.
אלינור לרמן
תרגום: רעות בן יעקב
.
כוכבי ים
זֶה מָה שֶׁהַחַיִּים עוֹשִׂים. הֵם מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָלֶכֶת
לַמַּכֹּלֶת לִקְנוֹת אֲרוּחַת בֹּקֶר וְעִתּוֹן, לִדְרֹךְ עַל
הַבֶּרֶךְ הַנֻּקְשָׁה. הֵם מְאַפְשְׁרִים לָךְ לִבְחֹר אֵיךְ אַתְּ אוֹהֶבֶת
אֶת הַחֲבִיתָה, אֶת הַקָּפֶה. וְאָז הֵם מוֹשִׁיבִים דַּיָּג
לְצִדֵּךְ לְיַד הַדֶּלְפֵּק וְהוּא אוֹמֵר, "אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה,
הַתְּעָלָה הָיְתָה מְלֵאָה כּוֹכְבֵי־יָם". וְאַתְּ תּוֹהָה,
הַאִם זֶהוּ מֶסֶר, סוֹף־סוֹף, אוֹ סְתָם עוֹד יוֹם?
הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָקַחַת אֶת הַכַּלְבָּה לְטִיּוּל לְיַד
הָאֲגַם, שָׁם דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל תַּהֲלִיכִים
בִּיוֹלוֹגִיִּים מְבַעְבְּעִים מִתַּחַת לַבֹּץ. קְנֵי סוּף
מְדַבְּרִים אִתָּךְ עַל עוֹלַם הַטֶּבַע: הֵם לוֹחֲשִׁים,
הֵם שָׁרִים. וַאֲנָפוֹת חוֹלְפוֹת. הַאִם אַתְּ מְבֻגֶּרֶת
דַּיֵּךְ לְהַעֲרִיךְ אֶת הָרֶגַע? מְבֻגֶּרֶת מִדַּי?
יֵשׁ תְּנוּעָה מִתַּחַת לַמַּיִם, אֲבָל אוּלַי
זֶה שׁוּם דָּבָר. אוּלַי שׁוּם דָּבָר לֹא קוֹרֶה.
וְאָז הַחַיִּים מַצִּיעִים שֶׁתִּזְכְּרִי אֶת
הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הִתְחַמַּקְתְּ, הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן נִהַלְתְּ
אֹרַח חַיִּים מְזַעְזֵעַ, דָּגַלְתְּ בְּשִׁחְרוּר חֲסַר אַחְרָיוּת,
שֶׁלִּבֵּךְ הָיָה קָרִיר. בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה, אַתְּ
בֶּאֱמֶת מֻפְתַּעַת לְגַלּוֹת שֶׁנִּהְיֵית שְׁקֵטָה
כָּל כָּךְ. וְאָז הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה וְלַחְשֹׁב
עַל כָּל זֶה. וְאַתְּ עוֹשָׂה זֹאת, לְמֶשֶׁךְ זְמַן רַב לְמַדַּי.
אַחַר כָּךְ אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לְיַד אֲהוּבֵךְ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, זֶה
שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִצִּיב שׁוּם תְּנָאִים, זֶה שֶׁחִכָּה עַד
שֶׁבָּאת. זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל הַחַיִּים לְסַפֵּר לָךְ שֶׁאַתְּ בַּת־מַזָּל.
(הֵם לֹא יִתְּנוּ לָךְ חֲכָמָה אוֹ אַמִּיצָה,
אָז תֵּאָלְצִי לְהִתְפַּשֵּׁר עַל בַּת־מַזָּל.) כִּי אַתְּ
נוֹלַדְתְּ בִּתְקוּפָה טוֹבָה. כִּי הָיִית מְסֻגֶּלֶת
לְהַקְשִׁיב כְּשֶׁאֲנָשִׁים דִּבְּרוּ אֵלַיִךְ. כִּי
יָדַעְתְּ לְהַפְסִיק כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ וְהִתְחַלְתְּ שׁוּב פַּעַם.
אָז הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לֶאֱכֹל כָּרִיךְ, וְגַם עוּגָה
כְּקִנּוּחַ לֵילִי. (וְעוּגָה לַכַּלְבָּה שֶׁלָּךְ גַּם.) וְאָז
הַחַיִּים שׁוֹלְחִים אוֹתָךְ בַּחֲזָרָה לַמִּטָּה, לְאֶרֶץ הַחֲלוֹמוֹת,
כְּשֶׁבַּחוּץ כּוֹכְבֵי הַיָּם נִסְחָפִים דֶּרֶךְ הַתְּעָלָה,
חִיּוּכִים עַל פְּנֵיהֶם הַמְּכוֹכָבוֹת בְּדַרְכָּם הַחוּצָה
אֶל הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים, אֶל הַיָּם הָרָחוֹק חֲסַר הַגְּבוּלוֹת.
ההיסטוריה הפוסט־סובייטית שלנו נפרשת
זֶה מָה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת עַל רוּסְיָה, בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם, בְּתוֹךְ
מִסְעָדָה בִּרְחוֹב פְּרִינְס, בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בְּלַיְלָה קֵיצִי
הִיא אוֹמֶרֶת: כָּל הַנִּבְרָשׁוֹת הָיוּ שְׁבוּרוֹת וּבַחֹרֶף
לֹא יָכֹלְתּ לִמְצֹא שׁוּם מַשְׁקֶה, אֲפִלּוּ לֹא הַשֶּׁתֶן הַזֶּה מִפִינְלַנְד.
כָּל הָאָרֶץ יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ. הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת
עַל הַיָּמִים לִפְנֵי שֶׁעָזְבָה, אֲבָל נִרְאֶה לִי, בְּעֶצֶם, שֶׁהִיא
מְסַפֶּרֶת הִיסְטוֹרְיָה. מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶת כָּל זֶה
אוֹ לֹא. אוּלַי הַמַּעֲבָר מִקּוֹמוּנִיזְם לְפֵדֵרַצְיָה
פּוֹסְט־סוֹבְיֶטִית כְּפִי שֶׁהוּא נִשְׁקָף מֵעֵינֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה שֶׁקִּוְּתָה,
לְכָל הַפָּחוֹת, לְשֶׁטֶף שֶׁל מוּצְרֵי קוֹסְמֵטִיקָה צָרְפָתִיִּים, מְעַנְיֵן רַק אוֹתִי.
וְלָמָּה לֹא? נִדְמֶה שֶׁלִּנְפִילָתָהּ שֶׁל אִימְפֶּרְיָה גְּדוֹלָה – מַהְפֵּכָה!
רֶצַח! רָעָב! מוּזִיקָה צְבָאִית! – אָכֵן הָיְתָה הַשְׁפָּעָה אִישִׁית.
תְּמוּנָה מִסֶּרֶט יָשָׁן: הִנֵּה הַגְּלוֹבּוּס הַמִּסְתַּחְרֵר, הַקִּוְקוּו
נָע, נְקֻדָּה אַחֲרֵי נְקֻדָּה, מִמּוֹסְקְבָה עַל פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס
לִנְיוּ יוֹרְק וְהוּא מְכֻוָּן הַיְשֵׁר אֵלַי. עוֹד בְּלוֹנְדִּינִית
עִם מִבְטָא: הָעִיר מְלֵאָה בָּהֶן. נוֹסְטְרוֹבְיָה! נָרִים כּוֹסִית
לְחַיֵּי כָּל הַפְּעָמִים שֶׁבָּהֶן אֵין לִי מֻשָּׂג מָה מִתְקָרֵב אֵלַי עַכְשָׁו.
הִנֵּה רְשִׁימָה שֶׁל דְּבָרִים שֶׁהִיא הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר: בַּעַל, הַפָּלָה,
הַשְׂכָּלָה מָתֵמָטִית, קַרְיֶרָה בַּשּׁוּק הַשָּׁחֹר
כְּחַלְפָנִית שֶׁל מַטְבֵּעַ זָר. וּמָה שֶׁהִיא הֵבִיאָה אִתָּהּ: פּוּדֶל אָפֹר,
שְׁמוֹנֶה שְׂמָלוֹת וְשִׁלּוּב מֵטִיל אֵימָה שֶׁל תִּקְוָה, סַרְקַזְם
וּתְשׁוּקָה, פִּלְדַת־מַבָּט שֶׁנִּכְנַעְתִּי לָהּ. וְעַכְשָׁו
סוֹדוֹתֶיהָ יְדוּעִים לִי: הִיא לְעוֹלָם לֹא תַּפְסִיק לְעַשֵּׁן.
הִיא הָיְתָה זוֹחֶלֶת עַל פְּנֵי כָּל אַדְמַת מִזְרַח אֵירוֹפָּה וּמַאֲכִילָה
אֶת הַכֶּלֶב בְּדָמָהּ שֶׁלָּהּ אִלּוּ הָיְתָה חַיֶּבֶת. וְהַסּוֹדוֹת שֶׁל אִמָּהּ:
הִיא הָיְתָה חוֹשֶׁבֶת, לְבַסּוֹף, שֶׁאַתְּ מוּגֶנֶת אִתִּי.
הִיא שָׂנְאָה גְּבָרִים. תְּנוּ לִי, אִם כָּךְ, לְהַכִּיר בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן
שֶׁל הַנָּשִׁים שֶׁל הָאוֹיֵב: הֵן תַּעֲלוּמָה בְּעֵינַי.
הֵן יִהְיוּ בְּגֶדֶר תַּעֲלוּמָה גַּם בְּעֵינֵי חֲבֵרַי הַלִּיבֵּרָלִיִּים בְּיוֹתֵר.
וְזֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁהַבַּת, הַדֵּמוֹקְרָטִית הַטְּרִיָּה, לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת
לֹא־קַלָּה. וְלִפְעָמִים גַּם קוֹלָנִית: אַחַת מֵהַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה שֶׁרוֹאִים
כַּיּוֹם (מָנִיקוּר בְּגָוֶן כָּחֹל קָפוּא, יַהֲלוֹמִים אֲמִתִּיִּים וְהַרְבֵּה דוֹנָה קָארֶן)
רוֹכֶנֶת מֵהַשֻּׁלְחָן שֶׁמִּמּוּל וְאוֹמֶרֶת, "אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ מֵאִשְׁתּך
לְדַבֵּר בְּשֶׁקֶט?" אִשְׁתִּי? נִרְאֶה לִי שֶׁזֶּה אָמוּר לְהַעֲלִיב אוֹתִי,
אֲבָל זֶה מְשַׁעְשֵׁעַ אוֹתִי. זוֹהִי אִשָּׁה מְסֻכֶּנֶת שֶׁהֵם רוֹצִים
לְהַשְׁתִּיק. אִשָּׁה שֶׁיְּכוֹלָה לִתְפֹּר זָהָב בַּכִּסּוּי הַמְּרֻפָּט
שֶׁל אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁל כָּל אֶחָד. שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁכֶּסֶף כֵּן קוֹנֶה חֵרוּת.
שֶׁרַק הַבֹּקֶר קָנְתָה טֵלֵפוֹן סֵלוּלָרִי בְּתָכְנִית מִבְצָע.
הוּא אִתָּהּ עַכְשָׁו, וְנִרְאֶה לִי שֶׁהִיא מִתְכַּוֶּנֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ.
בְּקָרוֹב הִיא תִּתְקַשֵּׁר לְכֻלָּם, רַק כְּדֵי לְהָעִיר אוֹתָם.
כן זה באמת הכלבלב שלי
אָכֵן כֵּן, זֶהוּ הַבַּיִת שֶׁלִּי שֶׁנִּסְחָב אִתִּי לְכָל מָקוֹם
עַל הַגַּב שֶׁלִּי כְּמוֹ צִפּוּי מְמֻגַּן יֶרִי וְכֵן, זֶה בֶּאֱמֶת
הַכְּלַבְלַב שֶׁלִּי שֶׁצּוֹעֵד בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה בְּמַגָּפַיִם קְשִׁיחִים. וְרַק
חַכּוּ שֶׁתִּרְאוּ אֶת הַנַּעֲרָה שֶׁלִּי, לוֹעֶסֶת אֶת שַׁלְשְׁלָאוֹת
הַגּוֹרָל בְּפִיהָ הַמָּלֵא פְּלָדָה מְשֻׁנֶּנֶת. הִיא לְגַמְרֵי
מוּכָנָה כְּבָר וְגַם אֲנִי. לְמָה עוֹד צִפִּיתֶם
מִגְּאוֹנֵי הַדּוֹר שֶׁלִּי? הַנִּצּוֹלִים, חַסְרֵי הָאֱמוּנָה,
הַזָּרִים וְהַמּוּזָרִים שֶׁמַּשְׁבֵּר הַטִּילִים בְּקוּבָּה עֲדַיִן
מְבַעְבֵּעַ לָנוּ בַּדָּם? אַל תַּגִּידוּ שֶׁקְּנִיתֶם אֶת
הַהַצָּגָה שֶׁלָּנוּ, רַק בִּגְלַל שֶׁהַהוֹרִים הַמֻּדְאָגִים שֶׁלָּנוּ (וְתַאֲמִינוּ לִי,
אֲנַחְנוּ לֹא דּוֹמִים לָהֶם בִּכְלוּם) לִמְּדוּ אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְלַבֵּשׁ לָעֲבוֹדָה
וּלְדַבֵּר כְּאִלּוּ אִכְפַּת לָנוּ מֵהַהַשְׂכָּלָה שֶׁלָּנוּ. וְגַם
נִרְאֶה לִי שֶׁהַמּוּזִיקָה תִּעְתְּעָה בָּכֶם: חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֲנַחְנוּ נְוַדֵּא
שֶׁהַחֲגִיגָה נִמְשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת אֲפִלּוּ אֶל סַף הַתְּהוֹם. טוֹב,
חֲבָל מְאוֹד. כָּל זֶה שֶׁלָּכֶם עַכְשָׁו. בְּהַצְלָחָה עַל הַחוֹמוֹת הַבְּצוּרוֹת.
הֲכִי כְּדַאי לָשִׂים לֵב כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם רוֹעֲדִים
וּמְנַעֲרִים מֵעַצְמָם אֶת הָעֲפִיפוֹנִים וְהַזְּבוּבִים. שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם יוֹם נָעִים.
אלינור לרמן נולדה ב-1952 בניו יורק. היא כתבה שירה כבר בנעוריה, וב-1973 פרסמה ספר ביכורים בעידוד מכריה בגריניץ' וילג'. לספר קראו Armed Love והוא זכה להצלחה רבה, היה מועמד לפרסים חשובים (נשיונל בוק אוורד) ודובר בו לא מעט בזמנו, בין השאר בשל תכניו הנועזים. וכך היא מספרת: "הביקורת שהתייחסה לספר כ'למבוגרים בלבד' הפכה אותי למפורסמת לזמן־מה, והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. צריך לזכור שזה קרה ב-1973, עדיין בשנים ההיפיות, עם הדיסקו וסצנת המועדונים… ובשנים ההן, אם היית אנדי וורהול או מישהו כזה, מי יכולה להיות הבחירה הכי מוצלחת בתור אחת שתלויה לך על הזרוע אם לא משוררת בת עשרים ואחת שמתלבשת כמו שֵׁר ונחשבת לפורעת־חוק ספרותית?… אבל הבעיה היתה שבמציאות הייתי עדיין לא כל כך משכילה, ילדה יהודייה חסרת ניסיון מהברונקס, ופחדתי פחד מוות מכל האנשים האלה. הפסקתי לענות לטלפון… פגשתי סופרים מפורסמים כמו… פיליפ רות וטום פינצ'ון ואפילו שהם היו מאוד נחמדים אלי ורצו לעזור לי, פחדתי מהם. חשבתי שלעולם לא אוכל לעשות מה שהחבר'ה האלה עשו."
אז היא נעלמה. אמנם הוציאה עוד ספר כעבור שנתיים, אבל אחר כך חדלה לכתוב ולפרסם. היא התחתנה, ילדה ילדים ועסקה בעבודה לא ספרותית. "לא שתקתי", היא מסבירה כשהיא נשאלת על זה. "רק לא כתבתי שירה".
לכאורה הסיפור המוכר של מי שהתחילה כהבטחה ואז החיים סחפו או השתיקו אותה וההבטחה נכזבה, דבר־מה שקורה ליוצרות רבות. אך ללרמן קרה מעין נס. בשנת 2000 פנתה אליה שרה גרהם, עורכת בהוצאת ספרים, ושאלה אם היא עדיין כותבת ואם תרצה להראות לה את שיריה. הפנייה הזו שחררה משהו, ומאז לרמן פרסמה קובצי שירה, סיפורים ורומנים.
רעות בן יעקב היא מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית. תרגמה לאחרונה את הרומן "עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון, ותרגמה מסות, סיפורים קצרים ושירים מאת אליס אוסוולד, ורסאן שייר, אליזבת בישופ, וירג'יניה וולף, ג'ק גילברט ועוד.
עבדולקדיר מוסא
תרגום: מתי שמואלוף
.
אַפְרין
1.
צְעָדֵינוּ הָיוּ יְרֻקִּים
בַּדֶּרֶךְ לַיָּרֹק הָעֶלְיוֹן הִמְתִּין הַיָּרֹק
מַבָּטֵינוּ הָיוּ יְרֻקִּים־חַדִּים
צְעָדֵינוּ עֻצְּבוּ מִתּוֹךְ קֶצֶף הַמַּיִם, שִׁירֵנוּ הַיָּרֹק
וְהַנּוּרוּז הַיָּרֹק שֶׁל קֵלָע הוֹרִי
צְחוֹקֵנוּ הָרָם הָיָה יָרֹק
בְּטוּרִינְדִי
גַּם אַתְּ הָיִית יְרֹק־אֱמֶת
2.
מֵרָחוֹק,
מִתַּחַת לִשְׂעָרָם הַשַּׁמְנוּנִי שֶׁל הֶהָרִים
פָּנַיִךְ, סְחוּטוֹת מִתּוֹךְ יְבוּל הַזֵּיתִים, נִיחוֹחָן מִן הַגִּבְעָה,
יָרַד גֶּשֶׁם בֵּין הַיְּעָרוֹת, אֲנִי הָיִיתִי יָרֹק לַחֲלוּטִין
עֵינַיִךְ הַיְּרֻקּוֹת, יָרֹק הַפּוֹגֵשׁ בִּכְחֹל־יָם
פָּנַיִךְ טְהוֹרוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁמֶן זַיִת
תַּחַת מָרוּתָהּ שֶׁל אַגָּדָה קְשׁוּחָה
בְּעוֹד הָרֵי קוּרְמֵנְק מִתְמָרְדִים.
3.
הוֹ הָרִים, הִתְנַחֲמוּ בְּמִזְמוֹרֵי שֵׁקוֹ בֶּקְרָן
מֵחַרְצַנֵּי הַזֵּיתִים אֲנִי אֶשְׁזֹר מַחְרֹזֶת
וּמֵעֲצֵי הַדֻּבְדְּבָנִים שֶׁבְּהָרֵי עוֹמֵרִיָּן אָכִין קָמֵעַ וְכִשּׁוּף
לְפִסְגוֹתֵיכֶם,
רַק חַכּוּ,
רַק הֱיוּ סַבְלָנִים.
אפרין – אחד משלושת הקנטונים בחבל כורדיסטן הסורית.
שקו בקרן – קבוצה בתוך המיעוט הכורדי־היזידי הנרדף בצפון עיראק.
נורוז – חג המציין את היום הראשון בלוח השנה הפרסי המסורתי.
קלע הורי – מבצר באפרין.
עבדולקדיר מוסא נולד בשנת 1969 בכורדיסטאן, למד שפה גרמנית וספרות בחאלב, ופדגוגיה סוציאלית בברלין. הוא עובד סוציאלי, מתרגם ויועץ תרבות. בשנת 2018 זכה במלגה היוקרתית של סופרים שכותבים בשפות זרות בגרמניה. ספר שיריו, "כנפייך לימדו אותי לעוף" (סמרקנד, דובאי, 2007; איסטנבול, 2013), פורסם בשפה הכורדית ותורגם לגרמנית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, פולנית וערבית.
מתי שמואלוף נולד בחיפה בשנת 1972. משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, האחרון שבהם, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017). אסופת סיפוריו, "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", ראתה אור בהוצאת זמורה ביתן (2014). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות ברחבי העולם. מבחר משיריו בתרגום לגרמנית יראה אור השנה.
» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: "ארוחת הערב" מאת איימי לואל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
