.
האומץ לצבים / תמר סתר
.
צבים, ספר הביכורים המרשים של מוריה דיין קודיש, הוא ספר מתעתע. בהתחלה נדמה שמדובר בספר "קטן", "נשי", שמספר אך ורק סיפור בורגני על שתי משפחות ישראליות שחיות ביישוב קטן על גבול עזה. אך גם הספקניות שבקוראות ישתאו לנוכח התפנית העלילתית שמופיעה אחרי פרקים אחדים, ומעידה על הדרמה הרוחנית שפרצה לעולמה החילוני של הספרות הישראלית. גיבור הרומן, גיא מימון בן השתיים־עשרה, שעד לרגע נפילת הטיל במרחק חמש מאות מטרים ממנו עסק בעיקר בוונדליזם ובצפייה בפורנו, חוֹוה בעקבות הנפילה התגלות אלוהית, וזו מחייבת אותו ואת הוריו לצאת ממסלול חייהם השחוק ובעיקר חסר המוצא, וכמו הדמות המהפנטת של האומן האיטלקי דיוויד דאלה, המופיעה על עטיפת הספר – לרחף על פני האדמה המוכרת לעייפה.
ההתגלות שחווה גיא, שכרוכות בה נבואת חורבן והשמעת מילים חסרות פשר במה שנשמע כארמית, עומדת לטלטל את חיי הוריו – סבטלנה מימון, שארבעה חודשים קודם לכן, בחודש החמישי להריונה, הפילה את התינוקת, ומאז היא רואה אותה בהזיותיה חיה וגדלה מיום ליום, ושלום מימון, גבר גס ומאצ'ואיסטי אך גם נשמה רכה ואבודה, דמות מרתקת שלדיין קודיש היה אומץ לשרטט באופן שנע בין הסטריאוטיפי לשבירתו, והתוצאה נוגעת ללב ובעיקר מצחיקה: "ברגע הזה, חיפש שלום מימון זונה. הסרטון שעלה לווי-נט עירער את עצביו. והחום הנורא. הוא עולה באש. עוד לא מאי וכבר נשרף לו כל הגוף מהקיץ המסריח הזה. וסבטלנה עם הפרצופים שלה. מאז ההפלה היא מסתובבת בפרצוף תחת בבית, מבשלת בקמצנות, וכל היום רוצה לשכב במיטה ולקרוא ספר ברוסית. עשרים שנה את בארץ, תקראי את הספרים שלך בעברית! חם היום, אינעל דינק. […] הוא הכין קפה. לעצמו לא ידע להסביר את זה, אבל רק הקפה שסבטלנה מכינה טעים לו. אולי היא יורקת פנימה" (65–66).
הזוג מימון הוא "הזוג המלכותי" של כור ההיתוך הישראלי המפואר, שמתגלה כמפעל קשה לתפעול ביום־יום הישראלי המיוזע. לאחר שכבתה התשוקה הראשונית של מייצגי שתי הגלויות, חייהם מתנהלים בשני מישורים מקבילים ועגומים. הנבואה שבפי בנם מאלצת אותם להישיר מבט אל כל מה שכבה בחייהם, בראש ובראשונה זוגיותם הרופפת והמנוכרת, ולנסות ולתקן את מה שהיה נדמה שהוא חסר תקנה.
אך לא רק את חייהם של הוריו מבקיעה התגלותו של גיא, אלא גם את חייה של יעל לביא, מורה בבית ספרו ואם צעירה לשני ילדים, הכורעת תחת נטל כלכלת הבית. חיי הזוגיות שלה עם בעלה האוהב, ירון, ההולך ומסתגר בתוך עצמו, מתדרדרים ונדמה כי השניים נפרדים זה מזה בעודם חיים יחדיו. בניגוד לקשר הגווע עם בעלה, הקשר שנוצר בינה ובין גיא מעורר בה תחושות מיניות שהודחקו במרוץ האימהות המייגע, ואף מעלה שאלות אתיות על אודות הקשרים שהיא מנהלת בחייה. עלילת הספר מתארת אפוא את השגרה המתוחה של שתי המשפחות, שהתנבאותו של גיא הפרה, בהציפה את המתחים שבמערכות היחסים הביתיות, מתחים שנדמו כנסבלים אך למעשה הם הרסניים. כוחו של הספר נובע מהצורה המורכבת שבה הוא שואל אם ביכולתן של שתי המשפחות להתגבר על מה שמקולקל בחייהן מכוח עצמן ולא מכוח הנבואה החיצונית, ומהיעדר מענה חד־משמעי לשאלה.
כשקראתי את הספר חשבתי על המסה המפורסמת של לאה גולדברג, "האומץ לחולין". במסה זו, שנכתבה בארץ ישראל בשנת 1938, גולדברג קוראת לעבודה יומיומית, "העבודה הלאבורטורית הקשה של חיי הרוח", המפרקת את נפש האדם לדק שבדקויותיו בעבודת חולין קשה אך הכרחית. האומץ לחולין על פי גולדברג הוא ההתנגדות לאידאולוגיה צדקנית ולאישיות גדולה מהחיים שתספק פתרון פרימיטיבי ומהיר, שיבטל את היצירה החופשית השוקדת על מה שהיא מכנה "פירוק המכונות ובדיקת החלקים".
הרעיון המנוסח במסתה האמיצה והמופתית של גולדברג מופיע בתשתית יצירותיהן של סופרות שהן לדעתי האימהות הספרותיות של דיין קודיש – צרויה שלו, מירה מגן והילה בלום. כולן יוצרות שהאומץ שלהן בא לידי ביטוי בכתיבת החולין שלהן, חולין שמתעקש לפרק את הסיפור המשפחתי, הנשי, היום־יומי, הזוגי, ומסרב לשאול שאלות מדיניות הרות גורל או להעביר מסרים חוצבי להבות על ביטחון, שלום, אחווה, רעות, שואה ותקומה.
ההישארות הספרותית שלהן ברובד הביתי אינה נעימה, אינה מנחמת ואף אינה מאששת את הסדר החברתי הקיים; זוהי הישארות שמטילה ספק באפשרות תפקודו וקיומו של הבית, על כל השלכותיו הפוליטיות והחברתיות של מהלך נפיץ זה. דיין קודיש ממשיכה את המסורת הזאת ובוחנת באזמל חד את חייהן הפריפריאליים של שתי משפחות ישראליות־יהודיות, טיפוסיות, שכל אחד מאיתנו ודאי פגש בווריאציה כזאת או אחרת. היא פורסת אותן לפרוסות הקיום העדינות ביותר שלהן, לבשר החשוף והפגיע, לבקשת הגאולה שלהן ושלנו, הקוראות, הממאנת להגיע גם לאחר הישמע דבר הנבואה.
המתח שהניע את גולדברג לכתוב את מסתה והנחה אותה ביצירתה, מתח בין שתי אפשרויות הקיום – ההיסוס והמבוכה לעומת ההתנבאות, היומיומיות לעומת המיתיות, הגוף לעומת הרוח – עומד גם בבסיס צבים, שמתפרסם שמונים שנה לאחר פרסום "האומץ לחולין", והוא שהופך אותו מספר ישראלי קריא, מצחיק ומרגש לספר שהוא סך כל אלה ויותר – ספר שטומן בחובו תעלומה קיומית לא פתורה, שמטשטשת את הגבולות בין קודש לחול.
האם באמת התרחש נס בשדה, חמש מאות מטרים ממקום נפילת הטיל? ואם כן, מה ראו עיניו של גיא? מהי משמעות המילים שיוצאות מפיו? ובכלל, מהי מקומה של ההתגלות בעולם חילוני? השאלות הללו נותרות ללא תשובה חד־משמעית. התשובה הברורה היחידה הניתנת ברומן היא שההתרחשות הספק ניסית ספק הזייתית היא שמניעה את הדמויות לכדי פעולה שמטרתה לשפר את חייהן, היא שמאפשרת להן לצאת ממסלולן המוכר והאבוד, היא שמטיחה אותן זו לזרועות זו, תובעת מהן לחשב מחדש את מסלולן, להפוך ממונהגים למנהיגים, מאנשי הארץ לאנשי הרוח, מנביאי שקר לנביאי אמת, מנשלטים לשולטים, מאבלים לשמחים, ממסוגרים למושיטי יד.
הגיבורות הנשיות של הרומן, יעל לביא וסבטלנה מימון, שואפות להתאחד עם ילדיהם החיים והמתים, וכך מתנגדות לסדר החברתי והביולוגי השולט התובע מהן להיות שלם שמתפרק, גוף שמגדל בקרבו גוף אחר ואז נאלץ להיפרד ממנו, ועוד נדרש לחיות בשלום עם פרידה זו. כהמשך ישיר לקשר הסימביוטי של האימהוֹת עם ילדיהן המתואר ברומן, עולמם של ילדי משפחת לביא – מאיה בת הארבע ואיתי בן השנה – מקבל ביטוי ונפח שאינם נופלים בעוצמתם משל עולם המבוגרים. כך למשל בתיאור זה: "שלוש הבנות נדחקו לבית הפלסטיק הקטן, ומיטל ומאיה תפסו את שני הכיסאות. 'גם אני רוצה!' צווחה עדי. 'אני תפסתי ראשונה,' אמרה מיטל, 'גם אני,' אמרה מאיה. שמש גדולה זרחה במרום. בתוך הבית הצהוב היה חם, וגם משעמם. עדי הלכה בזעף, ומיטל ומאיה נשארו לשבת על הכיסאות הקטנים, שומרות על מקומותיהן היקרים מפז, כסוהרות בכלא שמעט מדי מפריד בינן לבין האסירות. ככל שהתרבו החום והשעמום, התנפח במאיה הרצון לצאת מהבית הצהוב ולהפקיר את הכיסא לכל דורש, התנפח והתנפח עד שהגיע לנקודת רתיחה. היא קמה במהירות ורצה, ברחה ממש, נפלה והמשיכה לרוץ, והתיישבה ליד אחד השולחנות הקטנים בגן, שעליהם מפוזרים טושים ודפים" (28).
דיין קודיש מתארת באופן פיזי, נושם ומפתיע את עולם הילדים הגשמי והקופצני בספרות שמיועדת למבוגרים ובכך מפקיעה אותו מהחזקה המוכרת שלו בספרות הילדים וחורגת ממוסכמות ספרותיות וחברתיות. ספרה גם מלא הומור: גם בקריאה שנייה של הרומן מצאתי את עצמי צוחקת מהתיאורים השנונים של הלך הרוח הסרקסטי והמתגונן של האנשים הלחוצים והמיוגעים שחיים בלבנט המהביל.
הצבים המפוארים שנבנו בנחישות על ספסלי בית הספר, ועד מהרה הופכים למפלצות שאול, מאותתים כבר בתחילת הרומן על אפשרות ההרס המצויה במעשה הבריאה, על העקרות שעלולה להשתלט על הפריון, ועל ההורשה שעלולה להיעשות חלולה: "הצער של קברניטי בית הספר ואדריכלי 'יום החינוך הסביבתי' היה מובן. רוצים לעשות משהו נחמד לתלמידים, רוצים לארגן את החצר, ובאמת, יום כל כך יפה. המורים והתלמידים, מכל הכיתות, עובדים ביחד. והנה. תמיד יימצא מי שיחפוץ להרוס. הצער מובן במיוחד לאור המצב הגרוטסקי שנלכדו בו הצבים. מילא שגבם שוסף. שהתוֹך העדין נשפך. שעין אחת ירוקה, שהודבקה מאבני פסיפס על ידי המורה של ו'2 בהשקעה מרובה, נופצה והפכה למנהרה באורך אצבעו של גיא, שבה דרים נמלים ואבק. אבל הגיחוך, הגיחוך, אלוהים! הפיות המגחכים, העלובים האלה, שנאלצים להמשיך לגחך, כמו בתסמונת אכזרית. יצורי שאול, צווארם מחוּרר וחיוכם נשמר" (10).
שאלת הבריאה ברומן – בריאת הצבים כבריאה גשמית ואמנותית ובריאת הילדים כבריאה ביולוגית – כרוכה גם בשאלת ההאכלה, שמגלמת את הכמיהה של ההורים להיות אורגניזם אחד המכיל את ילדיהם: הרצון להאכיל את הצאצאים בבשר ואף להתמזג בבשרם מבטא את הרצון להתאחד עימם, לדאוג למחסורם לנוכח האַין המרחף תמיד, לנוכח הקרע הבלתי ניתן לאיחוי שבמעשה ההולדה וההיפרדות, כשברקע מכרסמים החשבונות וההתחשבנויות שבין בני זוג שחוקים ועייפים. כך, גבולות הקיום האנושי שמשרטטת דיין קודיש אינם נעים רק בין החולין לקדושה, אלא גם בין הקִרבה לזרות, בין ההאכלה לנטישה, בין התשוקה לרתיעה, בין הזעם להשלמה, בין התוֹך לחוץ, וגם בין ההורים לילדיהם, בין המורָה לתלמיד, בין האישה לנער.
כל הקונפליקטים האלה כרוכים יחדיו ללא הפרד והם החומרים שמהם עשויים חיינו. ולכן האפשרות לגאולה, אם היא בכלל בנמצא, מגולמת אך ורק בבשר החי, במגע בין שני גופים, בהושטת היד האינטימית, בהתמסרות אל הזולת הכמֵהַּ: "שדה היה חם ומלא. היא הרימה את החולצה כמו שמסיטים מסך תיאטרון. איתי נצמד ברעבתנות, והתוֹך החם החליק לתוכו. הוא השמיע גרגורים ומצמוצים מאושרים. דמעות צרבו את יעל בקצה אפה. היא ליטפה את הפלומה הצהובה, הלוך ולטוף, והחיים עוברים ממנה אל בנה. מרוגשת, התבוננה בשושנה הוורודה שלוחכת אותה, מפרקת אותה מנשקה, בעיניים העצומות, בריסים הפראיים, בידיים הזעירות שנחו לצידי הגוף, עשויות אבק כוכבים, מדויקות לפרטי פרטיהן, ואהבה שטפה אותה מקצות הרגליים ועד שורשי השערות" (48). החידה, הנבואה, ההתגלות, הבשוֹרה נחוות בצבים בזכות האומץ לחולין.
תמר סתר, דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כותבת מונוגרפיה על הסופר דוד שיץ בהנחיית פרופ' יגאל שוורץ. מתגוררת בבאר שבע.
.
מוריה דיין קודיש, "צבים", כנרת זמורה ביתן, 2018.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: כנרת רובינשטיין ברשימה על הספר הרביעי בסדרת "הרומאנים הנפוליטניים"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
