שירה | שירים חדשים מאת ענת חנה לזרע, תומר דרייפוס, שרי שביט ועמיחי חסון

»»» המוסך - מוסף לספרות • לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לִמְסִבַּת הָעִתּוֹנָאִים שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה / בַּמִּלְחָמָה – שֶׁלַּמְרוֹת הַהֲרוּגִים וְהַפְּצוּעִים וְהַסֵּבֶל נִקְרְאָה / "מְסִבָּה"

ורד נחמני, "הדרך הביתה 2", שמן על בד, 100X70 ס"מ, 1999

.

ענת חנה לזרע


עַל בְּשָׂרֵנוּ
פּוֹשֶׁטֶת וְלוֹבֶשֶׁת הַתְּשׁוּקָה צוּרָה.
אוֹמְרִים עֲמֻקָּה הִיא כִּתְהוֹם
חֲמַקְמַקָּה כְּאֵדֵי הַמִּקְלַחַת
מִבַּעַד חַלּוֹן הַחֹרֶף כְּשֶׁיָּד נִשְׁלַחַת
אוֹמְרִים יֵשׁ וְשׁוֹגָה בְּחֻמָּהּ כְּשִׁירָה
חֵרֶף רְהִיטוּת הַמַּיִם.
וּמַה אִם מֵעַל רָאשֵׁינוּ עֲדֵי אַגַּן הַיְּרֵכַיִם
נִזְרִים אֲגָלֶיהָ, אֶגְלֵי הַקַּל, תּוֹסִיף וְתִשְׁאַל,
אַל תִּגְאַל אוֹתִי בְּעִרְפּוּל הַפַּעַר, אַל
תִּדְבַּק בְּהַבְטָחַת שָׁב
אֲנִי מְכַסָּה צִמָּאוֹן צַח כְּשֶׁבָּבוּאָתִי נִמְרַחַת
טוֹעָה כַּמָּה מִמְּךָ עוֹד יִמַח,
כַּמָּה יֹאבַד

 


וְאִם אֶרְחַץ בְּשָׂרִי הַנָּקִי בְּמַיִם
הֲרֵי אוֹקְיָנוֹס עוֹלָמִי, אֲפִלּוּ סְלָעַי
עֲקוּרִים חַיִּים, שֵׁם נְתַתִּים
לַהַק עֳמָקִים.
וְאִם מוֹשָׁה נַפְשִׁי
כֹּחָהּ מִן הָאֲוִיר, מִן הֶחָלָל
יָדוּעַ, מֻגְבָּל זְמַנִּי עַל הַיַּבָּשָׁה
יָדוּעַ, נֶחְשָׁל.
בְּצִפָּרְנֵי יָדַי מִצְטַנְּעִים צִיּוּרֵי
תִּקְרוֹת וְקִירוֹת מְעָרוֹת
בְּפִי בִּיזוֹנִים אֲדֻמִּים
אֵינָם מַתִּירִים גִּישָׁה, לֹא גִּיחָה
עַתָּה שֶׁאֵין לִי אִישׁ אֵין לִי
אֱלֹהִים

 


נְשֹׁם יָרֹק, אַבָּא, גַּע בֶּעָלִים
קַרְקָפוֹת מַצְמִיחוֹת כָּאן פִּרְחֵי זָהָב

לוּ בָּאָה רוּחַ עָדֶיךָ מִיָּם, בְּפִיהָ
שִׁיר עֶרֶשׂ, צִיּוּץ מְשַׁכֵּךְ שֶׁל צִפּוֹר

פָּנֶיךָ אַל יִבְּלוּ
יָרֵחַ בֵּית הָעָלְמִין קַל, קֵרֵחַ מֵאוֹר

 

ענת חנה לזרע, ילידת 1964, משוררת. פרסמה עד כה שני ספרי שירה: "בעד הפרצה שבאויר" (ספרי עתון77, 2013), "נשיקה בשפתי השפה" (פרדס, 2017).

.

.

תומר דרייפוס

בבל

שִׁירָה הִיא רֶצַח
הִיא חוֹתֶכֶת חוֹרֶצֶת
בַּמְּצִיאוּת סְדָקִים כִּתְהוֹמוֹת
וּמִתּוֹךְ כָּל מָצוּק
קוֹל מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם
מַשְׁפִּיל אֶת הַשָּׂפָה בִּלְשׁוֹנוֹ
לֹא תִּשְׁכְּחִי אוֹתִי
כִּי נָקֹם אֶנְקֹם
וְזוֹ
דִּינָהּ שֶׁתִּשְׁכַּח
וְהָאַחֶרֶת
דִּינָהּ שֶׁתִּנְקֹם
שִׁירָה מְקוֹמֶמֶת עָלַי אֶת
בְּרוּאֵי מוֹחִי הֶעָיֵף
דַּם פְּצָעַי בַּמִּקְצָב
וּמִכָּל טַסִּית וְעוֹרֵק
מְבַעְבַּעַת זַעֲקַת בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הָעִוֵּר
הוּא מַיְשִׁיר מַבָּט וְלוֹחֵשׁ
אוֹ נוֹ מָה טוֹ פֶּה אָה
נַעֲשֶׂה לָנוּ
שָׁם
פֶּנָפוּץ

 

רעש

הַאִם תְּמוּנַת הַנּוֹף
הַתְּלוּיָה בְּאוּלַם הַנְּשָׁפִים
שֶׁל הַמְּשֻׁגָּעִים
מְפִיקָה צְלִילִים?
הַאִם גּוֹעָה הַפָּרָה שֶׁעַל יַד
הַבַּיִת הַצָּהֹב,
הַאִם חוֹרְקִים הָרְעָפִים?
הַאִם הָרוּחַ מְיַלֵּל בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים,
הָעוֹמְדִים בְּשׁוּרָה וּמְחַכִּים
שֶׁיְּיַלֵּל בָּהֶם הָרוּחַ
הַאִם מַסְתִּירִים הָעֲנָנִים, הַקַּלִּים
מִדַּי מִכְּדֵי לִפֹּל
אֶת זַעֲקוֹת אֲחֵיהֶם הַגְּבוֹהִים מֵהֶם
הַמִּתְפַלְּחִים עַל יְדֵי מָטוֹס נֶאֱלַם?
הַאִם בֶּהָרִים הַמְּעֻמְעָמִים הָרְחוֹקִים
קוֹרְאִים נַוָּדִים אֲבוּדִים לְעֶזְרָה?
הַאִם מְצַלְצֶלֶת כְּנֵסִיָּה בַּכְּפָר?
הַאִם מְסַלְסֵל מוּאַזִּין?
תְּמוּנַת הַנּוֹף הַתְּלוּיָה בְּאוּלַם הַנְּשָׁפִים שֶׁל הַמְּשֻׁגָּעִים
צוֹלֶלֶת אֶל מִרְצְפוֹת שַׁיִשׁ
מִתְנַפֶּצֶת מִתְפּוֹצֶצֶת מִצְטַפְצֶפֶת
מְצוֹפֶפֶת צְלִילִים שֶׁל
פָּרָה וּרְעָפִים וְרוּחַ וְעֵצִים וַעֲנָנִים וּכְנֵסִיָּה וּמוּאַזִּין
וְנַוָּדִים
שֶׁקּוֹלָם לֹא יִשָּׁמַע
לְשֶׁקֶט. סוֹף כָּל סוֹף, שֶׁקֶט.

 

תומר דרייפוס יליד 1987, גדל על הכרמל, כותב שירה ופרוזה בעברית ובגרמנית. מסיים בימים אלה תואר שני בספרות כללית והשוואתית עם תזה על האות O.

.

.

שרי שביט

תצלום משפחתי בגינה

הַוְּרָדִים טֶרֶם נִשְׁתְּלוּ בְּשַׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק שְׁחֹרוֹת. אָבִי בְּכוֹבַע טֶמְבֶּל, רוֹכֵן לִשְׁתֹּל אוֹתָם.
הַחִפּוּשִׁית הַיְּרֻקָּה חוֹנָה לְצִדּוֹ. הַצְּמִיגִים נִפְצָעִים מֵהֶחָצָץ.

אִמָּא בְּגוּפִיָּה בְּלִי חָזִיָּה, נוֹעֶלֶת כַּפְכַּפִים טוֹבִים. פָּנֶיהָ מֵאֲחוֹרֵי מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ חוּמִים. שַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים בְּעָרְפָּהּ. מִי שֶׁלֹּא מַכִּיר אוֹתָנוּ, אֵינוֹ מַבְחִין בְּעַצְבוּתָהּ.

תַּלְתַּלִים עַל רֹאשִׁי. פָּנַי נְקִיִּים מִנְּמָשִׁים. אֲנִי בַּת שָׁלוֹשׁ.

כֻּלָּנוּ מְחַכִּים לַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפְּלוּ. הֵם עֲדַיִן נֶחְבָּאִים מֵאֲחוֹרֵי חֻרְשַׁת הָעֲטַלֵּפִים.

בְּאֶמְצַע תְּנוּעַת הַשְּׁתִילָה, שָׁרְשֵׁי הַוְּרָדִים מִתְנַתְּקִים כְּגַפְרוּרִים, דּוֹחֲפִים אֶת רֹאשָׁם אֶל תּוֹךְ הָאֶבֶן.

 

אחר כך

תַּרְנְגוֹלוֹת קִרְקְרוּ
בֶּחָצֵר שֶׁל גַּלִּי הַבְּלוֹנְדִּינִית
וְעַל אֶדֶן הַחַלּוֹן הִזְדַּקְּפוּ מִינְיָאטוּרוֹת שֶׁל מְטוֹסִים.
גַּם אַבָּא שֶׁלִּי עָבַד בִּמְטוֹסִים
וְעַל דַּפֵּי הַטְּיוּטָה הַדַּקִּיקִים שֶׁהֵבִיא מִמִּשְׂרָדוֹ
צִיַּרְנוּ שְׁתֵינוּ קַוִּים אֲפֹרִים שֶׁל שְׂדוֹת תְּעוּפָה,
בִּמְקוֹם שָׁמַיִם. אַחַר כָּךְ אָכַלְנוּ גְּבִינָה לְבָנָה וְזֵיתִים.
אַחַר כָּךְ עָשִׂינוּ מַעֲשִׂים אֲסוּרִים:
פָּתַחְנוּ אֶת קֻפְסַת הַשַּׁח
מִתְחָרוֹת זוֹ בַּזּוֹ בְּמַהֲלָכִים מֻמְצָאִים
מְגַלְּפוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַכֵּלִים
הִסְתּוֹבַבְנוּ בֶּחָצֵר עַד שֶׁשּׁוּלֵי הַחֲצָאִית הִתְרוֹמְמוּ
וְגֵרְדוּ מִסְּבִיבֵנוּ אַתְּ שִׂיחֵי הַפִּיטַנְגּוֹ.
הִתְגַּלְגַּלְנוּ מַעְלָה וּמַטָּה
עַל הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה
מַכְתִּימוֹת אוֹתָהּ
בִּכְתָמִים אֲדֻמִּים
סוֹפְרוֹת שְׁנִיּוֹת,
מִי יוֹתֵר
מְהִירָה בְּגִלְגּוּלָהּ.

אַבָּא שֶׁלִּי מֵת קֹדֶם.
אַחַר כָּךְ אַבָּא שֶׁלָּהּ.
אַחַר כָּךְ אִמָּא שֶׁלִּי.
אַחַר כָּךְ אִמָּא שֶׁלָּהּ.

 

קשר דם

אֶת הַשְּׁאֵרִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת,
אֲנַחְנוּ חוֹלְקוֹת בֵּינֵינוּ:
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת יום הַהֻלֶדֶת שֶׁל אִמָּא.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת יוֹם הַשָּׁנָה לְאַבָּא.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת הַמְּאַהֶבֶת מֵהַקִּבּוּץ.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת הַמְּאַהֵב מִדֶּנְמַרְק.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת הָעוּגִיּוֹת הַמְּלוּחוֹת מֵהַשִּׁבְעָה.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת עֵץ הַשֶּׁסֶק הַכָּרוּת.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת מִסְמַךְ הַגֵּרוּשִׁין שֶׁלֹּא מֻמַּשׁ.
אַחַת זוֹכֶרֶת אִישׁ בְּלִי עַיִן עוֹמֵד עַל מַצֵּבָה.
אַחַת מַדְבִּיקָה אֶת אַלְבּוֹם הַחֲתֻנָּה.
אַחַת מַזְכִּירָה אֶת רוֹפֵא הַמַּחְלָקָה.
אַחַת בְּקֻפְסְאוֹת הַתַּכְשִׁיטִים, מְמַיֶּנֶת.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַדֶּלֶת
הוֹפֶכֶת בִּשְׁטִיחַ הַכְּנִיסָה
בּוֹדֶקֶת מַנְעוּל
תּוֹלֶשֶׁת מְזוּזָה
מִתְבּוֹנֶנֶת,
שׁוֹמֶטֶת עוֹד.

 

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות. זוכת פרס "שירה על הדרך" ומלגת האמנים "חדר משלך" של עיריית תל אביב-יפו. פרסמה את ספרי הפרוזה "ברוריה הפקות" (זמורה־ביתן, 2009) ו"הכֹּל זריז" (אחוזת בית, 2012), ואת ספר השירה "ומה יש עוד" (אחוזת בית, 2014). עורכת את מחלקת הפרוזה המתורגמת בהוצאת "מטר", מנחת סדנאות כתיבה ומנהלת אמנותית של מיזמי ספרות שונים. השירים לקוחים מתוך הספר "כאב מרחקים", שיראה אור בסדרת "כבר", הוצאת מוסד ביאליק, בשנת 2019.

.

.

עמיחי חסון

אמריקה

עַד שֶׁבָּא מַתְקִין הַכְּבָלִים סָבִי הִסְתַּפֵּק בְּדִוּוּחִים מְאֻחָרִים.
הַנְּיוּ יוֹרְק טַיְמְס נִשְׁלַח מֵעֵבֶר לָאוֹקְיָנוֹס וּמְדוֹר הַסְּפּוֹרְט הִתְאַמֵּץ
לְתָאֵר אֶת שֶׁאֵין לְתָאֵר וְהִתְרַחֵשׁ עַל מִגְרַשׁ הַבֵּיסְבּוֹל. רֶצֶף חֲבָטוֹת
הוּמַר לְאוֹתִיּוֹת, מִסְפָּרִים יִצְּגוּ עֻבְדּוֹת בְּטַבְלְאוֹת הָאָמֵרִיקָן לִיג
בּוֹסְטוֹן רֵד סוֹקְס וְהַנְּיוּ יוֹרְק יֶנְקִיז הֶחֱלִיפוּ הֶפְסֵדִים
וְנִצְחוֹנוֹת בִּזְמַן שֶׁסָּבִי, בִּרְחוֹב הַגִּלְגַּל בְּרָמַת גַּן, רָאָה אֶת גּוֹלְדָה
מֵאִיר מַזִּיעָה בְּטֵלֵוִיזְיָה שָׁחוֹר-לָבָן בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים.
כַּמָּה יָמִים אַחַר כָּךְ, שָׁלַח נִיקְסוֹן רַכֶּבֶת אֲוִירִית מֵעֵבֶר לָאוֹקְיָנוֹס,
טַנְקִים וּמְטוֹסִי קְרָב לַחֲזִית בָּרָמָה וּבְסִינַי. סָבִי הָיָה נַוָּט בַּצִּי הַפָּסִיפִי.

עַד שֶׁבָּא מַתְקִין הַכְּבָלִים כְּבָר הָיָה סָבִי בְּפֶּנְסְיָה מוּל מָסָךְ צִבְעוֹנִי
הַמַּגִּישׁ זָרַק כַּדּוּר לַחוֹבֵט הַיְשֵׁר אֶל מְקוֹמוֹ בְּכֻרְסַת הַסָּלוֹן.
יָשַׁבְתִּי לְצִדּוֹ בְּכוֹבַע בֵּיסְבּוֹל אַךְ לֹא הִצְלַחְתִּי לִתְפֹּס
אֶת חֻקֵּי הַמִּשְׂחָק (גַּם לֹא כְּשֶׁיָּרַד אִתִּי לַגִּנָּה, מַחְבֵּט בְּיָדוֹ
וּכְפָפָה בְּיָדִי, זוֹרֵק אֶת הַכַּדּוּר הַלָּבָן כִּמְטַחֲוֵי יֶלֶד).
הַמִּשְׂחָק הָאַחֲרוֹן שֶׁל סִדְרַת הַגְּמָר שֻׁדַּר בַּטֵּלֵוִיזְיָה
וְהַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי רָצָה לִרְאוֹת אֶת מִיכַל יַנַּאי
בֶּעָרוּץ הַיְּלָדִים. סָבִי הָיָה אָדָם וַתְרָן.

אֲנִי מוֹדֶה שֶׁצָּחַקְתִּי בְּקוֹל מוּל הַמָּסָךְ אֶתְמוֹל בְּבֵית הוֹרַי
כְּשֶׁנִּבְחֶרֶת יִשְׂרָאֵל בְּבֵּיסְבּוֹל (שׁוּרַת צְעִירִים אָמֵרִיקָאִים
וְדִגְלֵי יִשְׂרָאֵל רְקוּמִים עַל כִּפּוֹתֵיהֶם) הִגִּיעָה לְרֶבַע גְּמַר
אַלִּיפוּת הָעוֹלָם. סָבָתִי הֵסֵבָּה בַּפִּנָּה,
מוֹרַחַת שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל חֶמְאַת בָּטְנִים
עַל קְרֵקֶר דַּק וּמְטַפְטֶפֶת רִבַּת תּוּת אֲדֻמָּה כְּדֶגֶל הַדּוֹד סֵם,
מֵיק אָמֵרִיקָה גְרֵיט אֵגֵן.

 

אחרי הלוויתו של מקס שטיינברג

לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לִמְסִבַּת הָעִתּוֹנָאִים שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה
בַּמִּלְחָמָה – שֶׁלַּמְרוֹת הַהֲרוּגִים וְהַפְּצוּעִים וְהַסֵּבֶל נִקְרְאָה
"מְסִבָּה" – וּמִמֵּילָא לֹא סִפַּרְתִּי לוֹ, בְּסֵבֶר חָמוּר כָּרָאוּי (קַו
הַמֵּצַח מִתְפַּתֵּל כְּקַו הֲגָנָה) אֵיךְ תּוֹפְסוֹת אוֹתִי אַזְעָקוֹת שָׂרוּעַ
עַל הַסַּפָּה פְּשׁוּט אֵיבָרִים נִבְהָל מִכָּל צִלְצוּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ בְּשׂוֹרָה
שֶׁמָּא צְבָא הָעָם קוֹרֵא לִי לְהִכָּנֵס לָרְצוּעָה וְאֵיךְ אֲנִי מְאַבֵּד עוֹלָם
הַבָּא שֶׁלִּי בִּנְזִיד תְּמוּנוֹת רָצוֹת מֵהַקְּרָבוֹת, מְדַלֵּג בִּמְהִירוּת עַל הַפִּרְסוֹמוֹת
לְתַחְבּוֹשׁוֹת מְנַסֶּה לְאַתֵּר פַּרְצוּפִים מֻכָּרִים בֵּין הַמַּדִּים וְזַעֲקוֹת הַגּוּפִים הַנִּפְרָדִים
וְשִׁבְרֵי הַהֲרִיסוֹת שֶׁל הַפְּגָזִים וַאֲנִי יוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רַק לְהַלְוָיוֹת שֶׁל חַיָּלִים
בּוֹדְדִים וְלִפְעָמִים כְּשֶׁמַּצִּיעִים לִי תִּעוּד מִתּוֹךְ הַתֹּפֶת ("בִּלְעָדִי!
צְפוּ עַכְשָׁו!") אֲנִי צוֹפֶה סַקְרָן וְחַלָּשׁ בּוֹהֶה
מוּל הַמָּסָךְ בַּמְּסִבָּה. מַמְתִּין לְשָׁפָן.

(23.07.2014)

.

* מקס שטיינברג ז"ל, עלה לארץ מלוס אנג'לס בשנת 2012, נפל בכניסה הקרקעית לעזה במבצע "צוק איתן". בן 24 במותו.

 

עמיחי חסון, יליד רמת גן 1987, משורר ויוצר קולנוע. ספרו "מדבר עם הבית" ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2015. השירים מתוך כתב היד של הספר "בלי מה", שעתיד לראות אור בקיץ הקרוב בסדרת "כבר", הוצאת מוסד ביאליק.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת נטלי תורג'מן, בעז טרסי ונדב נוימן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הילוך ראשון | השמיים של ואן גוך

"גם הלילה יבואו אליי החיות הרעות כפי שהן באות אליי בחושך בכל לילה", סיפור מאת סמדר גולן

מורן קליגר, "זהבה", חריטה על עץ לבוד, 120X80 ס"מ, 2014

.

השמיים של ואן גוך / סמדר גולן

.

המנורה הקבועה בתקרת החדר מהבהבת. אני אפופה בתזזית של חושך ואור, דמדומים, תאורה חלשה, תאורה חזקה ושוב תאורה חלשה. האור עולה ויורד תדיר, מכריח אותי להיכנע לשיגיונותיו.

לא נותר לי עוד הרבה זמן. הנשימה שלי כבדה. הלב שלי עובד כמו מפוח מקולקל. עיניי עצומות. אני חושבת שהן עצומות. ממרחק, כמו היה זה הד עמום שבא אליי מעבר להרים, אני שומעת את הזמרת האיטלקייה, שמהּ חומק ממני עכשיו, ששרה אריות של מוצרט. מישהו ידע עד כמה אני נרגעת עם המוסיקה הזו ואני יודעת שזה לא הוא. יש חדר, יש מיטה. אבל איפה אני?

אני זוכרת שהייתה מסיבה לפני עידן ועידנים. עיניי היו פקוחות עדיין. אולי היה זה רק אתמול, אולי לפני כן. ואליד הוריד אותי בעדינות מהמיטה והושיב אותי על כיסא הגלגלים, בואי חמודה הוא אמר לי, כך הוא קורא לי, חמודה, בואי לקבלת שבת. הוא הוביל אותי בכיסא הגלגלים לאולם המבואה, שם נקבצו כבר החולים, רובם זקנים ממני בהרבה. מיטות וכיסאות גלגלים הצטברו לערימה אחת של סופיות בתוך אולם עם כורסאות המתנה אפרוריות ומרוטות ורפרודוקציות משעממות של פרחים וסירות על הקירות. אנשים בריאים ומחייכים שרו קצת והדליקו נרות שבת. מישהי ניגנה לנו בגיטרה. חוץ מוואליד ועוד אחות אחת, לא הכרתי אף אחד. כל הזמן הבטתי אל דלת הכניסה ודמיינתי אותו נכנס פתאום. כל כך רציתי לראות אותו, עוד פעם אחת, אחרונה, אבל גם חששתי להתגלות בעלבוני עם בגידתו של הגוף והוקל לי מאוד מכך שנשארתי לבד עם הקולות הצורמים של לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה ועם ואליד ששר לכה דודי, ככה, בתנועות של השפתיים יחד עם כל המתנדבים הבריאים שזימרו.

מאז שתקפו אותי החיות הרעות, השתניתי מאוד. יש לי בטן נפוחה שאני מתביישת בה. היופי שלי עזב אותי. כבר מזמן לא הבטתי במראה. אבל ואליד, אחרי שהוא מלביש ומסרק אותי, אומר לי שאני מאוד יפה. ואחר כך הוא תמיד מוסיף, כשתהיי בריאה חמודה, את תבואי לבקר אותי ואת המשפחה שלי בטייבה. אבל אני יודעת את האמת. אני כבר לא אגיע לטייבה. עוד מעט ואליד, האח הטוב והמיטיב, יוביל במחלקה צעירות אחרות שיום אחד המנורה בחדר שלהן התחילה להבהב.

אני כבר לא פוחדת. המלחמה נגמרה. עכשיו מופיעים לנגד עיניי השמיים של ואן גוך: אור מופלא מרצד בעיגולי הכוכבים שלו בתוך נחשולי צבע שהם גם חושך גדול שבא ומאיים וגם התפעמות מעוצמת החיים שיש אולי במקום אחר.

עכשיו אני בחדר של ההורים שלי. אני מדפדפת בספר קטן עם הציורים שלו. אימא שלי משמיעה לי את בטהובן משום שהתחלתי לנגן בפסנתר. היא חולמת שאני אהיה פסנתרנית ידועה אבל אני שונאת את שיעורי הפסנתר. רק לסונטה לאור ירח אני אוהבת להקשיב.

אני מציירת עננים בצבעי מים. אני יושבת על הדשא בשעת הדמדומים כשהשמיים מקבלים צבעים ורודים וסגולים ומסתכלת על העננים. יש שם פנים שמחים ופנים עצובים, חיות גדולות וקטנות ועוד כל מיני צורות שאלוהים ממציא במיוחד בשבילי. אני רוצה לצייר כשאהיה גדולה, אבל כשהגדולים מציירים זה מפחיד. הם יכולים להיות משוגעים ולעשות לעצמם דברים איומים. כמו ואן גוך. אבל אני יודעת שאלוהים כישף את ואן גוך כי רק מי שאלוהים מכשף אותו יכול לצייר כך.

התמונות מתחלפות כמו בסרט לא ערוך. אני קמה בארבע בבוקר, כשהכול עוד חשוך, והולכת לחדר האוכל לשתות קפה עם כל עובדי השדה. עכשיו החופש הגדול ואני עובדת בכותנה. אני מאושרת בשדה. יש לי זכוכית מגדלת מיוחדת שבאמצעותה אני יכולה לזהות את המזיקים ופנקס קטן בכיס. אני קושרת את הזכוכית המגדלת לכתפייה של הגופייה. אני עולה על ג'יפ מאובק ומלא בוץ יחד עם עובדי ההשקיה. בדרך אני רואה צבאים מדלגים. מורידים אותי בשטח. עכשיו אני לבד בשדה ויש שקט מופלא מסביב. אני לא זקוקה לאף אחד. לפנות בוקר עלי הכותנה עדיין רטובים והלחות שלהם נדבקת לי לעור. זה נעים.

אט־אט עולה הבוקר. קרני השמש, בהירות וחדות, מתחילות לחמם אותי. עוד מעט תעלה השמש ותצרוב לי את הכתפיים. אני מתיישבת על הרגבים הקרירים בישיבה מזרחית ומחטטת בעלי הכותנה. עכשיו תחילת הקיץ והכותנה עדיין נמוכה.

אני גם הדגלנית של מטוס הריסוס. אני גאה מאוד. המטוס הקטן חג מעליי, מתרחק, עושה חצי תפנית והנה הוא בא מולי. אני רצה מהר, אני רצה וסופרת עשרים וחמש שורות. נעמדת ומנפנפת לו בדגלים שבידי. המטוס מנמיך, עושה שוב תפנית ושני סילונים לבנים מכסים את החלקה הירוקה. הוא מתרחק ואני רצה, סופרת עשרים וחמש שורות ומנפנפת בדגלים. ושוב הסילון הלבן והריח החריף שבאוויר. אני נושמת מהר. אין לי יותר אוויר.
תנשמי! תנשמי! תנשמי!

לאט־לאט חמודה, תנשמי, תנשמי. ואליד. אני מרגישה שהוא מזיז אותי. יד גדולה מלטפת לי את הראש. יופי חמודה, תכף נשכיב אותך ויהיה לך נוח, רק נגמור לנקות ולהחליף. אני מבקשת להושיט יד, לאחוז בידו של ואליד שידע שאני שומעת אותו, להגיד לו תודה שהוא לא עוזב אותי. אבל ידיי כבדות ואינן נענות לי. בואי חמודה, נסדר לך את האור ליד המיטה.

עכשיו אני רואה אותו כפי שראיתי אותו לראשונה: מלאך עצוב. כשפגשתי אותו נזכרתי בציור של דמות מכונפת שצבע אדום מטפטף מאחת מכנפיה הרשומות בגוונים כחולים. עכשיו שניהם, הוא והציור, הופכים לדמות אחת. ימים רבים שלא ראיתי אותו ולפתע הוא כאן מולי, יפה ונוגה. הוא מכיר לי את תל אביב כמו שהיא בעיניים שלו. חנויות התבלינים בשוק לוינסקי, הרחובות הקטנים שיוצאים משוק הכרמל, רחוב הירקון בלילה. הוא נותן לי לקרוא את "הגבוליים" של פטר הוג. אני מכיר מצבים כאלה, הוא אומר. אני מכיר ילדים כאלה, הוא אומר. מרגע שנולדו הבינו שהם לבדם בעולם נוקשה. למדו להילחם על ההישרדות השפויה שלהם בכל הכוח. את צריכה לרצות לנצח כל הזמן, הוא מטיף לי. אסור לך להיכנע לשום מערכת או תכתיבים. אני רוצה ללכת איתו לסרטים ולבתי קפה, אבל הוא מעדיף שנשב מול השקיעה ביפו. כשאנחנו מטילים בסמטאות יפו העתיקה הוא אומר לי, כאן מתחילה השקיעה בבוקר. הוא לא רוצה להכיר את המשפחה שלי ואני לא בטוחה שהמשפחה שלי תרצה להכיר אותו. משפחות זה לא דבר טוב, הוא אומר. אני שואלת אותו אם אנחנו חברים או ידידים. לא תמיד אנחנו שוכבים. לפעמים כן, לפעמים לא. עזבי אותי מהגדרות, הוא אומר. אנחנו מטיילים הרבה בתל אביב ולעיתים אני לנה בדירתו הצמודה לגן מאיר. אין לי מושג ממה הוא מתפרנס. לפעמים אני חושבת שהוא עובד במוסד ואז אני מוצפת גאווה והערצה על החבר המיוחד שלי. אבל רוב הזמן אני חוששת ממה שהוא מסתיר. עכשיו הוא עומד מולי בתוך ערפל לבן וסמיך ואני רוצה שיגלה לי את הסודות שלו. אני מנסה להשמיע קול, לפקוח עיניים, להזיז איבר. אני לא רוצה שיחמוק ממני שוב. אבל הוא מתפוגג בערפל.

לנשום! אני יודעת שלא נותר לי עוד הרבה זמן כאן. ואני מאחרת בתשלום החשבונות. הם מונחים על קרש הגיהוץ הישן שמשמש לי שידה. על קרש הגיהוץ נערמים ניירות שצריכים להיברר, מה לפח הזבל ומה למשמורת במגירה. בינתיים הם צוברים אבק. גם מגהץ ישן מונח על קרש הגיהוץ. הוא שם, ולא נעשה בו כל שימוש. גם ספר הדרכה על יפן. אני חולמת ללמוד יפנית ולנסוע ליפן. אני חולמת לנסוע בעולם וכל הזמן קונה מדריכי נסיעות.

לנשום! הדודים מאמריקה באים לבקר אותנו בקיבוץ. אני ילדה בת שש או שבע ואייב עושה לי קסמים עם מטבע שהוא מחביא מאחורי האוזן. הם לא מדברים עברית ואני לא יודעת אנגלית. אבל על מדרכות הקיבוץ אני משוויצה שיש לי דודים חשובים מאמריקה ונותנת לשניהם ידיים. אני מוליכה אותם לבית הילדים, מראה להם את החדר שלי עם המיטות של הילדים האחרים והשידות הקטנות ליד כל מיטה. הם אף פעם לא ראו קיבוץ ובית ילדים והם כל הזמן מחייכים ואומרים וונדרפול, וונדרפול. אני לא אומרת כלום.

לנשום! גם החסידה הגדולה חוזרת אליי עכשיו. עוד מעט כל ההורים ילכו אחרי שיסיימו לספר לנו סיפור, יגידו לילה טוב, יכבו את האורות ונישאר לבד. גם הלילה יבואו אליי החיות הרעות כפי שהן באות אליי בחושך בכל לילה. אני אתעורר ואשאר ערה עד שיעלה אור הבוקר. החיות יתחילו לצעוד במעלה המיטה שלי, צלליות קטנות ומפחידות שמכסות את הסדין ואני לא אוכל להתחבא בתוך השמיכה כי הן יבואו אחריי. לפעמים אני גם רואה אותן גדולות ומסתובבות באמצע החדר. כל הילדים שומעים שאני מדברת אליהן בקול רם, מבקשת שיעזבו אותי בשקט. אני לא יודעת אם גם שאר הילדים מפחדים כי הם שוכבים בשקט, אבל לפי הנשימות שלהם אני יכולה לדעת אם הם ערים ומקשיבים או ישנים ולא מרגישים כלום.

ומתוך הפחדים עולה החסידה, נעמדת על רגל אחת באמצע החדר. ענקית ומצילה. ראשה נוגע בתקרה. ואני אומרת לה "חסידה, חסידה, את טובה, לכי ותקראי למשטרה" ויודעת שהחסידה באה לשמור עליי מכל החיות הרעות.

ממרחק, כמו הד עמום שבא מעבר להרים אני שומעת את הזמרת האיטלקייה ששרה אריות של מוצרט.
ופתאום הוא בא אליי. הוא קורא לי בשמי. אני שומעת את קולו.
עיניי עצומות.
נדמה לי שאני מחייכת.
ואני יודעת שיש איתי עכשיו בחדר חסידה מדהימה.

 

סמדר גולן, מציירת וכותבת, בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון. עיתונאית לשעבר בעיתון "דבר" ובירחון "עולם האישה", פרסמה בהם רשימות על חברה, תרבות, אמנות ואקטואליה. עבודותיה הוצגו בתערוכות שונות. זהו פרסומה הראשון בפרוזה.

 

» במדור הילוך ראשון בגיליון קודם של המוסך: גיא דולב, "הבודהה של שוק לוינסקי"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

פרוזה | "הדרך", סיפור על חברות הכרחית

»»» המוסך - מוסף לספרות • "ברגליים השוקעות בגרגירי הזכוכית של החול, פעם אחת לא עצרו לשאול 'אולי קשה לך? אולי נרד לרגע שתוכלי לנשום?'" סיפור מאת חיה משב

שי עבאדי, פרט מתוך ״הם הלכו בשדות״, טכניקה מעורבת על עץ, 2017

.

הדרך / חיה משב

.

הלכנו בדרך ארוכה ומאובקת, טור צר של כתמים דקים מִטַּשׁטשים מכובד החום וצהוב הגרגירים. מתישהו יתפצלו דרכינו, מתישהו יהפוך הטור להלך אחד ואיתו צללים רבים. אבל אז היינו דבוקים יחד, במסירות, כל אחד במקומו. מדי פעם פני הדרך טרפו אותנו כמו קלפים, ולרגע נדמה היה שאפשר קצת אחרת, אבל מהר מאוד חזרנו למקומות הראשוניים.

אולה הייתה הכי מבוגרת. בת לעולים חדשים מרומניה. שני הוריה גדולי ממדים, כמו ארון של שתי דלתות, מלבניים, סגורים, דומים לכל אורכם. תמיד גבים מהלכים, ואם לרגע נפנו לכיוונך, מיד הורדת את המבט שלא ייפתח איזשהו סדק, שלא יציץ מעבר לדלתות הכבדות איזשהו בד טחוב מעלה עש. פעם נמרח אודם אדום עז על שפתיה של אינקה, אמה של אולה, עז כל כך, שבבת אחת החייה את עורה הלבן, עיגל את בשרה המרובע והפך אותו מזמין ושופע, ואז המבט לא יכול היה שלא להשתאות: מי היא אינקה? במה היא עובדת? ולמה בדרך כלל אינה בבית? אבל לרוב – האפרוריות, הגוף שבַּצֵל. כזה היה גם טעם האוכל שבישלה אינקה מתוך קופסאות שימורים, עד שנמאס לאולה מאוכל שרוף והיא לימדה את עצמה להכין את הפירה בנגיעת החלב. הפירה הכבד, הביתי, מילא את שלושת החדרים בדירה האפלה כדי שאולה לא תהיה לגמרי לבד עד שיחזרו הוריה מהעבודה. ומה באמת עושה מישהו לגמרי לבדו? ממלא ומרוקן. קנקנים של תה קר וטבליות סוכרזית. היינו מוזגות ושותות, אחר כך רצות לשקול את עצמנו, ואז הפיפי שלוחץ, ומשתחרר, ואיתו הקלה, ושוב חוזרות ונשקלות, פחות 200 גרם, עוד 280 גרם, פחות 330, וכך להתמלא ולהתרוקן, וטבליות הסוכרזית שרק מדמות את חוֹם הסוכר, את האנרגיה שהגוף מחפש, אבל אפס, אפס יש בהן לתת. וזו הייתה אולה, שם, ניטרלית, בלי צבע כזה או אחר, ובכל זאת, החיוך, היה לה חיוך, ואולי לכולנו היה בשלב הזה?

לעומתה נראה היה שתמר נולדה מתוך עצמה. ללא אבא או אימא, היא הייתה השפע עצמו, היופי שבטבע, כל גופה נובע חלב ודבש, שערה גלש אדום ורך כמו דיבורה המתלטף מפניה הלבנות עד למפגש הקטיפתי של מחשוף חולצתה. היא ידעה על החיים סודות שרק החיים יכולים לספר על עצמם. אמרה לי פעם אחת כשירדנו במדרגות מול ראי, "יש לך עיניים יפות כמו שקד." אמרה: "תסתכלי למי שאת מדברת אליו בתוך העיניים, יש לך מבט משתק," מאז העיניים שלי תפסו צורת שקד, והמבט שלי לכד את צווארונו המכופתר של המורה למתמטיקה, שתמיד טרח על חולצותיו המכופתרות מפני שבעצמו היה עדיין רק סטודנט.

איתן היה מוצק כמו סוס. גדל במשפחה רגילה, אבא, אימא ושלושה ילדים. החברים שלו היו חברים לכל הדרך. מטר שישים של לב שרירי. כל אחד מאתנו רצה "איתן" כזה שילך לצידו, שיגרום לו להרגיש חשוב ונאהב, שיגיד לו "נו, בבקשה, את יודעת שאת חשובה בשבילי, נכון שאת יודעת?"

ואני.

בשיער שחור, מהיר, קצר, כמו הפתרונות שהייתי צריכה להמציא. גדולה מאיתן רק בחודש וקצת. תמיד משהו מתרחש סביבי, רוחש, מדובר, נחשב, נמדד, נשקל, ואין זמן להתרפק על פתרונו של עניין אחד, מיד קופץ אחר. כי למרות שהיו לי אימא ואבא ועוד אבא, את כולם נשאתי על הגב, בדרך. ברגליים השוקעות בגרגירי הזכוכית של החול. פעם אחת לא עצרו לשאול "אולי קשה לך? אולי נרד לרגע שתוכלי לנשום?" לא הם וגם לא אני ראינו מי נושא את מי. רק שצריך לעבור את הדרך. רק שנכפה לסמוך שבבוקר תעלה שוב השמש לסמן את המסלול. ובכלל מזל שהיו לי אולה ותמר ואיתן שהזכירו לי איך צריך ללכת. מלפנינו ומאחורינו צעדו דמויות נוספות. אבל אנחנו, מרגע שמצאנו אחד את השני, נצמדנו יחד. כל אחד מאיתנו משלים חור שהיה באחר.

ובאותם ימים לא ידענו שיש חורים. פשוט התנהגנו את שהיינו. פשוטים, נצמדים, מתערבבים ובלילה נפרדים מחדש.

כמו בפעם ההיא שבאתי לאיתן. אמו, תקווה, פתחה לי את הדלת, אמרה "איתן? אני לא יודעת, נראה לי שהוא יצא, אבל את יכולה לחכות בחדר שלו." אף שזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בביתו, צעדתי בביטחון לכיוון החדר ונכנסתי. איתן ישב על המיטה. מול דפי תווים הזרועות החסונות והקצרות שלו עוטפות את הגיטרה. הוא הרים אליי את המבט וראה את ראשי הגלוח, "רק בנות יפות עושות דברים שיגרמו להן לכער את עצמן", אמר, ובבת אחת ידעתי שהגעתי לאן שהייתי צריכה. זה היה החופש הגדול, בבקרים עבדתי כדוורית מחליפה, ואחר הצהריים עזרתי בבית עם האחים. לא ראיתי את איתן זמן רב, אבל עכשיו כאילו התכווץ הזמן לדף דק, ובלי שהקיף אותי בידיו, הרגשתי את החיבוק של איתן. ישבתי על המיטה קרוב אליו, מעולם לא שמעתי אותו מנגן, רק היינו בורחים מדי פעם משער בית ספר לפסאז' לצלם את דפי התווים, נכנסים באיחור לשיעור, מתנצלים בחיוך, ידענו שתמיד יוותרו לנו, תלמידי התשעים והמאיות, הרי זו הייתה הדרך היחידה שלנו לעשות חריצים במסגרת, לתת לחול שיגלוש. נשענתי לאחור, גם איתן נשען. ידעתי שהוא אוהב אותי, אוהב אותי עם־ותוך־כדי הנער התורן שיצאתי איתו. "אתה יודע," צחקתי, "בימים הראשונים כשהתלבשתי, החולצה הייתה נתקעת לי על הקרקפת," הוא חייך חצי חיוך ואמר, "לפחות היית מתערבת על זה עם מישהו מהכיתה". נתתי לזרוע שלו ליפול על שלי, כי גם אני הייתי צריכה. ואולי זה הוא, דווקא הוא, זה שמחכה, שמקשיב לי לכל הסיפורים המצחיקים ולאלו האמיתיים, בולע בעיניו, בחיוכו, את דיבורי האינסופי, את הצחוק, והדמעות שיורדות מעליו, המחשבות שקופצות והמתהפכות – כמו מזון לשקט שנלפף סביבו. לפעמים היה נדמה לי שיום בחיי היה כמו שנה בחייו של איתן. לא הבטתי בו, רק הרגשתי. והתחושה, אם אפשר היה להתאהב מתחושה, לרגע רציתי שיעז, הנחתי את היד שלי על הבטן שלו, כמו לרגע להניח רק אותי ואותו על גבעה מרוחקת, כמו לרגע לטרוף את סדר הדברים, את ההליכה החוזרת, ליטפתי מעגלים, עולים ויורדים, מדי פעם נוגעת בשפת הג'ינס כמו גבול שמנסה אותי, האם לחצות, האם להעז ולברוא את הצומת, להשקיע את מה שהיה מאחור, להעלים את כל העקבות הקטנים. על מה חשב איתן, האם עצם את עיניו, האם חייך, לא ידעתי, שתקנו שנינו, לא העזנו להביט זה בזה, ראש אל ראש שכבנו, מעלינו התקרה הלבנה השקטה, ואז פתאום קמתי, בלי להגיד דבר, יצאתי מחדר והלכתי – הר שכל הגרגירים שלו הסתדרו במקומם.

הבית של תמר לא היה דומה לבית. אני זוכרת הרבה חלונות פתוחים ושמש חודרת את חלקם, ווילונות כתומים ארוכים מתבדרים ברוח. כמו מפרשים של ספינה. ואז מבין הווילונות גיליתי שלתמר יש אימא. לא ממש אימא, מישהי שהיא בגיל של אימא, והיא כולה כמו הרוח, עטופה בבדים מבריקים, ועוברת קלילה בין החדרים, כאילו היא לרגע נמצאת ואז נעלמת. חיפשתי גם אבא. לא שאלתי, רק עם העיניים, והרי תמר כבר הכירה את המבט שלי, ואולי בסוף גם נשברתי ושאלתי. אבל לתשובה שקיבלתי מעולם לא היה מקום במחשבתי. וזה היופי שבגרגירים – הם יכולים לעשות כל צורה, רק צריך שמי שבידיים שלו, ברכות, באמונה, ישים מבטחו בהם. ואני שבאותה תקופה עדיין האמנתי לכל כך הרבה דברים, כבר הייתה בי איזו בגרות שמפרידה בין מציאות לדמיון. ותמר, תמר ידעה איך לקחת את הסדר הזה ולשקשק את כל גרגיריו שיסתדרו מחדש. אמרה לי "אבא שלי ימאי. חצי שנה מפליג בים ואז חוזר לחודש. ושוב הים לוקח אותו." ואני שראיתי רק חול וחול, ידעתי שיש ים, ושפעם בסדרות של הבי־בי־סי היו יורדי־ים בבגדים חומים ובלויים ושיניים רקובות. אבל לא ידעתי שאבא יכול להיות פעם בחצי שנה. א ב א ב ח צ י ש נ ה. גלגלתי את זה בפה כמו תינוק שמנסה להבין את הטעם של החול. עד אז הלכתי כמו נערה מחוזרת מוגנת בתום נעוריי מפני אורו המבהיר של היום – אמרתי, "לי יש שני אבות!", אפילו קצת השווצתי מול שָׁמָיו הנקיים, "אבא אחד ביולוגי, ואבא אחד חורג", מניתי באצבעות. ורק ליתר ביטחון הסתובבתי עם הסבר מפואר לשאלה "ביולוגי? מה זה אומר?" אבל אז, מול הווילונות המתבדרים שברוח, מול עיניי הים של תמר שהפליגו אותי למרחקים, לרגע הרגשתי את הטעם החצצי שבפה. לי יש אבא, אבא בחצי, בשליש, אבא ביולוגי שלא ראיתי כבר שנים, אבא חורג שגדול ממני בשלוש־עשרה שנים. לי יש שָׁנִים, שָׁנִים שלא קראתי "אבא" ומישהו השיב לי מהצד השני. לא ידעתי מה היה כבד יותר באותו רגע, לא הבנתי אם משהו השתחרר, ואם עכשיו גם אני מרחפת כמו תמר, אולי גבוה ממנה, חסרת אבות, ואולי עכשיו היא הקרקע, ואני תלויה, והאדמה כל כך רחוקה –
חשבנו שלעולם נלך בדרך.

מהמקום שלנו, גם אם רמזו לנו קודם שיש איזשהו קץ או מפנה, הלכנו כמעט באותו הקצב, קדימה, קדימה, לרגע לא חשבנו להאט. כי הדרך היא ההליכה עצמה, הצעד, שאחריו מגיע עוד צעד, לעולם מבטיח את ההמשך. אבל אז ברגע אחד, כמעט בלי הכנה, נזרקנו כל אחד לכיוון אחר. והצעד היה גדול מכולנו, מארבעתנו. יחד הצלחנו לתת לו תנופה, אבל אז כבר לא היה זקוק לנו, לאותה דרך שנכבשה.
הטור הפך להלך אחד ואיתו צללים רבים.

 

חיה משב היא סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית בתוכנית ההשלמות באוניברסיטת תל אביב, בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה. זוכת פרס אקו"ם לשירה בעילום שם ע"ש נתן יונתן לשנת תשע"ז על הקובץ "שליית האור". יצירותיה פורסמו ב"הליקון", "משיב הרוח", "שבו", "תן" ואחרים.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: רינת שניידובר, "ניצולים"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

רָעַד קוֹלֵךְ | דובה גריזילית

הילה רוח הופכת את "דובה גריזילית" של יונה וולך לרוק

מתוך הסרטון ביוטיוב

.

דובה גריזילית / יונה וולך

דֻּבָּה גְּרִיזִילִית גִּדְּלָה אוֹתִי
חֲלֵב כּוֹכָבִים הָיָה מְזוֹנִי הָעִקָּרִי
הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאִיתִי
בִּימֵי חַיַּי כַּוָּנָתִי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר
הָיָה אֲנִי אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ

 

 

» במדור רעד קולך בגיליון קודם של המוסך: ציפי גוריון מתארחת במדור עם שירהּ של שני פלג, "הדוד גיבור"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.