם כפי שהיה בטרם היות האדם.

השורות מוּנעות ומונפות בכל פעם מחדש באמצעות הפעלים הפותחים, רובם בלשון עתיד של בקשה או משאלה העומדת להתגשם: 'התמזגו', 'לשבת', 'להיות', 'יעופפו', 'ירד', 'לשטוף', 'להיות', 'תחברנה', 'תכתרנה', 'יצוף', 'תכסינה'.

הטבע מעניק למשוררת — כמתנה הנכפית עליו בכוח השפעתה והשבעתה — חום וביטחון, יפעה והדר. באמצעות המחול המתוזמר בשלמות מִתגבר האני על חלופיותו, על חרדת החד־פעמיות.

רפי וייכרט, "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים", הוצאת עיתון 77.

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך