ביקורת | על "צבים" מאת מוריה דיין קודיש

»»» המוסך - מוסף לספרות • תמר סתר כותבת על האומץ לחולין בספר הביכורים של מוריה דיין קודיש

אלדד זיו, "דבלינר", שמן על בד, 120X120 ס"מ, 2016

.

האומץ לצבים / תמר סתר

.

צבים, ספר הביכורים המרשים של מוריה דיין קודיש, הוא ספר מתעתע. בהתחלה נדמה שמדובר בספר "קטן", "נשי", שמספר אך ורק סיפור בורגני על שתי משפחות ישראליות שחיות ביישוב קטן על גבול עזה. אך גם הספקניות שבקוראות ישתאו לנוכח התפנית העלילתית שמופיעה אחרי פרקים אחדים, ומעידה על הדרמה הרוחנית שפרצה לעולמה החילוני של הספרות הישראלית. גיבור הרומן, גיא מימון בן השתיים־עשרה, שעד לרגע נפילת הטיל במרחק חמש מאות מטרים ממנו עסק בעיקר בוונדליזם ובצפייה בפורנו, חוֹוה בעקבות הנפילה התגלות אלוהית, וזו מחייבת אותו ואת הוריו לצאת ממסלול חייהם השחוק ובעיקר חסר המוצא, וכמו הדמות המהפנטת של האומן האיטלקי דיוויד דאלה, המופיעה על עטיפת הספר – לרחף על פני האדמה המוכרת לעייפה.

ההתגלות שחווה גיא, שכרוכות בה נבואת חורבן והשמעת מילים חסרות פשר במה שנשמע כארמית, עומדת לטלטל את חיי הוריו – סבטלנה מימון, שארבעה חודשים קודם לכן, בחודש החמישי להריונה, הפילה את התינוקת, ומאז היא רואה אותה בהזיותיה חיה וגדלה מיום ליום, ושלום מימון, גבר גס ומאצ'ואיסטי אך גם נשמה רכה ואבודה, דמות מרתקת שלדיין קודיש היה אומץ לשרטט באופן שנע בין הסטריאוטיפי לשבירתו, והתוצאה נוגעת ללב ובעיקר מצחיקה: "ברגע הזה, חיפש שלום מימון זונה. הסרטון שעלה לווי-נט עירער את עצביו. והחום הנורא. הוא עולה באש. עוד לא מאי וכבר נשרף לו כל הגוף מהקיץ המסריח הזה. וסבטלנה עם הפרצופים שלה. מאז ההפלה היא מסתובבת בפרצוף תחת בבית, מבשלת בקמצנות, וכל היום רוצה לשכב במיטה ולקרוא ספר ברוסית. עשרים שנה את בארץ, תקראי את הספרים שלך בעברית! חם היום, אינעל דינק. […] הוא הכין קפה. לעצמו לא ידע להסביר את זה, אבל רק הקפה שסבטלנה מכינה טעים לו. אולי היא יורקת פנימה" (65–66).

הזוג מימון הוא "הזוג המלכותי" של כור ההיתוך הישראלי המפואר, שמתגלה כמפעל קשה לתפעול ביום־יום הישראלי המיוזע. לאחר שכבתה התשוקה הראשונית של מייצגי שתי הגלויות, חייהם מתנהלים בשני מישורים מקבילים ועגומים. הנבואה שבפי בנם מאלצת אותם להישיר מבט אל כל מה שכבה בחייהם, בראש ובראשונה זוגיותם הרופפת והמנוכרת, ולנסות ולתקן את מה שהיה נדמה שהוא חסר תקנה.

אך לא רק את חייהם של הוריו מבקיעה התגלותו של גיא, אלא גם את חייה של יעל לביא, מורה בבית ספרו ואם צעירה לשני ילדים, הכורעת תחת נטל כלכלת הבית. חיי הזוגיות שלה עם בעלה האוהב, ירון, ההולך ומסתגר בתוך עצמו, מתדרדרים ונדמה כי השניים נפרדים זה מזה בעודם חיים יחדיו. בניגוד לקשר הגווע עם בעלה, הקשר שנוצר בינה ובין גיא מעורר בה תחושות מיניות שהודחקו במרוץ האימהות המייגע, ואף מעלה שאלות אתיות על אודות הקשרים שהיא מנהלת בחייה. עלילת הספר מתארת אפוא את השגרה המתוחה של שתי המשפחות, שהתנבאותו של גיא הפרה, בהציפה את המתחים שבמערכות היחסים הביתיות, מתחים שנדמו כנסבלים אך למעשה הם הרסניים. כוחו של הספר נובע מהצורה המורכבת שבה הוא שואל אם ביכולתן של שתי המשפחות להתגבר על מה שמקולקל בחייהן מכוח עצמן ולא מכוח הנבואה החיצונית, ומהיעדר מענה חד־משמעי לשאלה.

כשקראתי את הספר חשבתי על המסה המפורסמת של לאה גולדברג, "האומץ לחולין". במסה זו, שנכתבה בארץ ישראל בשנת 1938, גולדברג קוראת לעבודה יומיומית, "העבודה הלאבורטורית הקשה של חיי הרוח", המפרקת את נפש האדם לדק שבדקויותיו בעבודת חולין קשה אך הכרחית. האומץ לחולין על פי גולדברג הוא ההתנגדות לאידאולוגיה צדקנית ולאישיות גדולה מהחיים שתספק פתרון פרימיטיבי ומהיר, שיבטל את היצירה החופשית השוקדת על מה שהיא מכנה "פירוק המכונות ובדיקת החלקים".

הרעיון המנוסח במסתה האמיצה והמופתית של גולדברג מופיע בתשתית יצירותיהן של סופרות שהן לדעתי האימהות הספרותיות של דיין קודיש – צרויה שלו, מירה מגן והילה בלום. כולן יוצרות שהאומץ שלהן בא לידי ביטוי בכתיבת החולין שלהן, חולין שמתעקש לפרק את הסיפור המשפחתי, הנשי, היום־יומי, הזוגי, ומסרב לשאול שאלות מדיניות הרות גורל או להעביר מסרים חוצבי להבות על ביטחון, שלום, אחווה, רעות, שואה ותקומה.

ההישארות הספרותית שלהן ברובד הביתי אינה נעימה, אינה מנחמת ואף אינה מאששת את הסדר החברתי הקיים; זוהי הישארות שמטילה ספק באפשרות תפקודו וקיומו של הבית, על כל השלכותיו הפוליטיות והחברתיות של מהלך נפיץ זה. דיין קודיש ממשיכה את המסורת הזאת ובוחנת באזמל חד את חייהן הפריפריאליים של שתי משפחות ישראליות־יהודיות, טיפוסיות, שכל אחד מאיתנו ודאי פגש בווריאציה כזאת או אחרת. היא פורסת אותן לפרוסות הקיום העדינות ביותר שלהן, לבשר החשוף והפגיע, לבקשת הגאולה שלהן ושלנו, הקוראות, הממאנת להגיע גם לאחר הישמע דבר הנבואה.

המתח שהניע את גולדברג לכתוב את מסתה והנחה אותה ביצירתה, מתח בין שתי אפשרויות הקיום – ההיסוס והמבוכה לעומת ההתנבאות, היומיומיות לעומת המיתיות, הגוף לעומת הרוח – עומד גם בבסיס צבים, שמתפרסם שמונים שנה לאחר פרסום "האומץ לחולין", והוא שהופך אותו מספר ישראלי קריא, מצחיק ומרגש לספר שהוא סך כל אלה ויותר – ספר שטומן בחובו תעלומה קיומית לא פתורה, שמטשטשת את הגבולות בין קודש לחול.

האם באמת התרחש נס בשדה, חמש מאות מטרים ממקום נפילת הטיל? ואם כן, מה ראו עיניו של גיא? מהי משמעות המילים שיוצאות מפיו? ובכלל, מהי מקומה של ההתגלות בעולם חילוני? השאלות הללו נותרות ללא תשובה חד־משמעית. התשובה הברורה היחידה הניתנת ברומן היא שההתרחשות הספק ניסית ספק הזייתית היא שמניעה את הדמויות לכדי פעולה שמטרתה לשפר את חייהן, היא שמאפשרת להן לצאת ממסלולן המוכר והאבוד, היא שמטיחה אותן זו לזרועות זו, תובעת מהן לחשב מחדש את מסלולן, להפוך ממונהגים למנהיגים, מאנשי הארץ לאנשי הרוח, מנביאי שקר לנביאי אמת, מנשלטים לשולטים, מאבלים לשמחים, ממסוגרים למושיטי יד.

הגיבורות הנשיות של הרומן, יעל לביא וסבטלנה מימון, שואפות להתאחד עם ילדיהם החיים והמתים, וכך מתנגדות לסדר החברתי והביולוגי השולט התובע מהן להיות שלם שמתפרק, גוף שמגדל בקרבו גוף אחר ואז נאלץ להיפרד ממנו, ועוד נדרש לחיות בשלום עם פרידה זו. כהמשך ישיר לקשר הסימביוטי של האימהוֹת עם ילדיהן המתואר ברומן, עולמם של ילדי משפחת לביא – מאיה בת הארבע ואיתי בן השנה – מקבל ביטוי ונפח שאינם נופלים בעוצמתם משל עולם המבוגרים. כך למשל בתיאור זה: "שלוש הבנות נדחקו לבית הפלסטיק הקטן, ומיטל ומאיה תפסו את שני הכיסאות. 'גם אני רוצה!' צווחה עדי. 'אני תפסתי ראשונה,' אמרה מיטל, 'גם אני,' אמרה מאיה. שמש גדולה זרחה במרום. בתוך הבית הצהוב היה חם, וגם משעמם. עדי הלכה בזעף, ומיטל ומאיה נשארו לשבת על הכיסאות הקטנים, שומרות על מקומותיהן היקרים מפז, כסוהרות בכלא שמעט מדי מפריד בינן לבין האסירות. ככל שהתרבו החום והשעמום, התנפח במאיה הרצון לצאת מהבית הצהוב ולהפקיר את הכיסא לכל דורש, התנפח והתנפח עד שהגיע לנקודת רתיחה. היא קמה במהירות ורצה, ברחה ממש, נפלה והמשיכה לרוץ, והתיישבה ליד אחד השולחנות הקטנים בגן, שעליהם מפוזרים טושים ודפים" (28).

דיין קודיש מתארת באופן פיזי, נושם ומפתיע את עולם הילדים הגשמי והקופצני בספרות שמיועדת למבוגרים ובכך מפקיעה אותו מהחזקה המוכרת שלו בספרות הילדים וחורגת ממוסכמות ספרותיות וחברתיות. ספרה גם מלא הומור: גם בקריאה שנייה של הרומן מצאתי את עצמי צוחקת מהתיאורים השנונים של הלך הרוח הסרקסטי והמתגונן של האנשים הלחוצים והמיוגעים שחיים בלבנט המהביל.

הצבים המפוארים שנבנו בנחישות על ספסלי בית הספר, ועד מהרה הופכים למפלצות שאול, מאותתים כבר בתחילת הרומן על אפשרות ההרס המצויה במעשה הבריאה, על העקרות שעלולה להשתלט על הפריון, ועל ההורשה שעלולה להיעשות חלולה: "הצער של קברניטי בית הספר ואדריכלי 'יום החינוך הסביבתי' היה מובן. רוצים לעשות משהו נחמד לתלמידים, רוצים לארגן את החצר, ובאמת, יום כל כך יפה. המורים והתלמידים, מכל הכיתות, עובדים ביחד. והנה. תמיד יימצא מי שיחפוץ להרוס. הצער מובן במיוחד לאור המצב הגרוטסקי שנלכדו בו הצבים. מילא שגבם שוסף. שהתוֹך העדין נשפך. שעין אחת ירוקה, שהודבקה מאבני פסיפס על ידי המורה של ו'2 בהשקעה מרובה, נופצה והפכה למנהרה באורך אצבעו של גיא, שבה דרים נמלים ואבק. אבל הגיחוך, הגיחוך, אלוהים! הפיות המגחכים, העלובים האלה, שנאלצים להמשיך לגחך, כמו בתסמונת אכזרית. יצורי שאול, צווארם מחוּרר וחיוכם נשמר" (10).

שאלת הבריאה ברומן – בריאת הצבים כבריאה גשמית ואמנותית ובריאת הילדים כבריאה ביולוגית – כרוכה גם בשאלת ההאכלה, שמגלמת את הכמיהה של ההורים להיות אורגניזם אחד המכיל את ילדיהם: הרצון להאכיל את הצאצאים בבשר ואף להתמזג בבשרם מבטא את הרצון להתאחד עימם, לדאוג למחסורם לנוכח האַין המרחף תמיד, לנוכח הקרע הבלתי ניתן לאיחוי שבמעשה ההולדה וההיפרדות, כשברקע מכרסמים החשבונות וההתחשבנויות שבין בני זוג שחוקים ועייפים. כך, גבולות הקיום האנושי שמשרטטת דיין קודיש אינם נעים רק בין החולין לקדושה, אלא גם בין הקִרבה לזרות, בין ההאכלה לנטישה, בין התשוקה לרתיעה, בין הזעם להשלמה, בין התוֹך לחוץ, וגם בין ההורים לילדיהם, בין המורָה לתלמיד, בין האישה לנער.

כל הקונפליקטים האלה כרוכים יחדיו ללא הפרד והם החומרים שמהם עשויים חיינו. ולכן האפשרות לגאולה, אם היא בכלל בנמצא, מגולמת אך ורק בבשר החי, במגע בין שני גופים, בהושטת היד האינטימית, בהתמסרות אל הזולת הכמֵהַּ: "שדה היה חם ומלא. היא הרימה את החולצה כמו שמסיטים מסך תיאטרון. איתי נצמד ברעבתנות, והתוֹך החם החליק לתוכו. הוא השמיע גרגורים ומצמוצים מאושרים. דמעות צרבו את יעל בקצה אפה. היא ליטפה את הפלומה הצהובה, הלוך ולטוף, והחיים עוברים ממנה אל בנה. מרוגשת, התבוננה בשושנה הוורודה שלוחכת אותה, מפרקת אותה מנשקה, בעיניים העצומות, בריסים הפראיים, בידיים הזעירות שנחו לצידי הגוף, עשויות אבק כוכבים, מדויקות לפרטי פרטיהן, ואהבה שטפה אותה מקצות הרגליים ועד שורשי השערות" (48). החידה, הנבואה, ההתגלות, הבשוֹרה נחוות בצבים בזכות האומץ לחולין.

 

תמר סתר, דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כותבת מונוגרפיה על הסופר דוד שיץ בהנחיית פרופ' יגאל שוורץ. מתגוררת בבאר שבע.

.

מוריה דיין קודיש, "צבים", כנרת זמורה ביתן, 2018.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: כנרת רובינשטיין ברשימה על הספר הרביעי בסדרת "הרומאנים הנפוליטניים"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

"דרוש בעל סגנון טוב בערבית והיא שפת אמו"

יצחק שמוש, המורה המזרחי הראשון במכון למדעי המזרח

יצחק שמוש

כתב: עמית לוי

מאז הקמתו ב-1926, שאף המכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית לצרף לשורותיו מרצה ערבי-מוסלמי מסיבות שונות, פוליטיות ומקצועיות. בראש הצידוקים המקצועיים עמד הרצון לחשוף את הסטודנטים לשפה ערבית "חיה" מפי דובר השפה כשפת אם, אשר יאמנם בכישורי שיחה ובכתיבת חיבורים בערבית ויעניק להם היכרות עם ספרות ערבית בת-זמנם. שאיפה זו הייתה קשה למימוש: האוניברסיטה הייתה פרויקט הדגל האינטלקטואלי של הציונות, ולא היה קל לאתר ערבי, פלסטיני או אחר, שיסכים להצטרף לשורותיה כמרצה; יתר על כן, מזרחני המכון, אשר רובם התחנכו באוניברסיטאות גרמניות, התעקשו על כך שאותו מרצה יהיה בעל אוריינטציה מדעית מערבית, דרישה שצמצמה מאוד את מספר המועמדים הפוטנציאליים.

השנים חלפו, המצב הביטחוני הסלים והיריבות הפוליטית בין יהודים לערבים בפלשתינה-א"י רק החריפה – אולם הצורך במרצה שיהיה דובר ערבית ילידי לא שכך. נדמה כי יותר משרצו בכך מורי המכון, דרשו זאת תלמידיהם, כפי שממחישות טענות האחרונים במכתב ששלחו לוועד הפועל של האוניברסיטה בתשעה בפברואר 1936, ונמצא בתיק המכון למדעי המזרח מאותה שנה בארכיון האוניברסיטה: "בהזדמנויות שונות הדגישה הנהלת האוניברסיטה, כי חוץ מתפקידה המדעי מוטלת על האוניברסיטה גם החובה לשרת את הצרכים החיוניים של הישוב והתנועה הציונית ומכאן מוטל על המכון שלנו תפקיד חשוב במציאותנו הלאומית". תפקיד המכון, סברו, הוא אומנם "הכשרת חוקרים ומורים", אך גם "הכשרת אנשים בעלי השכלה מזרחנית מקיפה לעבודה בפקידות היהודית והממשלתית (civil service), לעסקנות צבורית, לעתונאות וכו'". במכתב, אשר עליו חתמו "כל תלמידי המכון מלבד אחד", קראו התלמידים בין היתר ללמד "שפה ערבית (הקלסית והמודרנית וככל האפשר גם המדוברת בא"י). לעומת זה קים כיום רק למוד השפה הקלסית באופן שיטתי. לא יתכן שאחרי ארבע שנות למוד במכון הזה לא יהיה המוסמך מסוגל לכתוב מאמר או מכתב ערבי רגיל או לשוחח עם ערבי", דבר אשר לשמו "דרושה הרחבת למוד השפה הערבית המודרנית ע"י הוספת מורה ששפת אמו ערבית".

לחץ זה מצד התלמידים ומצד גורמים חיצוניים נוספים הוביל, בסופו של דבר, לכך שבשלהי 1936 החל המכון למדעי המזרח לחפש דובר ערבית כשפת אם שישמש מורה ל"ערבית שימושית", קרי, כישורי שיחה וכתיבה בערבית. על רקע המצב הפוליטי והביטחוני – חודשים ספורים לפני כן פרץ המרד הערבי, ואחד ממורי המכון, לוי ביליג, נרצח בחדרו בשכונת תלפיות – היה ברור כי יש להביא בחשבון הבאת דובר ילידי יהודי, וכי לא מן הנמנע שייאלצו להתפשר על שאלת ההכשרה המערבית.

מנהל המכון, ליאו אריה מאיר, הסביר בישיבת הוועדה המתמדת בראשית 1937 כי "דרוש בעל סגנון טוב בערבית והיא שפת אמו, מורה טוב, ואין הוא צריך להיות איש מדע באותו המקצוע." תחילה הוחלט להביא שני מורים לניסיון, אך בהמשך הוזמן – על סמך המלצת איש מפא"י, המזרחן והעיתונאי מיכאל אסף – רק מורה אחד, יצחק (איזאק) שמוש (1912–1968). שמוש היה בן הקהילה היהודית בחאלב, סוריה, אשר בה גם התגורר כאשר קיבל את ההזמנה. מגיל צעיר היה פעיל בקהילה היהודית ופרסם מאמרים בנושאים שונים בעיתונות הערבית. הוא למד משפטים והוסמך לעריכת דין באוניברסיטת סן-ז'וזף בביירות, כאשר במהלך לימודיו עבד כמורה בצפון סוריה. בהמשך למד במחלקה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה הסורית בדמשק, ובשנת 1932 חיבורו בנושא הספרות הערבית הישנה והחדשה זכה בתחרות ספרותית שערך הירחון "אל-חדית'". הקהילה היהודית אף רצתה להציגו כמועמדה לפרלמנט הסורי, אך מועמדותו נפסלה כי לא היה בגיל המינימום לחברות בפרלמנט.

בתיקו האישי של שמוש בארכיון האוניברסיטה העברית ניתן להתחקות אחר ההתכתבות שקדמה להגעתו: הוא הוזמן לתקופת ניסיון של חודשיים, בין אפריל ליוני 1937, והוסבר לו כי תפקידו יהיה "לנהל שעורים בשפה הערבית השמושית למתחילים ולבוגרים, בעיקר בדבור חפשי, כפי שהוא שגור בפי הערבים המשכילים בהרצאותיהם באוניברסיטה, ברדיו וכו' (שתי שעות בשבוע), כתיבת תרגילים ותקון סגנונם של תלמידינו (ארבע שעות בשבוע)". למכתב ההזמנה, שכלל גם פרטים באשר לאופי העסקתו של שמוש ולשכר שיקבל, השיב האחרון בחיוב בערבית – אולי כדי להמחיש את כישוריו.

תקופת הניסיון של שמוש

חודשי הניסיון היו מוצלחים, והוחלט להעסיק את שמוש מראשית שנת הלימודים 1937-8 כמורה לערבית שימושית במכינה. ממלא מקום מנהל המכון באותם ימים, שלמה דב גויטיין, הדגיש כי על מנת להרגיל את אוזן התלמידים להרצאות בערבית, "קבענו שמר שמוש ירצה שעה אחת בשבוע על איזה ענין מתוך הספרות הערבית החדשה. אין בזה משום למוד אקדמי." בזכות עבודתו החדשה, הונפק לשמוש רישיון עלייה (סרטיפיקט), והוא עזב את חאלב יחד עם אמו ואחיו הקטן אמנון (לימים, סופר ומשורר וחבר קיבוץ מעיין ברוך).

מינויו של יצחק שמוש היה אבן דרך בתולדות המכון למדעי המזרח: הוא היה חבר הסגל הראשון במכון שאינו ממוצא אירופי, אלא מזרחי יליד ארצות האסלאם (והשני שאינו יליד אירופה – קדם לו החוקר והמתרגם יוסף יואל ריבלין אשר נולד בירושלים). אולם מינוי שמוש היה תקדימי מסיבה נוספת: לא היה די במשרה המצומצמת שהציעה האוניברסיטה לכלכלתו ולכלכלת משפחתו, ועל כן כבר בהכנות לעלייתו ארצה סוכם כי במקביל לעבודתו באוניברסיטה יעניק למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שירותים שונים – בעיקר שירותי תרגום – המבוססים על שליטתו המופתית בערבית ובעברית. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נרשם שיתוף פעולה מוצהר והדוק כל כך בין המכון למדעי המזרח לממסד הציוני, שבו נרתמה מומחיות הראשון לצורכי השני במישור הפוליטי, המודיעיני והתעמולתי. מהותו התקדימית מתחדדת על רקע התייצבותם של אחדים מאנשי המכון בראשית דרכו, ממוצא יהודי-גרמני, נגד עמדות יסוד של הממסד הציוני, וזיקתם לארגוני שמאל כדוגמת "ברית שלום".

רשיון העליה של שמוש ומשפחתו

הסיכום שבבסיס הבאת שמוש לאוניברסיטה היה, לבסוף, בעוכריו: המחלקה המדינית לא הזמינה משמוש עבודות באופן סדיר דיו, אם כי הובהר לאוניברסיטה כי "במדה שהמחלקה המדינית תמצא לנחוץ ולאפשרי לפרסם מאמרים וחוברות תעמולה לערבים תשתדל להשתמש במר שמוש"; ואילו האוניברסיטה מצידה סירבה במשך שנים רבות להעלות את שכרו או להגדיל את היקף משרתו, חרף מחאותיהם הנמרצות של ראשי המכון ושל חברים בכירים בו. גם לאחר שהשלים עבודת דוקטורט במסגרת המכון למדעי המזרח, לא הועלה שכרו של שמוש במידה מספקת. הוא מעולם לא זכה למעמד בכיר במכון, בניגוד לעמיתיו ואף לתלמידיו, שהיו ברבות השנים לבכירים במכון בעצמם. על כן במקביל להוראה במכון פנה שמוש לעיסוקים אחרים: בין היתר עמד בראש מחלקת החדשות בערבית ב"קול ירושלים" לתקופה קצרה, והיה ממונה על העריכה והטִיוב של הרשומות בערבית במשרד המשפטים.

במכון למדעי המזרח, אשר ב-1963 היה למכון ללימודי אסיה ואפריקה, המשיך שמוש ללמד עד מותו בראשית 1968.

כתבות נוספות

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אנדלוסיה בארץ ישראל?

הסיפור מאחורי 'הורה ממטרה'

גלגוליו של השיר מאת יחיאל מוהר שהלחין וילנסקי

משה וילנסקי מנצח על תזמורת סמפונית בהקלטת תקליט, שנות החמישים

רֹן קִלּוּחַ בַּצִּנּוֹר
צִנּוֹרוֹת – עוֹרְקֵי הַנֶּגֶב
זֶה דַּרְכּוֹ שֶׁל הַמִּזְמוֹר
מִן הַבֶּרֶז אֶל הָרֶגֶב
יַעֲלוּ מֵימֵי תְּהוֹם.

מַשְׁאֵבָה אוֹמֶרֶת לֶחֶם!
נֶגֶב, נֶגֶב, מַה מִּיּוֹם?
נֶגֶב, מַמְטֵרוֹת עָלֶיךָ!

סֹבִּי, סֹבִּי, מַמְטֵרָה, הֵי!

סֹבִּי, סֹבִּי, מַמְטֵרָה
לְפַזֵּר פְּנִינֵי אוֹרָה
סֹבִּי וְהַתִּיזִי מַיִם!
עֵץ יָרִיעַ בַּשְּׂדֵרָה
אֲדָמָה תִּתֵּן פִּרְיָהּ
בְּאֵין גֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם.

הַמֶּרְחָב כֻּלּוֹ נִצּוֹד
צִנּוֹרוֹת פָּרְשׂוּ הָרֶשֶת
וְהִנֵּה סִימָן וָאוֹת
בְּטִפִּין נִרְאֵית הַקֶּשֶׁת
בְּרִית הַפֶּרַח וְהַנִּיר
בְּרִית הַשֶּׁקֶט וְהַזֶּמֶר
מַמְטֵרָה, שִׁירֵךְ הוּא שִׁיר
רַנְּנִיהוּ עַד אֵין־גֶּמֶר.

סֹבִּי, סֹבִּי…

מלים: יחיאל מוהר
מנגינה: משה וילנסקי

בסוף שנת 1952 החלו הנחת ובניית התשתיות של המוביל הארצי קו המים ירקון-נגב, ועל רקע הפעילות הזו כתב יחיאל מוהר (1969-1921) בשנת 1953 את שירו 'הורה ממטרה' עבור להקת הנח"ל. לשיר שלושה בתים ופזמון. את הלחן כתב משה וילנסקי בדצמבר 1954. משה (1997-1910) כתב כהרגלו את השיר תחילה לקול ולפסנתר, ובד בבד גם לתזמורת קטנה. לאחר מכן שב ועיבד את השיר. בכל הגרסאות המודפסות והמוקלטות הושמט הבית השני.

וכך כתוב בבית השני:

את מוברגת להתיז!
והראש ממש סחרחורת.
זה הנגן העליז
הוא הרמוני כתזמורת

גם בטכניקה סוף סוף
לב של משורר פועם בה.
צנורות- חלקי חלוף
חלקים הם של פואמה!

הטקסט המקורי מאוסף וילנסקי

 

הטקסט של הבית השני, המשווה את הממטרה ללב פועם, מתכתב עם טקסט של חיים גורי העיתונאי, אותו פרסם בעיתון "למרחב" ב-17 בדצמבר 1954. רוח המפעל התקבלה בהתפעלות ובשמחה על ידי תושבי מדינת ישראל הצעירה. גורי מתאר את המפעל של המוביל הארצי בכותרת "עורק הלב הראשי". הוא מתאר את המפעל ומטרתו ואת העוסקים במלאכה בפאתוס המתחיל במשפט: "הגורל שהפריד בין אדמה ומים יצר את אחת העוולות הגדולות שבארץ הזאת" ומסתיים בתקווה ש"קו זה נבנה כדי שעמרם משה (אחד הפועלים שהוא מתאר את חייו הקשים) יחיה בכבוד, בתנאים אנושיים, בשובע ובביטחון. הוא אחד האלפים הטורחים ב[מלאכה] ולמענו, למען יוכל לקבל ממנה את שחייבת ארץ להעניק לבניה. דומה שזה לאורך ימים מבחנו של הקו החדש".

 

חיים גורי, "עורק הלב הראשי", מתוך אתר עיתונות היסטורית, למרחב, 17.12.1954

 

השיר נכלל בתוכנית החמישית של להקת הנחל "נח"ל ונחלה", אולם להקת הנח"ל מעולם לא הקליטה את השיר. להקת הנח"ל הוקמה בסוף 1950 כדי לספק מענה לצורך בבידור לכל חייל באשר הוא. ללהקה נכתבו שירים פזמונים ומערכונים, והיא הייתה למעשה גוף מבצע שהשפיע מאוד על יצירת פזמונים, זמרים ושחקנים לבמה הישראלית הצעירה. מי שפרסמה את השיר הייתה הזמרת שושנה דמארי באמצע שנות החמישים, ולאחר מכן דודו זכאי בעיבוד לשיר של מתי כספי ואחרים.

נעמי פנקס הייתה הזמרת הראשונה שהקליטה את השיר עם עיבודו לפסנתר של משה וילנסקי. פנקס הייתה זמרת אופרה והופיעה באופרה הישראלית משנות החמישים ועד שנות השבעים. הביצוע הזה מראה עד כמה עיבוד מוזיקלי יכול לשנות משמעות ותפקיד של שיר.

השיר כתוב בלה מינור ורובו במקצב של 4/4 (מקצב סימטרי) עם הסינקופה המוכרת של ריקוד "הורה". ההורה היא ריקוד מעגל שהגיע אלינו מאזור הבלקן, והוא עלה ארצה עם החלוצים בני העליות הראשונות בשנות העשרים של המאה שעברה. הם למדו אותו כנראה מהחסידים במזרח אירופה. החסידים והחלוצים רקדו את ההורה במעגל כביטוי להתלכדות ולהתרוממות הרוח והנפש (המלה "הורה" מיוונית פירושה ריקוד).

המנגינה של וילנסקי, בעיבוד התזמורתי ובזה שהוקלט תחילה על ידי שמשון בר-נוי, ובעיקר ההקלטה המסעירה בביצועה של שושנה דמארי, הפכו את השיר כמעט מיד לריקוד עם, וגרסאות לתזמורת או הרכבים כליים אחרים הופיעו מיד והוקלטו לצורכי מחול. רוב רקדני "ריקודי העם" הישראלים מכירים את המנגינה והריקוד, אבל לא תמיד זוכרים שמשה וילנסקי כתב אותה, וכן לא מכירים את המילים כלל, ואם הם זוכרים את המלים – הרי שאלו המלים של הפזמון "סובי סובי ממטרה".

 

עטיפת הורה ממטרה, 1955

 

שלא כמו ההורות הראשונות שהביאו החסידים או החלוצים ממקורות עממיים, בשנות החמישים נכתבו הורות "ישראליות" על ידי מיטב המלחינים והמשוררים: הורה מדורה, (יואל ולבה ונתן אלתרמן), הורה נתגבר (משה וילנסקי ויחיאל מוהר), הורה סחרחורת (יואל ולבה ונתן אלתרמן), הורה היאחזות (יחיאל מוהר ודובי זלצר) ועוד.

בעיבוד לתזמורת של וילנסקי לשושנה דמארי – באים לידי ביטוי הפאתוס והעוצמה של חזון המוביל הארצי.

השיר מוכיח שוב את כוחה של מנגינה לשרוד ולהפוך לקלסיקה, ולהשכיח את הקונטקסט של המשורר והמלחין ולהפוך לעממית-ישראלית. השיר בגרסה שבלחנו של משה וילנסקי. בשיר, המילה 'הורה' כלל לא נזכרת, אך הוא נקרא כך בשל ריבוי ריקודי ההורה של אותם ימים.

 

תווים מארכיונו של משה וילנסקי

 

 

האזינו לביצועים

 

 

 

 

 

מויצק ועד גולם: המחשבים הראשונים שהפכו אותנו ל"סטארט-אפ ניישן"

היום כמעט לכל אחד מאתנו יש טלפון חכם בכיס ומחשב פרטי בבית, אבל איך הכול התחיל?

ויצק בפעולה בשנות ה-50

העובדה שאת הכתבה הזו אתם כנראה קוראים מהמחשב הביתי שלכם, או בסבירות גבוהה יותר – מהטלפון הנייד שלכם, נראית כל כך טריוויאלית עד שרובנו אפילו לא חושבים על כמה זה מופלא. דור ה-Z הגיח למציאות שבה טקסט קוראים מתוך מסך, ואם רוצים להעביר עמוד – עושים "סווייפ". הם כמעט שלא מודעים לעובדה שעד לא מזמן פעולת הדפדוף כללה הרטבה של קצה האצבע עם הלשון, והעברה פיזית של הדף מצד לצד…

בכלל, גם לדורות המוקדמים יותר נראה שמחשבים וטלפונים חכמים עם מסך מגע היו כאן מאז ומעולם, למרות שרק בשנת 2007 חברת אפל השיקה את האייפון הראשון.

אומנם המחשבים הרגילים נמצאים רק זמן קצרצר בהיסטוריה האנושית, אך כבר הספיקו לשנות את אופן המחשבה ואת היום-יום שלנו.

אחד המחשבים החלוצים בתחום – למרבה הפלא (או שלא) – הוא תוצר ישראלי אסלי: "ויצק" – המחשב האלקטרוני הראשון במדינת ישראל ואחד מהראשונים בעולם. שמו של המחשב WEIZAC מורכב מראשי התיבות שלו באנגלית (Weizmann Automatic Calculator).

מחשב זה החל לפעול רק ב-1955 כאשר מדינת ישראל חגגה 7 שנים בלבד, והיה זה שסלל את הדרך לתרבות הטכנולוגית והיזמית שישראל ידועה בה.

מאחורי היוזמה לבנייתו של ויצק עומד פרופסור חיים לייב פקריס, מחלוצי המחשוב בישראל, חתן פרס ישראל בפיזיקה, שנולד לפני 110 שנים, ב-15 ביוני 1908 (ונפטר ב-24 בפברואר 1993). פקריס היה מתמטיקאי, גאופיזיקאי ומייסד המחלקה למתמטיקה שימושית במכון ויצמן למדע.

במשך שש שנים היה ויצק המחשב היחיד שפעל בישראל. בחיפוש קצר באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית ניתן לראות את הכותרות מאותה תקופה שבה בישרו לציבור הרחב על "המוח האלקטרוני" החדש שנכנס לחיינו. מתברר שכבר בשנות החמישים מדינת ישראל הייתה "סטארט-אפ ניישן", כאשר ויצק היה המחשב השני מסוגו בעולם(!), אחרי מחשב דומה שנבנה קודם לכן באוניברסיטת פרינסטון. אומנם 'ויצק' היה בגודל של ארון קיר, אבל הוא היה משודרג יותר מאחיו הבכור מפרינסטון, ובעל זיכרון גדול יותר, כך שכבר אז ידענו לקחת המצאה קיימת ולשכלל אותה.

 

הצפה, אוקטובר 24, 1955

 

ויצק, המחשב האלקטרוני הראשון בארץ, נבנה במחלקה למתמטיקה שימושית, מכון ויצמן למדע (מתוך ויקיפדיה)

 

בהמשך הדרך, כדרכה של אבולוציה טכנולוגית, יצאו גרסאות מתקדמות יותר של ויצק וסדרת מחשבים בשם "גולם" (נשבעים שאנחנו לא ממציאים), שהיו שדרוג של ויצק והמשיכו לשרת בזמנו את צורכי המחקר במכון ויצמן ובמרכזי מחקר ישראלים אחרים. בשנת 2006 הכריזה אגודת ה-IEEE (Institute of Electrical and Electronics Engineers ובתרגום חופשי: אגודת מהנדסי חשמל ואלקטרוניקה העולמית) על ויצק כעל "אבן דרך בהיסטוריה העולמית של הנדסת האלקטרוניקה והמִחשוב" בטקס שנערך במכון ויצמן, ו"מדליית WEIZAC" הוענקה לבוניו.

 

 

חיים פקריס זכה בלא מעט הכרה ופרסים על עבודתו ותרומתו למדע בארץ ובעולם. בין השאר הוא זכה ב-1958 בפרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים, וב-1965 זכה בפרס רוטשילד. בשנת 1974 העניקה לו אוניברסיטת קולומביה את פרס וֶטלֶסֶן ובשנת 1980 זכה במדליית הזהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה. באותה השנה הוענק לו גם פרס ישראל בפיזיקה. חיפוש מידע נוסף על אודותיו באתר הספרייה הלאומית מאפשר הצצה למעגלים רחבים יותר בחייו של פקריס: דומיננטיות שלו בעולם המדע מצד אחד ומעורבותו וקשריו עם אנשי רוח (ש"י עגנון, גרשם שלום עוד) מצד שני.

 

חיים פקריס (במרכז), בטקס הענקת חברות כבוד לש"י עגנון מטעם מכון ויצמן למדע

 

מדינת ישראל, אשר חוגגת השנה 70 שנה בסימן "מורשת של חדשנות", יכולה להתגאות בעובדה שהיא נמצאת בחזית החדשנות והטכנולוגיה העולמיים. בזכות מורשת זו, שהחלה עוד לפני תקופת קום המדינה ומבוססת על תרומתם של אנשים כמו חיים פקריס ועוד רבים וטובים אחרים, ברוח העשייה שלהם מדינתנו נתפסת בארץ ובעולם כאומת הסטארט-אפ.

אגב, אם גם אתם/ן יזמים/ות עם רעיונות חדשניים ופורצי דרך, אתם/ן מוזמנים/ות להיכנס לאתר רשות החדשנות (המדען הראשי לשעבר) ולבדוק אילו מסלולי תמיכה יכולים להתאים לכם/ן.