שירה | שירים חדשים מאת נטלי תורג'מן, בעז טרסי ונדב נוימן

»»» המוסך – מוסף לספרות • וְהַטֶּבַע דָּמַם וְכָל הָאֲהוּבִים יָשְׁנוּ וְכָל הַנָּשִׁים הָיוּ גְּבָעוֹת חֲתוּמוֹת. וְלֹא נַעֲנֵיתִי

רוני טהרלב, "חלום אורסולה / הארץ בה פורחים הלימונים", שמן על בד מתוח על עץ, 110X50 ס"מ, 2016

.

נטלי תורג'מן

*
בִּטְנִי הָיְתָה סוּס עֵץ. רֶחֶם רְעֵבָה.
וְלֹא יָדַעְתִּי לִהְיוֹת לְךָ אֲדָמָה כְּדֵי שֶׁתִּפְרֹשׂ רַגְלַיִם וְתִדְהַר.

בְּכָל לַיְלָה מַשֶּׁהוּ הִתְנַדְנֵד וְנָפַל מִתּוֹךְ הָהָר וְכָל שִׁירֵי הָעֶרֶשׂ הָיוּ אֲצוּרִים בְּקוֹלִי, מְהַדְהֲדִים
"בּוֹא יָבוֹא". "בּוֹא יָבוֹא".

אֶת כָּל חֹרַי כִּסִּיתִי בַּאֲבָנִים וְהַזֶּרַע לֹא בָּא בִּי וְהַגֶּשֶׁם לֹא בִּתֵּק אֶת בְּתוּלַי.
"בּוֹא יָבוֹא", "בּוֹא יָבוֹא" דָּפְקוּ בְּתוֹכִי הַמַּיִם וְשָׁרוּ בְּכֹבֶד, "בּוֹא יָבוֹא"
גַּם בְּמִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁבְרָה אֶת הַצִּמָּאוֹן.

מִקְּצֵה הָהָר כְּמוֹ מִקְּצֵה נְפִילָה שָׁאַלְתִּי: תוֹכִי תְּהוֹם?
וְהַטֶּבַע דָּמַם וְכָל הָאֲהוּבִים יָשְׁנוּ וְכָל הַנָּשִׁים הָיוּ גְּבָעוֹת חֲתוּמוֹת. וְלֹא נַעֲנֵיתִי.

חִקִּיתִי אֶת הָאַיָּלָה וְאֶת יוֹנֵק הַדְּבַשׁ,
אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַבְּרוֹשׁ אֶת כָּל רוֹעֵי הַצֹּאן וְאֶת הַכֹּהֲנִים,
עֵירֻמָּה בַּבֹּץ וְרוֹקֶדֶת בֶּעָשָׁן
טָעַמְתִּי מִכָּל שֶׁהָיָה בָּהָר.
הַצִּפּוֹר קוֹנְנָה בֵּין יְרֵכַי, וְהַסּוּס עִטֵּר אֶת שְׂעָרִי,
עֲלֵי כּוֹתֶרֶת צָמְחוּ וְקָמְלוּ בִּי, בְּכָל בֹּקֶר הָרִיתִי כְּתָרִים חֲדָשִׁים.

וּבָאוּ הַנְּשָׁמוֹת אַחַת אַחַת, עוֹלוֹת מִן הַקַּרְקָעִית, וּמָזַגְתִּי לָהֶן אֶת בִּכְיִי,
רַבִּים כָּל כָּךְ הָיוּ הַמַּיִם. רַבִּים הָיוּ הַמַּיִם שֶׁפָּרְצוּ אֶת גּוּפִי
וּפָתְחוּ. וּבָאוּ וּפָתְחוּ וּבָאוּ.
וְרַבִּים הָיוּ הָאוֹרוֹת אֲשֶׁר עַל הַמַּיִם, וְרַבִּים הָיוּ הַיְּלָדִים שֶׁרָכְבוּ עַל הָאוֹרוֹת
וְנוֹלְדוּ מִגּוּפִי הַבָּתוּל.

 

נטלי תורג'מן, יוצרת תיאטרון ורקדנית סוּפית, דרמה-תרפיסטית, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. ספר ביכוריה "מְחוֹלֶלֶת" (2016) ראה אור בהוצאת פרדס בעריכת דיתי רונן.

 

בעז טרסי

גיטין

כָּךְ הִיא יָרְדָה מִן הָהָר.
וְחָיְתָה.
רַשָּׁאִית הָיְתָה לָלֶכֶת, וְהָלְכָה.
יָרְדָה מִמְּרוֹם הַמַּאְפֵּלְיָה.
שְׁתִיקַת פְּסִיעוֹתֶיהָ בִּשְׁבִיל הַנָּחָשׁ.
וְזֶה הָיָה לָהּ מִמֶּנּוּ לִשְׁטַר גֵּרוּשִׁין
וְגֵט שִׁחְרוּר כְּדַת מֹשֶׁה וְהַיְּהוּדִים.

מֵאוֹת בַּשָּׁנִים יִצָּבֵר הָאָבָק לִמְנוּחָיְכִי.
מִדֵּי פַּעַם תָּסִיר חַצְצֵי אֲבָנִים יָד זוֹ אוֹ אַחֶרֶת
תַּטְרִיד מְנוּחָתָם שֶׁל מִרְבְּצֵי חַוָּר־יְהוּדָה
תִּרְאֶה מָה שֶׁתִּרְאֶה, תִּטֹּל אֶת שֶׁתַּחְפֹּץ, תָּשׁוּב אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה.

וּבְהָלוֹךְ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מֵאוֹת שָׁנִים וְתִשְׁעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה
יָדַיִם תְּאֵבוֹת תָּבֹאנָה לְלֹא רַחֲמִים
לִנְבֹּר בְּאֶצְבָּעוֹת נִקְשָׁחוֹת שֶׁאֵין בָּן אֱלֹהַּ
וְעַצְמוֹתֶיהָ – לֹא יֵרָאוּ וּבַל יִמָּצְאוּ
וְגַם לֹא כְּלֵי חֶמְדָּה וְתַכְשִׁיטֵי מַשְׂכִּית כְּסוּפִים
אוֹתָם לָקְחָה כִּי
רַשָּׁאִית הָיְתָה לָלֶכֶת וְהָלְכָה.

וְעַל כֵּן הִיא יוֹרֶדֶת מֵהָהָר הַנָּצוּר, מוֹתִירָה מֵאָחוֹר
בּוֹרוֹת מָוֶת וְיָהֳרַת נֶפֶשׁ וְקַשְׁיוּת עֹרֶף.
סִיקָרִיִּים נְחוּשִׁים עוֹד יַהַרְגוּ נְשׁוֹתֵיהֶם
וּמְגָרְשָׁהּ – אֶת יְלָדֶיהָ בִּלְטִיפַת פִּגְיוֹן.
וּבְכָל זֹאת הֵן יָרְדָה הִיא מִשְּׁבִי הָרֶכֶס
אִם יָדְעָה מָה יָגֹר וְאִם לָאו.

הִיא יָרְדָה מֵהָהָר לְלֹא אֵל לְשָׁמְרָהּ.
צֵל לֹא עָט מֵעָלֶיהָ, מִבְּלִי דַּעַת אֶל מָה וּלְאָן.
וּבְרַחֲבֵי יְשִׁימוֹן סְבִיב יָם־מָוֶת אֵין תּוֹחֶלֶת
עוֹד נִשְׁמָע וְהוֹלֵךְ וְנִמְלָךְ וְעוֹמֵם וְגוֹוֵעַ
הַהֵד הַקּוֹרֵא
מְגֹרֶשֶׁת מְגֹרֶשֶׁת מְגֹרֶשֶׁת.

וְכָךְ אִם בְּהַשְׂכֵּל אוֹ בִּבְלִי דַּעַת
נִפְרָשִׁים לָהּ גְּוִילִים וְאוֹבוֹת וְדִבְרֵי הַיָּמִים –
וְהֵן אֵלּוּ אֲשֶׁר אִם גֹּרְשׁוּ אוֹ נִמְאָרוּ, אוֹ הוּטְלוּ
נוֹתְרוּ בַּחוּצוֹת לְמַאֲכַל כֶּלֶב
כְּהָגָר, כְּמִיכַל, כְּאִיזֶבֶל בַּת נָכְרִי,
כְּבַת יִפְתַּח אֶל חַבְרוֹתֶיהָ לְבַכּוֹת.
וְהִיא –
שְׁטָר זֶה שֶׁצָּרְרָה מִבְּעוֹד יוֹם
הוּא הַפּוּר, הוּא הַדָּן אוֹתָהּ עַכְשָׁו
וְיַמְשִׁיךְ וְיָדוּן עוֹד רַבּוֹת עַד אַחֲרוֹן הַדּוֹרוֹת
לְהַלֵּךְ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים.

 

מדי פעם

הַאִם לִפְעָמִים אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת שֶׁעָמַדְתְּ שָׁם לְבַד
הִתְבּוֹנַנְתְּ בַּמַּרְאָה שֶׁעַל הַקִּיר
בַּאֲחוֹרֵי הִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁל אֵינְסוֹף מִתְהַדְהֶדֶת.
וּמִי שֶׁהֵטִיב הִתְבּוֹנֵן (לֹא הָיָה שָׁם)
רָאָה שֵׁדוֹנִים קְטַנִּים בְּצִחְקוּק עִוְעִים
מִזְדַּחֲלִים מִבַּעַד קִירוֹת אֶל תּוֹךְ חַדְרֵי נֶפֶשׁ
חוֹמְקִים אֶל שְׁאוֹל וְאֶל דֶּחִי
פּוֹרְצִים בִּמְחוֹל אֶרֶס קָטָן וְאִטִּי וּבִלְתִּי נִרְאֶה.

וְהַאִם לִפְעָמִים אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵין יָצָאת וְאֵין בָּאת
וְאוּלַי בְּכָל זֹאת לְבַסּוֹף הוֹלִיכוּךְ
וְרִקְּדוּ לְפָנַיִךְ
וְסַבּוּ עָלַיִךְ סָבוֹב וְכַתֵּר וְסָבוֹב
וְהִשְׁקוּךְ בְּמוֹ יָד יֵין מְרוֹרַיִם
וְרָשְׁמוּ וְקָרְאוּ וְחָתְמוּ וְהֵעִידוּ כַּדִּין
כְּאִלּוּ לֹא בֶּאֱמֶת נוֹתַרְתְּ כָּךְ בַּחֶדֶר
אוֹ כְּאִלּוּ לֹא נִלְקַחְתְּ
אֶל כָּל שֶׁאֵרַע עוֹד אַחֲרֵי כְּלוֹת הַכֹּל.

וְכָל שֶׁרָחַשׁ וְהָזָה וְחָלַף זֶה מִכְּבָר –
גַּלִּים אֲרֻכִּים אֲרֻכִּים שֶׁל נֶצַח
וּבְשֶׁל כָּךְ לֹא תֵּדְעִי לְעוֹלָם
אִם שִׁבְרֵי רֶגַע חָלְפוּ
אוֹ עִדָּן עִדְּנֵי עוֹלְמֵי עַד
וְאִם עֲדַיִן עוֹמֶדֶת אַתְּ שָׁם גַּם עַכְשָׁו,
אֵינְסוֹף הַמַּרְאָה מִשְׁתַּקֵּף עַל הַקִּיר,
הִינוּמָה מְשַׁלַּחַת שִׁבְרֵי לֶקַח דַּקִּים אֶל סַף דֶּלֶת.

 

בעז טרסי הוא מלחין, מוזיקולוג וחוקר מוסיקה וטקסט של נוסח התפילה האשכנזי בהקשריו הליטורגיים. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת קורנל. מחלק את משרתו האקדמית כפרופסור חבר בין בית המדרש ללימודים מתקדמים ביהדות (JTS) בניו יורק לבין המרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית, ירושלים.

 

נדב נוימן

Arearea

"אנשי תרבות! אתם מתגאים בכך שאינכם אוכלים בשר אדם?
כדי לפצות על כך אתם אוכלים את ליבו של שכנכם מדי יום ביומו."
פול גוגן

.

פּוֹלִינֵזְיָה הַצָּרְפָתִית הִיא הַמָּקוֹם הָרָחוֹק בְּיוֹתֵר מִמְּדִינַת יִשְׂרָאֵל.
שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים קִילוֹמֶטְרִים
מַפְרִידִים בֵּין תֵּל אָבִיב לְפָּפִּיאֵטִי.
חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מֶטְרִים מִשָּׁם,
חֲמִשָּׁה מֵאִיֵּי שְׁלֹמֹה נֶעֶלְמוּ מִתַּחַת לִפְנֵי הַמַּיִם.
כַּמֶּרְחָק הַזֶּה נִמְצֵאת פָּרִיז מִתֵּל אָבִיב,
וּבַתָּוֶךְ צִיר בֵּין הַמָּקוֹר לַהֶעְתֵּק,
חִיּוּנִיּוּת מוּל דְּהִיָּה, מֶרְחַקִּים זֵהִים אֵינָם שָׁוִים,
וְזִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת צוֹלְלִים תַּחַת מֵימֵי הַחַיִּים,
שֶׁלִּזְכֹּר אוֹתָם זֶה כְּמוֹ לְהַכִּיר
אֶת שְׂפוֹת הַדּוֹבְרִים בְּאִיֵּי הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט
אוֹ אֶת לְשׁוֹנָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים בַּדִּירָה מִמּוּל.

 

תמנון

אֲנִי רוֹצֶה לִלְבֹּשׁ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי עַל הָעוֹר כְּמוֹ תְּמָנוּן
לְדַבֵּר אֲדֻמִּים וּסְגֻלִּים, כְּתָמִים וּנְקֻדּוֹת.
הַסִּפּוּרִים שֶׁאִמִּי הָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה,
(כְּמוֹ הָאֱנוֹשׁוּת לְעַצְמָהּ עִם הַמְצָאַת הַדִּבּוּר
כְּדֵי לְהָפִיג אֶת הַחֹשֶׁךְ וְלִבְנוֹת עוֹלָמוֹת מְדֻמִּים)
הָיוּ מַשְׁתִּילִים לִי מִלִּים בְּלִי הַרְדָּמָה;
שׁוּרוֹת קוֹד צָעֲדוּ כְּמוֹ נְמָלִים, מְקִימוֹת מַמְלָכוֹת וְעָרִים.
אֲבָל בֵּין שִׂיחֵי הַפֶּרֶא בֶּחָצֵר, כְּשֶׁהֵבַנְתִּי שֶׁיָּרֹק הוּא לֹא יָרֹק
הַהַכָּרָה נֶהֶדְפָה הַחוּצָה וְהָאַרְמוֹנוֹת קָרְסוּ לְתִפְזֹרֶת,
הַנְּמָלִים הִתְרוֹצְצוּ בְּחִפּוּשׂ אַחַר פֵּרוּרֵי רַעְיוֹנוֹת,
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁעָדִיף כְּבָר לִשְׂחוֹת בְּאַקְוַרְיוּם בֵּין קִירוֹת זְכוּכִית
כְּמוֹ הַדָּגִים שֶׁעוֹד לֹא הִמְצִיאוּ אֶת הַדִּבּוּר.
אֲנִי מַעֲדִיף לִהְיוֹת שָׂפָה וְלִשְׂחוֹת בְּשָׂפָה
מִלְּסַפֵּר סִפּוּר שֶׁאִישׁ לֹא רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ,
וְלֹא יָכוֹל לְהָבִין.

 

נדב נוימן הוא משורר, כותב ועיתונאי, בן 30. מתגורר בתל אביב. פרסם את הספר "נעמן" (רעב, 2015). ספרו השני בכתובים.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת מאת שרון גרינברג ליאור, אלעד זרט, רוני דמבינסקי וחבצלת שפירא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו