נסיעה קצרה | שלושה רגעים של הגירה מאת דורית שילה

»»» המוסך – מוסף לספרות • "ז'אן או ז'יל אמר שהדייט הזה מרגיש לו מגורען ואולי כדאי לא להעלות אותו."

אלה אמיתי סדובסקי, פרט מתוך העבודה "שבע", הצבה של חמישה ערוצי וידאו וסאונד, 7 דקות, 2016

.

שלושה רגעים של הגירה / דורית שילה

 

תמונה

כולם נראים טוב בהגירה שלהם. חולצת צווארון ירקרקה ומפוספסת מציצה מתחת לסוודר צמרי וכחול, השיער קצת ארוך, השביל בצד מסורק, כוס יין שַבְּלי ביד אחת והיד השנייה מחבקת כתף של חבר או חברה. לחברים שמות כמו מארי, קתרין, קרלוס או האנץ, הם מתויגים, וברקע לוח עץ אירופי מציע תפריט אירופי של יינות ומאכלים שאין להשיג בישראל. כולם מחייכים, כולם נקיים, כולם מעשנים סיגריות מגולגלות וחלקות. אפשר לשמוע את המוזיקה הקוּלית שמתנגנת בבר הקוּלי הפריזאי או הברלינאי או האמסטרדמי הזה, ואפשר לשמוע את מארי או את קתרין מדברות אלינו בשפה אירופית מושלמת שאנחנו מבינים באופן מושלם. אפשר גם לשמוע את הבדיחה המתבקשת שאנחנו שולפים עכשיו מהמותן כי היא באה בול בקונטקסט, אבל בעברית זה נשמע יותר טוב. אחר כך תשמעו אותנו מתרגמים אותה לאנגלית או לצרפתית או לגרמנית, ומארי והאנץ יהנהנו בנימוס וישאלו שאלה כלשהי, כי הם בסך הכול אנשים נעימים ומתחשבים. גם הדייט שלנו, ז'אן או ז'יל, יתעניין ויאמר שאולי ביום ראשון בבוקר נשב ללמוד קצת עברית.

גם האנץ העלה תמונה מאותו בר אירופי קוּלי או שמא מאיזו מסעדה ובה אנחנו והדייט אוכלים שרימפס בחמאה ומחייכים, או אולי זה לא הדייט אלא קרלוס, שגם לו הצווארון מבצבץ מתחת לסוודר, אבל אצלו הפסים הם בוורוד. קתרין תספר שהיא מנסה כבר חודשיים להתנתק מספק האינטרנט שלה ובסוף התברר שהיא צריכה ללכת לדואר ולשלוח מכתב רשום ואחרי שהוא יתקבל זה ייקח שלושה חודשים. מארי תספר שבחורף היא תיסע לאלפים האיטלקיים לסקי על חשבון העבודה והיא מקווה שזה יעבור בשלום אחרי שבשנה שעברה היא שברה את הרגל. אנחנו ניזכר איך ביולי אכלנו שרימפס במסעדה מפורסמת בעכו ואיך לא היה להם שום טעם, גם לא לחמאה.

את התמונה הבאה יצלם איזה ידיד פוץ של מארי שהגיע במקרה והתיישב איתנו לשולחן. עורו לבן־לבן ואת השפה שהוא מדבר גם אלפּיים שעות בסורבון או במכון גתה לא יצליחו להסביר. ומתחשק לנו להגיד לו "אבא'לה, תנוח", ולהשפריץ קצת חמאה על הסוודר הצמרירי שלו ועל הצווארון שמבצבץ ממנו, הפעם בסגול.

 

פילטר

ז'אן או ז'יל אמר שהדייט הזה מרגיש לו מגורען ואולי כדאי לא להעלות אותו. ננסה שחור־לבן.

 

מסגרת

קתרין תייגה אותנו עומדים בחוץ, רגע לפני הפיזור, רגע לפני שסוגרים את המטרו, שנייה לפני שעובר האוטובוס האחרון. עשרים שניות לוקח לנו להבין שמה שקורה בחוץ זה לא "בחיי שלא כל כך קר", אלא זאת הפטה־מורגנה הקבועה של יציאה ממקום מחומם. דקתיים לאחר מכן וכבר הבל הפה הלבן מלווה את העיצורים החתוכים של השפה הזרה, את הנישוקים על הלחיים כמנהג בני המקום ואת לבישת הכפפות והכנסת הידיים לכיס. פתאום ניזכר ששכחנו להוציא את הכרטיס של התחבורה הציבורית ונסיר את הכפפות, נתחב אותן לכיס, נפתח את הארנק, נאחז את הכרטיס בפה ושוב נלבש את הכפפות. אבל אז האף כבר יאדים. אף לבדו לא יכול להעמיד פנים שלמים. כשנרד במדרגות החלקלקות והבוציות של תחנת המטרו, ניזכר באופניים שאִפסַנּו במרתף של איזו חברה ונקווה שבחמשת החודשים שיעברו עד שיעלו שוב הטמפרטורות לא יקפאו להם הצמיגים.

נגיע הביתה, נטפס את ארבע או חמש הקומות בבניין נטול המעלית ונדליק את המחשב. אותיות עבריות יסתערו עלינו בזוגות, בשלשות, מתנגשות זו בזו, מקפצות מעל תמונות של חברים בבר חדש בתל אביב. כולם לבושים בגופיות, מרימים כוסות לחיים ועושים פרצופים למצלמה. גם את שמנו יקיפו בעיגול צהוב זוהר ויכתבו "אתם עושים חיים, אתם". ברדיו שמתנגן ברקע ידווחו שאישה נהרגה באיילון.

לב.

 

דורית שילה היא מתרגמת, מבקרת ספרות ודוקטור לספרות. מרצה בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל אביב ובאֵקול נורמל סופרייר בליון. פרסמה סיפורים קצרים, מסות וביקורות ספרות מעל במות שונות.

 

» במדור נסיעה קצרה בגיליון קודם של המוסך: קטעים מתוך "מחזור ירושלמית" מאת דינה עזריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ביקורת | על "צבים" מאת מוריה דיין קודיש

»»» המוסך - מוסף לספרות • תמר סתר כותבת על האומץ לחולין בספר הביכורים של מוריה דיין קודיש

אלדד זיו, "דבלינר", שמן על בד, 120X120 ס"מ, 2016

.

האומץ לצבים / תמר סתר

.

צבים, ספר הביכורים המרשים של מוריה דיין קודיש, הוא ספר מתעתע. בהתחלה נדמה שמדובר בספר "קטן", "נשי", שמספר אך ורק סיפור בורגני על שתי משפחות ישראליות שחיות ביישוב קטן על גבול עזה. אך גם הספקניות שבקוראות ישתאו לנוכח התפנית העלילתית שמופיעה אחרי פרקים אחדים, ומעידה על הדרמה הרוחנית שפרצה לעולמה החילוני של הספרות הישראלית. גיבור הרומן, גיא מימון בן השתיים־עשרה, שעד לרגע נפילת הטיל במרחק חמש מאות מטרים ממנו עסק בעיקר בוונדליזם ובצפייה בפורנו, חוֹוה בעקבות הנפילה התגלות אלוהית, וזו מחייבת אותו ואת הוריו לצאת ממסלול חייהם השחוק ובעיקר חסר המוצא, וכמו הדמות המהפנטת של האומן האיטלקי דיוויד דאלה, המופיעה על עטיפת הספר – לרחף על פני האדמה המוכרת לעייפה.

ההתגלות שחווה גיא, שכרוכות בה נבואת חורבן והשמעת מילים חסרות פשר במה שנשמע כארמית, עומדת לטלטל את חיי הוריו – סבטלנה מימון, שארבעה חודשים קודם לכן, בחודש החמישי להריונה, הפילה את התינוקת, ומאז היא רואה אותה בהזיותיה חיה וגדלה מיום ליום, ושלום מימון, גבר גס ומאצ'ואיסטי אך גם נשמה רכה ואבודה, דמות מרתקת שלדיין קודיש היה אומץ לשרטט באופן שנע בין הסטריאוטיפי לשבירתו, והתוצאה נוגעת ללב ובעיקר מצחיקה: "ברגע הזה, חיפש שלום מימון זונה. הסרטון שעלה לווי-נט עירער את עצביו. והחום הנורא. הוא עולה באש. עוד לא מאי וכבר נשרף לו כל הגוף מהקיץ המסריח הזה. וסבטלנה עם הפרצופים שלה. מאז ההפלה היא מסתובבת בפרצוף תחת בבית, מבשלת בקמצנות, וכל היום רוצה לשכב במיטה ולקרוא ספר ברוסית. עשרים שנה את בארץ, תקראי את הספרים שלך בעברית! חם היום, אינעל דינק. […] הוא הכין קפה. לעצמו לא ידע להסביר את זה, אבל רק הקפה שסבטלנה מכינה טעים לו. אולי היא יורקת פנימה" (65–66).

הזוג מימון הוא "הזוג המלכותי" של כור ההיתוך הישראלי המפואר, שמתגלה כמפעל קשה לתפעול ביום־יום הישראלי המיוזע. לאחר שכבתה התשוקה הראשונית של מייצגי שתי הגלויות, חייהם מתנהלים בשני מישורים מקבילים ועגומים. הנבואה שבפי בנם מאלצת אותם להישיר מבט אל כל מה שכבה בחייהם, בראש ובראשונה זוגיותם הרופפת והמנוכרת, ולנסות ולתקן את מה שהיה נדמה שהוא חסר תקנה.

אך לא רק את חייהם של הוריו מבקיעה התגלותו של גיא, אלא גם את חייה של יעל לביא, מורה בבית ספרו ואם צעירה לשני ילדים, הכורעת תחת נטל כלכלת הבית. חיי הזוגיות שלה עם בעלה האוהב, ירון, ההולך ומסתגר בתוך עצמו, מתדרדרים ונדמה כי השניים נפרדים זה מזה בעודם חיים יחדיו. בניגוד לקשר הגווע עם בעלה, הקשר שנוצר בינה ובין גיא מעורר בה תחושות מיניות שהודחקו במרוץ האימהות המייגע, ואף מעלה שאלות אתיות על אודות הקשרים שהיא מנהלת בחייה. עלילת הספר מתארת אפוא את השגרה המתוחה של שתי המשפחות, שהתנבאותו של גיא הפרה, בהציפה את המתחים שבמערכות היחסים הביתיות, מתחים שנדמו כנסבלים אך למעשה הם הרסניים. כוחו של הספר נובע מהצורה המורכבת שבה הוא שואל אם ביכולתן של שתי המשפחות להתגבר על מה שמקולקל בחייהן מכוח עצמן ולא מכוח הנבואה החיצונית, ומהיעדר מענה חד־משמעי לשאלה.

כשקראתי את הספר חשבתי על המסה המפורסמת של לאה גולדברג, "האומץ לחולין". במסה זו, שנכתבה בארץ ישראל בשנת 1938, גולדברג קוראת לעבודה יומיומית, "העבודה הלאבורטורית הקשה של חיי הרוח", המפרקת את נפש האדם לדק שבדקויותיו בעבודת חולין קשה אך הכרחית. האומץ לחולין על פי גולדברג הוא ההתנגדות לאידאולוגיה צדקנית ולאישיות גדולה מהחיים שתספק פתרון פרימיטיבי ומהיר, שיבטל את היצירה החופשית השוקדת על מה שהיא מכנה "פירוק המכונות ובדיקת החלקים".

הרעיון המנוסח במסתה האמיצה והמופתית של גולדברג מופיע בתשתית יצירותיהן של סופרות שהן לדעתי האימהות הספרותיות של דיין קודיש – צרויה שלו, מירה מגן והילה בלום. כולן יוצרות שהאומץ שלהן בא לידי ביטוי בכתיבת החולין שלהן, חולין שמתעקש לפרק את הסיפור המשפחתי, הנשי, היום־יומי, הזוגי, ומסרב לשאול שאלות מדיניות הרות גורל או להעביר מסרים חוצבי להבות על ביטחון, שלום, אחווה, רעות, שואה ותקומה.

ההישארות הספרותית שלהן ברובד הביתי אינה נעימה, אינה מנחמת ואף אינה מאששת את הסדר החברתי הקיים; זוהי הישארות שמטילה ספק באפשרות תפקודו וקיומו של הבית, על כל השלכותיו הפוליטיות והחברתיות של מהלך נפיץ זה. דיין קודיש ממשיכה את המסורת הזאת ובוחנת באזמל חד את חייהן הפריפריאליים של שתי משפחות ישראליות־יהודיות, טיפוסיות, שכל אחד מאיתנו ודאי פגש בווריאציה כזאת או אחרת. היא פורסת אותן לפרוסות הקיום העדינות ביותר שלהן, לבשר החשוף והפגיע, לבקשת הגאולה שלהן ושלנו, הקוראות, הממאנת להגיע גם לאחר הישמע דבר הנבואה.

המתח שהניע את גולדברג לכתוב את מסתה והנחה אותה ביצירתה, מתח בין שתי אפשרויות הקיום – ההיסוס והמבוכה לעומת ההתנבאות, היומיומיות לעומת המיתיות, הגוף לעומת הרוח – עומד גם בבסיס צבים, שמתפרסם שמונים שנה לאחר פרסום "האומץ לחולין", והוא שהופך אותו מספר ישראלי קריא, מצחיק ומרגש לספר שהוא סך כל אלה ויותר – ספר שטומן בחובו תעלומה קיומית לא פתורה, שמטשטשת את הגבולות בין קודש לחול.

האם באמת התרחש נס בשדה, חמש מאות מטרים ממקום נפילת הטיל? ואם כן, מה ראו עיניו של גיא? מהי משמעות המילים שיוצאות מפיו? ובכלל, מהי מקומה של ההתגלות בעולם חילוני? השאלות הללו נותרות ללא תשובה חד־משמעית. התשובה הברורה היחידה הניתנת ברומן היא שההתרחשות הספק ניסית ספק הזייתית היא שמניעה את הדמויות לכדי פעולה שמטרתה לשפר את חייהן, היא שמאפשרת להן לצאת ממסלולן המוכר והאבוד, היא שמטיחה אותן זו לזרועות זו, תובעת מהן לחשב מחדש את מסלולן, להפוך ממונהגים למנהיגים, מאנשי הארץ לאנשי הרוח, מנביאי שקר לנביאי אמת, מנשלטים לשולטים, מאבלים לשמחים, ממסוגרים למושיטי יד.

הגיבורות הנשיות של הרומן, יעל לביא וסבטלנה מימון, שואפות להתאחד עם ילדיהם החיים והמתים, וכך מתנגדות לסדר החברתי והביולוגי השולט התובע מהן להיות שלם שמתפרק, גוף שמגדל בקרבו גוף אחר ואז נאלץ להיפרד ממנו, ועוד נדרש לחיות בשלום עם פרידה זו. כהמשך ישיר לקשר הסימביוטי של האימהוֹת עם ילדיהן המתואר ברומן, עולמם של ילדי משפחת לביא – מאיה בת הארבע ואיתי בן השנה – מקבל ביטוי ונפח שאינם נופלים בעוצמתם משל עולם המבוגרים. כך למשל בתיאור זה: "שלוש הבנות נדחקו לבית הפלסטיק הקטן, ומיטל ומאיה תפסו את שני הכיסאות. 'גם אני רוצה!' צווחה עדי. 'אני תפסתי ראשונה,' אמרה מיטל, 'גם אני,' אמרה מאיה. שמש גדולה זרחה במרום. בתוך הבית הצהוב היה חם, וגם משעמם. עדי הלכה בזעף, ומיטל ומאיה נשארו לשבת על הכיסאות הקטנים, שומרות על מקומותיהן היקרים מפז, כסוהרות בכלא שמעט מדי מפריד בינן לבין האסירות. ככל שהתרבו החום והשעמום, התנפח במאיה הרצון לצאת מהבית הצהוב ולהפקיר את הכיסא לכל דורש, התנפח והתנפח עד שהגיע לנקודת רתיחה. היא קמה במהירות ורצה, ברחה ממש, נפלה והמשיכה לרוץ, והתיישבה ליד אחד השולחנות הקטנים בגן, שעליהם מפוזרים טושים ודפים" (28).

דיין קודיש מתארת באופן פיזי, נושם ומפתיע את עולם הילדים הגשמי והקופצני בספרות שמיועדת למבוגרים ובכך מפקיעה אותו מהחזקה המוכרת שלו בספרות הילדים וחורגת ממוסכמות ספרותיות וחברתיות. ספרה גם מלא הומור: גם בקריאה שנייה של הרומן מצאתי את עצמי צוחקת מהתיאורים השנונים של הלך הרוח הסרקסטי והמתגונן של האנשים הלחוצים והמיוגעים שחיים בלבנט המהביל.

הצבים המפוארים שנבנו בנחישות על ספסלי בית הספר, ועד מהרה הופכים למפלצות שאול, מאותתים כבר בתחילת הרומן על אפשרות ההרס המצויה במעשה הבריאה, על העקרות שעלולה להשתלט על הפריון, ועל ההורשה שעלולה להיעשות חלולה: "הצער של קברניטי בית הספר ואדריכלי 'יום החינוך הסביבתי' היה מובן. רוצים לעשות משהו נחמד לתלמידים, רוצים לארגן את החצר, ובאמת, יום כל כך יפה. המורים והתלמידים, מכל הכיתות, עובדים ביחד. והנה. תמיד יימצא מי שיחפוץ להרוס. הצער מובן במיוחד לאור המצב הגרוטסקי שנלכדו בו הצבים. מילא שגבם שוסף. שהתוֹך העדין נשפך. שעין אחת ירוקה, שהודבקה מאבני פסיפס על ידי המורה של ו'2 בהשקעה מרובה, נופצה והפכה למנהרה באורך אצבעו של גיא, שבה דרים נמלים ואבק. אבל הגיחוך, הגיחוך, אלוהים! הפיות המגחכים, העלובים האלה, שנאלצים להמשיך לגחך, כמו בתסמונת אכזרית. יצורי שאול, צווארם מחוּרר וחיוכם נשמר" (10).

שאלת הבריאה ברומן – בריאת הצבים כבריאה גשמית ואמנותית ובריאת הילדים כבריאה ביולוגית – כרוכה גם בשאלת ההאכלה, שמגלמת את הכמיהה של ההורים להיות אורגניזם אחד המכיל את ילדיהם: הרצון להאכיל את הצאצאים בבשר ואף להתמזג בבשרם מבטא את הרצון להתאחד עימם, לדאוג למחסורם לנוכח האַין המרחף תמיד, לנוכח הקרע הבלתי ניתן לאיחוי שבמעשה ההולדה וההיפרדות, כשברקע מכרסמים החשבונות וההתחשבנויות שבין בני זוג שחוקים ועייפים. כך, גבולות הקיום האנושי שמשרטטת דיין קודיש אינם נעים רק בין החולין לקדושה, אלא גם בין הקִרבה לזרות, בין ההאכלה לנטישה, בין התשוקה לרתיעה, בין הזעם להשלמה, בין התוֹך לחוץ, וגם בין ההורים לילדיהם, בין המורָה לתלמיד, בין האישה לנער.

כל הקונפליקטים האלה כרוכים יחדיו ללא הפרד והם החומרים שמהם עשויים חיינו. ולכן האפשרות לגאולה, אם היא בכלל בנמצא, מגולמת אך ורק בבשר החי, במגע בין שני גופים, בהושטת היד האינטימית, בהתמסרות אל הזולת הכמֵהַּ: "שדה היה חם ומלא. היא הרימה את החולצה כמו שמסיטים מסך תיאטרון. איתי נצמד ברעבתנות, והתוֹך החם החליק לתוכו. הוא השמיע גרגורים ומצמוצים מאושרים. דמעות צרבו את יעל בקצה אפה. היא ליטפה את הפלומה הצהובה, הלוך ולטוף, והחיים עוברים ממנה אל בנה. מרוגשת, התבוננה בשושנה הוורודה שלוחכת אותה, מפרקת אותה מנשקה, בעיניים העצומות, בריסים הפראיים, בידיים הזעירות שנחו לצידי הגוף, עשויות אבק כוכבים, מדויקות לפרטי פרטיהן, ואהבה שטפה אותה מקצות הרגליים ועד שורשי השערות" (48). החידה, הנבואה, ההתגלות, הבשוֹרה נחוות בצבים בזכות האומץ לחולין.

 

תמר סתר, דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כותבת מונוגרפיה על הסופר דוד שיץ בהנחיית פרופ' יגאל שוורץ. מתגוררת בבאר שבע.

.

מוריה דיין קודיש, "צבים", כנרת זמורה ביתן, 2018.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: כנרת רובינשטיין ברשימה על הספר הרביעי בסדרת "הרומאנים הנפוליטניים"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | "ניצולים", סיפור מחדר המתים

»»» המוסך - מוסף לספרות • "חשוב לי לבדוק איתך שאת יודעת איפה את נמצאת לפני שאני מראה לך תמונות או לוקח אותך לסיור במקום." צלמת מוצאת את משרת חייה בסיפור מאת רינת שניידובר

רותם ריטוב, "השחיינים", אקריליק על בד, 400X220 ס"מ, 2012

.

ניצולים / רינת שניידובר

.

כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט

.

בפעם השלישית ששאלו אותי ביום ההוא אם אני יודעת לאן הגעתי, אמרתי, "לא, אתם לא אמיתיים," ובמבט של תוכחה משועשעת הוספתי, "נו, באמת, פרופסור. כאילו, מה נראה לכם, שהייתי מגיעה לפה על עיוור?"

פרופסור קמחי חייך אליי בנדיבות והרים את שתי ידיו, כאדם שנכנע. "אני חלילה לא מזלזל ברוחב האופקים שלך," אמר, "אבל פשוט כבר היו דברים מעולם. צלמים שהגיעו לכאן בלי לדעת לקראת מה הם באים, וברגע שהבינו – לקחו את הרגליים שלהם וברחו. היה אפילו אחד שקרא לי סוטה ואיים להגיש נגדנו תלונה במשטרה. זה היה כמובן מגוחך לחלוטין, הבחור כנראה היה בהלם או נתן לדעות קדומות לשבש את דעתו, אבל בדיוק מהסיבה הזו חשוב לי לבדוק איתך שאת יודעת איפה את נמצאת לפני שאני מראה לך תמונות או לוקח אותך לסיור במקום."

"מה אתה אומר!" התקשיתי להסתיר את אי־האמון שלי, "כאילו, זה מצחיק. מה, אנשים עד כדי כך נואשים למצוא עבודה שהם אפילו לא מבררים לאן הם הולכים?"

הפרופסור משך בכתפיו.

בתוך ספל החרסינה שלו, דמוי פיל, בעל ידית־חדק, היו שאריות חלב קרושות. על שולחנו, מתחת לקיר עם התעודות הממוסגרות, היו פזורות בערבוביה עשרות תיקיות בריסטול גדושות בדפים וביניהן עטים כדוריים, מחזיק מפתחות בצורת כדורגל, חפיסת מסטיקים בטעם תות. הטלפון הצהבהב על שולחנו צלצל, אבל הוא התעלם ממנו. תשומת ליבו נשארה ממוקדת בי וחשבתי שזה מקסים מצידו, לפנות לי את הזמן שלו באופן מוחלט כל כך, כאילו הייתי עמיתה חשובה שבאה לבקר אותו מארץ אחרת. תהיתי אם מדובר בדפוס אצלו, לגרום לכל מי שנמצא במחיצתו להרגיש כאילו הוא מרכז היקום, או אם משהו בי גרם לו לכבד אותי באופן מיוחד. הבנתי למה אהבו אותו כל כך באמצעי התקשורת.

הטלפון צלצל בשנית והפעם הפרופסור ענה. "אני באמצע פגישה, ליזה, משהו דחוף? אוקיי. אוקיי, בסדר." זוויות פיו התכווצו מעט, כאילו התאמץ לסכור את עצבנותו, אולי פחד שהתפרצותה תפגום בסבר פניו הנעים, שתיסדק המסכה האצילית. ראיתי אותו פתאום באור אחר, אולי אפילו ריחמתי עליו. גבר שמור בגיל העמידה שכבר עשרים שנה שותה נס קפה באותו המשרד לאורן התמידי של נורות הפלואורסצנט. טלפונים, דוחות, הרצאות, ישיבות, ראיונות, מדי פעם כנס בחו"ל לצורכי אוורור. ייתכן מאוד, חשבתי, שנוכחותי הייתה מבחינתו שבירה מרעננת של השגרה. תהיתי אם כך הוא ראה את עצמו בעתיד, כשעוד היה סטודנט לרפואה, ונזכרתי שפעם, בריאיון לטלוויזיה, הוא סיפר שבצעירותו שר במקהלה וחלם להיות זמר אופרה. לא הייתה לי שום כוונה להישאר שם.

שבוע קודם לכן קיבלתי אימייל ממיכאל, ראש החוג שלי לשעבר בבית הספר לצילום. "היי אריאלה, קיבלתי פנייה קצת ביזארית, אבל יש לי הרגשה שהמשרה הזאת יכולה להתאים לך," כתב לי, ולמרות האנטגוניזם שמתעורר בי כשאנשים מחליטים בשבילי שמשהו חסר לי בחיים, פתחתי את המסמך המצורף, מתוך סקרנות, אבל גם כי עברו שבועיים מאז הג'וב האחרון שלי וכבר מצאתי את עצמי מוותרת על גבינות קשות תוצרת חוץ או מחליפה בסופר את עגבניות התמר והשרי שאהבתי בעגבניות משעממות.

עד אז התפרנסתי בעיקר מתרגום. בפיג'מה, לבד מול המחשב, תרגמתי ספרים מספרדית לעברית, אבל באותה השנה נקלע שוק הספרים למשבר והותיר אותי בלי עבודה כמעט. מלאת אופטימיות מהסוג השמור לטיפשים או לתמימים, וגם כי אחרי עשור של עבודה מהבית, בלי לראות נפש חיה לבד מבת הזוג ומהכלבה שלי במשך ימים שלמים, בלי שלקוחותיי יודעים אפילו איך אני נראית, ראיתי במשבר הזדמנות לשינוי. בתוך כמה ימים בניתי אתר אינטרנט והתחלתי לשווק את עצמי כצלמת אדריכלות. רציתי להכיר מקומות חדשים, לפגוש אנשים, להשקיע בלבוש שלי, להתאפר, ללחוץ ידיים, לשאת ולתת, לגרום לאדריכלים בעלי שם להמר עליי, לא רק בזכות הכישרון שלי, אלא כי אני אישיות כובשת. וגם, כמובן, להרוויח סוף־סוף כסף טוב. בדמיוני ראיתי את עצמי מדהימה את עולם הצילום עם הסצנות רבות המשתתפים שאביים בחללים בנוסח פרנק גרי או קלטרבה, מטביעה את חותמי בתחום צילום האדריכלות והופכת את משלח היד השני שלי לאמנות שמזכה אותי בפרסים ובהכרה בינלאומית. חשבתי על צלמים כמו שולמן או איוואן באן, שיצרו וניתצו מיתולוגיות בעזרת המבנים שצילמו, ורציתי לאתגר את התפיסה של האדריכלות העכשווית על ידי הפיכת מוזאונים, קניונים, משרדי ממשלה ובתי מגורים אוונגרדיים לתיאטראות או לזירות פשע, לעדים דוממים אך רבי הוד לדרמות אנושיות שאני מי שמושכת בחוטיהן. אלא שקומץ האנשים שפנו אליי לא רצו לממן הפקות ענק. הדופלקסים העצובים שצילמתי בכפר סבא והדירות עם הטפטים בחדרי הילדים שתיעדתי בפתח תקווה גם לא ממש התאימו לזה. קהל הלקוחות שלי, שהיה מורכב ברובו ממעצבות פנים צעירות אך נטולות חן וחזון, רצה ממני הרבה תמונות, מהר ובזול, עם קווים ישרים ואביזרי סטיילינג ממוחזרים שיוסיפו מעט צבע לריהוט הישן שהביאו עימם הדיירים מביתם הקודם.

"למכון הפתולוגי החדש דרוש צלם", נכתב במסמך המצורף לאימייל שקיבלתי ממיכאל, ומיד חשבתי על כל הפעמים שבהן, בדרכי מביתי ביפו לקריית המלאכה, היכן שנהגתי להדפיס את עבודות האמנות שלי לקראת תערוכות, קיללתי את המכון ההוא על האמבולנסים ועל ניידות המשטרה שחסמו בפניי את שביל האופניים הסלול לכל אורכו של רחוב לבון. לא הבנתי מה דחוף כל כך בטיפול במתים שיצדיק עבירה שיטתית על החוק מצד הגורמים שעובדים במוסד ההוא, ומצד שני, קינאתי קצת במעמד המיוחד שזכו לו האנשים שעבדו עם הגופות. עם הזמן התחלתי להאט שם בכוונה, גם כשלא חסמו את דרכי, אולי תצוד עיני מבעד לשער איזה פרט יומיומי שיפתיע אותי בהקשר המורבידי ההוא, שיחה קלילה בין שתי רופאות בבגדי בית חולים בכניסה, בחור שחום עם אוזניות שמשקה את הוורדים בגינה, חתולים שמשתזפים בשמש.

אחרי התלבטות קלה שבקלות, זנחתי את המטלה הבלתי נסבלת של שליחת מיילים שיווקיים לאדריכלים מרשימת התפוצה שלי וכתבתי לכתובת המצורפת:

"למכון הפתולוגי החדש שלום,

שמי אריאלה שניידר, צלמת, סופרת ומתרגמת, וקיבלתי את הפנייה שלכם מראש החוג שלי לשעבר בבית הספר לצילום 'קמרה אובסקורה'. אשמח לשמוע פרטים על המשרה, שנשמעת לי מרתקת ומתאימה לי כמו כפפה ליד, אולי כי בתור ילידת מקסיקו יש לי משיכה עזה למוות וגם קיבה חזקה, אני חושבת. מצורפים קורות החיים שלי, תעודה של תואר ראשון בספרות ואמנות מאוניברסיטת תל אביב ותעודת הסמכה בצילום מטעם קמרה אובסקורה. תעודת פטירה – חסרה עדיין (:

תודה רבה ואשמח לשמוע מכם בקרוב,
אריאלה".

כבר באותו היום חזרו אליי. משועשעת, אמרתי לעצמי שבטח אין הרבה קופצים על המשרה והנחתי שיציעו לי משכורת סבירה, תנאים טובים, ימי חופשה שיאפשרו לי להתפנות ליצירה כשצריך, ביטחון תעסוקתי שמעולם לא היה לי. ואף על פי כן, הרעיון כולו נראה לי מופרך, בזוי אפילו. בתור אמנית, ועוד כזו שעבדה כעצמאית כל חייה הבוגרים, הרעיון לקבל מרות מבוס, גם אם מבוס נגיש כמו פרופסור קמחי, במסגרת משרה נוטפת סקס־אפיל כגון צילום בחדר המתים, היה משפיל מדי עבורי. בכלל, בימים ההם, שכירים, ובעיקר מהסוג של תשע עד חמש, נמשלו בעיניי לתרנגולות בלול. הטלת ביצים למאכל זרים תמורת שקט וביטחון, צעידה מנומנמת בתלם הזעיר־בורגני לעבר יעד ידוע מראש. טלוויזיה. איקאה. משכנתא. חומוס אחלה. צימר מפנק בצפון. זה לא מה שרציתי. ולא שהעדפתי את המצב הנוכחי. חיכיתי ליד שתציל אותי. התפללתי לנס.

"את מוכנה לרדת למטה?" קולו של פרופסור קמחי קטע את מחשבותיי.

"אה… כן," מלמלתי. "אם עברתי בהצלחה את שלב התמונות, אני מניחה שזה הצעד הבא, לא?"

"את זו שמחליטה אם עברת בהצלחה. עברת או לא?"

"אני חושבת שכן."

הפרופסור קם ממקומו.

"אל תפחדי, הגופות לא נושכות."

צחקתי.

"אבל אני כן."

כבר בפרוזדור המחבר בין חדרי הנתיחה ניתן היה לחוש בריחו המתקתק, המתכתי, של המוות. בהנחייתו של אחד העובדים במקום הצטיידתי במסכה ובערדליים וכשהגענו אל הדלת הכחולה, בעלת האשנב העגול, הצצתי פנימה. סביב שולחן הנתיחות עמלו שני אנשים בחלוקים מעל גופה בגוון חום־אפרפר. בזווית העין הבחנתי במבטים שלכסנו אליי פרופסור קמחי וזכריה, האמרכל, שהצטרף אלינו לסיור. הם גרמו לי להרגיש רצויה.

"זו תאונת עבודה," הסביר לי הפרופסור והזמין אותי להיכנס. "הוא נפל לתוך מכל תערובת לעופות, הגיע אלינו מפורק ועכשיו מפרידים את הבגדים שלו ומרכיבים את הגופה בשביל לצלם אותה."

"כמו פאזל," אמרתי בהיסח דעת, בניסיון לברר עם עצמי מה עושה לי נוכחותו של האיש המת. עד לאותו הרגע, הגופה היחידה שראיתי הייתה בנהר בצפון תאילנד, אבל ראיתי אותה ממרחק, בלי פרטים ובלי ריח. ובילדותי, כשסבי מת, כמעט מעדתי על גופתו המונחת על רצפת דירתו, מכוסה בסדין, ומיד פרצתי בצחוק עצבני ומיהרתי לצאת מן החדר. כעת תהיתי אם משהו לא בסדר אצלי. בסרטים אנשים תמיד נתקפו בחילה ורצו הצידה להקיא כשנתקלו בגוויות, ואילו אני לא הרגשתי דבר. לא גועל, לא עצב, לא זעזוע. אם כבר, אולי רק קורטוב של נוסטלגיה, כי מהגופה נדף ריח נוסף, של תערובת עופות, שהזכיר לי את שנות ילדותי בקיבוץ.

"כל הכבוד לך, את מחזיקה מעמד יפה מאוד," אמר לי זכריה, האמרכל. "אני אוהב בחורות כאלו, קוּליות ועם קיבה חזקה. הבטחת וקיימת."

"תודה רבה."

מתחת למסכה חייכתי לעצמי בשביעות רצון ובביישנות מה והבטתי בשני הבחורים שעבדו על הרכבת הגופה. רציתי שגם הם יפרגנו לי, או לפחות יכירו בקיומי, אבל הם היו שקועים במלאכתם ולא החזירו לי מבט.

"אתם רופאים?" שאלתי אותם.

"פרוסקטורים," ענה לי הגבוה מבין השניים.

הפרופסור תרגם לי: "עוזרי נתיחה."

"תכירו," אמר להם זכריה, "זו תהיה הצלמת שלנו. כי שתדעי לך," פנה אליי, "מבחינתי הג'וב שלך."

"נעים מאוד, אריאלה," אמרתי להם כי לא רציתי לאכזב אותו, וגם כדי לא לסגור את הדלת הזאת, לכל מקרה שלא יהיה, וכמו כדי לאשש את הרושם ששום דבר לא מרתיע אותי קרבתי עוד יותר אל השולחן. אבל כשהגעתי אליו ראיתי בזווית העין מראה שהסיח את דעתי.

צמוד לחדר שהיינו בו היה חדר נתיחות נוסף, כמעט זהה. סביב השולחן עמלו שני אנשים בחלוקים לבנים מעל קרש חיתוך, וממקום עומדי יכולתי לראות בחורה בסרבל לבן שהייתה שקועה במלאכת התפירה. הבחורה נשאה את עיניה מן השולחן וראיתי שהן רואות אותי, ומחייכות. מתחתיה, גבו שעון על מתקן מתכתי וראשו שמוט אחורנית בצורה מוגזמת, ננעצו בי עיניו הכבויות של תינוק כבן שנתיים. כדרכם של תינוקות הוא היה מתוק ונוגע ללב, ואת יופיו העצימו התנוחה הלא טבעית, וגם היעדר הפגיעות והתאווה והרעש שמאפיינים תינוקות חיים. המראה שלו העביר בי רטט של התרגשות. רציתי להביט בו מקרוב, להנציח אותו כך, כשבית החזה שלו עדיין פתוח למחצה ושפתיו האדומות פעורות קמעה, ובבת אחת חשתי הקלה משונה, מעוותת, מלווה במחשבה – הוא ניצל. מבוהלת מעצמי על המחשבה הזאת שאלתי את הפרופסור ממה מת התינוק. אני לא זוכרת מה הוא ענה לי, כי באותו הרגע הכתה בי הידיעה – מצאתי את מקומי בעולם.

 

רינת שניידובר, ילידת מקסיקו סיטי, סופרת, מתרגמת מספרדית, צלמת ואמנית חזותית. קובץ הסיפורים פרי עטה, "מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון", התפרסם בשנת 2006 בהוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד. רומן הביכורים שלה, "ממלאת מקום", צפוי לראות אור השנה בהוצאת כתר.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "זמן חתול", סיפור מאת עומר ברקמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

"דרוש בעל סגנון טוב בערבית והיא שפת אמו"

יצחק שמוש, המורה המזרחי הראשון במכון למדעי המזרח

יצחק שמוש

כתב: עמית לוי

מאז הקמתו ב-1926, שאף המכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית לצרף לשורותיו מרצה ערבי-מוסלמי מסיבות שונות, פוליטיות ומקצועיות. בראש הצידוקים המקצועיים עמד הרצון לחשוף את הסטודנטים לשפה ערבית "חיה" מפי דובר השפה כשפת אם, אשר יאמנם בכישורי שיחה ובכתיבת חיבורים בערבית ויעניק להם היכרות עם ספרות ערבית בת-זמנם. שאיפה זו הייתה קשה למימוש: האוניברסיטה הייתה פרויקט הדגל האינטלקטואלי של הציונות, ולא היה קל לאתר ערבי, פלסטיני או אחר, שיסכים להצטרף לשורותיה כמרצה; יתר על כן, מזרחני המכון, אשר רובם התחנכו באוניברסיטאות גרמניות, התעקשו על כך שאותו מרצה יהיה בעל אוריינטציה מדעית מערבית, דרישה שצמצמה מאוד את מספר המועמדים הפוטנציאליים.

השנים חלפו, המצב הביטחוני הסלים והיריבות הפוליטית בין יהודים לערבים בפלשתינה-א"י רק החריפה – אולם הצורך במרצה שיהיה דובר ערבית ילידי לא שכך. נדמה כי יותר משרצו בכך מורי המכון, דרשו זאת תלמידיהם, כפי שממחישות טענות האחרונים במכתב ששלחו לוועד הפועל של האוניברסיטה בתשעה בפברואר 1936, ונמצא בתיק המכון למדעי המזרח מאותה שנה בארכיון האוניברסיטה: "בהזדמנויות שונות הדגישה הנהלת האוניברסיטה, כי חוץ מתפקידה המדעי מוטלת על האוניברסיטה גם החובה לשרת את הצרכים החיוניים של הישוב והתנועה הציונית ומכאן מוטל על המכון שלנו תפקיד חשוב במציאותנו הלאומית". תפקיד המכון, סברו, הוא אומנם "הכשרת חוקרים ומורים", אך גם "הכשרת אנשים בעלי השכלה מזרחנית מקיפה לעבודה בפקידות היהודית והממשלתית (civil service), לעסקנות צבורית, לעתונאות וכו'". במכתב, אשר עליו חתמו "כל תלמידי המכון מלבד אחד", קראו התלמידים בין היתר ללמד "שפה ערבית (הקלסית והמודרנית וככל האפשר גם המדוברת בא"י). לעומת זה קים כיום רק למוד השפה הקלסית באופן שיטתי. לא יתכן שאחרי ארבע שנות למוד במכון הזה לא יהיה המוסמך מסוגל לכתוב מאמר או מכתב ערבי רגיל או לשוחח עם ערבי", דבר אשר לשמו "דרושה הרחבת למוד השפה הערבית המודרנית ע"י הוספת מורה ששפת אמו ערבית".

לחץ זה מצד התלמידים ומצד גורמים חיצוניים נוספים הוביל, בסופו של דבר, לכך שבשלהי 1936 החל המכון למדעי המזרח לחפש דובר ערבית כשפת אם שישמש מורה ל"ערבית שימושית", קרי, כישורי שיחה וכתיבה בערבית. על רקע המצב הפוליטי והביטחוני – חודשים ספורים לפני כן פרץ המרד הערבי, ואחד ממורי המכון, לוי ביליג, נרצח בחדרו בשכונת תלפיות – היה ברור כי יש להביא בחשבון הבאת דובר ילידי יהודי, וכי לא מן הנמנע שייאלצו להתפשר על שאלת ההכשרה המערבית.

מנהל המכון, ליאו אריה מאיר, הסביר בישיבת הוועדה המתמדת בראשית 1937 כי "דרוש בעל סגנון טוב בערבית והיא שפת אמו, מורה טוב, ואין הוא צריך להיות איש מדע באותו המקצוע." תחילה הוחלט להביא שני מורים לניסיון, אך בהמשך הוזמן – על סמך המלצת איש מפא"י, המזרחן והעיתונאי מיכאל אסף – רק מורה אחד, יצחק (איזאק) שמוש (1912–1968). שמוש היה בן הקהילה היהודית בחאלב, סוריה, אשר בה גם התגורר כאשר קיבל את ההזמנה. מגיל צעיר היה פעיל בקהילה היהודית ופרסם מאמרים בנושאים שונים בעיתונות הערבית. הוא למד משפטים והוסמך לעריכת דין באוניברסיטת סן-ז'וזף בביירות, כאשר במהלך לימודיו עבד כמורה בצפון סוריה. בהמשך למד במחלקה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה הסורית בדמשק, ובשנת 1932 חיבורו בנושא הספרות הערבית הישנה והחדשה זכה בתחרות ספרותית שערך הירחון "אל-חדית'". הקהילה היהודית אף רצתה להציגו כמועמדה לפרלמנט הסורי, אך מועמדותו נפסלה כי לא היה בגיל המינימום לחברות בפרלמנט.

בתיקו האישי של שמוש בארכיון האוניברסיטה העברית ניתן להתחקות אחר ההתכתבות שקדמה להגעתו: הוא הוזמן לתקופת ניסיון של חודשיים, בין אפריל ליוני 1937, והוסבר לו כי תפקידו יהיה "לנהל שעורים בשפה הערבית השמושית למתחילים ולבוגרים, בעיקר בדבור חפשי, כפי שהוא שגור בפי הערבים המשכילים בהרצאותיהם באוניברסיטה, ברדיו וכו' (שתי שעות בשבוע), כתיבת תרגילים ותקון סגנונם של תלמידינו (ארבע שעות בשבוע)". למכתב ההזמנה, שכלל גם פרטים באשר לאופי העסקתו של שמוש ולשכר שיקבל, השיב האחרון בחיוב בערבית – אולי כדי להמחיש את כישוריו.

תקופת הניסיון של שמוש

חודשי הניסיון היו מוצלחים, והוחלט להעסיק את שמוש מראשית שנת הלימודים 1937-8 כמורה לערבית שימושית במכינה. ממלא מקום מנהל המכון באותם ימים, שלמה דב גויטיין, הדגיש כי על מנת להרגיל את אוזן התלמידים להרצאות בערבית, "קבענו שמר שמוש ירצה שעה אחת בשבוע על איזה ענין מתוך הספרות הערבית החדשה. אין בזה משום למוד אקדמי." בזכות עבודתו החדשה, הונפק לשמוש רישיון עלייה (סרטיפיקט), והוא עזב את חאלב יחד עם אמו ואחיו הקטן אמנון (לימים, סופר ומשורר וחבר קיבוץ מעיין ברוך).

מינויו של יצחק שמוש היה אבן דרך בתולדות המכון למדעי המזרח: הוא היה חבר הסגל הראשון במכון שאינו ממוצא אירופי, אלא מזרחי יליד ארצות האסלאם (והשני שאינו יליד אירופה – קדם לו החוקר והמתרגם יוסף יואל ריבלין אשר נולד בירושלים). אולם מינוי שמוש היה תקדימי מסיבה נוספת: לא היה די במשרה המצומצמת שהציעה האוניברסיטה לכלכלתו ולכלכלת משפחתו, ועל כן כבר בהכנות לעלייתו ארצה סוכם כי במקביל לעבודתו באוניברסיטה יעניק למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שירותים שונים – בעיקר שירותי תרגום – המבוססים על שליטתו המופתית בערבית ובעברית. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נרשם שיתוף פעולה מוצהר והדוק כל כך בין המכון למדעי המזרח לממסד הציוני, שבו נרתמה מומחיות הראשון לצורכי השני במישור הפוליטי, המודיעיני והתעמולתי. מהותו התקדימית מתחדדת על רקע התייצבותם של אחדים מאנשי המכון בראשית דרכו, ממוצא יהודי-גרמני, נגד עמדות יסוד של הממסד הציוני, וזיקתם לארגוני שמאל כדוגמת "ברית שלום".

רשיון העליה של שמוש ומשפחתו

הסיכום שבבסיס הבאת שמוש לאוניברסיטה היה, לבסוף, בעוכריו: המחלקה המדינית לא הזמינה משמוש עבודות באופן סדיר דיו, אם כי הובהר לאוניברסיטה כי "במדה שהמחלקה המדינית תמצא לנחוץ ולאפשרי לפרסם מאמרים וחוברות תעמולה לערבים תשתדל להשתמש במר שמוש"; ואילו האוניברסיטה מצידה סירבה במשך שנים רבות להעלות את שכרו או להגדיל את היקף משרתו, חרף מחאותיהם הנמרצות של ראשי המכון ושל חברים בכירים בו. גם לאחר שהשלים עבודת דוקטורט במסגרת המכון למדעי המזרח, לא הועלה שכרו של שמוש במידה מספקת. הוא מעולם לא זכה למעמד בכיר במכון, בניגוד לעמיתיו ואף לתלמידיו, שהיו ברבות השנים לבכירים במכון בעצמם. על כן במקביל להוראה במכון פנה שמוש לעיסוקים אחרים: בין היתר עמד בראש מחלקת החדשות בערבית ב"קול ירושלים" לתקופה קצרה, והיה ממונה על העריכה והטִיוב של הרשומות בערבית במשרד המשפטים.

במכון למדעי המזרח, אשר ב-1963 היה למכון ללימודי אסיה ואפריקה, המשיך שמוש ללמד עד מותו בראשית 1968.

כתבות נוספות

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אנדלוסיה בארץ ישראל?