.
שלושה רגעים של הגירה / דורית שילה
תמונה
כולם נראים טוב בהגירה שלהם. חולצת צווארון ירקרקה ומפוספסת מציצה מתחת לסוודר צמרי וכחול, השיער קצת ארוך, השביל בצד מסורק, כוס יין שַבְּלי ביד אחת והיד השנייה מחבקת כתף של חבר או חברה. לחברים שמות כמו מארי, קתרין, קרלוס או האנץ, הם מתויגים, וברקע לוח עץ אירופי מציע תפריט אירופי של יינות ומאכלים שאין להשיג בישראל. כולם מחייכים, כולם נקיים, כולם מעשנים סיגריות מגולגלות וחלקות. אפשר לשמוע את המוזיקה הקוּלית שמתנגנת בבר הקוּלי הפריזאי או הברלינאי או האמסטרדמי הזה, ואפשר לשמוע את מארי או את קתרין מדברות אלינו בשפה אירופית מושלמת שאנחנו מבינים באופן מושלם. אפשר גם לשמוע את הבדיחה המתבקשת שאנחנו שולפים עכשיו מהמותן כי היא באה בול בקונטקסט, אבל בעברית זה נשמע יותר טוב. אחר כך תשמעו אותנו מתרגמים אותה לאנגלית או לצרפתית או לגרמנית, ומארי והאנץ יהנהנו בנימוס וישאלו שאלה כלשהי, כי הם בסך הכול אנשים נעימים ומתחשבים. גם הדייט שלנו, ז'אן או ז'יל, יתעניין ויאמר שאולי ביום ראשון בבוקר נשב ללמוד קצת עברית.
גם האנץ העלה תמונה מאותו בר אירופי קוּלי או שמא מאיזו מסעדה ובה אנחנו והדייט אוכלים שרימפס בחמאה ומחייכים, או אולי זה לא הדייט אלא קרלוס, שגם לו הצווארון מבצבץ מתחת לסוודר, אבל אצלו הפסים הם בוורוד. קתרין תספר שהיא מנסה כבר חודשיים להתנתק מספק האינטרנט שלה ובסוף התברר שהיא צריכה ללכת לדואר ולשלוח מכתב רשום ואחרי שהוא יתקבל זה ייקח שלושה חודשים. מארי תספר שבחורף היא תיסע לאלפים האיטלקיים לסקי על חשבון העבודה והיא מקווה שזה יעבור בשלום אחרי שבשנה שעברה היא שברה את הרגל. אנחנו ניזכר איך ביולי אכלנו שרימפס במסעדה מפורסמת בעכו ואיך לא היה להם שום טעם, גם לא לחמאה.
את התמונה הבאה יצלם איזה ידיד פוץ של מארי שהגיע במקרה והתיישב איתנו לשולחן. עורו לבן־לבן ואת השפה שהוא מדבר גם אלפּיים שעות בסורבון או במכון גתה לא יצליחו להסביר. ומתחשק לנו להגיד לו "אבא'לה, תנוח", ולהשפריץ קצת חמאה על הסוודר הצמרירי שלו ועל הצווארון שמבצבץ ממנו, הפעם בסגול.
פילטר
ז'אן או ז'יל אמר שהדייט הזה מרגיש לו מגורען ואולי כדאי לא להעלות אותו. ננסה שחור־לבן.
מסגרת
קתרין תייגה אותנו עומדים בחוץ, רגע לפני הפיזור, רגע לפני שסוגרים את המטרו, שנייה לפני שעובר האוטובוס האחרון. עשרים שניות לוקח לנו להבין שמה שקורה בחוץ זה לא "בחיי שלא כל כך קר", אלא זאת הפטה־מורגנה הקבועה של יציאה ממקום מחומם. דקתיים לאחר מכן וכבר הבל הפה הלבן מלווה את העיצורים החתוכים של השפה הזרה, את הנישוקים על הלחיים כמנהג בני המקום ואת לבישת הכפפות והכנסת הידיים לכיס. פתאום ניזכר ששכחנו להוציא את הכרטיס של התחבורה הציבורית ונסיר את הכפפות, נתחב אותן לכיס, נפתח את הארנק, נאחז את הכרטיס בפה ושוב נלבש את הכפפות. אבל אז האף כבר יאדים. אף לבדו לא יכול להעמיד פנים שלמים. כשנרד במדרגות החלקלקות והבוציות של תחנת המטרו, ניזכר באופניים שאִפסַנּו במרתף של איזו חברה ונקווה שבחמשת החודשים שיעברו עד שיעלו שוב הטמפרטורות לא יקפאו להם הצמיגים.
נגיע הביתה, נטפס את ארבע או חמש הקומות בבניין נטול המעלית ונדליק את המחשב. אותיות עבריות יסתערו עלינו בזוגות, בשלשות, מתנגשות זו בזו, מקפצות מעל תמונות של חברים בבר חדש בתל אביב. כולם לבושים בגופיות, מרימים כוסות לחיים ועושים פרצופים למצלמה. גם את שמנו יקיפו בעיגול צהוב זוהר ויכתבו "אתם עושים חיים, אתם". ברדיו שמתנגן ברקע ידווחו שאישה נהרגה באיילון.
לב.
דורית שילה היא מתרגמת, מבקרת ספרות ודוקטור לספרות. מרצה בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל אביב ובאֵקול נורמל סופרייר בליון. פרסמה סיפורים קצרים, מסות וביקורות ספרות מעל במות שונות.
» במדור נסיעה קצרה בגיליון קודם של המוסך: קטעים מתוך "מחזור ירושלמית" מאת דינה עזריאל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
