וּבְעִבְרִית | שירה אמריקאית וכורדית בתרגום ראשון לעברית

»»» המוסך – מוסף לספרות • "נָרִים כּוֹסִית / לְחַיֵּי כָּל הַפְּעָמִים שֶׁבָּהֶן אֵין לִי מֻשָּׂג מָה מִתְקָרֵב אֵלַי עַכְשָׁו", שירים מאת אלינור לרמן ועבדולקדיר מוסא

נטעלי שלוסר, "גוף תאורה אריתמטי (אריתמטיקה של גבולות)", 80X60 ס"מ, 2009

.

אלינור לרמן

תרגום: רעות בן יעקב

.

כוכבי ים

זֶה מָה שֶׁהַחַיִּים עוֹשִׂים. הֵם מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָלֶכֶת
לַמַּכֹּלֶת לִקְנוֹת אֲרוּחַת בֹּקֶר וְעִתּוֹן, לִדְרֹךְ עַל
הַבֶּרֶךְ הַנֻּקְשָׁה. הֵם מְאַפְשְׁרִים לָךְ לִבְחֹר אֵיךְ אַתְּ אוֹהֶבֶת
אֶת הַחֲבִיתָה, אֶת הַקָּפֶה. וְאָז הֵם מוֹשִׁיבִים דַּיָּג
לְצִדֵּךְ לְיַד הַדֶּלְפֵּק וְהוּא אוֹמֵר, "אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה,
הַתְּעָלָה הָיְתָה מְלֵאָה כּוֹכְבֵי־יָם". וְאַתְּ תּוֹהָה,
הַאִם זֶהוּ מֶסֶר, סוֹף־סוֹף, אוֹ סְתָם עוֹד יוֹם?

הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָקַחַת אֶת הַכַּלְבָּה לְטִיּוּל לְיַד
הָאֲגַם, שָׁם דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל תַּהֲלִיכִים
בִּיוֹלוֹגִיִּים מְבַעְבְּעִים מִתַּחַת לַבֹּץ. קְנֵי סוּף
מְדַבְּרִים אִתָּךְ עַל עוֹלַם הַטֶּבַע: הֵם לוֹחֲשִׁים,
הֵם שָׁרִים. וַאֲנָפוֹת חוֹלְפוֹת. הַאִם אַתְּ מְבֻגֶּרֶת
דַּיֵּךְ לְהַעֲרִיךְ אֶת הָרֶגַע? מְבֻגֶּרֶת מִדַּי?
יֵשׁ תְּנוּעָה מִתַּחַת לַמַּיִם, אֲבָל אוּלַי
זֶה שׁוּם דָּבָר. אוּלַי שׁוּם דָּבָר לֹא קוֹרֶה.

וְאָז הַחַיִּים מַצִּיעִים שֶׁתִּזְכְּרִי אֶת
הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הִתְחַמַּקְתְּ, הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן נִהַלְתְּ
אֹרַח חַיִּים מְזַעְזֵעַ, דָּגַלְתְּ בְּשִׁחְרוּר חֲסַר אַחְרָיוּת,
שֶׁלִּבֵּךְ הָיָה קָרִיר. בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה, אַתְּ
בֶּאֱמֶת מֻפְתַּעַת לְגַלּוֹת שֶׁנִּהְיֵית שְׁקֵטָה
כָּל כָּךְ. וְאָז הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה וְלַחְשֹׁב
עַל כָּל זֶה. וְאַתְּ עוֹשָׂה זֹאת, לְמֶשֶׁךְ זְמַן רַב לְמַדַּי.

אַחַר כָּךְ אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לְיַד אֲהוּבֵךְ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, זֶה
שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִצִּיב שׁוּם תְּנָאִים, זֶה שֶׁחִכָּה עַד
שֶׁבָּאת. זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל הַחַיִּים לְסַפֵּר לָךְ שֶׁאַתְּ בַּת־מַזָּל.
(הֵם לֹא יִתְּנוּ לָךְ חֲכָמָה אוֹ אַמִּיצָה,
אָז תֵּאָלְצִי לְהִתְפַּשֵּׁר עַל בַּת־מַזָּל.) כִּי אַתְּ
נוֹלַדְתְּ בִּתְקוּפָה טוֹבָה. כִּי הָיִית מְסֻגֶּלֶת
לְהַקְשִׁיב כְּשֶׁאֲנָשִׁים דִּבְּרוּ אֵלַיִךְ. כִּי
יָדַעְתְּ לְהַפְסִיק כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ וְהִתְחַלְתְּ שׁוּב פַּעַם.

אָז הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לֶאֱכֹל כָּרִיךְ, וְגַם עוּגָה
כְּקִנּוּחַ לֵילִי. (וְעוּגָה לַכַּלְבָּה שֶׁלָּךְ גַּם.) וְאָז
הַחַיִּים שׁוֹלְחִים אוֹתָךְ בַּחֲזָרָה לַמִּטָּה, לְאֶרֶץ הַחֲלוֹמוֹת,
כְּשֶׁבַּחוּץ כּוֹכְבֵי הַיָּם נִסְחָפִים דֶּרֶךְ הַתְּעָלָה,
חִיּוּכִים עַל פְּנֵיהֶם הַמְּכוֹכָבוֹת בְּדַרְכָּם הַחוּצָה
אֶל הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים, אֶל הַיָּם הָרָחוֹק חֲסַר הַגְּבוּלוֹת.

 

ההיסטוריה הפוסט־סובייטית שלנו נפרשת

זֶה מָה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת עַל רוּסְיָה, בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם, בְּתוֹךְ
מִסְעָדָה בִּרְחוֹב פְּרִינְס, בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בְּלַיְלָה קֵיצִי
הִיא אוֹמֶרֶת: כָּל הַנִּבְרָשׁוֹת הָיוּ שְׁבוּרוֹת וּבַחֹרֶף
לֹא יָכֹלְתּ לִמְצֹא שׁוּם מַשְׁקֶה, אֲפִלּוּ לֹא הַשֶּׁתֶן הַזֶּה מִפִינְלַנְד.
כָּל הָאָרֶץ יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ. הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת
עַל הַיָּמִים לִפְנֵי שֶׁעָזְבָה, אֲבָל נִרְאֶה לִי, בְּעֶצֶם, שֶׁהִיא
מְסַפֶּרֶת הִיסְטוֹרְיָה. מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶת כָּל זֶה

אוֹ לֹא. אוּלַי הַמַּעֲבָר מִקּוֹמוּנִיזְם לְפֵדֵרַצְיָה
פּוֹסְט־סוֹבְיֶטִית כְּפִי שֶׁהוּא נִשְׁקָף מֵעֵינֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה שֶׁקִּוְּתָה,
לְכָל הַפָּחוֹת, לְשֶׁטֶף שֶׁל מוּצְרֵי קוֹסְמֵטִיקָה צָרְפָתִיִּים, מְעַנְיֵן רַק אוֹתִי.
וְלָמָּה לֹא? נִדְמֶה שֶׁלִּנְפִילָתָהּ שֶׁל אִימְפֶּרְיָה גְּדוֹלָה – מַהְפֵּכָה!
רֶצַח! רָעָב! מוּזִיקָה צְבָאִית! – אָכֵן הָיְתָה הַשְׁפָּעָה אִישִׁית.
תְּמוּנָה מִסֶּרֶט יָשָׁן: הִנֵּה הַגְּלוֹבּוּס הַמִּסְתַּחְרֵר, הַקִּוְקוּו
נָע, נְקֻדָּה אַחֲרֵי נְקֻדָּה, מִמּוֹסְקְבָה עַל פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס
לִנְיוּ יוֹרְק וְהוּא מְכֻוָּן הַיְשֵׁר אֵלַי. עוֹד בְּלוֹנְדִּינִית
עִם מִבְטָא: הָעִיר מְלֵאָה בָּהֶן. נוֹסְטְרוֹבְיָה! נָרִים כּוֹסִית
לְחַיֵּי כָּל הַפְּעָמִים שֶׁבָּהֶן אֵין לִי מֻשָּׂג מָה מִתְקָרֵב אֵלַי עַכְשָׁו.

הִנֵּה רְשִׁימָה שֶׁל דְּבָרִים שֶׁהִיא הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר: בַּעַל, הַפָּלָה,
הַשְׂכָּלָה מָתֵמָטִית, קַרְיֶרָה בַּשּׁוּק הַשָּׁחֹר
כְּחַלְפָנִית שֶׁל מַטְבֵּעַ זָר. וּמָה שֶׁהִיא הֵבִיאָה אִתָּהּ: פּוּדֶל אָפֹר,
שְׁמוֹנֶה שְׂמָלוֹת וְשִׁלּוּב מֵטִיל אֵימָה שֶׁל תִּקְוָה, סַרְקַזְם
וּתְשׁוּקָה, פִּלְדַת־מַבָּט שֶׁנִּכְנַעְתִּי לָהּ. וְעַכְשָׁו
סוֹדוֹתֶיהָ יְדוּעִים לִי: הִיא לְעוֹלָם לֹא תַּפְסִיק לְעַשֵּׁן.
הִיא הָיְתָה זוֹחֶלֶת עַל פְּנֵי כָּל אַדְמַת מִזְרַח אֵירוֹפָּה וּמַאֲכִילָה
אֶת הַכֶּלֶב בְּדָמָהּ שֶׁלָּהּ אִלּוּ הָיְתָה חַיֶּבֶת. וְהַסּוֹדוֹת שֶׁל אִמָּהּ:
הִיא הָיְתָה חוֹשֶׁבֶת, לְבַסּוֹף, שֶׁאַתְּ מוּגֶנֶת אִתִּי.
הִיא שָׂנְאָה גְּבָרִים. תְּנוּ לִי, אִם כָּךְ, לְהַכִּיר בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן
שֶׁל הַנָּשִׁים שֶׁל הָאוֹיֵב: הֵן תַּעֲלוּמָה בְּעֵינַי.
הֵן יִהְיוּ בְּגֶדֶר תַּעֲלוּמָה גַּם בְּעֵינֵי חֲבֵרַי הַלִּיבֵּרָלִיִּים בְּיוֹתֵר.

וְזֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁהַבַּת, הַדֵּמוֹקְרָטִית הַטְּרִיָּה, לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת
לֹא־קַלָּה. וְלִפְעָמִים גַּם קוֹלָנִית: אַחַת מֵהַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה שֶׁרוֹאִים
כַּיּוֹם (מָנִיקוּר בְּגָוֶן כָּחֹל קָפוּא, יַהֲלוֹמִים אֲמִתִּיִּים וְהַרְבֵּה דוֹנָה קָארֶן)
רוֹכֶנֶת מֵהַשֻּׁלְחָן שֶׁמִּמּוּל וְאוֹמֶרֶת, "אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ מֵאִשְׁתּך
לְדַבֵּר בְּשֶׁקֶט?" אִשְׁתִּי? נִרְאֶה לִי שֶׁזֶּה אָמוּר לְהַעֲלִיב אוֹתִי,
אֲבָל זֶה מְשַׁעְשֵׁעַ אוֹתִי. זוֹהִי אִשָּׁה מְסֻכֶּנֶת שֶׁהֵם רוֹצִים
לְהַשְׁתִּיק. אִשָּׁה שֶׁיְּכוֹלָה לִתְפֹּר זָהָב בַּכִּסּוּי הַמְּרֻפָּט
שֶׁל אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁל כָּל אֶחָד. שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁכֶּסֶף כֵּן קוֹנֶה חֵרוּת.
שֶׁרַק הַבֹּקֶר קָנְתָה טֵלֵפוֹן סֵלוּלָרִי בְּתָכְנִית מִבְצָע.
הוּא אִתָּהּ עַכְשָׁו, וְנִרְאֶה לִי שֶׁהִיא מִתְכַּוֶּנֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ.
בְּקָרוֹב הִיא תִּתְקַשֵּׁר לְכֻלָּם, רַק כְּדֵי לְהָעִיר אוֹתָם.

 

כן זה באמת הכלבלב שלי

אָכֵן כֵּן, זֶהוּ הַבַּיִת שֶׁלִּי שֶׁנִּסְחָב אִתִּי לְכָל מָקוֹם
עַל הַגַּב שֶׁלִּי כְּמוֹ צִפּוּי מְמֻגַּן יֶרִי וְכֵן, זֶה בֶּאֱמֶת
הַכְּלַבְלַב שֶׁלִּי שֶׁצּוֹעֵד בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה בְּמַגָּפַיִם קְשִׁיחִים. וְרַק
חַכּוּ שֶׁתִּרְאוּ אֶת הַנַּעֲרָה שֶׁלִּי, לוֹעֶסֶת אֶת שַׁלְשְׁלָאוֹת
הַגּוֹרָל בְּפִיהָ הַמָּלֵא פְּלָדָה מְשֻׁנֶּנֶת. הִיא לְגַמְרֵי
מוּכָנָה כְּבָר וְגַם אֲנִי. לְמָה עוֹד צִפִּיתֶם
מִגְּאוֹנֵי הַדּוֹר שֶׁלִּי? הַנִּצּוֹלִים, חַסְרֵי הָאֱמוּנָה,
הַזָּרִים וְהַמּוּזָרִים שֶׁמַּשְׁבֵּר הַטִּילִים בְּקוּבָּה עֲדַיִן
מְבַעְבֵּעַ לָנוּ בַּדָּם? אַל תַּגִּידוּ שֶׁקְּנִיתֶם אֶת
הַהַצָּגָה שֶׁלָּנוּ, רַק בִּגְלַל שֶׁהַהוֹרִים הַמֻּדְאָגִים שֶׁלָּנוּ (וְתַאֲמִינוּ לִי,
אֲנַחְנוּ לֹא דּוֹמִים לָהֶם בִּכְלוּם) לִמְּדוּ אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְלַבֵּשׁ לָעֲבוֹדָה
וּלְדַבֵּר כְּאִלּוּ אִכְפַּת לָנוּ מֵהַהַשְׂכָּלָה שֶׁלָּנוּ. וְגַם
נִרְאֶה לִי שֶׁהַמּוּזִיקָה תִּעְתְּעָה בָּכֶם: חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֲנַחְנוּ נְוַדֵּא
שֶׁהַחֲגִיגָה נִמְשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת אֲפִלּוּ אֶל סַף הַתְּהוֹם. טוֹב,
חֲבָל מְאוֹד. כָּל זֶה שֶׁלָּכֶם עַכְשָׁו. בְּהַצְלָחָה עַל הַחוֹמוֹת הַבְּצוּרוֹת.
הֲכִי כְּדַאי לָשִׂים לֵב כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם רוֹעֲדִים
וּמְנַעֲרִים מֵעַצְמָם אֶת הָעֲפִיפוֹנִים וְהַזְּבוּבִים. שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם יוֹם נָעִים.

 

אלינור לרמן נולדה ב-1952 בניו יורק. היא כתבה שירה כבר בנעוריה, וב-1973 פרסמה ספר ביכורים בעידוד מכריה בגריניץ' וילג'. לספר קראו Armed Love והוא זכה להצלחה רבה, היה מועמד לפרסים חשובים (נשיונל בוק אוורד) ודובר בו לא מעט בזמנו, בין השאר בשל תכניו הנועזים. וכך היא מספרת: "הביקורת שהתייחסה לספר כ'למבוגרים בלבד' הפכה אותי למפורסמת לזמן־מה, והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. צריך לזכור שזה קרה ב-1973, עדיין בשנים ההיפיות, עם הדיסקו וסצנת המועדונים… ובשנים ההן, אם היית אנדי וורהול או מישהו כזה, מי יכולה להיות הבחירה הכי מוצלחת בתור אחת שתלויה לך על הזרוע אם לא משוררת בת עשרים ואחת שמתלבשת כמו שֵׁר ונחשבת לפורעת־חוק ספרותית?… אבל הבעיה היתה שבמציאות הייתי עדיין לא כל כך משכילה, ילדה יהודייה חסרת ניסיון מהברונקס, ופחדתי פחד מוות מכל האנשים האלה. הפסקתי לענות לטלפון… פגשתי סופרים מפורסמים כמו… פיליפ רות וטום פינצ'ון ואפילו שהם היו מאוד נחמדים אלי ורצו לעזור לי, פחדתי מהם. חשבתי שלעולם לא אוכל לעשות מה שהחבר'ה האלה עשו."
אז היא נעלמה. אמנם הוציאה עוד ספר כעבור שנתיים, אבל אחר כך חדלה לכתוב ולפרסם. היא התחתנה, ילדה ילדים ועסקה בעבודה לא ספרותית. "לא שתקתי", היא מסבירה כשהיא נשאלת על זה. "רק לא כתבתי שירה".
לכאורה הסיפור המוכר של מי שהתחילה כהבטחה ואז החיים סחפו או השתיקו אותה וההבטחה נכזבה, דבר־מה שקורה ליוצרות רבות. אך ללרמן קרה מעין נס. בשנת 2000 פנתה אליה שרה גרהם, עורכת בהוצאת ספרים, ושאלה אם היא עדיין כותבת ואם תרצה להראות לה את שיריה. הפנייה הזו שחררה משהו, ומאז לרמן פרסמה קובצי שירה, סיפורים ורומנים.
רעות בן יעקב היא מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית. תרגמה לאחרונה את הרומן "עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון, ותרגמה מסות, סיפורים קצרים ושירים מאת אליס אוסוולד, ורסאן שייר, אליזבת בישופ, וירג'יניה וולף, ג'ק גילברט ועוד.

 

 

עבדולקדיר מוסא

תרגום: מתי שמואלוף

.

אַפְרין

1.
צְעָדֵינוּ הָיוּ יְרֻקִּים
בַּדֶּרֶךְ לַיָּרֹק הָעֶלְיוֹן הִמְתִּין הַיָּרֹק
מַבָּטֵינוּ הָיוּ יְרֻקִּים־חַדִּים
צְעָדֵינוּ עֻצְּבוּ מִתּוֹךְ קֶצֶף הַמַּיִם, שִׁירֵנוּ הַיָּרֹק
וְהַנּוּרוּז הַיָּרֹק שֶׁל קֵלָע הוֹרִי
צְחוֹקֵנוּ הָרָם הָיָה יָרֹק
בְּטוּרִינְדִי
גַּם אַתְּ הָיִית יְרֹק־אֱמֶת

2.
מֵרָחוֹק,
מִתַּחַת לִשְׂעָרָם הַשַּׁמְנוּנִי שֶׁל הֶהָרִים
פָּנַיִךְ, סְחוּטוֹת מִתּוֹךְ יְבוּל הַזֵּיתִים, נִיחוֹחָן מִן הַגִּבְעָה,
יָרַד גֶּשֶׁם בֵּין הַיְּעָרוֹת, אֲנִי הָיִיתִי יָרֹק לַחֲלוּטִין
עֵינַיִךְ הַיְּרֻקּוֹת, יָרֹק הַפּוֹגֵשׁ בִּכְחֹל־יָם
פָּנַיִךְ טְהוֹרוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁמֶן זַיִת
תַּחַת מָרוּתָהּ שֶׁל אַגָּדָה קְשׁוּחָה
בְּעוֹד הָרֵי קוּרְמֵנְק מִתְמָרְדִים.

3.
הוֹ הָרִים, הִתְנַחֲמוּ בְּמִזְמוֹרֵי שֵׁקוֹ בֶּקְרָן
מֵחַרְצַנֵּי הַזֵּיתִים אֲנִי אֶשְׁזֹר מַחְרֹזֶת
וּמֵעֲצֵי הַדֻּבְדְּבָנִים שֶׁבְּהָרֵי עוֹמֵרִיָּן אָכִין קָמֵעַ וְכִשּׁוּף

לְפִסְגוֹתֵיכֶם,
רַק חַכּוּ,
רַק הֱיוּ סַבְלָנִים.

 

אפרין – אחד משלושת הקנטונים בחבל כורדיסטן הסורית.
שקו בקרן – קבוצה בתוך המיעוט הכורדי־היזידי הנרדף בצפון עיראק.
נורוז – חג המציין את היום הראשון בלוח השנה הפרסי המסורתי.
קלע הורי – מבצר באפרין.

 

עבדולקדיר מוסא נולד בשנת 1969 בכורדיסטאן, למד שפה גרמנית וספרות בחאלב, ופדגוגיה סוציאלית בברלין. הוא עובד סוציאלי, מתרגם ויועץ תרבות. בשנת 2018 זכה במלגה היוקרתית של סופרים שכותבים בשפות זרות בגרמניה. ספר שיריו, "כנפייך לימדו אותי לעוף" (סמרקנד, דובאי, 2007; איסטנבול, 2013), פורסם בשפה הכורדית ותורגם לגרמנית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, פולנית וערבית.
מתי שמואלוף נולד בחיפה בשנת 1972. משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, האחרון שבהם, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017). אסופת סיפוריו, "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", ראתה אור בהוצאת זמורה ביתן (2014). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות ברחבי העולם. מבחר משיריו בתרגום לגרמנית יראה אור השנה.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: "ארוחת הערב" מאת איימי לואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | "ניצולים", סיפור מחדר המתים

»»» המוסך - מוסף לספרות • "חשוב לי לבדוק איתך שאת יודעת איפה את נמצאת לפני שאני מראה לך תמונות או לוקח אותך לסיור במקום." צלמת מוצאת את משרת חייה בסיפור מאת רינת שניידובר

רותם ריטוב, "השחיינים", אקריליק על בד, 400X220 ס"מ, 2012

.

ניצולים / רינת שניידובר

.

כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט

.

בפעם השלישית ששאלו אותי ביום ההוא אם אני יודעת לאן הגעתי, אמרתי, "לא, אתם לא אמיתיים," ובמבט של תוכחה משועשעת הוספתי, "נו, באמת, פרופסור. כאילו, מה נראה לכם, שהייתי מגיעה לפה על עיוור?"

פרופסור קמחי חייך אליי בנדיבות והרים את שתי ידיו, כאדם שנכנע. "אני חלילה לא מזלזל ברוחב האופקים שלך," אמר, "אבל פשוט כבר היו דברים מעולם. צלמים שהגיעו לכאן בלי לדעת לקראת מה הם באים, וברגע שהבינו – לקחו את הרגליים שלהם וברחו. היה אפילו אחד שקרא לי סוטה ואיים להגיש נגדנו תלונה במשטרה. זה היה כמובן מגוחך לחלוטין, הבחור כנראה היה בהלם או נתן לדעות קדומות לשבש את דעתו, אבל בדיוק מהסיבה הזו חשוב לי לבדוק איתך שאת יודעת איפה את נמצאת לפני שאני מראה לך תמונות או לוקח אותך לסיור במקום."

"מה אתה אומר!" התקשיתי להסתיר את אי־האמון שלי, "כאילו, זה מצחיק. מה, אנשים עד כדי כך נואשים למצוא עבודה שהם אפילו לא מבררים לאן הם הולכים?"

הפרופסור משך בכתפיו.

בתוך ספל החרסינה שלו, דמוי פיל, בעל ידית־חדק, היו שאריות חלב קרושות. על שולחנו, מתחת לקיר עם התעודות הממוסגרות, היו פזורות בערבוביה עשרות תיקיות בריסטול גדושות בדפים וביניהן עטים כדוריים, מחזיק מפתחות בצורת כדורגל, חפיסת מסטיקים בטעם תות. הטלפון הצהבהב על שולחנו צלצל, אבל הוא התעלם ממנו. תשומת ליבו נשארה ממוקדת בי וחשבתי שזה מקסים מצידו, לפנות לי את הזמן שלו באופן מוחלט כל כך, כאילו הייתי עמיתה חשובה שבאה לבקר אותו מארץ אחרת. תהיתי אם מדובר בדפוס אצלו, לגרום לכל מי שנמצא במחיצתו להרגיש כאילו הוא מרכז היקום, או אם משהו בי גרם לו לכבד אותי באופן מיוחד. הבנתי למה אהבו אותו כל כך באמצעי התקשורת.

הטלפון צלצל בשנית והפעם הפרופסור ענה. "אני באמצע פגישה, ליזה, משהו דחוף? אוקיי. אוקיי, בסדר." זוויות פיו התכווצו מעט, כאילו התאמץ לסכור את עצבנותו, אולי פחד שהתפרצותה תפגום בסבר פניו הנעים, שתיסדק המסכה האצילית. ראיתי אותו פתאום באור אחר, אולי אפילו ריחמתי עליו. גבר שמור בגיל העמידה שכבר עשרים שנה שותה נס קפה באותו המשרד לאורן התמידי של נורות הפלואורסצנט. טלפונים, דוחות, הרצאות, ישיבות, ראיונות, מדי פעם כנס בחו"ל לצורכי אוורור. ייתכן מאוד, חשבתי, שנוכחותי הייתה מבחינתו שבירה מרעננת של השגרה. תהיתי אם כך הוא ראה את עצמו בעתיד, כשעוד היה סטודנט לרפואה, ונזכרתי שפעם, בריאיון לטלוויזיה, הוא סיפר שבצעירותו שר במקהלה וחלם להיות זמר אופרה. לא הייתה לי שום כוונה להישאר שם.

שבוע קודם לכן קיבלתי אימייל ממיכאל, ראש החוג שלי לשעבר בבית הספר לצילום. "היי אריאלה, קיבלתי פנייה קצת ביזארית, אבל יש לי הרגשה שהמשרה הזאת יכולה להתאים לך," כתב לי, ולמרות האנטגוניזם שמתעורר בי כשאנשים מחליטים בשבילי שמשהו חסר לי בחיים, פתחתי את המסמך המצורף, מתוך סקרנות, אבל גם כי עברו שבועיים מאז הג'וב האחרון שלי וכבר מצאתי את עצמי מוותרת על גבינות קשות תוצרת חוץ או מחליפה בסופר את עגבניות התמר והשרי שאהבתי בעגבניות משעממות.

עד אז התפרנסתי בעיקר מתרגום. בפיג'מה, לבד מול המחשב, תרגמתי ספרים מספרדית לעברית, אבל באותה השנה נקלע שוק הספרים למשבר והותיר אותי בלי עבודה כמעט. מלאת אופטימיות מהסוג השמור לטיפשים או לתמימים, וגם כי אחרי עשור של עבודה מהבית, בלי לראות נפש חיה לבד מבת הזוג ומהכלבה שלי במשך ימים שלמים, בלי שלקוחותיי יודעים אפילו איך אני נראית, ראיתי במשבר הזדמנות לשינוי. בתוך כמה ימים בניתי אתר אינטרנט והתחלתי לשווק את עצמי כצלמת אדריכלות. רציתי להכיר מקומות חדשים, לפגוש אנשים, להשקיע בלבוש שלי, להתאפר, ללחוץ ידיים, לשאת ולתת, לגרום לאדריכלים בעלי שם להמר עליי, לא רק בזכות הכישרון שלי, אלא כי אני אישיות כובשת. וגם, כמובן, להרוויח סוף־סוף כסף טוב. בדמיוני ראיתי את עצמי מדהימה את עולם הצילום עם הסצנות רבות המשתתפים שאביים בחללים בנוסח פרנק גרי או קלטרבה, מטביעה את חותמי בתחום צילום האדריכלות והופכת את משלח היד השני שלי לאמנות שמזכה אותי בפרסים ובהכרה בינלאומית. חשבתי על צלמים כמו שולמן או איוואן באן, שיצרו וניתצו מיתולוגיות בעזרת המבנים שצילמו, ורציתי לאתגר את התפיסה של האדריכלות העכשווית על ידי הפיכת מוזאונים, קניונים, משרדי ממשלה ובתי מגורים אוונגרדיים לתיאטראות או לזירות פשע, לעדים דוממים אך רבי הוד לדרמות אנושיות שאני מי שמושכת בחוטיהן. אלא שקומץ האנשים שפנו אליי לא רצו לממן הפקות ענק. הדופלקסים העצובים שצילמתי בכפר סבא והדירות עם הטפטים בחדרי הילדים שתיעדתי בפתח תקווה גם לא ממש התאימו לזה. קהל הלקוחות שלי, שהיה מורכב ברובו ממעצבות פנים צעירות אך נטולות חן וחזון, רצה ממני הרבה תמונות, מהר ובזול, עם קווים ישרים ואביזרי סטיילינג ממוחזרים שיוסיפו מעט צבע לריהוט הישן שהביאו עימם הדיירים מביתם הקודם.

"למכון הפתולוגי החדש דרוש צלם", נכתב במסמך המצורף לאימייל שקיבלתי ממיכאל, ומיד חשבתי על כל הפעמים שבהן, בדרכי מביתי ביפו לקריית המלאכה, היכן שנהגתי להדפיס את עבודות האמנות שלי לקראת תערוכות, קיללתי את המכון ההוא על האמבולנסים ועל ניידות המשטרה שחסמו בפניי את שביל האופניים הסלול לכל אורכו של רחוב לבון. לא הבנתי מה דחוף כל כך בטיפול במתים שיצדיק עבירה שיטתית על החוק מצד הגורמים שעובדים במוסד ההוא, ומצד שני, קינאתי קצת במעמד המיוחד שזכו לו האנשים שעבדו עם הגופות. עם הזמן התחלתי להאט שם בכוונה, גם כשלא חסמו את דרכי, אולי תצוד עיני מבעד לשער איזה פרט יומיומי שיפתיע אותי בהקשר המורבידי ההוא, שיחה קלילה בין שתי רופאות בבגדי בית חולים בכניסה, בחור שחום עם אוזניות שמשקה את הוורדים בגינה, חתולים שמשתזפים בשמש.

אחרי התלבטות קלה שבקלות, זנחתי את המטלה הבלתי נסבלת של שליחת מיילים שיווקיים לאדריכלים מרשימת התפוצה שלי וכתבתי לכתובת המצורפת:

"למכון הפתולוגי החדש שלום,

שמי אריאלה שניידר, צלמת, סופרת ומתרגמת, וקיבלתי את הפנייה שלכם מראש החוג שלי לשעבר בבית הספר לצילום 'קמרה אובסקורה'. אשמח לשמוע פרטים על המשרה, שנשמעת לי מרתקת ומתאימה לי כמו כפפה ליד, אולי כי בתור ילידת מקסיקו יש לי משיכה עזה למוות וגם קיבה חזקה, אני חושבת. מצורפים קורות החיים שלי, תעודה של תואר ראשון בספרות ואמנות מאוניברסיטת תל אביב ותעודת הסמכה בצילום מטעם קמרה אובסקורה. תעודת פטירה – חסרה עדיין (:

תודה רבה ואשמח לשמוע מכם בקרוב,
אריאלה".

כבר באותו היום חזרו אליי. משועשעת, אמרתי לעצמי שבטח אין הרבה קופצים על המשרה והנחתי שיציעו לי משכורת סבירה, תנאים טובים, ימי חופשה שיאפשרו לי להתפנות ליצירה כשצריך, ביטחון תעסוקתי שמעולם לא היה לי. ואף על פי כן, הרעיון כולו נראה לי מופרך, בזוי אפילו. בתור אמנית, ועוד כזו שעבדה כעצמאית כל חייה הבוגרים, הרעיון לקבל מרות מבוס, גם אם מבוס נגיש כמו פרופסור קמחי, במסגרת משרה נוטפת סקס־אפיל כגון צילום בחדר המתים, היה משפיל מדי עבורי. בכלל, בימים ההם, שכירים, ובעיקר מהסוג של תשע עד חמש, נמשלו בעיניי לתרנגולות בלול. הטלת ביצים למאכל זרים תמורת שקט וביטחון, צעידה מנומנמת בתלם הזעיר־בורגני לעבר יעד ידוע מראש. טלוויזיה. איקאה. משכנתא. חומוס אחלה. צימר מפנק בצפון. זה לא מה שרציתי. ולא שהעדפתי את המצב הנוכחי. חיכיתי ליד שתציל אותי. התפללתי לנס.

"את מוכנה לרדת למטה?" קולו של פרופסור קמחי קטע את מחשבותיי.

"אה… כן," מלמלתי. "אם עברתי בהצלחה את שלב התמונות, אני מניחה שזה הצעד הבא, לא?"

"את זו שמחליטה אם עברת בהצלחה. עברת או לא?"

"אני חושבת שכן."

הפרופסור קם ממקומו.

"אל תפחדי, הגופות לא נושכות."

צחקתי.

"אבל אני כן."

כבר בפרוזדור המחבר בין חדרי הנתיחה ניתן היה לחוש בריחו המתקתק, המתכתי, של המוות. בהנחייתו של אחד העובדים במקום הצטיידתי במסכה ובערדליים וכשהגענו אל הדלת הכחולה, בעלת האשנב העגול, הצצתי פנימה. סביב שולחן הנתיחות עמלו שני אנשים בחלוקים מעל גופה בגוון חום־אפרפר. בזווית העין הבחנתי במבטים שלכסנו אליי פרופסור קמחי וזכריה, האמרכל, שהצטרף אלינו לסיור. הם גרמו לי להרגיש רצויה.

"זו תאונת עבודה," הסביר לי הפרופסור והזמין אותי להיכנס. "הוא נפל לתוך מכל תערובת לעופות, הגיע אלינו מפורק ועכשיו מפרידים את הבגדים שלו ומרכיבים את הגופה בשביל לצלם אותה."

"כמו פאזל," אמרתי בהיסח דעת, בניסיון לברר עם עצמי מה עושה לי נוכחותו של האיש המת. עד לאותו הרגע, הגופה היחידה שראיתי הייתה בנהר בצפון תאילנד, אבל ראיתי אותה ממרחק, בלי פרטים ובלי ריח. ובילדותי, כשסבי מת, כמעט מעדתי על גופתו המונחת על רצפת דירתו, מכוסה בסדין, ומיד פרצתי בצחוק עצבני ומיהרתי לצאת מן החדר. כעת תהיתי אם משהו לא בסדר אצלי. בסרטים אנשים תמיד נתקפו בחילה ורצו הצידה להקיא כשנתקלו בגוויות, ואילו אני לא הרגשתי דבר. לא גועל, לא עצב, לא זעזוע. אם כבר, אולי רק קורטוב של נוסטלגיה, כי מהגופה נדף ריח נוסף, של תערובת עופות, שהזכיר לי את שנות ילדותי בקיבוץ.

"כל הכבוד לך, את מחזיקה מעמד יפה מאוד," אמר לי זכריה, האמרכל. "אני אוהב בחורות כאלו, קוּליות ועם קיבה חזקה. הבטחת וקיימת."

"תודה רבה."

מתחת למסכה חייכתי לעצמי בשביעות רצון ובביישנות מה והבטתי בשני הבחורים שעבדו על הרכבת הגופה. רציתי שגם הם יפרגנו לי, או לפחות יכירו בקיומי, אבל הם היו שקועים במלאכתם ולא החזירו לי מבט.

"אתם רופאים?" שאלתי אותם.

"פרוסקטורים," ענה לי הגבוה מבין השניים.

הפרופסור תרגם לי: "עוזרי נתיחה."

"תכירו," אמר להם זכריה, "זו תהיה הצלמת שלנו. כי שתדעי לך," פנה אליי, "מבחינתי הג'וב שלך."

"נעים מאוד, אריאלה," אמרתי להם כי לא רציתי לאכזב אותו, וגם כדי לא לסגור את הדלת הזאת, לכל מקרה שלא יהיה, וכמו כדי לאשש את הרושם ששום דבר לא מרתיע אותי קרבתי עוד יותר אל השולחן. אבל כשהגעתי אליו ראיתי בזווית העין מראה שהסיח את דעתי.

צמוד לחדר שהיינו בו היה חדר נתיחות נוסף, כמעט זהה. סביב השולחן עמלו שני אנשים בחלוקים לבנים מעל קרש חיתוך, וממקום עומדי יכולתי לראות בחורה בסרבל לבן שהייתה שקועה במלאכת התפירה. הבחורה נשאה את עיניה מן השולחן וראיתי שהן רואות אותי, ומחייכות. מתחתיה, גבו שעון על מתקן מתכתי וראשו שמוט אחורנית בצורה מוגזמת, ננעצו בי עיניו הכבויות של תינוק כבן שנתיים. כדרכם של תינוקות הוא היה מתוק ונוגע ללב, ואת יופיו העצימו התנוחה הלא טבעית, וגם היעדר הפגיעות והתאווה והרעש שמאפיינים תינוקות חיים. המראה שלו העביר בי רטט של התרגשות. רציתי להביט בו מקרוב, להנציח אותו כך, כשבית החזה שלו עדיין פתוח למחצה ושפתיו האדומות פעורות קמעה, ובבת אחת חשתי הקלה משונה, מעוותת, מלווה במחשבה – הוא ניצל. מבוהלת מעצמי על המחשבה הזאת שאלתי את הפרופסור ממה מת התינוק. אני לא זוכרת מה הוא ענה לי, כי באותו הרגע הכתה בי הידיעה – מצאתי את מקומי בעולם.

 

רינת שניידובר, ילידת מקסיקו סיטי, סופרת, מתרגמת מספרדית, צלמת ואמנית חזותית. קובץ הסיפורים פרי עטה, "מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון", התפרסם בשנת 2006 בהוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד. רומן הביכורים שלה, "ממלאת מקום", צפוי לראות אור השנה בהוצאת כתר.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "זמן חתול", סיפור מאת עומר ברקמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

"דרוש בעל סגנון טוב בערבית והיא שפת אמו"

יצחק שמוש, המורה המזרחי הראשון במכון למדעי המזרח

יצחק שמוש

כתב: עמית לוי

מאז הקמתו ב-1926, שאף המכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית לצרף לשורותיו מרצה ערבי-מוסלמי מסיבות שונות, פוליטיות ומקצועיות. בראש הצידוקים המקצועיים עמד הרצון לחשוף את הסטודנטים לשפה ערבית "חיה" מפי דובר השפה כשפת אם, אשר יאמנם בכישורי שיחה ובכתיבת חיבורים בערבית ויעניק להם היכרות עם ספרות ערבית בת-זמנם. שאיפה זו הייתה קשה למימוש: האוניברסיטה הייתה פרויקט הדגל האינטלקטואלי של הציונות, ולא היה קל לאתר ערבי, פלסטיני או אחר, שיסכים להצטרף לשורותיה כמרצה; יתר על כן, מזרחני המכון, אשר רובם התחנכו באוניברסיטאות גרמניות, התעקשו על כך שאותו מרצה יהיה בעל אוריינטציה מדעית מערבית, דרישה שצמצמה מאוד את מספר המועמדים הפוטנציאליים.

השנים חלפו, המצב הביטחוני הסלים והיריבות הפוליטית בין יהודים לערבים בפלשתינה-א"י רק החריפה – אולם הצורך במרצה שיהיה דובר ערבית ילידי לא שכך. נדמה כי יותר משרצו בכך מורי המכון, דרשו זאת תלמידיהם, כפי שממחישות טענות האחרונים במכתב ששלחו לוועד הפועל של האוניברסיטה בתשעה בפברואר 1936, ונמצא בתיק המכון למדעי המזרח מאותה שנה בארכיון האוניברסיטה: "בהזדמנויות שונות הדגישה הנהלת האוניברסיטה, כי חוץ מתפקידה המדעי מוטלת על האוניברסיטה גם החובה לשרת את הצרכים החיוניים של הישוב והתנועה הציונית ומכאן מוטל על המכון שלנו תפקיד חשוב במציאותנו הלאומית". תפקיד המכון, סברו, הוא אומנם "הכשרת חוקרים ומורים", אך גם "הכשרת אנשים בעלי השכלה מזרחנית מקיפה לעבודה בפקידות היהודית והממשלתית (civil service), לעסקנות צבורית, לעתונאות וכו'". במכתב, אשר עליו חתמו "כל תלמידי המכון מלבד אחד", קראו התלמידים בין היתר ללמד "שפה ערבית (הקלסית והמודרנית וככל האפשר גם המדוברת בא"י). לעומת זה קים כיום רק למוד השפה הקלסית באופן שיטתי. לא יתכן שאחרי ארבע שנות למוד במכון הזה לא יהיה המוסמך מסוגל לכתוב מאמר או מכתב ערבי רגיל או לשוחח עם ערבי", דבר אשר לשמו "דרושה הרחבת למוד השפה הערבית המודרנית ע"י הוספת מורה ששפת אמו ערבית".

לחץ זה מצד התלמידים ומצד גורמים חיצוניים נוספים הוביל, בסופו של דבר, לכך שבשלהי 1936 החל המכון למדעי המזרח לחפש דובר ערבית כשפת אם שישמש מורה ל"ערבית שימושית", קרי, כישורי שיחה וכתיבה בערבית. על רקע המצב הפוליטי והביטחוני – חודשים ספורים לפני כן פרץ המרד הערבי, ואחד ממורי המכון, לוי ביליג, נרצח בחדרו בשכונת תלפיות – היה ברור כי יש להביא בחשבון הבאת דובר ילידי יהודי, וכי לא מן הנמנע שייאלצו להתפשר על שאלת ההכשרה המערבית.

מנהל המכון, ליאו אריה מאיר, הסביר בישיבת הוועדה המתמדת בראשית 1937 כי "דרוש בעל סגנון טוב בערבית והיא שפת אמו, מורה טוב, ואין הוא צריך להיות איש מדע באותו המקצוע." תחילה הוחלט להביא שני מורים לניסיון, אך בהמשך הוזמן – על סמך המלצת איש מפא"י, המזרחן והעיתונאי מיכאל אסף – רק מורה אחד, יצחק (איזאק) שמוש (1912–1968). שמוש היה בן הקהילה היהודית בחאלב, סוריה, אשר בה גם התגורר כאשר קיבל את ההזמנה. מגיל צעיר היה פעיל בקהילה היהודית ופרסם מאמרים בנושאים שונים בעיתונות הערבית. הוא למד משפטים והוסמך לעריכת דין באוניברסיטת סן-ז'וזף בביירות, כאשר במהלך לימודיו עבד כמורה בצפון סוריה. בהמשך למד במחלקה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה הסורית בדמשק, ובשנת 1932 חיבורו בנושא הספרות הערבית הישנה והחדשה זכה בתחרות ספרותית שערך הירחון "אל-חדית'". הקהילה היהודית אף רצתה להציגו כמועמדה לפרלמנט הסורי, אך מועמדותו נפסלה כי לא היה בגיל המינימום לחברות בפרלמנט.

בתיקו האישי של שמוש בארכיון האוניברסיטה העברית ניתן להתחקות אחר ההתכתבות שקדמה להגעתו: הוא הוזמן לתקופת ניסיון של חודשיים, בין אפריל ליוני 1937, והוסבר לו כי תפקידו יהיה "לנהל שעורים בשפה הערבית השמושית למתחילים ולבוגרים, בעיקר בדבור חפשי, כפי שהוא שגור בפי הערבים המשכילים בהרצאותיהם באוניברסיטה, ברדיו וכו' (שתי שעות בשבוע), כתיבת תרגילים ותקון סגנונם של תלמידינו (ארבע שעות בשבוע)". למכתב ההזמנה, שכלל גם פרטים באשר לאופי העסקתו של שמוש ולשכר שיקבל, השיב האחרון בחיוב בערבית – אולי כדי להמחיש את כישוריו.

תקופת הניסיון של שמוש

חודשי הניסיון היו מוצלחים, והוחלט להעסיק את שמוש מראשית שנת הלימודים 1937-8 כמורה לערבית שימושית במכינה. ממלא מקום מנהל המכון באותם ימים, שלמה דב גויטיין, הדגיש כי על מנת להרגיל את אוזן התלמידים להרצאות בערבית, "קבענו שמר שמוש ירצה שעה אחת בשבוע על איזה ענין מתוך הספרות הערבית החדשה. אין בזה משום למוד אקדמי." בזכות עבודתו החדשה, הונפק לשמוש רישיון עלייה (סרטיפיקט), והוא עזב את חאלב יחד עם אמו ואחיו הקטן אמנון (לימים, סופר ומשורר וחבר קיבוץ מעיין ברוך).

מינויו של יצחק שמוש היה אבן דרך בתולדות המכון למדעי המזרח: הוא היה חבר הסגל הראשון במכון שאינו ממוצא אירופי, אלא מזרחי יליד ארצות האסלאם (והשני שאינו יליד אירופה – קדם לו החוקר והמתרגם יוסף יואל ריבלין אשר נולד בירושלים). אולם מינוי שמוש היה תקדימי מסיבה נוספת: לא היה די במשרה המצומצמת שהציעה האוניברסיטה לכלכלתו ולכלכלת משפחתו, ועל כן כבר בהכנות לעלייתו ארצה סוכם כי במקביל לעבודתו באוניברסיטה יעניק למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שירותים שונים – בעיקר שירותי תרגום – המבוססים על שליטתו המופתית בערבית ובעברית. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נרשם שיתוף פעולה מוצהר והדוק כל כך בין המכון למדעי המזרח לממסד הציוני, שבו נרתמה מומחיות הראשון לצורכי השני במישור הפוליטי, המודיעיני והתעמולתי. מהותו התקדימית מתחדדת על רקע התייצבותם של אחדים מאנשי המכון בראשית דרכו, ממוצא יהודי-גרמני, נגד עמדות יסוד של הממסד הציוני, וזיקתם לארגוני שמאל כדוגמת "ברית שלום".

רשיון העליה של שמוש ומשפחתו

הסיכום שבבסיס הבאת שמוש לאוניברסיטה היה, לבסוף, בעוכריו: המחלקה המדינית לא הזמינה משמוש עבודות באופן סדיר דיו, אם כי הובהר לאוניברסיטה כי "במדה שהמחלקה המדינית תמצא לנחוץ ולאפשרי לפרסם מאמרים וחוברות תעמולה לערבים תשתדל להשתמש במר שמוש"; ואילו האוניברסיטה מצידה סירבה במשך שנים רבות להעלות את שכרו או להגדיל את היקף משרתו, חרף מחאותיהם הנמרצות של ראשי המכון ושל חברים בכירים בו. גם לאחר שהשלים עבודת דוקטורט במסגרת המכון למדעי המזרח, לא הועלה שכרו של שמוש במידה מספקת. הוא מעולם לא זכה למעמד בכיר במכון, בניגוד לעמיתיו ואף לתלמידיו, שהיו ברבות השנים לבכירים במכון בעצמם. על כן במקביל להוראה במכון פנה שמוש לעיסוקים אחרים: בין היתר עמד בראש מחלקת החדשות בערבית ב"קול ירושלים" לתקופה קצרה, והיה ממונה על העריכה והטִיוב של הרשומות בערבית במשרד המשפטים.

במכון למדעי המזרח, אשר ב-1963 היה למכון ללימודי אסיה ואפריקה, המשיך שמוש ללמד עד מותו בראשית 1968.

כתבות נוספות

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אנדלוסיה בארץ ישראל?

הסיפור מאחורי 'הורה ממטרה'

גלגוליו של השיר מאת יחיאל מוהר שהלחין וילנסקי

משה וילנסקי מנצח על תזמורת סמפונית בהקלטת תקליט, שנות החמישים

רֹן קִלּוּחַ בַּצִּנּוֹר
צִנּוֹרוֹת – עוֹרְקֵי הַנֶּגֶב
זֶה דַּרְכּוֹ שֶׁל הַמִּזְמוֹר
מִן הַבֶּרֶז אֶל הָרֶגֶב
יַעֲלוּ מֵימֵי תְּהוֹם.

מַשְׁאֵבָה אוֹמֶרֶת לֶחֶם!
נֶגֶב, נֶגֶב, מַה מִּיּוֹם?
נֶגֶב, מַמְטֵרוֹת עָלֶיךָ!

סֹבִּי, סֹבִּי, מַמְטֵרָה, הֵי!

סֹבִּי, סֹבִּי, מַמְטֵרָה
לְפַזֵּר פְּנִינֵי אוֹרָה
סֹבִּי וְהַתִּיזִי מַיִם!
עֵץ יָרִיעַ בַּשְּׂדֵרָה
אֲדָמָה תִּתֵּן פִּרְיָהּ
בְּאֵין גֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם.

הַמֶּרְחָב כֻּלּוֹ נִצּוֹד
צִנּוֹרוֹת פָּרְשׂוּ הָרֶשֶת
וְהִנֵּה סִימָן וָאוֹת
בְּטִפִּין נִרְאֵית הַקֶּשֶׁת
בְּרִית הַפֶּרַח וְהַנִּיר
בְּרִית הַשֶּׁקֶט וְהַזֶּמֶר
מַמְטֵרָה, שִׁירֵךְ הוּא שִׁיר
רַנְּנִיהוּ עַד אֵין־גֶּמֶר.

סֹבִּי, סֹבִּי…

מלים: יחיאל מוהר
מנגינה: משה וילנסקי

בסוף שנת 1952 החלו הנחת ובניית התשתיות של המוביל הארצי קו המים ירקון-נגב, ועל רקע הפעילות הזו כתב יחיאל מוהר (1969-1921) בשנת 1953 את שירו 'הורה ממטרה' עבור להקת הנח"ל. לשיר שלושה בתים ופזמון. את הלחן כתב משה וילנסקי בדצמבר 1954. משה (1997-1910) כתב כהרגלו את השיר תחילה לקול ולפסנתר, ובד בבד גם לתזמורת קטנה. לאחר מכן שב ועיבד את השיר. בכל הגרסאות המודפסות והמוקלטות הושמט הבית השני.

וכך כתוב בבית השני:

את מוברגת להתיז!
והראש ממש סחרחורת.
זה הנגן העליז
הוא הרמוני כתזמורת

גם בטכניקה סוף סוף
לב של משורר פועם בה.
צנורות- חלקי חלוף
חלקים הם של פואמה!

הטקסט המקורי מאוסף וילנסקי

 

הטקסט של הבית השני, המשווה את הממטרה ללב פועם, מתכתב עם טקסט של חיים גורי העיתונאי, אותו פרסם בעיתון "למרחב" ב-17 בדצמבר 1954. רוח המפעל התקבלה בהתפעלות ובשמחה על ידי תושבי מדינת ישראל הצעירה. גורי מתאר את המפעל של המוביל הארצי בכותרת "עורק הלב הראשי". הוא מתאר את המפעל ומטרתו ואת העוסקים במלאכה בפאתוס המתחיל במשפט: "הגורל שהפריד בין אדמה ומים יצר את אחת העוולות הגדולות שבארץ הזאת" ומסתיים בתקווה ש"קו זה נבנה כדי שעמרם משה (אחד הפועלים שהוא מתאר את חייו הקשים) יחיה בכבוד, בתנאים אנושיים, בשובע ובביטחון. הוא אחד האלפים הטורחים ב[מלאכה] ולמענו, למען יוכל לקבל ממנה את שחייבת ארץ להעניק לבניה. דומה שזה לאורך ימים מבחנו של הקו החדש".

 

חיים גורי, "עורק הלב הראשי", מתוך אתר עיתונות היסטורית, למרחב, 17.12.1954

 

השיר נכלל בתוכנית החמישית של להקת הנחל "נח"ל ונחלה", אולם להקת הנח"ל מעולם לא הקליטה את השיר. להקת הנח"ל הוקמה בסוף 1950 כדי לספק מענה לצורך בבידור לכל חייל באשר הוא. ללהקה נכתבו שירים פזמונים ומערכונים, והיא הייתה למעשה גוף מבצע שהשפיע מאוד על יצירת פזמונים, זמרים ושחקנים לבמה הישראלית הצעירה. מי שפרסמה את השיר הייתה הזמרת שושנה דמארי באמצע שנות החמישים, ולאחר מכן דודו זכאי בעיבוד לשיר של מתי כספי ואחרים.

נעמי פנקס הייתה הזמרת הראשונה שהקליטה את השיר עם עיבודו לפסנתר של משה וילנסקי. פנקס הייתה זמרת אופרה והופיעה באופרה הישראלית משנות החמישים ועד שנות השבעים. הביצוע הזה מראה עד כמה עיבוד מוזיקלי יכול לשנות משמעות ותפקיד של שיר.

השיר כתוב בלה מינור ורובו במקצב של 4/4 (מקצב סימטרי) עם הסינקופה המוכרת של ריקוד "הורה". ההורה היא ריקוד מעגל שהגיע אלינו מאזור הבלקן, והוא עלה ארצה עם החלוצים בני העליות הראשונות בשנות העשרים של המאה שעברה. הם למדו אותו כנראה מהחסידים במזרח אירופה. החסידים והחלוצים רקדו את ההורה במעגל כביטוי להתלכדות ולהתרוממות הרוח והנפש (המלה "הורה" מיוונית פירושה ריקוד).

המנגינה של וילנסקי, בעיבוד התזמורתי ובזה שהוקלט תחילה על ידי שמשון בר-נוי, ובעיקר ההקלטה המסעירה בביצועה של שושנה דמארי, הפכו את השיר כמעט מיד לריקוד עם, וגרסאות לתזמורת או הרכבים כליים אחרים הופיעו מיד והוקלטו לצורכי מחול. רוב רקדני "ריקודי העם" הישראלים מכירים את המנגינה והריקוד, אבל לא תמיד זוכרים שמשה וילנסקי כתב אותה, וכן לא מכירים את המילים כלל, ואם הם זוכרים את המלים – הרי שאלו המלים של הפזמון "סובי סובי ממטרה".

 

עטיפת הורה ממטרה, 1955

 

שלא כמו ההורות הראשונות שהביאו החסידים או החלוצים ממקורות עממיים, בשנות החמישים נכתבו הורות "ישראליות" על ידי מיטב המלחינים והמשוררים: הורה מדורה, (יואל ולבה ונתן אלתרמן), הורה נתגבר (משה וילנסקי ויחיאל מוהר), הורה סחרחורת (יואל ולבה ונתן אלתרמן), הורה היאחזות (יחיאל מוהר ודובי זלצר) ועוד.

בעיבוד לתזמורת של וילנסקי לשושנה דמארי – באים לידי ביטוי הפאתוס והעוצמה של חזון המוביל הארצי.

השיר מוכיח שוב את כוחה של מנגינה לשרוד ולהפוך לקלסיקה, ולהשכיח את הקונטקסט של המשורר והמלחין ולהפוך לעממית-ישראלית. השיר בגרסה שבלחנו של משה וילנסקי. בשיר, המילה 'הורה' כלל לא נזכרת, אך הוא נקרא כך בשל ריבוי ריקודי ההורה של אותם ימים.

 

תווים מארכיונו של משה וילנסקי

 

 

האזינו לביצועים