מודל 2018 | רפי וייכרט על שירה של יונה וולך "הו ים, שמים"

»»» המוסך – מוסף לספרות • "כל הבריאה מגויסת ללוות את הכלה אל חתנה שהוא בו־בזמן החיים והמוות, החלוף והנצח." פרק מן הספר "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים"

רחל רבינוביץ, פרט מ"איזון", מתוך "שחריר הנחלים", דיו על נייר, 100X70 ס"מ, 2016

.

מתוך "במילים מועטות" / רפי וייכרט

 

יפעתו של טקס הכלולות

'הו ים, שמים' מאת יונה וולך

 

יונה וולך

הו ים, שמים

הוֹ יָם, שָׁמַיִם, עֲטָפוּנִי בְּעַרְפִלִּים
הִתְמַזְּגוּ עִם אֵד עֵינַיִם שֶׁלִּי,
שְׁחָפִים שֶׁלָּכֶם לְבָנִים יַנְמִיכוּ
לָשֶׁבֶת מְרַפְרְפִים וּדְבֵקִים בַּמּוֹטוֹת
לִהְיוֹת מִפְרָשִׂים חַיִּים בָּאֳנִיָּתִי.

יְעוֹפְפוּ דָּגִים בִּזְהִירוּת מֵעֲבָרִים
כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת
יֵרֵד נָא גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִי כְּמִתְכַּוֵּן
לִשְׁטֹף מָתוֹק פָּנַי בְּרֵאשִׁיתָם
לִהְיוֹת זְרָמִים בְּטוּחִים וְחַמִּים.

אַי; נְשָׁמָה, רוּחַ. מַעְגָּלִים סְחוֹר אָסֹב
צַנְּנוּ קָרְרוּ רֹאשׁ חַם שֶׁלִּי,
תֶּחֱבַרְנָה מֶדוּזוֹת לְזֵרִים שְׁקוּפִים
תְּכַתֵּרְנָה דְּפָנוֹת כְּדֹק לְעֵינַי
וְיָצוּף כָּאוֹת הַמְרַמֵּז לָשׁוּב.

מְשׁוּבָה, קַלִּילוּת, אֲהַלֵּךְ שֶׁפִי בַּמֶּלַנְכוֹלְיָה
עֲדוּיַת פְּנִינִים כִּנְטִיפוֹת אַהֲבָה
תְּכַסֶּינָה אַצּוֹת כִּגְלִימָה אֶת כְּתֵפַי
גַּם לֹא יוּכְלוּ מְקֹרָבַי לְלָכְדֵנִי
תְּתֹאַר אֳנִיָּתִי כְּחַדְפַּעֲמִית.

 

יפעתו של טקס הכלולות

נודה על האמת: ביקורת שירה חדלה מכבר להתקיים במה שכּינינו פעם — ואיננו יכולים לכנות עוד — בשם "קריית ספר". אחדים מן המבקרים פנו לאקדמיה והם מפרסמים רק את מה שיַקנה להם קידום בסולם הדרָגות. אחרים הרימו ידיים — אל מול הרעש התקשורתי וחוסר־אוניהָ של הביקורת להשפיע על טעם הקהל — וחדלו להערות את כישוריהם אל הרצנזיה או אל המסה הספרותית. על אף כמה יוצאים מן הכלל, המעידים על הכלל, אפשר לומר שאת החוקרים־מסאים־מבקרים של 'דור המדינה' לא החליפה משמרת חדשה שמוכנה להקדיש את עצמה למאבקים ולפולמוסים, לומר את דברה ולשלם את המחיר הכרוך בכך.

ההערכה הרצינית והמנומקת של איכות היצירה הספרותית נשארה, על פי רוב, בידיהם של כותבים בלתי־מקצועיים, לא מיומנים, חסרי הבנה בסיסית בכל הנוגע לשיפוט טקסטים; ובראשם הביקורת המקומונית — הקורצנית, חסרת המעוף, השטחית כסוליית עור.

אנו עדים למחיקתם מן התודעה של עשרות משוררי־עבר מעולים, שאינם ידועים או שאינם אהודים במיוחד על "המבקרים החדשים". במקביל, אנו צופים בתימהון בסגידה לא מנומקת לקבוצה קטנה של יוצרים, חשובים יותר וחשובים פחות, שכל בְּדל־שיר שפרסמו נתפס כגדוּלה שאין בלתה.

מקרה בולט במיוחד הוא שירת יונה וולך, שבּהּ קיים פער ניכּר בין שירים מעולים באמת — בעיקר בחטיבת השירה שפרסמה עד אמצע שנות השבעים — ובין שירים חלשים ומפוטפטים לעייפה, וכן מעין פזמונים חלושים — בעיקר בספרים אור פרא (1983), צורות (1985) ומופע (1985). ברור שבכל הכללה יש מקום לטעות: לא מעט מן השירים המוקדמים אינם בעלי משקל סגולי ולעומתם בין המאוחרים תימצאנה פה ושם פנינים יקרות דוגמת אלה שכתבה בסוף ימיה, בתקופת מחלתה ואשפוזה.

לרשימה זו בחרתי את 'הו ים, שמים', מהמשובחים בשיריה שנדפס בספר דברים (עכשיו, 1966). זהו בראש וראשונה שיר חתונה. המשוררת מדמה את עצמה לאונייה שחוגגת כלולות תחת חופת הרקיע. את תפקיד שושביניה ממלאים ברואי הים והשמים, החי והצומח למינהו. עיקר יופיו ועוצמתו של השיר מגולמים ביכולת ההתמזגות המוחלטת של האשה, האֲנִי־האֳנִיָּה, עם כל מה שמתחתיה (ים, דגים, מדוזות), מעליה (שמים, שחפים) ומצדדיה (דגים מעופפים, רוח).

באמצעות השבעת כוחות הטבע נהפך השיר הפרוע־המאורגן הזה, הבנוי מ־4 בתים בני 5 שורות ומחולק לשני חלקים סימטריים, למחול מאגי מלא תנועה, שופע פעלים של התקרבות — התמזגות, תעופה, הידבקות, התיישבות, שיטפון, חבירה, כיתור. כל הבריאה מגויסת ללוות את הכלה אל חתנה שהוא בו־בזמן החיים והמוות, החלוף והנצח. השיר שופע כוח ועדינות. כוחם של איתני הטבע לצנן ולחמם, לגעת ולעודד, להרטיט ולעטוף. ועדינות מגעם בדוברת — בזהירות, ברפרוף, בשבריריות: "כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת". מרוב עונג מיטשטשת התודעה, נעטפת ערפל, מצועפת מדוזות שקופות. המשובה נמזגת במלנכוליה, הרוח המנשבת בחוץ נמהלת בנשמה הסעורה שבפנים.

צבעוניותו של השיר מדהימה. כחול השמים והמים ועל רִקעם לובן השחפים, נצנוץ קשקשי הדגים ושקיפותן הזהרורית של המדוזות. גון הפנינים וירוק האצות המכסה כגלימה. כולם מוּנעים באמצעות פתיחת הבתים: הפְּנייה האקסטטית בבית הראשון אל הטבע העוטף — ים, שמים — ואחר־כך, בבית השלישי, אל הנפש פנימה — נשמה, רוח. השיר שומט את המחיצות ומשאיר את האני חשוף ומעוּנג אל מול פלא הבריאה, מזוגג עיניים ומסוחרר חושים מחמת קדחת האהבה.

'הו ים, שמים', מן החגיגיים בשירי וולך, עובד בשלל צליליו הרפויים־החזקים על כל החושים. האוזן שומעת את רפרוף השחפים ומעוף הדגים ואת פרפור הרוח במפרשים. הגוף חש במעטפת ההדוקה שמעניק לו הטבע והפָּנים בצליפות הרוח ובטיפות הגשם. הנחיריים מתרחבים לשאוף את משבי הרוח וניחוח המים והאצות. חוש הטעם מתובל במליחות הים ובמתיקות הגשם. העין מתערפלת ועם זאת חוזה בכל מבַּעד לאד, צופה אֶל אות נסתר שיעלה ממעמקים. האני־אונייה היא מלכת תבל המפליגה, בליווי שושביניה, אל המקום שבו תשכון בבדידות מזהרת, הרחק מחוג מקורביה, בלב־לבה של ההוויה. החד־פעמיות צורבת בתוך זרי המדוזות אך זהו המחיר הבלתי־נמנע של החוויה המוחלטת, הרוחנית והגשמית.

הארוטיוּת של השורות והדימויים מטלטלת. אחרי החתונה צצות ועולות בעור נטיפות האהבה והן יפות להפליא. יונה וולך מגיעה בלב הסחרחורת אל המצב הבראשיתי, הטרום־אנושי. תוך כדי הפלגתו המלכותית האני שב ומתוודע אל העולם כפי שהיה בטרם היות האדם.

השורות מוּנעות ומונפות בכל פעם מחדש באמצעות הפעלים הפותחים, רובם בלשון עתיד של בקשה או משאלה העומדת להתגשם: 'התמזגו', 'לשבת', 'להיות', 'יעופפו', 'ירד', 'לשטוף', 'להיות', 'תחברנה', 'תכתרנה', 'יצוף', 'תכסינה'.

הטבע מעניק למשוררת — כמתנה הנכפית עליו בכוח השפעתה והשבעתה — חום וביטחון, יפעה והדר. באמצעות המחול המתוזמר בשלמות מִתגבר האני על חלופיותו, על חרדת החד־פעמיות.

 

רפי וייכרט, "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים", הוצאת עיתון 77.

 

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו