מודל 2018 | רפי וייכרט על שירה של יונה וולך "הו ים, שמים"

»»» המוסך – מוסף לספרות • "כל הבריאה מגויסת ללוות את הכלה אל חתנה שהוא בו־בזמן החיים והמוות, החלוף והנצח." פרק מן הספר "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים"

רחל רבינוביץ, פרט מ"איזון", מתוך "שחריר הנחלים", דיו על נייר, 100X70 ס"מ, 2016

.

מתוך "במילים מועטות" / רפי וייכרט

 

יפעתו של טקס הכלולות

'הו ים, שמים' מאת יונה וולך

 

יונה וולך

הו ים, שמים

הוֹ יָם, שָׁמַיִם, עֲטָפוּנִי בְּעַרְפִלִּים
הִתְמַזְּגוּ עִם אֵד עֵינַיִם שֶׁלִּי,
שְׁחָפִים שֶׁלָּכֶם לְבָנִים יַנְמִיכוּ
לָשֶׁבֶת מְרַפְרְפִים וּדְבֵקִים בַּמּוֹטוֹת
לִהְיוֹת מִפְרָשִׂים חַיִּים בָּאֳנִיָּתִי.

יְעוֹפְפוּ דָּגִים בִּזְהִירוּת מֵעֲבָרִים
כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת
יֵרֵד נָא גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִי כְּמִתְכַּוֵּן
לִשְׁטֹף מָתוֹק פָּנַי בְּרֵאשִׁיתָם
לִהְיוֹת זְרָמִים בְּטוּחִים וְחַמִּים.

אַי; נְשָׁמָה, רוּחַ. מַעְגָּלִים סְחוֹר אָסֹב
צַנְּנוּ קָרְרוּ רֹאשׁ חַם שֶׁלִּי,
תֶּחֱבַרְנָה מֶדוּזוֹת לְזֵרִים שְׁקוּפִים
תְּכַתֵּרְנָה דְּפָנוֹת כְּדֹק לְעֵינַי
וְיָצוּף כָּאוֹת הַמְרַמֵּז לָשׁוּב.

מְשׁוּבָה, קַלִּילוּת, אֲהַלֵּךְ שֶׁפִי בַּמֶּלַנְכוֹלְיָה
עֲדוּיַת פְּנִינִים כִּנְטִיפוֹת אַהֲבָה
תְּכַסֶּינָה אַצּוֹת כִּגְלִימָה אֶת כְּתֵפַי
גַּם לֹא יוּכְלוּ מְקֹרָבַי לְלָכְדֵנִי
תְּתֹאַר אֳנִיָּתִי כְּחַדְפַּעֲמִית.

 

יפעתו של טקס הכלולות

נודה על האמת: ביקורת שירה חדלה מכבר להתקיים במה שכּינינו פעם — ואיננו יכולים לכנות עוד — בשם "קריית ספר". אחדים מן המבקרים פנו לאקדמיה והם מפרסמים רק את מה שיַקנה להם קידום בסולם הדרָגות. אחרים הרימו ידיים — אל מול הרעש התקשורתי וחוסר־אוניהָ של הביקורת להשפיע על טעם הקהל — וחדלו להערות את כישוריהם אל הרצנזיה או אל המסה הספרותית. על אף כמה יוצאים מן הכלל, המעידים על הכלל, אפשר לומר שאת החוקרים־מסאים־מבקרים של 'דור המדינה' לא החליפה משמרת חדשה שמוכנה להקדיש את עצמה למאבקים ולפולמוסים, לומר את דברה ולשלם את המחיר הכרוך בכך.

ההערכה הרצינית והמנומקת של איכות היצירה הספרותית נשארה, על פי רוב, בידיהם של כותבים בלתי־מקצועיים, לא מיומנים, חסרי הבנה בסיסית בכל הנוגע לשיפוט טקסטים; ובראשם הביקורת המקומונית — הקורצנית, חסרת המעוף, השטחית כסוליית עור.

אנו עדים למחיקתם מן התודעה של עשרות משוררי־עבר מעולים, שאינם ידועים או שאינם אהודים במיוחד על "המבקרים החדשים". במקביל, אנו צופים בתימהון בסגידה לא מנומקת לקבוצה קטנה של יוצרים, חשובים יותר וחשובים פחות, שכל בְּדל־שיר שפרסמו נתפס כגדוּלה שאין בלתה.

מקרה בולט במיוחד הוא שירת יונה וולך, שבּהּ קיים פער ניכּר בין שירים מעולים באמת — בעיקר בחטיבת השירה שפרסמה עד אמצע שנות השבעים — ובין שירים חלשים ומפוטפטים לעייפה, וכן מעין פזמונים חלושים — בעיקר בספרים אור פרא (1983), צורות (1985) ומופע (1985). ברור שבכל הכללה יש מקום לטעות: לא מעט מן השירים המוקדמים אינם בעלי משקל סגולי ולעומתם בין המאוחרים תימצאנה פה ושם פנינים יקרות דוגמת אלה שכתבה בסוף ימיה, בתקופת מחלתה ואשפוזה.

לרשימה זו בחרתי את 'הו ים, שמים', מהמשובחים בשיריה שנדפס בספר דברים (עכשיו, 1966). זהו בראש וראשונה שיר חתונה. המשוררת מדמה את עצמה לאונייה שחוגגת כלולות תחת חופת הרקיע. את תפקיד שושביניה ממלאים ברואי הים והשמים, החי והצומח למינהו. עיקר יופיו ועוצמתו של השיר מגולמים ביכולת ההתמזגות המוחלטת של האשה, האֲנִי־האֳנִיָּה, עם כל מה שמתחתיה (ים, דגים, מדוזות), מעליה (שמים, שחפים) ומצדדיה (דגים מעופפים, רוח).

באמצעות השבעת כוחות הטבע נהפך השיר הפרוע־המאורגן הזה, הבנוי מ־4 בתים בני 5 שורות ומחולק לשני חלקים סימטריים, למחול מאגי מלא תנועה, שופע פעלים של התקרבות — התמזגות, תעופה, הידבקות, התיישבות, שיטפון, חבירה, כיתור. כל הבריאה מגויסת ללוות את הכלה אל חתנה שהוא בו־בזמן החיים והמוות, החלוף והנצח. השיר שופע כוח ועדינות. כוחם של איתני הטבע לצנן ולחמם, לגעת ולעודד, להרטיט ולעטוף. ועדינות מגעם בדוברת — בזהירות, ברפרוף, בשבריריות: "כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת". מרוב עונג מיטשטשת התודעה, נעטפת ערפל, מצועפת מדוזות שקופות. המשובה נמזגת במלנכוליה, הרוח המנשבת בחוץ נמהלת בנשמה הסעורה שבפנים.

צבעוניותו של השיר מדהימה. כחול השמים והמים ועל רִקעם לובן השחפים, נצנוץ קשקשי הדגים ושקיפותן הזהרורית של המדוזות. גון הפנינים וירוק האצות המכסה כגלימה. כולם מוּנעים באמצעות פתיחת הבתים: הפְּנייה האקסטטית בבית הראשון אל הטבע העוטף — ים, שמים — ואחר־כך, בבית השלישי, אל הנפש פנימה — נשמה, רוח. השיר שומט את המחיצות ומשאיר את האני חשוף ומעוּנג אל מול פלא הבריאה, מזוגג עיניים ומסוחרר חושים מחמת קדחת האהבה.

'הו ים, שמים', מן החגיגיים בשירי וולך, עובד בשלל צליליו הרפויים־החזקים על כל החושים. האוזן שומעת את רפרוף השחפים ומעוף הדגים ואת פרפור הרוח במפרשים. הגוף חש במעטפת ההדוקה שמעניק לו הטבע והפָּנים בצליפות הרוח ובטיפות הגשם. הנחיריים מתרחבים לשאוף את משבי הרוח וניחוח המים והאצות. חוש הטעם מתובל במליחות הים ובמתיקות הגשם. העין מתערפלת ועם זאת חוזה בכל מבַּעד לאד, צופה אֶל אות נסתר שיעלה ממעמקים. האני־אונייה היא מלכת תבל המפליגה, בליווי שושביניה, אל המקום שבו תשכון בבדידות מזהרת, הרחק מחוג מקורביה, בלב־לבה של ההוויה. החד־פעמיות צורבת בתוך זרי המדוזות אך זהו המחיר הבלתי־נמנע של החוויה המוחלטת, הרוחנית והגשמית.

הארוטיוּת של השורות והדימויים מטלטלת. אחרי החתונה צצות ועולות בעור נטיפות האהבה והן יפות להפליא. יונה וולך מגיעה בלב הסחרחורת אל המצב הבראשיתי, הטרום־אנושי. תוך כדי הפלגתו המלכותית האני שב ומתוודע אל העולם כפי שהיה בטרם היות האדם.

השורות מוּנעות ומונפות בכל פעם מחדש באמצעות הפעלים הפותחים, רובם בלשון עתיד של בקשה או משאלה העומדת להתגשם: 'התמזגו', 'לשבת', 'להיות', 'יעופפו', 'ירד', 'לשטוף', 'להיות', 'תחברנה', 'תכתרנה', 'יצוף', 'תכסינה'.

הטבע מעניק למשוררת — כמתנה הנכפית עליו בכוח השפעתה והשבעתה — חום וביטחון, יפעה והדר. באמצעות המחול המתוזמר בשלמות מִתגבר האני על חלופיותו, על חרדת החד־פעמיות.

 

רפי וייכרט, "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים", הוצאת עיתון 77.

 

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

וּבְעִבְרִית | שירה אמריקאית וכורדית בתרגום ראשון לעברית

»»» המוסך – מוסף לספרות • "נָרִים כּוֹסִית / לְחַיֵּי כָּל הַפְּעָמִים שֶׁבָּהֶן אֵין לִי מֻשָּׂג מָה מִתְקָרֵב אֵלַי עַכְשָׁו", שירים מאת אלינור לרמן ועבדולקדיר מוסא

נטעלי שלוסר, "גוף תאורה אריתמטי (אריתמטיקה של גבולות)", 80X60 ס"מ, 2009

.

אלינור לרמן

תרגום: רעות בן יעקב

.

כוכבי ים

זֶה מָה שֶׁהַחַיִּים עוֹשִׂים. הֵם מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָלֶכֶת
לַמַּכֹּלֶת לִקְנוֹת אֲרוּחַת בֹּקֶר וְעִתּוֹן, לִדְרֹךְ עַל
הַבֶּרֶךְ הַנֻּקְשָׁה. הֵם מְאַפְשְׁרִים לָךְ לִבְחֹר אֵיךְ אַתְּ אוֹהֶבֶת
אֶת הַחֲבִיתָה, אֶת הַקָּפֶה. וְאָז הֵם מוֹשִׁיבִים דַּיָּג
לְצִדֵּךְ לְיַד הַדֶּלְפֵּק וְהוּא אוֹמֵר, "אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה,
הַתְּעָלָה הָיְתָה מְלֵאָה כּוֹכְבֵי־יָם". וְאַתְּ תּוֹהָה,
הַאִם זֶהוּ מֶסֶר, סוֹף־סוֹף, אוֹ סְתָם עוֹד יוֹם?

הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָקַחַת אֶת הַכַּלְבָּה לְטִיּוּל לְיַד
הָאֲגַם, שָׁם דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל תַּהֲלִיכִים
בִּיוֹלוֹגִיִּים מְבַעְבְּעִים מִתַּחַת לַבֹּץ. קְנֵי סוּף
מְדַבְּרִים אִתָּךְ עַל עוֹלַם הַטֶּבַע: הֵם לוֹחֲשִׁים,
הֵם שָׁרִים. וַאֲנָפוֹת חוֹלְפוֹת. הַאִם אַתְּ מְבֻגֶּרֶת
דַּיֵּךְ לְהַעֲרִיךְ אֶת הָרֶגַע? מְבֻגֶּרֶת מִדַּי?
יֵשׁ תְּנוּעָה מִתַּחַת לַמַּיִם, אֲבָל אוּלַי
זֶה שׁוּם דָּבָר. אוּלַי שׁוּם דָּבָר לֹא קוֹרֶה.

וְאָז הַחַיִּים מַצִּיעִים שֶׁתִּזְכְּרִי אֶת
הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הִתְחַמַּקְתְּ, הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן נִהַלְתְּ
אֹרַח חַיִּים מְזַעְזֵעַ, דָּגַלְתְּ בְּשִׁחְרוּר חֲסַר אַחְרָיוּת,
שֶׁלִּבֵּךְ הָיָה קָרִיר. בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה, אַתְּ
בֶּאֱמֶת מֻפְתַּעַת לְגַלּוֹת שֶׁנִּהְיֵית שְׁקֵטָה
כָּל כָּךְ. וְאָז הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה וְלַחְשֹׁב
עַל כָּל זֶה. וְאַתְּ עוֹשָׂה זֹאת, לְמֶשֶׁךְ זְמַן רַב לְמַדַּי.

אַחַר כָּךְ אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לְיַד אֲהוּבֵךְ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, זֶה
שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִצִּיב שׁוּם תְּנָאִים, זֶה שֶׁחִכָּה עַד
שֶׁבָּאת. זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל הַחַיִּים לְסַפֵּר לָךְ שֶׁאַתְּ בַּת־מַזָּל.
(הֵם לֹא יִתְּנוּ לָךְ חֲכָמָה אוֹ אַמִּיצָה,
אָז תֵּאָלְצִי לְהִתְפַּשֵּׁר עַל בַּת־מַזָּל.) כִּי אַתְּ
נוֹלַדְתְּ בִּתְקוּפָה טוֹבָה. כִּי הָיִית מְסֻגֶּלֶת
לְהַקְשִׁיב כְּשֶׁאֲנָשִׁים דִּבְּרוּ אֵלַיִךְ. כִּי
יָדַעְתְּ לְהַפְסִיק כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ וְהִתְחַלְתְּ שׁוּב פַּעַם.

אָז הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לֶאֱכֹל כָּרִיךְ, וְגַם עוּגָה
כְּקִנּוּחַ לֵילִי. (וְעוּגָה לַכַּלְבָּה שֶׁלָּךְ גַּם.) וְאָז
הַחַיִּים שׁוֹלְחִים אוֹתָךְ בַּחֲזָרָה לַמִּטָּה, לְאֶרֶץ הַחֲלוֹמוֹת,
כְּשֶׁבַּחוּץ כּוֹכְבֵי הַיָּם נִסְחָפִים דֶּרֶךְ הַתְּעָלָה,
חִיּוּכִים עַל פְּנֵיהֶם הַמְּכוֹכָבוֹת בְּדַרְכָּם הַחוּצָה
אֶל הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים, אֶל הַיָּם הָרָחוֹק חֲסַר הַגְּבוּלוֹת.

 

ההיסטוריה הפוסט־סובייטית שלנו נפרשת

זֶה מָה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת עַל רוּסְיָה, בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם, בְּתוֹךְ
מִסְעָדָה בִּרְחוֹב פְּרִינְס, בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בְּלַיְלָה קֵיצִי
הִיא אוֹמֶרֶת: כָּל הַנִּבְרָשׁוֹת הָיוּ שְׁבוּרוֹת וּבַחֹרֶף
לֹא יָכֹלְתּ לִמְצֹא שׁוּם מַשְׁקֶה, אֲפִלּוּ לֹא הַשֶּׁתֶן הַזֶּה מִפִינְלַנְד.
כָּל הָאָרֶץ יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ. הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת
עַל הַיָּמִים לִפְנֵי שֶׁעָזְבָה, אֲבָל נִרְאֶה לִי, בְּעֶצֶם, שֶׁהִיא
מְסַפֶּרֶת הִיסְטוֹרְיָה. מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶת כָּל זֶה

אוֹ לֹא. אוּלַי הַמַּעֲבָר מִקּוֹמוּנִיזְם לְפֵדֵרַצְיָה
פּוֹסְט־סוֹבְיֶטִית כְּפִי שֶׁהוּא נִשְׁקָף מֵעֵינֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה שֶׁקִּוְּתָה,
לְכָל הַפָּחוֹת, לְשֶׁטֶף שֶׁל מוּצְרֵי קוֹסְמֵטִיקָה צָרְפָתִיִּים, מְעַנְיֵן רַק אוֹתִי.
וְלָמָּה לֹא? נִדְמֶה שֶׁלִּנְפִילָתָהּ שֶׁל אִימְפֶּרְיָה גְּדוֹלָה – מַהְפֵּכָה!
רֶצַח! רָעָב! מוּזִיקָה צְבָאִית! – אָכֵן הָיְתָה הַשְׁפָּעָה אִישִׁית.
תְּמוּנָה מִסֶּרֶט יָשָׁן: הִנֵּה הַגְּלוֹבּוּס הַמִּסְתַּחְרֵר, הַקִּוְקוּו
נָע, נְקֻדָּה אַחֲרֵי נְקֻדָּה, מִמּוֹסְקְבָה עַל פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס
לִנְיוּ יוֹרְק וְהוּא מְכֻוָּן הַיְשֵׁר אֵלַי. עוֹד בְּלוֹנְדִּינִית
עִם מִבְטָא: הָעִיר מְלֵאָה בָּהֶן. נוֹסְטְרוֹבְיָה! נָרִים כּוֹסִית
לְחַיֵּי כָּל הַפְּעָמִים שֶׁבָּהֶן אֵין לִי מֻשָּׂג מָה מִתְקָרֵב אֵלַי עַכְשָׁו.

הִנֵּה רְשִׁימָה שֶׁל דְּבָרִים שֶׁהִיא הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר: בַּעַל, הַפָּלָה,
הַשְׂכָּלָה מָתֵמָטִית, קַרְיֶרָה בַּשּׁוּק הַשָּׁחֹר
כְּחַלְפָנִית שֶׁל מַטְבֵּעַ זָר. וּמָה שֶׁהִיא הֵבִיאָה אִתָּהּ: פּוּדֶל אָפֹר,
שְׁמוֹנֶה שְׂמָלוֹת וְשִׁלּוּב מֵטִיל אֵימָה שֶׁל תִּקְוָה, סַרְקַזְם
וּתְשׁוּקָה, פִּלְדַת־מַבָּט שֶׁנִּכְנַעְתִּי לָהּ. וְעַכְשָׁו
סוֹדוֹתֶיהָ יְדוּעִים לִי: הִיא לְעוֹלָם לֹא תַּפְסִיק לְעַשֵּׁן.
הִיא הָיְתָה זוֹחֶלֶת עַל פְּנֵי כָּל אַדְמַת מִזְרַח אֵירוֹפָּה וּמַאֲכִילָה
אֶת הַכֶּלֶב בְּדָמָהּ שֶׁלָּהּ אִלּוּ הָיְתָה חַיֶּבֶת. וְהַסּוֹדוֹת שֶׁל אִמָּהּ:
הִיא הָיְתָה חוֹשֶׁבֶת, לְבַסּוֹף, שֶׁאַתְּ מוּגֶנֶת אִתִּי.
הִיא שָׂנְאָה גְּבָרִים. תְּנוּ לִי, אִם כָּךְ, לְהַכִּיר בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן
שֶׁל הַנָּשִׁים שֶׁל הָאוֹיֵב: הֵן תַּעֲלוּמָה בְּעֵינַי.
הֵן יִהְיוּ בְּגֶדֶר תַּעֲלוּמָה גַּם בְּעֵינֵי חֲבֵרַי הַלִּיבֵּרָלִיִּים בְּיוֹתֵר.

וְזֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁהַבַּת, הַדֵּמוֹקְרָטִית הַטְּרִיָּה, לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת
לֹא־קַלָּה. וְלִפְעָמִים גַּם קוֹלָנִית: אַחַת מֵהַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה שֶׁרוֹאִים
כַּיּוֹם (מָנִיקוּר בְּגָוֶן כָּחֹל קָפוּא, יַהֲלוֹמִים אֲמִתִּיִּים וְהַרְבֵּה דוֹנָה קָארֶן)
רוֹכֶנֶת מֵהַשֻּׁלְחָן שֶׁמִּמּוּל וְאוֹמֶרֶת, "אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ מֵאִשְׁתּך
לְדַבֵּר בְּשֶׁקֶט?" אִשְׁתִּי? נִרְאֶה לִי שֶׁזֶּה אָמוּר לְהַעֲלִיב אוֹתִי,
אֲבָל זֶה מְשַׁעְשֵׁעַ אוֹתִי. זוֹהִי אִשָּׁה מְסֻכֶּנֶת שֶׁהֵם רוֹצִים
לְהַשְׁתִּיק. אִשָּׁה שֶׁיְּכוֹלָה לִתְפֹּר זָהָב בַּכִּסּוּי הַמְּרֻפָּט
שֶׁל אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁל כָּל אֶחָד. שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁכֶּסֶף כֵּן קוֹנֶה חֵרוּת.
שֶׁרַק הַבֹּקֶר קָנְתָה טֵלֵפוֹן סֵלוּלָרִי בְּתָכְנִית מִבְצָע.
הוּא אִתָּהּ עַכְשָׁו, וְנִרְאֶה לִי שֶׁהִיא מִתְכַּוֶּנֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ.
בְּקָרוֹב הִיא תִּתְקַשֵּׁר לְכֻלָּם, רַק כְּדֵי לְהָעִיר אוֹתָם.

 

כן זה באמת הכלבלב שלי

אָכֵן כֵּן, זֶהוּ הַבַּיִת שֶׁלִּי שֶׁנִּסְחָב אִתִּי לְכָל מָקוֹם
עַל הַגַּב שֶׁלִּי כְּמוֹ צִפּוּי מְמֻגַּן יֶרִי וְכֵן, זֶה בֶּאֱמֶת
הַכְּלַבְלַב שֶׁלִּי שֶׁצּוֹעֵד בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה בְּמַגָּפַיִם קְשִׁיחִים. וְרַק
חַכּוּ שֶׁתִּרְאוּ אֶת הַנַּעֲרָה שֶׁלִּי, לוֹעֶסֶת אֶת שַׁלְשְׁלָאוֹת
הַגּוֹרָל בְּפִיהָ הַמָּלֵא פְּלָדָה מְשֻׁנֶּנֶת. הִיא לְגַמְרֵי
מוּכָנָה כְּבָר וְגַם אֲנִי. לְמָה עוֹד צִפִּיתֶם
מִגְּאוֹנֵי הַדּוֹר שֶׁלִּי? הַנִּצּוֹלִים, חַסְרֵי הָאֱמוּנָה,
הַזָּרִים וְהַמּוּזָרִים שֶׁמַּשְׁבֵּר הַטִּילִים בְּקוּבָּה עֲדַיִן
מְבַעְבֵּעַ לָנוּ בַּדָּם? אַל תַּגִּידוּ שֶׁקְּנִיתֶם אֶת
הַהַצָּגָה שֶׁלָּנוּ, רַק בִּגְלַל שֶׁהַהוֹרִים הַמֻּדְאָגִים שֶׁלָּנוּ (וְתַאֲמִינוּ לִי,
אֲנַחְנוּ לֹא דּוֹמִים לָהֶם בִּכְלוּם) לִמְּדוּ אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְלַבֵּשׁ לָעֲבוֹדָה
וּלְדַבֵּר כְּאִלּוּ אִכְפַּת לָנוּ מֵהַהַשְׂכָּלָה שֶׁלָּנוּ. וְגַם
נִרְאֶה לִי שֶׁהַמּוּזִיקָה תִּעְתְּעָה בָּכֶם: חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֲנַחְנוּ נְוַדֵּא
שֶׁהַחֲגִיגָה נִמְשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת אֲפִלּוּ אֶל סַף הַתְּהוֹם. טוֹב,
חֲבָל מְאוֹד. כָּל זֶה שֶׁלָּכֶם עַכְשָׁו. בְּהַצְלָחָה עַל הַחוֹמוֹת הַבְּצוּרוֹת.
הֲכִי כְּדַאי לָשִׂים לֵב כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם רוֹעֲדִים
וּמְנַעֲרִים מֵעַצְמָם אֶת הָעֲפִיפוֹנִים וְהַזְּבוּבִים. שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם יוֹם נָעִים.

 

אלינור לרמן נולדה ב-1952 בניו יורק. היא כתבה שירה כבר בנעוריה, וב-1973 פרסמה ספר ביכורים בעידוד מכריה בגריניץ' וילג'. לספר קראו Armed Love והוא זכה להצלחה רבה, היה מועמד לפרסים חשובים (נשיונל בוק אוורד) ודובר בו לא מעט בזמנו, בין השאר בשל תכניו הנועזים. וכך היא מספרת: "הביקורת שהתייחסה לספר כ'למבוגרים בלבד' הפכה אותי למפורסמת לזמן־מה, והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. צריך לזכור שזה קרה ב-1973, עדיין בשנים ההיפיות, עם הדיסקו וסצנת המועדונים… ובשנים ההן, אם היית אנדי וורהול או מישהו כזה, מי יכולה להיות הבחירה הכי מוצלחת בתור אחת שתלויה לך על הזרוע אם לא משוררת בת עשרים ואחת שמתלבשת כמו שֵׁר ונחשבת לפורעת־חוק ספרותית?… אבל הבעיה היתה שבמציאות הייתי עדיין לא כל כך משכילה, ילדה יהודייה חסרת ניסיון מהברונקס, ופחדתי פחד מוות מכל האנשים האלה. הפסקתי לענות לטלפון… פגשתי סופרים מפורסמים כמו… פיליפ רות וטום פינצ'ון ואפילו שהם היו מאוד נחמדים אלי ורצו לעזור לי, פחדתי מהם. חשבתי שלעולם לא אוכל לעשות מה שהחבר'ה האלה עשו."
אז היא נעלמה. אמנם הוציאה עוד ספר כעבור שנתיים, אבל אחר כך חדלה לכתוב ולפרסם. היא התחתנה, ילדה ילדים ועסקה בעבודה לא ספרותית. "לא שתקתי", היא מסבירה כשהיא נשאלת על זה. "רק לא כתבתי שירה".
לכאורה הסיפור המוכר של מי שהתחילה כהבטחה ואז החיים סחפו או השתיקו אותה וההבטחה נכזבה, דבר־מה שקורה ליוצרות רבות. אך ללרמן קרה מעין נס. בשנת 2000 פנתה אליה שרה גרהם, עורכת בהוצאת ספרים, ושאלה אם היא עדיין כותבת ואם תרצה להראות לה את שיריה. הפנייה הזו שחררה משהו, ומאז לרמן פרסמה קובצי שירה, סיפורים ורומנים.
רעות בן יעקב היא מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית. תרגמה לאחרונה את הרומן "עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון, ותרגמה מסות, סיפורים קצרים ושירים מאת אליס אוסוולד, ורסאן שייר, אליזבת בישופ, וירג'יניה וולף, ג'ק גילברט ועוד.

 

 

עבדולקדיר מוסא

תרגום: מתי שמואלוף

.

אַפְרין

1.
צְעָדֵינוּ הָיוּ יְרֻקִּים
בַּדֶּרֶךְ לַיָּרֹק הָעֶלְיוֹן הִמְתִּין הַיָּרֹק
מַבָּטֵינוּ הָיוּ יְרֻקִּים־חַדִּים
צְעָדֵינוּ עֻצְּבוּ מִתּוֹךְ קֶצֶף הַמַּיִם, שִׁירֵנוּ הַיָּרֹק
וְהַנּוּרוּז הַיָּרֹק שֶׁל קֵלָע הוֹרִי
צְחוֹקֵנוּ הָרָם הָיָה יָרֹק
בְּטוּרִינְדִי
גַּם אַתְּ הָיִית יְרֹק־אֱמֶת

2.
מֵרָחוֹק,
מִתַּחַת לִשְׂעָרָם הַשַּׁמְנוּנִי שֶׁל הֶהָרִים
פָּנַיִךְ, סְחוּטוֹת מִתּוֹךְ יְבוּל הַזֵּיתִים, נִיחוֹחָן מִן הַגִּבְעָה,
יָרַד גֶּשֶׁם בֵּין הַיְּעָרוֹת, אֲנִי הָיִיתִי יָרֹק לַחֲלוּטִין
עֵינַיִךְ הַיְּרֻקּוֹת, יָרֹק הַפּוֹגֵשׁ בִּכְחֹל־יָם
פָּנַיִךְ טְהוֹרוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁמֶן זַיִת
תַּחַת מָרוּתָהּ שֶׁל אַגָּדָה קְשׁוּחָה
בְּעוֹד הָרֵי קוּרְמֵנְק מִתְמָרְדִים.

3.
הוֹ הָרִים, הִתְנַחֲמוּ בְּמִזְמוֹרֵי שֵׁקוֹ בֶּקְרָן
מֵחַרְצַנֵּי הַזֵּיתִים אֲנִי אֶשְׁזֹר מַחְרֹזֶת
וּמֵעֲצֵי הַדֻּבְדְּבָנִים שֶׁבְּהָרֵי עוֹמֵרִיָּן אָכִין קָמֵעַ וְכִשּׁוּף

לְפִסְגוֹתֵיכֶם,
רַק חַכּוּ,
רַק הֱיוּ סַבְלָנִים.

 

אפרין – אחד משלושת הקנטונים בחבל כורדיסטן הסורית.
שקו בקרן – קבוצה בתוך המיעוט הכורדי־היזידי הנרדף בצפון עיראק.
נורוז – חג המציין את היום הראשון בלוח השנה הפרסי המסורתי.
קלע הורי – מבצר באפרין.

 

עבדולקדיר מוסא נולד בשנת 1969 בכורדיסטאן, למד שפה גרמנית וספרות בחאלב, ופדגוגיה סוציאלית בברלין. הוא עובד סוציאלי, מתרגם ויועץ תרבות. בשנת 2018 זכה במלגה היוקרתית של סופרים שכותבים בשפות זרות בגרמניה. ספר שיריו, "כנפייך לימדו אותי לעוף" (סמרקנד, דובאי, 2007; איסטנבול, 2013), פורסם בשפה הכורדית ותורגם לגרמנית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, פולנית וערבית.
מתי שמואלוף נולד בחיפה בשנת 1972. משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, האחרון שבהם, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017). אסופת סיפוריו, "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", ראתה אור בהוצאת זמורה ביתן (2014). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות ברחבי העולם. מבחר משיריו בתרגום לגרמנית יראה אור השנה.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: "ארוחת הערב" מאת איימי לואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ביקורת | על "צבים" מאת מוריה דיין קודיש

»»» המוסך - מוסף לספרות • תמר סתר כותבת על האומץ לחולין בספר הביכורים של מוריה דיין קודיש

אלדד זיו, "דבלינר", שמן על בד, 120X120 ס"מ, 2016

.

האומץ לצבים / תמר סתר

.

צבים, ספר הביכורים המרשים של מוריה דיין קודיש, הוא ספר מתעתע. בהתחלה נדמה שמדובר בספר "קטן", "נשי", שמספר אך ורק סיפור בורגני על שתי משפחות ישראליות שחיות ביישוב קטן על גבול עזה. אך גם הספקניות שבקוראות ישתאו לנוכח התפנית העלילתית שמופיעה אחרי פרקים אחדים, ומעידה על הדרמה הרוחנית שפרצה לעולמה החילוני של הספרות הישראלית. גיבור הרומן, גיא מימון בן השתיים־עשרה, שעד לרגע נפילת הטיל במרחק חמש מאות מטרים ממנו עסק בעיקר בוונדליזם ובצפייה בפורנו, חוֹוה בעקבות הנפילה התגלות אלוהית, וזו מחייבת אותו ואת הוריו לצאת ממסלול חייהם השחוק ובעיקר חסר המוצא, וכמו הדמות המהפנטת של האומן האיטלקי דיוויד דאלה, המופיעה על עטיפת הספר – לרחף על פני האדמה המוכרת לעייפה.

ההתגלות שחווה גיא, שכרוכות בה נבואת חורבן והשמעת מילים חסרות פשר במה שנשמע כארמית, עומדת לטלטל את חיי הוריו – סבטלנה מימון, שארבעה חודשים קודם לכן, בחודש החמישי להריונה, הפילה את התינוקת, ומאז היא רואה אותה בהזיותיה חיה וגדלה מיום ליום, ושלום מימון, גבר גס ומאצ'ואיסטי אך גם נשמה רכה ואבודה, דמות מרתקת שלדיין קודיש היה אומץ לשרטט באופן שנע בין הסטריאוטיפי לשבירתו, והתוצאה נוגעת ללב ובעיקר מצחיקה: "ברגע הזה, חיפש שלום מימון זונה. הסרטון שעלה לווי-נט עירער את עצביו. והחום הנורא. הוא עולה באש. עוד לא מאי וכבר נשרף לו כל הגוף מהקיץ המסריח הזה. וסבטלנה עם הפרצופים שלה. מאז ההפלה היא מסתובבת בפרצוף תחת בבית, מבשלת בקמצנות, וכל היום רוצה לשכב במיטה ולקרוא ספר ברוסית. עשרים שנה את בארץ, תקראי את הספרים שלך בעברית! חם היום, אינעל דינק. […] הוא הכין קפה. לעצמו לא ידע להסביר את זה, אבל רק הקפה שסבטלנה מכינה טעים לו. אולי היא יורקת פנימה" (65–66).

הזוג מימון הוא "הזוג המלכותי" של כור ההיתוך הישראלי המפואר, שמתגלה כמפעל קשה לתפעול ביום־יום הישראלי המיוזע. לאחר שכבתה התשוקה הראשונית של מייצגי שתי הגלויות, חייהם מתנהלים בשני מישורים מקבילים ועגומים. הנבואה שבפי בנם מאלצת אותם להישיר מבט אל כל מה שכבה בחייהם, בראש ובראשונה זוגיותם הרופפת והמנוכרת, ולנסות ולתקן את מה שהיה נדמה שהוא חסר תקנה.

אך לא רק את חייהם של הוריו מבקיעה התגלותו של גיא, אלא גם את חייה של יעל לביא, מורה בבית ספרו ואם צעירה לשני ילדים, הכורעת תחת נטל כלכלת הבית. חיי הזוגיות שלה עם בעלה האוהב, ירון, ההולך ומסתגר בתוך עצמו, מתדרדרים ונדמה כי השניים נפרדים זה מזה בעודם חיים יחדיו. בניגוד לקשר הגווע עם בעלה, הקשר שנוצר בינה ובין גיא מעורר בה תחושות מיניות שהודחקו במרוץ האימהות המייגע, ואף מעלה שאלות אתיות על אודות הקשרים שהיא מנהלת בחייה. עלילת הספר מתארת אפוא את השגרה המתוחה של שתי המשפחות, שהתנבאותו של גיא הפרה, בהציפה את המתחים שבמערכות היחסים הביתיות, מתחים שנדמו כנסבלים אך למעשה הם הרסניים. כוחו של הספר נובע מהצורה המורכבת שבה הוא שואל אם ביכולתן של שתי המשפחות להתגבר על מה שמקולקל בחייהן מכוח עצמן ולא מכוח הנבואה החיצונית, ומהיעדר מענה חד־משמעי לשאלה.

כשקראתי את הספר חשבתי על המסה המפורסמת של לאה גולדברג, "האומץ לחולין". במסה זו, שנכתבה בארץ ישראל בשנת 1938, גולדברג קוראת לעבודה יומיומית, "העבודה הלאבורטורית הקשה של חיי הרוח", המפרקת את נפש האדם לדק שבדקויותיו בעבודת חולין קשה אך הכרחית. האומץ לחולין על פי גולדברג הוא ההתנגדות לאידאולוגיה צדקנית ולאישיות גדולה מהחיים שתספק פתרון פרימיטיבי ומהיר, שיבטל את היצירה החופשית השוקדת על מה שהיא מכנה "פירוק המכונות ובדיקת החלקים".

הרעיון המנוסח במסתה האמיצה והמופתית של גולדברג מופיע בתשתית יצירותיהן של סופרות שהן לדעתי האימהות הספרותיות של דיין קודיש – צרויה שלו, מירה מגן והילה בלום. כולן יוצרות שהאומץ שלהן בא לידי ביטוי בכתיבת החולין שלהן, חולין שמתעקש לפרק את הסיפור המשפחתי, הנשי, היום־יומי, הזוגי, ומסרב לשאול שאלות מדיניות הרות גורל או להעביר מסרים חוצבי להבות על ביטחון, שלום, אחווה, רעות, שואה ותקומה.

ההישארות הספרותית שלהן ברובד הביתי אינה נעימה, אינה מנחמת ואף אינה מאששת את הסדר החברתי הקיים; זוהי הישארות שמטילה ספק באפשרות תפקודו וקיומו של הבית, על כל השלכותיו הפוליטיות והחברתיות של מהלך נפיץ זה. דיין קודיש ממשיכה את המסורת הזאת ובוחנת באזמל חד את חייהן הפריפריאליים של שתי משפחות ישראליות־יהודיות, טיפוסיות, שכל אחד מאיתנו ודאי פגש בווריאציה כזאת או אחרת. היא פורסת אותן לפרוסות הקיום העדינות ביותר שלהן, לבשר החשוף והפגיע, לבקשת הגאולה שלהן ושלנו, הקוראות, הממאנת להגיע גם לאחר הישמע דבר הנבואה.

המתח שהניע את גולדברג לכתוב את מסתה והנחה אותה ביצירתה, מתח בין שתי אפשרויות הקיום – ההיסוס והמבוכה לעומת ההתנבאות, היומיומיות לעומת המיתיות, הגוף לעומת הרוח – עומד גם בבסיס צבים, שמתפרסם שמונים שנה לאחר פרסום "האומץ לחולין", והוא שהופך אותו מספר ישראלי קריא, מצחיק ומרגש לספר שהוא סך כל אלה ויותר – ספר שטומן בחובו תעלומה קיומית לא פתורה, שמטשטשת את הגבולות בין קודש לחול.

האם באמת התרחש נס בשדה, חמש מאות מטרים ממקום נפילת הטיל? ואם כן, מה ראו עיניו של גיא? מהי משמעות המילים שיוצאות מפיו? ובכלל, מהי מקומה של ההתגלות בעולם חילוני? השאלות הללו נותרות ללא תשובה חד־משמעית. התשובה הברורה היחידה הניתנת ברומן היא שההתרחשות הספק ניסית ספק הזייתית היא שמניעה את הדמויות לכדי פעולה שמטרתה לשפר את חייהן, היא שמאפשרת להן לצאת ממסלולן המוכר והאבוד, היא שמטיחה אותן זו לזרועות זו, תובעת מהן לחשב מחדש את מסלולן, להפוך ממונהגים למנהיגים, מאנשי הארץ לאנשי הרוח, מנביאי שקר לנביאי אמת, מנשלטים לשולטים, מאבלים לשמחים, ממסוגרים למושיטי יד.

הגיבורות הנשיות של הרומן, יעל לביא וסבטלנה מימון, שואפות להתאחד עם ילדיהם החיים והמתים, וכך מתנגדות לסדר החברתי והביולוגי השולט התובע מהן להיות שלם שמתפרק, גוף שמגדל בקרבו גוף אחר ואז נאלץ להיפרד ממנו, ועוד נדרש לחיות בשלום עם פרידה זו. כהמשך ישיר לקשר הסימביוטי של האימהוֹת עם ילדיהן המתואר ברומן, עולמם של ילדי משפחת לביא – מאיה בת הארבע ואיתי בן השנה – מקבל ביטוי ונפח שאינם נופלים בעוצמתם משל עולם המבוגרים. כך למשל בתיאור זה: "שלוש הבנות נדחקו לבית הפלסטיק הקטן, ומיטל ומאיה תפסו את שני הכיסאות. 'גם אני רוצה!' צווחה עדי. 'אני תפסתי ראשונה,' אמרה מיטל, 'גם אני,' אמרה מאיה. שמש גדולה זרחה במרום. בתוך הבית הצהוב היה חם, וגם משעמם. עדי הלכה בזעף, ומיטל ומאיה נשארו לשבת על הכיסאות הקטנים, שומרות על מקומותיהן היקרים מפז, כסוהרות בכלא שמעט מדי מפריד בינן לבין האסירות. ככל שהתרבו החום והשעמום, התנפח במאיה הרצון לצאת מהבית הצהוב ולהפקיר את הכיסא לכל דורש, התנפח והתנפח עד שהגיע לנקודת רתיחה. היא קמה במהירות ורצה, ברחה ממש, נפלה והמשיכה לרוץ, והתיישבה ליד אחד השולחנות הקטנים בגן, שעליהם מפוזרים טושים ודפים" (28).

דיין קודיש מתארת באופן פיזי, נושם ומפתיע את עולם הילדים הגשמי והקופצני בספרות שמיועדת למבוגרים ובכך מפקיעה אותו מהחזקה המוכרת שלו בספרות הילדים וחורגת ממוסכמות ספרותיות וחברתיות. ספרה גם מלא הומור: גם בקריאה שנייה של הרומן מצאתי את עצמי צוחקת מהתיאורים השנונים של הלך הרוח הסרקסטי והמתגונן של האנשים הלחוצים והמיוגעים שחיים בלבנט המהביל.

הצבים המפוארים שנבנו בנחישות על ספסלי בית הספר, ועד מהרה הופכים למפלצות שאול, מאותתים כבר בתחילת הרומן על אפשרות ההרס המצויה במעשה הבריאה, על העקרות שעלולה להשתלט על הפריון, ועל ההורשה שעלולה להיעשות חלולה: "הצער של קברניטי בית הספר ואדריכלי 'יום החינוך הסביבתי' היה מובן. רוצים לעשות משהו נחמד לתלמידים, רוצים לארגן את החצר, ובאמת, יום כל כך יפה. המורים והתלמידים, מכל הכיתות, עובדים ביחד. והנה. תמיד יימצא מי שיחפוץ להרוס. הצער מובן במיוחד לאור המצב הגרוטסקי שנלכדו בו הצבים. מילא שגבם שוסף. שהתוֹך העדין נשפך. שעין אחת ירוקה, שהודבקה מאבני פסיפס על ידי המורה של ו'2 בהשקעה מרובה, נופצה והפכה למנהרה באורך אצבעו של גיא, שבה דרים נמלים ואבק. אבל הגיחוך, הגיחוך, אלוהים! הפיות המגחכים, העלובים האלה, שנאלצים להמשיך לגחך, כמו בתסמונת אכזרית. יצורי שאול, צווארם מחוּרר וחיוכם נשמר" (10).

שאלת הבריאה ברומן – בריאת הצבים כבריאה גשמית ואמנותית ובריאת הילדים כבריאה ביולוגית – כרוכה גם בשאלת ההאכלה, שמגלמת את הכמיהה של ההורים להיות אורגניזם אחד המכיל את ילדיהם: הרצון להאכיל את הצאצאים בבשר ואף להתמזג בבשרם מבטא את הרצון להתאחד עימם, לדאוג למחסורם לנוכח האַין המרחף תמיד, לנוכח הקרע הבלתי ניתן לאיחוי שבמעשה ההולדה וההיפרדות, כשברקע מכרסמים החשבונות וההתחשבנויות שבין בני זוג שחוקים ועייפים. כך, גבולות הקיום האנושי שמשרטטת דיין קודיש אינם נעים רק בין החולין לקדושה, אלא גם בין הקִרבה לזרות, בין ההאכלה לנטישה, בין התשוקה לרתיעה, בין הזעם להשלמה, בין התוֹך לחוץ, וגם בין ההורים לילדיהם, בין המורָה לתלמיד, בין האישה לנער.

כל הקונפליקטים האלה כרוכים יחדיו ללא הפרד והם החומרים שמהם עשויים חיינו. ולכן האפשרות לגאולה, אם היא בכלל בנמצא, מגולמת אך ורק בבשר החי, במגע בין שני גופים, בהושטת היד האינטימית, בהתמסרות אל הזולת הכמֵהַּ: "שדה היה חם ומלא. היא הרימה את החולצה כמו שמסיטים מסך תיאטרון. איתי נצמד ברעבתנות, והתוֹך החם החליק לתוכו. הוא השמיע גרגורים ומצמוצים מאושרים. דמעות צרבו את יעל בקצה אפה. היא ליטפה את הפלומה הצהובה, הלוך ולטוף, והחיים עוברים ממנה אל בנה. מרוגשת, התבוננה בשושנה הוורודה שלוחכת אותה, מפרקת אותה מנשקה, בעיניים העצומות, בריסים הפראיים, בידיים הזעירות שנחו לצידי הגוף, עשויות אבק כוכבים, מדויקות לפרטי פרטיהן, ואהבה שטפה אותה מקצות הרגליים ועד שורשי השערות" (48). החידה, הנבואה, ההתגלות, הבשוֹרה נחוות בצבים בזכות האומץ לחולין.

 

תמר סתר, דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כותבת מונוגרפיה על הסופר דוד שיץ בהנחיית פרופ' יגאל שוורץ. מתגוררת בבאר שבע.

.

מוריה דיין קודיש, "צבים", כנרת זמורה ביתן, 2018.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: כנרת רובינשטיין ברשימה על הספר הרביעי בסדרת "הרומאנים הנפוליטניים"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | "ניצולים", סיפור מחדר המתים

»»» המוסך - מוסף לספרות • "חשוב לי לבדוק איתך שאת יודעת איפה את נמצאת לפני שאני מראה לך תמונות או לוקח אותך לסיור במקום." צלמת מוצאת את משרת חייה בסיפור מאת רינת שניידובר

רותם ריטוב, "השחיינים", אקריליק על בד, 400X220 ס"מ, 2012

.

ניצולים / רינת שניידובר

.

כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט

.

בפעם השלישית ששאלו אותי ביום ההוא אם אני יודעת לאן הגעתי, אמרתי, "לא, אתם לא אמיתיים," ובמבט של תוכחה משועשעת הוספתי, "נו, באמת, פרופסור. כאילו, מה נראה לכם, שהייתי מגיעה לפה על עיוור?"

פרופסור קמחי חייך אליי בנדיבות והרים את שתי ידיו, כאדם שנכנע. "אני חלילה לא מזלזל ברוחב האופקים שלך," אמר, "אבל פשוט כבר היו דברים מעולם. צלמים שהגיעו לכאן בלי לדעת לקראת מה הם באים, וברגע שהבינו – לקחו את הרגליים שלהם וברחו. היה אפילו אחד שקרא לי סוטה ואיים להגיש נגדנו תלונה במשטרה. זה היה כמובן מגוחך לחלוטין, הבחור כנראה היה בהלם או נתן לדעות קדומות לשבש את דעתו, אבל בדיוק מהסיבה הזו חשוב לי לבדוק איתך שאת יודעת איפה את נמצאת לפני שאני מראה לך תמונות או לוקח אותך לסיור במקום."

"מה אתה אומר!" התקשיתי להסתיר את אי־האמון שלי, "כאילו, זה מצחיק. מה, אנשים עד כדי כך נואשים למצוא עבודה שהם אפילו לא מבררים לאן הם הולכים?"

הפרופסור משך בכתפיו.

בתוך ספל החרסינה שלו, דמוי פיל, בעל ידית־חדק, היו שאריות חלב קרושות. על שולחנו, מתחת לקיר עם התעודות הממוסגרות, היו פזורות בערבוביה עשרות תיקיות בריסטול גדושות בדפים וביניהן עטים כדוריים, מחזיק מפתחות בצורת כדורגל, חפיסת מסטיקים בטעם תות. הטלפון הצהבהב על שולחנו צלצל, אבל הוא התעלם ממנו. תשומת ליבו נשארה ממוקדת בי וחשבתי שזה מקסים מצידו, לפנות לי את הזמן שלו באופן מוחלט כל כך, כאילו הייתי עמיתה חשובה שבאה לבקר אותו מארץ אחרת. תהיתי אם מדובר בדפוס אצלו, לגרום לכל מי שנמצא במחיצתו להרגיש כאילו הוא מרכז היקום, או אם משהו בי גרם לו לכבד אותי באופן מיוחד. הבנתי למה אהבו אותו כל כך באמצעי התקשורת.

הטלפון צלצל בשנית והפעם הפרופסור ענה. "אני באמצע פגישה, ליזה, משהו דחוף? אוקיי. אוקיי, בסדר." זוויות פיו התכווצו מעט, כאילו התאמץ לסכור את עצבנותו, אולי פחד שהתפרצותה תפגום בסבר פניו הנעים, שתיסדק המסכה האצילית. ראיתי אותו פתאום באור אחר, אולי אפילו ריחמתי עליו. גבר שמור בגיל העמידה שכבר עשרים שנה שותה נס קפה באותו המשרד לאורן התמידי של נורות הפלואורסצנט. טלפונים, דוחות, הרצאות, ישיבות, ראיונות, מדי פעם כנס בחו"ל לצורכי אוורור. ייתכן מאוד, חשבתי, שנוכחותי הייתה מבחינתו שבירה מרעננת של השגרה. תהיתי אם כך הוא ראה את עצמו בעתיד, כשעוד היה סטודנט לרפואה, ונזכרתי שפעם, בריאיון לטלוויזיה, הוא סיפר שבצעירותו שר במקהלה וחלם להיות זמר אופרה. לא הייתה לי שום כוונה להישאר שם.

שבוע קודם לכן קיבלתי אימייל ממיכאל, ראש החוג שלי לשעבר בבית הספר לצילום. "היי אריאלה, קיבלתי פנייה קצת ביזארית, אבל יש לי הרגשה שהמשרה הזאת יכולה להתאים לך," כתב לי, ולמרות האנטגוניזם שמתעורר בי כשאנשים מחליטים בשבילי שמשהו חסר לי בחיים, פתחתי את המסמך המצורף, מתוך סקרנות, אבל גם כי עברו שבועיים מאז הג'וב האחרון שלי וכבר מצאתי את עצמי מוותרת על גבינות קשות תוצרת חוץ או מחליפה בסופר את עגבניות התמר והשרי שאהבתי בעגבניות משעממות.

עד אז התפרנסתי בעיקר מתרגום. בפיג'מה, לבד מול המחשב, תרגמתי ספרים מספרדית לעברית, אבל באותה השנה נקלע שוק הספרים למשבר והותיר אותי בלי עבודה כמעט. מלאת אופטימיות מהסוג השמור לטיפשים או לתמימים, וגם כי אחרי עשור של עבודה מהבית, בלי לראות נפש חיה לבד מבת הזוג ומהכלבה שלי במשך ימים שלמים, בלי שלקוחותיי יודעים אפילו איך אני נראית, ראיתי במשבר הזדמנות לשינוי. בתוך כמה ימים בניתי אתר אינטרנט והתחלתי לשווק את עצמי כצלמת אדריכלות. רציתי להכיר מקומות חדשים, לפגוש אנשים, להשקיע בלבוש שלי, להתאפר, ללחוץ ידיים, לשאת ולתת, לגרום לאדריכלים בעלי שם להמר עליי, לא רק בזכות הכישרון שלי, אלא כי אני אישיות כובשת. וגם, כמובן, להרוויח סוף־סוף כסף טוב. בדמיוני ראיתי את עצמי מדהימה את עולם הצילום עם הסצנות רבות המשתתפים שאביים בחללים בנוסח פרנק גרי או קלטרבה, מטביעה את חותמי בתחום צילום האדריכלות והופכת את משלח היד השני שלי לאמנות שמזכה אותי בפרסים ובהכרה בינלאומית. חשבתי על צלמים כמו שולמן או איוואן באן, שיצרו וניתצו מיתולוגיות בעזרת המבנים שצילמו, ורציתי לאתגר את התפיסה של האדריכלות העכשווית על ידי הפיכת מוזאונים, קניונים, משרדי ממשלה ובתי מגורים אוונגרדיים לתיאטראות או לזירות פשע, לעדים דוממים אך רבי הוד לדרמות אנושיות שאני מי שמושכת בחוטיהן. אלא שקומץ האנשים שפנו אליי לא רצו לממן הפקות ענק. הדופלקסים העצובים שצילמתי בכפר סבא והדירות עם הטפטים בחדרי הילדים שתיעדתי בפתח תקווה גם לא ממש התאימו לזה. קהל הלקוחות שלי, שהיה מורכב ברובו ממעצבות פנים צעירות אך נטולות חן וחזון, רצה ממני הרבה תמונות, מהר ובזול, עם קווים ישרים ואביזרי סטיילינג ממוחזרים שיוסיפו מעט צבע לריהוט הישן שהביאו עימם הדיירים מביתם הקודם.

"למכון הפתולוגי החדש דרוש צלם", נכתב במסמך המצורף לאימייל שקיבלתי ממיכאל, ומיד חשבתי על כל הפעמים שבהן, בדרכי מביתי ביפו לקריית המלאכה, היכן שנהגתי להדפיס את עבודות האמנות שלי לקראת תערוכות, קיללתי את המכון ההוא על האמבולנסים ועל ניידות המשטרה שחסמו בפניי את שביל האופניים הסלול לכל אורכו של רחוב לבון. לא הבנתי מה דחוף כל כך בטיפול במתים שיצדיק עבירה שיטתית על החוק מצד הגורמים שעובדים במוסד ההוא, ומצד שני, קינאתי קצת במעמד המיוחד שזכו לו האנשים שעבדו עם הגופות. עם הזמן התחלתי להאט שם בכוונה, גם כשלא חסמו את דרכי, אולי תצוד עיני מבעד לשער איזה פרט יומיומי שיפתיע אותי בהקשר המורבידי ההוא, שיחה קלילה בין שתי רופאות בבגדי בית חולים בכניסה, בחור שחום עם אוזניות שמשקה את הוורדים בגינה, חתולים שמשתזפים בשמש.

אחרי התלבטות קלה שבקלות, זנחתי את המטלה הבלתי נסבלת של שליחת מיילים שיווקיים לאדריכלים מרשימת התפוצה שלי וכתבתי לכתובת המצורפת:

"למכון הפתולוגי החדש שלום,

שמי אריאלה שניידר, צלמת, סופרת ומתרגמת, וקיבלתי את הפנייה שלכם מראש החוג שלי לשעבר בבית הספר לצילום 'קמרה אובסקורה'. אשמח לשמוע פרטים על המשרה, שנשמעת לי מרתקת ומתאימה לי כמו כפפה ליד, אולי כי בתור ילידת מקסיקו יש לי משיכה עזה למוות וגם קיבה חזקה, אני חושבת. מצורפים קורות החיים שלי, תעודה של תואר ראשון בספרות ואמנות מאוניברסיטת תל אביב ותעודת הסמכה בצילום מטעם קמרה אובסקורה. תעודת פטירה – חסרה עדיין (:

תודה רבה ואשמח לשמוע מכם בקרוב,
אריאלה".

כבר באותו היום חזרו אליי. משועשעת, אמרתי לעצמי שבטח אין הרבה קופצים על המשרה והנחתי שיציעו לי משכורת סבירה, תנאים טובים, ימי חופשה שיאפשרו לי להתפנות ליצירה כשצריך, ביטחון תעסוקתי שמעולם לא היה לי. ואף על פי כן, הרעיון כולו נראה לי מופרך, בזוי אפילו. בתור אמנית, ועוד כזו שעבדה כעצמאית כל חייה הבוגרים, הרעיון לקבל מרות מבוס, גם אם מבוס נגיש כמו פרופסור קמחי, במסגרת משרה נוטפת סקס־אפיל כגון צילום בחדר המתים, היה משפיל מדי עבורי. בכלל, בימים ההם, שכירים, ובעיקר מהסוג של תשע עד חמש, נמשלו בעיניי לתרנגולות בלול. הטלת ביצים למאכל זרים תמורת שקט וביטחון, צעידה מנומנמת בתלם הזעיר־בורגני לעבר יעד ידוע מראש. טלוויזיה. איקאה. משכנתא. חומוס אחלה. צימר מפנק בצפון. זה לא מה שרציתי. ולא שהעדפתי את המצב הנוכחי. חיכיתי ליד שתציל אותי. התפללתי לנס.

"את מוכנה לרדת למטה?" קולו של פרופסור קמחי קטע את מחשבותיי.

"אה… כן," מלמלתי. "אם עברתי בהצלחה את שלב התמונות, אני מניחה שזה הצעד הבא, לא?"

"את זו שמחליטה אם עברת בהצלחה. עברת או לא?"

"אני חושבת שכן."

הפרופסור קם ממקומו.

"אל תפחדי, הגופות לא נושכות."

צחקתי.

"אבל אני כן."

כבר בפרוזדור המחבר בין חדרי הנתיחה ניתן היה לחוש בריחו המתקתק, המתכתי, של המוות. בהנחייתו של אחד העובדים במקום הצטיידתי במסכה ובערדליים וכשהגענו אל הדלת הכחולה, בעלת האשנב העגול, הצצתי פנימה. סביב שולחן הנתיחות עמלו שני אנשים בחלוקים מעל גופה בגוון חום־אפרפר. בזווית העין הבחנתי במבטים שלכסנו אליי פרופסור קמחי וזכריה, האמרכל, שהצטרף אלינו לסיור. הם גרמו לי להרגיש רצויה.

"זו תאונת עבודה," הסביר לי הפרופסור והזמין אותי להיכנס. "הוא נפל לתוך מכל תערובת לעופות, הגיע אלינו מפורק ועכשיו מפרידים את הבגדים שלו ומרכיבים את הגופה בשביל לצלם אותה."

"כמו פאזל," אמרתי בהיסח דעת, בניסיון לברר עם עצמי מה עושה לי נוכחותו של האיש המת. עד לאותו הרגע, הגופה היחידה שראיתי הייתה בנהר בצפון תאילנד, אבל ראיתי אותה ממרחק, בלי פרטים ובלי ריח. ובילדותי, כשסבי מת, כמעט מעדתי על גופתו המונחת על רצפת דירתו, מכוסה בסדין, ומיד פרצתי בצחוק עצבני ומיהרתי לצאת מן החדר. כעת תהיתי אם משהו לא בסדר אצלי. בסרטים אנשים תמיד נתקפו בחילה ורצו הצידה להקיא כשנתקלו בגוויות, ואילו אני לא הרגשתי דבר. לא גועל, לא עצב, לא זעזוע. אם כבר, אולי רק קורטוב של נוסטלגיה, כי מהגופה נדף ריח נוסף, של תערובת עופות, שהזכיר לי את שנות ילדותי בקיבוץ.

"כל הכבוד לך, את מחזיקה מעמד יפה מאוד," אמר לי זכריה, האמרכל. "אני אוהב בחורות כאלו, קוּליות ועם קיבה חזקה. הבטחת וקיימת."

"תודה רבה."

מתחת למסכה חייכתי לעצמי בשביעות רצון ובביישנות מה והבטתי בשני הבחורים שעבדו על הרכבת הגופה. רציתי שגם הם יפרגנו לי, או לפחות יכירו בקיומי, אבל הם היו שקועים במלאכתם ולא החזירו לי מבט.

"אתם רופאים?" שאלתי אותם.

"פרוסקטורים," ענה לי הגבוה מבין השניים.

הפרופסור תרגם לי: "עוזרי נתיחה."

"תכירו," אמר להם זכריה, "זו תהיה הצלמת שלנו. כי שתדעי לך," פנה אליי, "מבחינתי הג'וב שלך."

"נעים מאוד, אריאלה," אמרתי להם כי לא רציתי לאכזב אותו, וגם כדי לא לסגור את הדלת הזאת, לכל מקרה שלא יהיה, וכמו כדי לאשש את הרושם ששום דבר לא מרתיע אותי קרבתי עוד יותר אל השולחן. אבל כשהגעתי אליו ראיתי בזווית העין מראה שהסיח את דעתי.

צמוד לחדר שהיינו בו היה חדר נתיחות נוסף, כמעט זהה. סביב השולחן עמלו שני אנשים בחלוקים לבנים מעל קרש חיתוך, וממקום עומדי יכולתי לראות בחורה בסרבל לבן שהייתה שקועה במלאכת התפירה. הבחורה נשאה את עיניה מן השולחן וראיתי שהן רואות אותי, ומחייכות. מתחתיה, גבו שעון על מתקן מתכתי וראשו שמוט אחורנית בצורה מוגזמת, ננעצו בי עיניו הכבויות של תינוק כבן שנתיים. כדרכם של תינוקות הוא היה מתוק ונוגע ללב, ואת יופיו העצימו התנוחה הלא טבעית, וגם היעדר הפגיעות והתאווה והרעש שמאפיינים תינוקות חיים. המראה שלו העביר בי רטט של התרגשות. רציתי להביט בו מקרוב, להנציח אותו כך, כשבית החזה שלו עדיין פתוח למחצה ושפתיו האדומות פעורות קמעה, ובבת אחת חשתי הקלה משונה, מעוותת, מלווה במחשבה – הוא ניצל. מבוהלת מעצמי על המחשבה הזאת שאלתי את הפרופסור ממה מת התינוק. אני לא זוכרת מה הוא ענה לי, כי באותו הרגע הכתה בי הידיעה – מצאתי את מקומי בעולם.

 

רינת שניידובר, ילידת מקסיקו סיטי, סופרת, מתרגמת מספרדית, צלמת ואמנית חזותית. קובץ הסיפורים פרי עטה, "מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון", התפרסם בשנת 2006 בהוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד. רומן הביכורים שלה, "ממלאת מקום", צפוי לראות אור השנה בהוצאת כתר.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "זמן חתול", סיפור מאת עומר ברקמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך