כתב: עמית לוי
מאז הקמתו ב-1926, שאף המכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית לצרף לשורותיו מרצה ערבי-מוסלמי מסיבות שונות, פוליטיות ומקצועיות. בראש הצידוקים המקצועיים עמד הרצון לחשוף את הסטודנטים לשפה ערבית "חיה" מפי דובר השפה כשפת אם, אשר יאמנם בכישורי שיחה ובכתיבת חיבורים בערבית ויעניק להם היכרות עם ספרות ערבית בת-זמנם. שאיפה זו הייתה קשה למימוש: האוניברסיטה הייתה פרויקט הדגל האינטלקטואלי של הציונות, ולא היה קל לאתר ערבי, פלסטיני או אחר, שיסכים להצטרף לשורותיה כמרצה; יתר על כן, מזרחני המכון, אשר רובם התחנכו באוניברסיטאות גרמניות, התעקשו על כך שאותו מרצה יהיה בעל אוריינטציה מדעית מערבית, דרישה שצמצמה מאוד את מספר המועמדים הפוטנציאליים.
השנים חלפו, המצב הביטחוני הסלים והיריבות הפוליטית בין יהודים לערבים בפלשתינה-א"י רק החריפה – אולם הצורך במרצה שיהיה דובר ערבית ילידי לא שכך. נדמה כי יותר משרצו בכך מורי המכון, דרשו זאת תלמידיהם, כפי שממחישות טענות האחרונים במכתב ששלחו לוועד הפועל של האוניברסיטה בתשעה בפברואר 1936, ונמצא בתיק המכון למדעי המזרח מאותה שנה בארכיון האוניברסיטה: "בהזדמנויות שונות הדגישה הנהלת האוניברסיטה, כי חוץ מתפקידה המדעי מוטלת על האוניברסיטה גם החובה לשרת את הצרכים החיוניים של הישוב והתנועה הציונית ומכאן מוטל על המכון שלנו תפקיד חשוב במציאותנו הלאומית". תפקיד המכון, סברו, הוא אומנם "הכשרת חוקרים ומורים", אך גם "הכשרת אנשים בעלי השכלה מזרחנית מקיפה לעבודה בפקידות היהודית והממשלתית (civil service), לעסקנות צבורית, לעתונאות וכו'". במכתב, אשר עליו חתמו "כל תלמידי המכון מלבד אחד", קראו התלמידים בין היתר ללמד "שפה ערבית (הקלסית והמודרנית וככל האפשר גם המדוברת בא"י). לעומת זה קים כיום רק למוד השפה הקלסית באופן שיטתי. לא יתכן שאחרי ארבע שנות למוד במכון הזה לא יהיה המוסמך מסוגל לכתוב מאמר או מכתב ערבי רגיל או לשוחח עם ערבי", דבר אשר לשמו "דרושה הרחבת למוד השפה הערבית המודרנית ע"י הוספת מורה ששפת אמו ערבית".
לחץ זה מצד התלמידים ומצד גורמים חיצוניים נוספים הוביל, בסופו של דבר, לכך שבשלהי 1936 החל המכון למדעי המזרח לחפש דובר ערבית כשפת אם שישמש מורה ל"ערבית שימושית", קרי, כישורי שיחה וכתיבה בערבית. על רקע המצב הפוליטי והביטחוני – חודשים ספורים לפני כן פרץ המרד הערבי, ואחד ממורי המכון, לוי ביליג, נרצח בחדרו בשכונת תלפיות – היה ברור כי יש להביא בחשבון הבאת דובר ילידי יהודי, וכי לא מן הנמנע שייאלצו להתפשר על שאלת ההכשרה המערבית.
מנהל המכון, ליאו אריה מאיר, הסביר בישיבת הוועדה המתמדת בראשית 1937 כי "דרוש בעל סגנון טוב בערבית והיא שפת אמו, מורה טוב, ואין הוא צריך להיות איש מדע באותו המקצוע." תחילה הוחלט להביא שני מורים לניסיון, אך בהמשך הוזמן – על סמך המלצת איש מפא"י, המזרחן והעיתונאי מיכאל אסף – רק מורה אחד, יצחק (איזאק) שמוש (1912–1968). שמוש היה בן הקהילה היהודית בחאלב, סוריה, אשר בה גם התגורר כאשר קיבל את ההזמנה. מגיל צעיר היה פעיל בקהילה היהודית ופרסם מאמרים בנושאים שונים בעיתונות הערבית. הוא למד משפטים והוסמך לעריכת דין באוניברסיטת סן-ז'וזף בביירות, כאשר במהלך לימודיו עבד כמורה בצפון סוריה. בהמשך למד במחלקה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה הסורית בדמשק, ובשנת 1932 חיבורו בנושא הספרות הערבית הישנה והחדשה זכה בתחרות ספרותית שערך הירחון "אל-חדית'". הקהילה היהודית אף רצתה להציגו כמועמדה לפרלמנט הסורי, אך מועמדותו נפסלה כי לא היה בגיל המינימום לחברות בפרלמנט.
בתיקו האישי של שמוש בארכיון האוניברסיטה העברית ניתן להתחקות אחר ההתכתבות שקדמה להגעתו: הוא הוזמן לתקופת ניסיון של חודשיים, בין אפריל ליוני 1937, והוסבר לו כי תפקידו יהיה "לנהל שעורים בשפה הערבית השמושית למתחילים ולבוגרים, בעיקר בדבור חפשי, כפי שהוא שגור בפי הערבים המשכילים בהרצאותיהם באוניברסיטה, ברדיו וכו' (שתי שעות בשבוע), כתיבת תרגילים ותקון סגנונם של תלמידינו (ארבע שעות בשבוע)". למכתב ההזמנה, שכלל גם פרטים באשר לאופי העסקתו של שמוש ולשכר שיקבל, השיב האחרון בחיוב בערבית – אולי כדי להמחיש את כישוריו.
חודשי הניסיון היו מוצלחים, והוחלט להעסיק את שמוש מראשית שנת הלימודים 1937-8 כמורה לערבית שימושית במכינה. ממלא מקום מנהל המכון באותם ימים, שלמה דב גויטיין, הדגיש כי על מנת להרגיל את אוזן התלמידים להרצאות בערבית, "קבענו שמר שמוש ירצה שעה אחת בשבוע על איזה ענין מתוך הספרות הערבית החדשה. אין בזה משום למוד אקדמי." בזכות עבודתו החדשה, הונפק לשמוש רישיון עלייה (סרטיפיקט), והוא עזב את חאלב יחד עם אמו ואחיו הקטן אמנון (לימים, סופר ומשורר וחבר קיבוץ מעיין ברוך).
מינויו של יצחק שמוש היה אבן דרך בתולדות המכון למדעי המזרח: הוא היה חבר הסגל הראשון במכון שאינו ממוצא אירופי, אלא מזרחי יליד ארצות האסלאם (והשני שאינו יליד אירופה – קדם לו החוקר והמתרגם יוסף יואל ריבלין אשר נולד בירושלים). אולם מינוי שמוש היה תקדימי מסיבה נוספת: לא היה די במשרה המצומצמת שהציעה האוניברסיטה לכלכלתו ולכלכלת משפחתו, ועל כן כבר בהכנות לעלייתו ארצה סוכם כי במקביל לעבודתו באוניברסיטה יעניק למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שירותים שונים – בעיקר שירותי תרגום – המבוססים על שליטתו המופתית בערבית ובעברית. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נרשם שיתוף פעולה מוצהר והדוק כל כך בין המכון למדעי המזרח לממסד הציוני, שבו נרתמה מומחיות הראשון לצורכי השני במישור הפוליטי, המודיעיני והתעמולתי. מהותו התקדימית מתחדדת על רקע התייצבותם של אחדים מאנשי המכון בראשית דרכו, ממוצא יהודי-גרמני, נגד עמדות יסוד של הממסד הציוני, וזיקתם לארגוני שמאל כדוגמת "ברית שלום".
הסיכום שבבסיס הבאת שמוש לאוניברסיטה היה, לבסוף, בעוכריו: המחלקה המדינית לא הזמינה משמוש עבודות באופן סדיר דיו, אם כי הובהר לאוניברסיטה כי "במדה שהמחלקה המדינית תמצא לנחוץ ולאפשרי לפרסם מאמרים וחוברות תעמולה לערבים תשתדל להשתמש במר שמוש"; ואילו האוניברסיטה מצידה סירבה במשך שנים רבות להעלות את שכרו או להגדיל את היקף משרתו, חרף מחאותיהם הנמרצות של ראשי המכון ושל חברים בכירים בו. גם לאחר שהשלים עבודת דוקטורט במסגרת המכון למדעי המזרח, לא הועלה שכרו של שמוש במידה מספקת. הוא מעולם לא זכה למעמד בכיר במכון, בניגוד לעמיתיו ואף לתלמידיו, שהיו ברבות השנים לבכירים במכון בעצמם. על כן במקביל להוראה במכון פנה שמוש לעיסוקים אחרים: בין היתר עמד בראש מחלקת החדשות בערבית ב"קול ירושלים" לתקופה קצרה, והיה ממונה על העריכה והטִיוב של הרשומות בערבית במשרד המשפטים.
במכון למדעי המזרח, אשר ב-1963 היה למכון ללימודי אסיה ואפריקה, המשיך שמוש ללמד עד מותו בראשית 1968.
כתבות נוספות
לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים
