שירה | שירים חדשים מאת נטלי תורג'מן, בעז טרסי ונדב נוימן

»»» המוסך – מוסף לספרות • וְהַטֶּבַע דָּמַם וְכָל הָאֲהוּבִים יָשְׁנוּ וְכָל הַנָּשִׁים הָיוּ גְּבָעוֹת חֲתוּמוֹת. וְלֹא נַעֲנֵיתִי

רוני טהרלב, "חלום אורסולה / הארץ בה פורחים הלימונים", שמן על בד מתוח על עץ, 110X50 ס"מ, 2016

.

נטלי תורג'מן

*
בִּטְנִי הָיְתָה סוּס עֵץ. רֶחֶם רְעֵבָה.
וְלֹא יָדַעְתִּי לִהְיוֹת לְךָ אֲדָמָה כְּדֵי שֶׁתִּפְרֹשׂ רַגְלַיִם וְתִדְהַר.

בְּכָל לַיְלָה מַשֶּׁהוּ הִתְנַדְנֵד וְנָפַל מִתּוֹךְ הָהָר וְכָל שִׁירֵי הָעֶרֶשׂ הָיוּ אֲצוּרִים בְּקוֹלִי, מְהַדְהֲדִים
"בּוֹא יָבוֹא". "בּוֹא יָבוֹא".

אֶת כָּל חֹרַי כִּסִּיתִי בַּאֲבָנִים וְהַזֶּרַע לֹא בָּא בִּי וְהַגֶּשֶׁם לֹא בִּתֵּק אֶת בְּתוּלַי.
"בּוֹא יָבוֹא", "בּוֹא יָבוֹא" דָּפְקוּ בְּתוֹכִי הַמַּיִם וְשָׁרוּ בְּכֹבֶד, "בּוֹא יָבוֹא"
גַּם בְּמִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁבְרָה אֶת הַצִּמָּאוֹן.

מִקְּצֵה הָהָר כְּמוֹ מִקְּצֵה נְפִילָה שָׁאַלְתִּי: תוֹכִי תְּהוֹם?
וְהַטֶּבַע דָּמַם וְכָל הָאֲהוּבִים יָשְׁנוּ וְכָל הַנָּשִׁים הָיוּ גְּבָעוֹת חֲתוּמוֹת. וְלֹא נַעֲנֵיתִי.

חִקִּיתִי אֶת הָאַיָּלָה וְאֶת יוֹנֵק הַדְּבַשׁ,
אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַבְּרוֹשׁ אֶת כָּל רוֹעֵי הַצֹּאן וְאֶת הַכֹּהֲנִים,
עֵירֻמָּה בַּבֹּץ וְרוֹקֶדֶת בֶּעָשָׁן
טָעַמְתִּי מִכָּל שֶׁהָיָה בָּהָר.
הַצִּפּוֹר קוֹנְנָה בֵּין יְרֵכַי, וְהַסּוּס עִטֵּר אֶת שְׂעָרִי,
עֲלֵי כּוֹתֶרֶת צָמְחוּ וְקָמְלוּ בִּי, בְּכָל בֹּקֶר הָרִיתִי כְּתָרִים חֲדָשִׁים.

וּבָאוּ הַנְּשָׁמוֹת אַחַת אַחַת, עוֹלוֹת מִן הַקַּרְקָעִית, וּמָזַגְתִּי לָהֶן אֶת בִּכְיִי,
רַבִּים כָּל כָּךְ הָיוּ הַמַּיִם. רַבִּים הָיוּ הַמַּיִם שֶׁפָּרְצוּ אֶת גּוּפִי
וּפָתְחוּ. וּבָאוּ וּפָתְחוּ וּבָאוּ.
וְרַבִּים הָיוּ הָאוֹרוֹת אֲשֶׁר עַל הַמַּיִם, וְרַבִּים הָיוּ הַיְּלָדִים שֶׁרָכְבוּ עַל הָאוֹרוֹת
וְנוֹלְדוּ מִגּוּפִי הַבָּתוּל.

 

נטלי תורג'מן, יוצרת תיאטרון ורקדנית סוּפית, דרמה-תרפיסטית, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. ספר ביכוריה "מְחוֹלֶלֶת" (2016) ראה אור בהוצאת פרדס בעריכת דיתי רונן.

 

בעז טרסי

גיטין

כָּךְ הִיא יָרְדָה מִן הָהָר.
וְחָיְתָה.
רַשָּׁאִית הָיְתָה לָלֶכֶת, וְהָלְכָה.
יָרְדָה מִמְּרוֹם הַמַּאְפֵּלְיָה.
שְׁתִיקַת פְּסִיעוֹתֶיהָ בִּשְׁבִיל הַנָּחָשׁ.
וְזֶה הָיָה לָהּ מִמֶּנּוּ לִשְׁטַר גֵּרוּשִׁין
וְגֵט שִׁחְרוּר כְּדַת מֹשֶׁה וְהַיְּהוּדִים.

מֵאוֹת בַּשָּׁנִים יִצָּבֵר הָאָבָק לִמְנוּחָיְכִי.
מִדֵּי פַּעַם תָּסִיר חַצְצֵי אֲבָנִים יָד זוֹ אוֹ אַחֶרֶת
תַּטְרִיד מְנוּחָתָם שֶׁל מִרְבְּצֵי חַוָּר־יְהוּדָה
תִּרְאֶה מָה שֶׁתִּרְאֶה, תִּטֹּל אֶת שֶׁתַּחְפֹּץ, תָּשׁוּב אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה.

וּבְהָלוֹךְ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מֵאוֹת שָׁנִים וְתִשְׁעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה
יָדַיִם תְּאֵבוֹת תָּבֹאנָה לְלֹא רַחֲמִים
לִנְבֹּר בְּאֶצְבָּעוֹת נִקְשָׁחוֹת שֶׁאֵין בָּן אֱלֹהַּ
וְעַצְמוֹתֶיהָ – לֹא יֵרָאוּ וּבַל יִמָּצְאוּ
וְגַם לֹא כְּלֵי חֶמְדָּה וְתַכְשִׁיטֵי מַשְׂכִּית כְּסוּפִים
אוֹתָם לָקְחָה כִּי
רַשָּׁאִית הָיְתָה לָלֶכֶת וְהָלְכָה.

וְעַל כֵּן הִיא יוֹרֶדֶת מֵהָהָר הַנָּצוּר, מוֹתִירָה מֵאָחוֹר
בּוֹרוֹת מָוֶת וְיָהֳרַת נֶפֶשׁ וְקַשְׁיוּת עֹרֶף.
סִיקָרִיִּים נְחוּשִׁים עוֹד יַהַרְגוּ נְשׁוֹתֵיהֶם
וּמְגָרְשָׁהּ – אֶת יְלָדֶיהָ בִּלְטִיפַת פִּגְיוֹן.
וּבְכָל זֹאת הֵן יָרְדָה הִיא מִשְּׁבִי הָרֶכֶס
אִם יָדְעָה מָה יָגֹר וְאִם לָאו.

הִיא יָרְדָה מֵהָהָר לְלֹא אֵל לְשָׁמְרָהּ.
צֵל לֹא עָט מֵעָלֶיהָ, מִבְּלִי דַּעַת אֶל מָה וּלְאָן.
וּבְרַחֲבֵי יְשִׁימוֹן סְבִיב יָם־מָוֶת אֵין תּוֹחֶלֶת
עוֹד נִשְׁמָע וְהוֹלֵךְ וְנִמְלָךְ וְעוֹמֵם וְגוֹוֵעַ
הַהֵד הַקּוֹרֵא
מְגֹרֶשֶׁת מְגֹרֶשֶׁת מְגֹרֶשֶׁת.

וְכָךְ אִם בְּהַשְׂכֵּל אוֹ בִּבְלִי דַּעַת
נִפְרָשִׁים לָהּ גְּוִילִים וְאוֹבוֹת וְדִבְרֵי הַיָּמִים –
וְהֵן אֵלּוּ אֲשֶׁר אִם גֹּרְשׁוּ אוֹ נִמְאָרוּ, אוֹ הוּטְלוּ
נוֹתְרוּ בַּחוּצוֹת לְמַאֲכַל כֶּלֶב
כְּהָגָר, כְּמִיכַל, כְּאִיזֶבֶל בַּת נָכְרִי,
כְּבַת יִפְתַּח אֶל חַבְרוֹתֶיהָ לְבַכּוֹת.
וְהִיא –
שְׁטָר זֶה שֶׁצָּרְרָה מִבְּעוֹד יוֹם
הוּא הַפּוּר, הוּא הַדָּן אוֹתָהּ עַכְשָׁו
וְיַמְשִׁיךְ וְיָדוּן עוֹד רַבּוֹת עַד אַחֲרוֹן הַדּוֹרוֹת
לְהַלֵּךְ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים.

 

מדי פעם

הַאִם לִפְעָמִים אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת שֶׁעָמַדְתְּ שָׁם לְבַד
הִתְבּוֹנַנְתְּ בַּמַּרְאָה שֶׁעַל הַקִּיר
בַּאֲחוֹרֵי הִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁל אֵינְסוֹף מִתְהַדְהֶדֶת.
וּמִי שֶׁהֵטִיב הִתְבּוֹנֵן (לֹא הָיָה שָׁם)
רָאָה שֵׁדוֹנִים קְטַנִּים בְּצִחְקוּק עִוְעִים
מִזְדַּחֲלִים מִבַּעַד קִירוֹת אֶל תּוֹךְ חַדְרֵי נֶפֶשׁ
חוֹמְקִים אֶל שְׁאוֹל וְאֶל דֶּחִי
פּוֹרְצִים בִּמְחוֹל אֶרֶס קָטָן וְאִטִּי וּבִלְתִּי נִרְאֶה.

וְהַאִם לִפְעָמִים אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵין יָצָאת וְאֵין בָּאת
וְאוּלַי בְּכָל זֹאת לְבַסּוֹף הוֹלִיכוּךְ
וְרִקְּדוּ לְפָנַיִךְ
וְסַבּוּ עָלַיִךְ סָבוֹב וְכַתֵּר וְסָבוֹב
וְהִשְׁקוּךְ בְּמוֹ יָד יֵין מְרוֹרַיִם
וְרָשְׁמוּ וְקָרְאוּ וְחָתְמוּ וְהֵעִידוּ כַּדִּין
כְּאִלּוּ לֹא בֶּאֱמֶת נוֹתַרְתְּ כָּךְ בַּחֶדֶר
אוֹ כְּאִלּוּ לֹא נִלְקַחְתְּ
אֶל כָּל שֶׁאֵרַע עוֹד אַחֲרֵי כְּלוֹת הַכֹּל.

וְכָל שֶׁרָחַשׁ וְהָזָה וְחָלַף זֶה מִכְּבָר –
גַּלִּים אֲרֻכִּים אֲרֻכִּים שֶׁל נֶצַח
וּבְשֶׁל כָּךְ לֹא תֵּדְעִי לְעוֹלָם
אִם שִׁבְרֵי רֶגַע חָלְפוּ
אוֹ עִדָּן עִדְּנֵי עוֹלְמֵי עַד
וְאִם עֲדַיִן עוֹמֶדֶת אַתְּ שָׁם גַּם עַכְשָׁו,
אֵינְסוֹף הַמַּרְאָה מִשְׁתַּקֵּף עַל הַקִּיר,
הִינוּמָה מְשַׁלַּחַת שִׁבְרֵי לֶקַח דַּקִּים אֶל סַף דֶּלֶת.

 

בעז טרסי הוא מלחין, מוזיקולוג וחוקר מוסיקה וטקסט של נוסח התפילה האשכנזי בהקשריו הליטורגיים. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת קורנל. מחלק את משרתו האקדמית כפרופסור חבר בין בית המדרש ללימודים מתקדמים ביהדות (JTS) בניו יורק לבין המרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית, ירושלים.

 

נדב נוימן

Arearea

"אנשי תרבות! אתם מתגאים בכך שאינכם אוכלים בשר אדם?
כדי לפצות על כך אתם אוכלים את ליבו של שכנכם מדי יום ביומו."
פול גוגן

.

פּוֹלִינֵזְיָה הַצָּרְפָתִית הִיא הַמָּקוֹם הָרָחוֹק בְּיוֹתֵר מִמְּדִינַת יִשְׂרָאֵל.
שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים קִילוֹמֶטְרִים
מַפְרִידִים בֵּין תֵּל אָבִיב לְפָּפִּיאֵטִי.
חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מֶטְרִים מִשָּׁם,
חֲמִשָּׁה מֵאִיֵּי שְׁלֹמֹה נֶעֶלְמוּ מִתַּחַת לִפְנֵי הַמַּיִם.
כַּמֶּרְחָק הַזֶּה נִמְצֵאת פָּרִיז מִתֵּל אָבִיב,
וּבַתָּוֶךְ צִיר בֵּין הַמָּקוֹר לַהֶעְתֵּק,
חִיּוּנִיּוּת מוּל דְּהִיָּה, מֶרְחַקִּים זֵהִים אֵינָם שָׁוִים,
וְזִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת צוֹלְלִים תַּחַת מֵימֵי הַחַיִּים,
שֶׁלִּזְכֹּר אוֹתָם זֶה כְּמוֹ לְהַכִּיר
אֶת שְׂפוֹת הַדּוֹבְרִים בְּאִיֵּי הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט
אוֹ אֶת לְשׁוֹנָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים בַּדִּירָה מִמּוּל.

 

תמנון

אֲנִי רוֹצֶה לִלְבֹּשׁ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי עַל הָעוֹר כְּמוֹ תְּמָנוּן
לְדַבֵּר אֲדֻמִּים וּסְגֻלִּים, כְּתָמִים וּנְקֻדּוֹת.
הַסִּפּוּרִים שֶׁאִמִּי הָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה,
(כְּמוֹ הָאֱנוֹשׁוּת לְעַצְמָהּ עִם הַמְצָאַת הַדִּבּוּר
כְּדֵי לְהָפִיג אֶת הַחֹשֶׁךְ וְלִבְנוֹת עוֹלָמוֹת מְדֻמִּים)
הָיוּ מַשְׁתִּילִים לִי מִלִּים בְּלִי הַרְדָּמָה;
שׁוּרוֹת קוֹד צָעֲדוּ כְּמוֹ נְמָלִים, מְקִימוֹת מַמְלָכוֹת וְעָרִים.
אֲבָל בֵּין שִׂיחֵי הַפֶּרֶא בֶּחָצֵר, כְּשֶׁהֵבַנְתִּי שֶׁיָּרֹק הוּא לֹא יָרֹק
הַהַכָּרָה נֶהֶדְפָה הַחוּצָה וְהָאַרְמוֹנוֹת קָרְסוּ לְתִפְזֹרֶת,
הַנְּמָלִים הִתְרוֹצְצוּ בְּחִפּוּשׂ אַחַר פֵּרוּרֵי רַעְיוֹנוֹת,
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁעָדִיף כְּבָר לִשְׂחוֹת בְּאַקְוַרְיוּם בֵּין קִירוֹת זְכוּכִית
כְּמוֹ הַדָּגִים שֶׁעוֹד לֹא הִמְצִיאוּ אֶת הַדִּבּוּר.
אֲנִי מַעֲדִיף לִהְיוֹת שָׂפָה וְלִשְׂחוֹת בְּשָׂפָה
מִלְּסַפֵּר סִפּוּר שֶׁאִישׁ לֹא רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ,
וְלֹא יָכוֹל לְהָבִין.

 

נדב נוימן הוא משורר, כותב ועיתונאי, בן 30. מתגורר בתל אביב. פרסם את הספר "נעמן" (רעב, 2015). ספרו השני בכתובים.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת מאת שרון גרינברג ליאור, אלעד זרט, רוני דמבינסקי וחבצלת שפירא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | רפי וייכרט על שירה של יונה וולך "הו ים, שמים"

»»» המוסך – מוסף לספרות • "כל הבריאה מגויסת ללוות את הכלה אל חתנה שהוא בו־בזמן החיים והמוות, החלוף והנצח." פרק מן הספר "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים"

רחל רבינוביץ, פרט מ"איזון", מתוך "שחריר הנחלים", דיו על נייר, 100X70 ס"מ, 2016

.

מתוך "במילים מועטות" / רפי וייכרט

 

יפעתו של טקס הכלולות

'הו ים, שמים' מאת יונה וולך

 

יונה וולך

הו ים, שמים

הוֹ יָם, שָׁמַיִם, עֲטָפוּנִי בְּעַרְפִלִּים
הִתְמַזְּגוּ עִם אֵד עֵינַיִם שֶׁלִּי,
שְׁחָפִים שֶׁלָּכֶם לְבָנִים יַנְמִיכוּ
לָשֶׁבֶת מְרַפְרְפִים וּדְבֵקִים בַּמּוֹטוֹת
לִהְיוֹת מִפְרָשִׂים חַיִּים בָּאֳנִיָּתִי.

יְעוֹפְפוּ דָּגִים בִּזְהִירוּת מֵעֲבָרִים
כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת
יֵרֵד נָא גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִי כְּמִתְכַּוֵּן
לִשְׁטֹף מָתוֹק פָּנַי בְּרֵאשִׁיתָם
לִהְיוֹת זְרָמִים בְּטוּחִים וְחַמִּים.

אַי; נְשָׁמָה, רוּחַ. מַעְגָּלִים סְחוֹר אָסֹב
צַנְּנוּ קָרְרוּ רֹאשׁ חַם שֶׁלִּי,
תֶּחֱבַרְנָה מֶדוּזוֹת לְזֵרִים שְׁקוּפִים
תְּכַתֵּרְנָה דְּפָנוֹת כְּדֹק לְעֵינַי
וְיָצוּף כָּאוֹת הַמְרַמֵּז לָשׁוּב.

מְשׁוּבָה, קַלִּילוּת, אֲהַלֵּךְ שֶׁפִי בַּמֶּלַנְכוֹלְיָה
עֲדוּיַת פְּנִינִים כִּנְטִיפוֹת אַהֲבָה
תְּכַסֶּינָה אַצּוֹת כִּגְלִימָה אֶת כְּתֵפַי
גַּם לֹא יוּכְלוּ מְקֹרָבַי לְלָכְדֵנִי
תְּתֹאַר אֳנִיָּתִי כְּחַדְפַּעֲמִית.

 

יפעתו של טקס הכלולות

נודה על האמת: ביקורת שירה חדלה מכבר להתקיים במה שכּינינו פעם — ואיננו יכולים לכנות עוד — בשם "קריית ספר". אחדים מן המבקרים פנו לאקדמיה והם מפרסמים רק את מה שיַקנה להם קידום בסולם הדרָגות. אחרים הרימו ידיים — אל מול הרעש התקשורתי וחוסר־אוניהָ של הביקורת להשפיע על טעם הקהל — וחדלו להערות את כישוריהם אל הרצנזיה או אל המסה הספרותית. על אף כמה יוצאים מן הכלל, המעידים על הכלל, אפשר לומר שאת החוקרים־מסאים־מבקרים של 'דור המדינה' לא החליפה משמרת חדשה שמוכנה להקדיש את עצמה למאבקים ולפולמוסים, לומר את דברה ולשלם את המחיר הכרוך בכך.

ההערכה הרצינית והמנומקת של איכות היצירה הספרותית נשארה, על פי רוב, בידיהם של כותבים בלתי־מקצועיים, לא מיומנים, חסרי הבנה בסיסית בכל הנוגע לשיפוט טקסטים; ובראשם הביקורת המקומונית — הקורצנית, חסרת המעוף, השטחית כסוליית עור.

אנו עדים למחיקתם מן התודעה של עשרות משוררי־עבר מעולים, שאינם ידועים או שאינם אהודים במיוחד על "המבקרים החדשים". במקביל, אנו צופים בתימהון בסגידה לא מנומקת לקבוצה קטנה של יוצרים, חשובים יותר וחשובים פחות, שכל בְּדל־שיר שפרסמו נתפס כגדוּלה שאין בלתה.

מקרה בולט במיוחד הוא שירת יונה וולך, שבּהּ קיים פער ניכּר בין שירים מעולים באמת — בעיקר בחטיבת השירה שפרסמה עד אמצע שנות השבעים — ובין שירים חלשים ומפוטפטים לעייפה, וכן מעין פזמונים חלושים — בעיקר בספרים אור פרא (1983), צורות (1985) ומופע (1985). ברור שבכל הכללה יש מקום לטעות: לא מעט מן השירים המוקדמים אינם בעלי משקל סגולי ולעומתם בין המאוחרים תימצאנה פה ושם פנינים יקרות דוגמת אלה שכתבה בסוף ימיה, בתקופת מחלתה ואשפוזה.

לרשימה זו בחרתי את 'הו ים, שמים', מהמשובחים בשיריה שנדפס בספר דברים (עכשיו, 1966). זהו בראש וראשונה שיר חתונה. המשוררת מדמה את עצמה לאונייה שחוגגת כלולות תחת חופת הרקיע. את תפקיד שושביניה ממלאים ברואי הים והשמים, החי והצומח למינהו. עיקר יופיו ועוצמתו של השיר מגולמים ביכולת ההתמזגות המוחלטת של האשה, האֲנִי־האֳנִיָּה, עם כל מה שמתחתיה (ים, דגים, מדוזות), מעליה (שמים, שחפים) ומצדדיה (דגים מעופפים, רוח).

באמצעות השבעת כוחות הטבע נהפך השיר הפרוע־המאורגן הזה, הבנוי מ־4 בתים בני 5 שורות ומחולק לשני חלקים סימטריים, למחול מאגי מלא תנועה, שופע פעלים של התקרבות — התמזגות, תעופה, הידבקות, התיישבות, שיטפון, חבירה, כיתור. כל הבריאה מגויסת ללוות את הכלה אל חתנה שהוא בו־בזמן החיים והמוות, החלוף והנצח. השיר שופע כוח ועדינות. כוחם של איתני הטבע לצנן ולחמם, לגעת ולעודד, להרטיט ולעטוף. ועדינות מגעם בדוברת — בזהירות, ברפרוף, בשבריריות: "כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת". מרוב עונג מיטשטשת התודעה, נעטפת ערפל, מצועפת מדוזות שקופות. המשובה נמזגת במלנכוליה, הרוח המנשבת בחוץ נמהלת בנשמה הסעורה שבפנים.

צבעוניותו של השיר מדהימה. כחול השמים והמים ועל רִקעם לובן השחפים, נצנוץ קשקשי הדגים ושקיפותן הזהרורית של המדוזות. גון הפנינים וירוק האצות המכסה כגלימה. כולם מוּנעים באמצעות פתיחת הבתים: הפְּנייה האקסטטית בבית הראשון אל הטבע העוטף — ים, שמים — ואחר־כך, בבית השלישי, אל הנפש פנימה — נשמה, רוח. השיר שומט את המחיצות ומשאיר את האני חשוף ומעוּנג אל מול פלא הבריאה, מזוגג עיניים ומסוחרר חושים מחמת קדחת האהבה.

'הו ים, שמים', מן החגיגיים בשירי וולך, עובד בשלל צליליו הרפויים־החזקים על כל החושים. האוזן שומעת את רפרוף השחפים ומעוף הדגים ואת פרפור הרוח במפרשים. הגוף חש במעטפת ההדוקה שמעניק לו הטבע והפָּנים בצליפות הרוח ובטיפות הגשם. הנחיריים מתרחבים לשאוף את משבי הרוח וניחוח המים והאצות. חוש הטעם מתובל במליחות הים ובמתיקות הגשם. העין מתערפלת ועם זאת חוזה בכל מבַּעד לאד, צופה אֶל אות נסתר שיעלה ממעמקים. האני־אונייה היא מלכת תבל המפליגה, בליווי שושביניה, אל המקום שבו תשכון בבדידות מזהרת, הרחק מחוג מקורביה, בלב־לבה של ההוויה. החד־פעמיות צורבת בתוך זרי המדוזות אך זהו המחיר הבלתי־נמנע של החוויה המוחלטת, הרוחנית והגשמית.

הארוטיוּת של השורות והדימויים מטלטלת. אחרי החתונה צצות ועולות בעור נטיפות האהבה והן יפות להפליא. יונה וולך מגיעה בלב הסחרחורת אל המצב הבראשיתי, הטרום־אנושי. תוך כדי הפלגתו המלכותית האני שב ומתוודע אל העולם כפי שהיה בטרם היות האדם.

השורות מוּנעות ומונפות בכל פעם מחדש באמצעות הפעלים הפותחים, רובם בלשון עתיד של בקשה או משאלה העומדת להתגשם: 'התמזגו', 'לשבת', 'להיות', 'יעופפו', 'ירד', 'לשטוף', 'להיות', 'תחברנה', 'תכתרנה', 'יצוף', 'תכסינה'.

הטבע מעניק למשוררת — כמתנה הנכפית עליו בכוח השפעתה והשבעתה — חום וביטחון, יפעה והדר. באמצעות המחול המתוזמר בשלמות מִתגבר האני על חלופיותו, על חרדת החד־פעמיות.

 

רפי וייכרט, "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים", הוצאת עיתון 77.

 

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

נסיעה קצרה | שלושה רגעים של הגירה מאת דורית שילה

»»» המוסך – מוסף לספרות • "ז'אן או ז'יל אמר שהדייט הזה מרגיש לו מגורען ואולי כדאי לא להעלות אותו."

אלה אמיתי סדובסקי, פרט מתוך העבודה "שבע", הצבה של חמישה ערוצי וידאו וסאונד, 7 דקות, 2016

.

שלושה רגעים של הגירה / דורית שילה

 

תמונה

כולם נראים טוב בהגירה שלהם. חולצת צווארון ירקרקה ומפוספסת מציצה מתחת לסוודר צמרי וכחול, השיער קצת ארוך, השביל בצד מסורק, כוס יין שַבְּלי ביד אחת והיד השנייה מחבקת כתף של חבר או חברה. לחברים שמות כמו מארי, קתרין, קרלוס או האנץ, הם מתויגים, וברקע לוח עץ אירופי מציע תפריט אירופי של יינות ומאכלים שאין להשיג בישראל. כולם מחייכים, כולם נקיים, כולם מעשנים סיגריות מגולגלות וחלקות. אפשר לשמוע את המוזיקה הקוּלית שמתנגנת בבר הקוּלי הפריזאי או הברלינאי או האמסטרדמי הזה, ואפשר לשמוע את מארי או את קתרין מדברות אלינו בשפה אירופית מושלמת שאנחנו מבינים באופן מושלם. אפשר גם לשמוע את הבדיחה המתבקשת שאנחנו שולפים עכשיו מהמותן כי היא באה בול בקונטקסט, אבל בעברית זה נשמע יותר טוב. אחר כך תשמעו אותנו מתרגמים אותה לאנגלית או לצרפתית או לגרמנית, ומארי והאנץ יהנהנו בנימוס וישאלו שאלה כלשהי, כי הם בסך הכול אנשים נעימים ומתחשבים. גם הדייט שלנו, ז'אן או ז'יל, יתעניין ויאמר שאולי ביום ראשון בבוקר נשב ללמוד קצת עברית.

גם האנץ העלה תמונה מאותו בר אירופי קוּלי או שמא מאיזו מסעדה ובה אנחנו והדייט אוכלים שרימפס בחמאה ומחייכים, או אולי זה לא הדייט אלא קרלוס, שגם לו הצווארון מבצבץ מתחת לסוודר, אבל אצלו הפסים הם בוורוד. קתרין תספר שהיא מנסה כבר חודשיים להתנתק מספק האינטרנט שלה ובסוף התברר שהיא צריכה ללכת לדואר ולשלוח מכתב רשום ואחרי שהוא יתקבל זה ייקח שלושה חודשים. מארי תספר שבחורף היא תיסע לאלפים האיטלקיים לסקי על חשבון העבודה והיא מקווה שזה יעבור בשלום אחרי שבשנה שעברה היא שברה את הרגל. אנחנו ניזכר איך ביולי אכלנו שרימפס במסעדה מפורסמת בעכו ואיך לא היה להם שום טעם, גם לא לחמאה.

את התמונה הבאה יצלם איזה ידיד פוץ של מארי שהגיע במקרה והתיישב איתנו לשולחן. עורו לבן־לבן ואת השפה שהוא מדבר גם אלפּיים שעות בסורבון או במכון גתה לא יצליחו להסביר. ומתחשק לנו להגיד לו "אבא'לה, תנוח", ולהשפריץ קצת חמאה על הסוודר הצמרירי שלו ועל הצווארון שמבצבץ ממנו, הפעם בסגול.

 

פילטר

ז'אן או ז'יל אמר שהדייט הזה מרגיש לו מגורען ואולי כדאי לא להעלות אותו. ננסה שחור־לבן.

 

מסגרת

קתרין תייגה אותנו עומדים בחוץ, רגע לפני הפיזור, רגע לפני שסוגרים את המטרו, שנייה לפני שעובר האוטובוס האחרון. עשרים שניות לוקח לנו להבין שמה שקורה בחוץ זה לא "בחיי שלא כל כך קר", אלא זאת הפטה־מורגנה הקבועה של יציאה ממקום מחומם. דקתיים לאחר מכן וכבר הבל הפה הלבן מלווה את העיצורים החתוכים של השפה הזרה, את הנישוקים על הלחיים כמנהג בני המקום ואת לבישת הכפפות והכנסת הידיים לכיס. פתאום ניזכר ששכחנו להוציא את הכרטיס של התחבורה הציבורית ונסיר את הכפפות, נתחב אותן לכיס, נפתח את הארנק, נאחז את הכרטיס בפה ושוב נלבש את הכפפות. אבל אז האף כבר יאדים. אף לבדו לא יכול להעמיד פנים שלמים. כשנרד במדרגות החלקלקות והבוציות של תחנת המטרו, ניזכר באופניים שאִפסַנּו במרתף של איזו חברה ונקווה שבחמשת החודשים שיעברו עד שיעלו שוב הטמפרטורות לא יקפאו להם הצמיגים.

נגיע הביתה, נטפס את ארבע או חמש הקומות בבניין נטול המעלית ונדליק את המחשב. אותיות עבריות יסתערו עלינו בזוגות, בשלשות, מתנגשות זו בזו, מקפצות מעל תמונות של חברים בבר חדש בתל אביב. כולם לבושים בגופיות, מרימים כוסות לחיים ועושים פרצופים למצלמה. גם את שמנו יקיפו בעיגול צהוב זוהר ויכתבו "אתם עושים חיים, אתם". ברדיו שמתנגן ברקע ידווחו שאישה נהרגה באיילון.

לב.

 

דורית שילה היא מתרגמת, מבקרת ספרות ודוקטור לספרות. מרצה בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל אביב ובאֵקול נורמל סופרייר בליון. פרסמה סיפורים קצרים, מסות וביקורות ספרות מעל במות שונות.

 

» במדור נסיעה קצרה בגיליון קודם של המוסך: קטעים מתוך "מחזור ירושלמית" מאת דינה עזריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

וּבְעִבְרִית | שירה אמריקאית וכורדית בתרגום ראשון לעברית

»»» המוסך – מוסף לספרות • "נָרִים כּוֹסִית / לְחַיֵּי כָּל הַפְּעָמִים שֶׁבָּהֶן אֵין לִי מֻשָּׂג מָה מִתְקָרֵב אֵלַי עַכְשָׁו", שירים מאת אלינור לרמן ועבדולקדיר מוסא

נטעלי שלוסר, "גוף תאורה אריתמטי (אריתמטיקה של גבולות)", 80X60 ס"מ, 2009

.

אלינור לרמן

תרגום: רעות בן יעקב

.

כוכבי ים

זֶה מָה שֶׁהַחַיִּים עוֹשִׂים. הֵם מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָלֶכֶת
לַמַּכֹּלֶת לִקְנוֹת אֲרוּחַת בֹּקֶר וְעִתּוֹן, לִדְרֹךְ עַל
הַבֶּרֶךְ הַנֻּקְשָׁה. הֵם מְאַפְשְׁרִים לָךְ לִבְחֹר אֵיךְ אַתְּ אוֹהֶבֶת
אֶת הַחֲבִיתָה, אֶת הַקָּפֶה. וְאָז הֵם מוֹשִׁיבִים דַּיָּג
לְצִדֵּךְ לְיַד הַדֶּלְפֵּק וְהוּא אוֹמֵר, "אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה,
הַתְּעָלָה הָיְתָה מְלֵאָה כּוֹכְבֵי־יָם". וְאַתְּ תּוֹהָה,
הַאִם זֶהוּ מֶסֶר, סוֹף־סוֹף, אוֹ סְתָם עוֹד יוֹם?

הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָקַחַת אֶת הַכַּלְבָּה לְטִיּוּל לְיַד
הָאֲגַם, שָׁם דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל תַּהֲלִיכִים
בִּיוֹלוֹגִיִּים מְבַעְבְּעִים מִתַּחַת לַבֹּץ. קְנֵי סוּף
מְדַבְּרִים אִתָּךְ עַל עוֹלַם הַטֶּבַע: הֵם לוֹחֲשִׁים,
הֵם שָׁרִים. וַאֲנָפוֹת חוֹלְפוֹת. הַאִם אַתְּ מְבֻגֶּרֶת
דַּיֵּךְ לְהַעֲרִיךְ אֶת הָרֶגַע? מְבֻגֶּרֶת מִדַּי?
יֵשׁ תְּנוּעָה מִתַּחַת לַמַּיִם, אֲבָל אוּלַי
זֶה שׁוּם דָּבָר. אוּלַי שׁוּם דָּבָר לֹא קוֹרֶה.

וְאָז הַחַיִּים מַצִּיעִים שֶׁתִּזְכְּרִי אֶת
הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הִתְחַמַּקְתְּ, הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן נִהַלְתְּ
אֹרַח חַיִּים מְזַעְזֵעַ, דָּגַלְתְּ בְּשִׁחְרוּר חֲסַר אַחְרָיוּת,
שֶׁלִּבֵּךְ הָיָה קָרִיר. בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה, אַתְּ
בֶּאֱמֶת מֻפְתַּעַת לְגַלּוֹת שֶׁנִּהְיֵית שְׁקֵטָה
כָּל כָּךְ. וְאָז הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה וְלַחְשֹׁב
עַל כָּל זֶה. וְאַתְּ עוֹשָׂה זֹאת, לְמֶשֶׁךְ זְמַן רַב לְמַדַּי.

אַחַר כָּךְ אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לְיַד אֲהוּבֵךְ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, זֶה
שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִצִּיב שׁוּם תְּנָאִים, זֶה שֶׁחִכָּה עַד
שֶׁבָּאת. זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל הַחַיִּים לְסַפֵּר לָךְ שֶׁאַתְּ בַּת־מַזָּל.
(הֵם לֹא יִתְּנוּ לָךְ חֲכָמָה אוֹ אַמִּיצָה,
אָז תֵּאָלְצִי לְהִתְפַּשֵּׁר עַל בַּת־מַזָּל.) כִּי אַתְּ
נוֹלַדְתְּ בִּתְקוּפָה טוֹבָה. כִּי הָיִית מְסֻגֶּלֶת
לְהַקְשִׁיב כְּשֶׁאֲנָשִׁים דִּבְּרוּ אֵלַיִךְ. כִּי
יָדַעְתְּ לְהַפְסִיק כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ וְהִתְחַלְתְּ שׁוּב פַּעַם.

אָז הַחַיִּים מְאַפְשְׁרִים לָךְ לֶאֱכֹל כָּרִיךְ, וְגַם עוּגָה
כְּקִנּוּחַ לֵילִי. (וְעוּגָה לַכַּלְבָּה שֶׁלָּךְ גַּם.) וְאָז
הַחַיִּים שׁוֹלְחִים אוֹתָךְ בַּחֲזָרָה לַמִּטָּה, לְאֶרֶץ הַחֲלוֹמוֹת,
כְּשֶׁבַּחוּץ כּוֹכְבֵי הַיָּם נִסְחָפִים דֶּרֶךְ הַתְּעָלָה,
חִיּוּכִים עַל פְּנֵיהֶם הַמְּכוֹכָבוֹת בְּדַרְכָּם הַחוּצָה
אֶל הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים, אֶל הַיָּם הָרָחוֹק חֲסַר הַגְּבוּלוֹת.

 

ההיסטוריה הפוסט־סובייטית שלנו נפרשת

זֶה מָה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת עַל רוּסְיָה, בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם, בְּתוֹךְ
מִסְעָדָה בִּרְחוֹב פְּרִינְס, בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בְּלַיְלָה קֵיצִי
הִיא אוֹמֶרֶת: כָּל הַנִּבְרָשׁוֹת הָיוּ שְׁבוּרוֹת וּבַחֹרֶף
לֹא יָכֹלְתּ לִמְצֹא שׁוּם מַשְׁקֶה, אֲפִלּוּ לֹא הַשֶּׁתֶן הַזֶּה מִפִינְלַנְד.
כָּל הָאָרֶץ יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ. הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת
עַל הַיָּמִים לִפְנֵי שֶׁעָזְבָה, אֲבָל נִרְאֶה לִי, בְּעֶצֶם, שֶׁהִיא
מְסַפֶּרֶת הִיסְטוֹרְיָה. מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶת כָּל זֶה

אוֹ לֹא. אוּלַי הַמַּעֲבָר מִקּוֹמוּנִיזְם לְפֵדֵרַצְיָה
פּוֹסְט־סוֹבְיֶטִית כְּפִי שֶׁהוּא נִשְׁקָף מֵעֵינֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה שֶׁקִּוְּתָה,
לְכָל הַפָּחוֹת, לְשֶׁטֶף שֶׁל מוּצְרֵי קוֹסְמֵטִיקָה צָרְפָתִיִּים, מְעַנְיֵן רַק אוֹתִי.
וְלָמָּה לֹא? נִדְמֶה שֶׁלִּנְפִילָתָהּ שֶׁל אִימְפֶּרְיָה גְּדוֹלָה – מַהְפֵּכָה!
רֶצַח! רָעָב! מוּזִיקָה צְבָאִית! – אָכֵן הָיְתָה הַשְׁפָּעָה אִישִׁית.
תְּמוּנָה מִסֶּרֶט יָשָׁן: הִנֵּה הַגְּלוֹבּוּס הַמִּסְתַּחְרֵר, הַקִּוְקוּו
נָע, נְקֻדָּה אַחֲרֵי נְקֻדָּה, מִמּוֹסְקְבָה עַל פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס
לִנְיוּ יוֹרְק וְהוּא מְכֻוָּן הַיְשֵׁר אֵלַי. עוֹד בְּלוֹנְדִּינִית
עִם מִבְטָא: הָעִיר מְלֵאָה בָּהֶן. נוֹסְטְרוֹבְיָה! נָרִים כּוֹסִית
לְחַיֵּי כָּל הַפְּעָמִים שֶׁבָּהֶן אֵין לִי מֻשָּׂג מָה מִתְקָרֵב אֵלַי עַכְשָׁו.

הִנֵּה רְשִׁימָה שֶׁל דְּבָרִים שֶׁהִיא הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר: בַּעַל, הַפָּלָה,
הַשְׂכָּלָה מָתֵמָטִית, קַרְיֶרָה בַּשּׁוּק הַשָּׁחֹר
כְּחַלְפָנִית שֶׁל מַטְבֵּעַ זָר. וּמָה שֶׁהִיא הֵבִיאָה אִתָּהּ: פּוּדֶל אָפֹר,
שְׁמוֹנֶה שְׂמָלוֹת וְשִׁלּוּב מֵטִיל אֵימָה שֶׁל תִּקְוָה, סַרְקַזְם
וּתְשׁוּקָה, פִּלְדַת־מַבָּט שֶׁנִּכְנַעְתִּי לָהּ. וְעַכְשָׁו
סוֹדוֹתֶיהָ יְדוּעִים לִי: הִיא לְעוֹלָם לֹא תַּפְסִיק לְעַשֵּׁן.
הִיא הָיְתָה זוֹחֶלֶת עַל פְּנֵי כָּל אַדְמַת מִזְרַח אֵירוֹפָּה וּמַאֲכִילָה
אֶת הַכֶּלֶב בְּדָמָהּ שֶׁלָּהּ אִלּוּ הָיְתָה חַיֶּבֶת. וְהַסּוֹדוֹת שֶׁל אִמָּהּ:
הִיא הָיְתָה חוֹשֶׁבֶת, לְבַסּוֹף, שֶׁאַתְּ מוּגֶנֶת אִתִּי.
הִיא שָׂנְאָה גְּבָרִים. תְּנוּ לִי, אִם כָּךְ, לְהַכִּיר בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן
שֶׁל הַנָּשִׁים שֶׁל הָאוֹיֵב: הֵן תַּעֲלוּמָה בְּעֵינַי.
הֵן יִהְיוּ בְּגֶדֶר תַּעֲלוּמָה גַּם בְּעֵינֵי חֲבֵרַי הַלִּיבֵּרָלִיִּים בְּיוֹתֵר.

וְזֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁהַבַּת, הַדֵּמוֹקְרָטִית הַטְּרִיָּה, לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת
לֹא־קַלָּה. וְלִפְעָמִים גַּם קוֹלָנִית: אַחַת מֵהַנְּעָרוֹת הָאֵלֶּה שֶׁרוֹאִים
כַּיּוֹם (מָנִיקוּר בְּגָוֶן כָּחֹל קָפוּא, יַהֲלוֹמִים אֲמִתִּיִּים וְהַרְבֵּה דוֹנָה קָארֶן)
רוֹכֶנֶת מֵהַשֻּׁלְחָן שֶׁמִּמּוּל וְאוֹמֶרֶת, "אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ מֵאִשְׁתּך
לְדַבֵּר בְּשֶׁקֶט?" אִשְׁתִּי? נִרְאֶה לִי שֶׁזֶּה אָמוּר לְהַעֲלִיב אוֹתִי,
אֲבָל זֶה מְשַׁעְשֵׁעַ אוֹתִי. זוֹהִי אִשָּׁה מְסֻכֶּנֶת שֶׁהֵם רוֹצִים
לְהַשְׁתִּיק. אִשָּׁה שֶׁיְּכוֹלָה לִתְפֹּר זָהָב בַּכִּסּוּי הַמְּרֻפָּט
שֶׁל אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁל כָּל אֶחָד. שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁכֶּסֶף כֵּן קוֹנֶה חֵרוּת.
שֶׁרַק הַבֹּקֶר קָנְתָה טֵלֵפוֹן סֵלוּלָרִי בְּתָכְנִית מִבְצָע.
הוּא אִתָּהּ עַכְשָׁו, וְנִרְאֶה לִי שֶׁהִיא מִתְכַּוֶּנֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ.
בְּקָרוֹב הִיא תִּתְקַשֵּׁר לְכֻלָּם, רַק כְּדֵי לְהָעִיר אוֹתָם.

 

כן זה באמת הכלבלב שלי

אָכֵן כֵּן, זֶהוּ הַבַּיִת שֶׁלִּי שֶׁנִּסְחָב אִתִּי לְכָל מָקוֹם
עַל הַגַּב שֶׁלִּי כְּמוֹ צִפּוּי מְמֻגַּן יֶרִי וְכֵן, זֶה בֶּאֱמֶת
הַכְּלַבְלַב שֶׁלִּי שֶׁצּוֹעֵד בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה בְּמַגָּפַיִם קְשִׁיחִים. וְרַק
חַכּוּ שֶׁתִּרְאוּ אֶת הַנַּעֲרָה שֶׁלִּי, לוֹעֶסֶת אֶת שַׁלְשְׁלָאוֹת
הַגּוֹרָל בְּפִיהָ הַמָּלֵא פְּלָדָה מְשֻׁנֶּנֶת. הִיא לְגַמְרֵי
מוּכָנָה כְּבָר וְגַם אֲנִי. לְמָה עוֹד צִפִּיתֶם
מִגְּאוֹנֵי הַדּוֹר שֶׁלִּי? הַנִּצּוֹלִים, חַסְרֵי הָאֱמוּנָה,
הַזָּרִים וְהַמּוּזָרִים שֶׁמַּשְׁבֵּר הַטִּילִים בְּקוּבָּה עֲדַיִן
מְבַעְבֵּעַ לָנוּ בַּדָּם? אַל תַּגִּידוּ שֶׁקְּנִיתֶם אֶת
הַהַצָּגָה שֶׁלָּנוּ, רַק בִּגְלַל שֶׁהַהוֹרִים הַמֻּדְאָגִים שֶׁלָּנוּ (וְתַאֲמִינוּ לִי,
אֲנַחְנוּ לֹא דּוֹמִים לָהֶם בִּכְלוּם) לִמְּדוּ אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְלַבֵּשׁ לָעֲבוֹדָה
וּלְדַבֵּר כְּאִלּוּ אִכְפַּת לָנוּ מֵהַהַשְׂכָּלָה שֶׁלָּנוּ. וְגַם
נִרְאֶה לִי שֶׁהַמּוּזִיקָה תִּעְתְּעָה בָּכֶם: חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֲנַחְנוּ נְוַדֵּא
שֶׁהַחֲגִיגָה נִמְשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת אֲפִלּוּ אֶל סַף הַתְּהוֹם. טוֹב,
חֲבָל מְאוֹד. כָּל זֶה שֶׁלָּכֶם עַכְשָׁו. בְּהַצְלָחָה עַל הַחוֹמוֹת הַבְּצוּרוֹת.
הֲכִי כְּדַאי לָשִׂים לֵב כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם רוֹעֲדִים
וּמְנַעֲרִים מֵעַצְמָם אֶת הָעֲפִיפוֹנִים וְהַזְּבוּבִים. שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם יוֹם נָעִים.

 

אלינור לרמן נולדה ב-1952 בניו יורק. היא כתבה שירה כבר בנעוריה, וב-1973 פרסמה ספר ביכורים בעידוד מכריה בגריניץ' וילג'. לספר קראו Armed Love והוא זכה להצלחה רבה, היה מועמד לפרסים חשובים (נשיונל בוק אוורד) ודובר בו לא מעט בזמנו, בין השאר בשל תכניו הנועזים. וכך היא מספרת: "הביקורת שהתייחסה לספר כ'למבוגרים בלבד' הפכה אותי למפורסמת לזמן־מה, והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. צריך לזכור שזה קרה ב-1973, עדיין בשנים ההיפיות, עם הדיסקו וסצנת המועדונים… ובשנים ההן, אם היית אנדי וורהול או מישהו כזה, מי יכולה להיות הבחירה הכי מוצלחת בתור אחת שתלויה לך על הזרוע אם לא משוררת בת עשרים ואחת שמתלבשת כמו שֵׁר ונחשבת לפורעת־חוק ספרותית?… אבל הבעיה היתה שבמציאות הייתי עדיין לא כל כך משכילה, ילדה יהודייה חסרת ניסיון מהברונקס, ופחדתי פחד מוות מכל האנשים האלה. הפסקתי לענות לטלפון… פגשתי סופרים מפורסמים כמו… פיליפ רות וטום פינצ'ון ואפילו שהם היו מאוד נחמדים אלי ורצו לעזור לי, פחדתי מהם. חשבתי שלעולם לא אוכל לעשות מה שהחבר'ה האלה עשו."
אז היא נעלמה. אמנם הוציאה עוד ספר כעבור שנתיים, אבל אחר כך חדלה לכתוב ולפרסם. היא התחתנה, ילדה ילדים ועסקה בעבודה לא ספרותית. "לא שתקתי", היא מסבירה כשהיא נשאלת על זה. "רק לא כתבתי שירה".
לכאורה הסיפור המוכר של מי שהתחילה כהבטחה ואז החיים סחפו או השתיקו אותה וההבטחה נכזבה, דבר־מה שקורה ליוצרות רבות. אך ללרמן קרה מעין נס. בשנת 2000 פנתה אליה שרה גרהם, עורכת בהוצאת ספרים, ושאלה אם היא עדיין כותבת ואם תרצה להראות לה את שיריה. הפנייה הזו שחררה משהו, ומאז לרמן פרסמה קובצי שירה, סיפורים ורומנים.
רעות בן יעקב היא מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית. תרגמה לאחרונה את הרומן "עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון, ותרגמה מסות, סיפורים קצרים ושירים מאת אליס אוסוולד, ורסאן שייר, אליזבת בישופ, וירג'יניה וולף, ג'ק גילברט ועוד.

 

 

עבדולקדיר מוסא

תרגום: מתי שמואלוף

.

אַפְרין

1.
צְעָדֵינוּ הָיוּ יְרֻקִּים
בַּדֶּרֶךְ לַיָּרֹק הָעֶלְיוֹן הִמְתִּין הַיָּרֹק
מַבָּטֵינוּ הָיוּ יְרֻקִּים־חַדִּים
צְעָדֵינוּ עֻצְּבוּ מִתּוֹךְ קֶצֶף הַמַּיִם, שִׁירֵנוּ הַיָּרֹק
וְהַנּוּרוּז הַיָּרֹק שֶׁל קֵלָע הוֹרִי
צְחוֹקֵנוּ הָרָם הָיָה יָרֹק
בְּטוּרִינְדִי
גַּם אַתְּ הָיִית יְרֹק־אֱמֶת

2.
מֵרָחוֹק,
מִתַּחַת לִשְׂעָרָם הַשַּׁמְנוּנִי שֶׁל הֶהָרִים
פָּנַיִךְ, סְחוּטוֹת מִתּוֹךְ יְבוּל הַזֵּיתִים, נִיחוֹחָן מִן הַגִּבְעָה,
יָרַד גֶּשֶׁם בֵּין הַיְּעָרוֹת, אֲנִי הָיִיתִי יָרֹק לַחֲלוּטִין
עֵינַיִךְ הַיְּרֻקּוֹת, יָרֹק הַפּוֹגֵשׁ בִּכְחֹל־יָם
פָּנַיִךְ טְהוֹרוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁמֶן זַיִת
תַּחַת מָרוּתָהּ שֶׁל אַגָּדָה קְשׁוּחָה
בְּעוֹד הָרֵי קוּרְמֵנְק מִתְמָרְדִים.

3.
הוֹ הָרִים, הִתְנַחֲמוּ בְּמִזְמוֹרֵי שֵׁקוֹ בֶּקְרָן
מֵחַרְצַנֵּי הַזֵּיתִים אֲנִי אֶשְׁזֹר מַחְרֹזֶת
וּמֵעֲצֵי הַדֻּבְדְּבָנִים שֶׁבְּהָרֵי עוֹמֵרִיָּן אָכִין קָמֵעַ וְכִשּׁוּף

לְפִסְגוֹתֵיכֶם,
רַק חַכּוּ,
רַק הֱיוּ סַבְלָנִים.

 

אפרין – אחד משלושת הקנטונים בחבל כורדיסטן הסורית.
שקו בקרן – קבוצה בתוך המיעוט הכורדי־היזידי הנרדף בצפון עיראק.
נורוז – חג המציין את היום הראשון בלוח השנה הפרסי המסורתי.
קלע הורי – מבצר באפרין.

 

עבדולקדיר מוסא נולד בשנת 1969 בכורדיסטאן, למד שפה גרמנית וספרות בחאלב, ופדגוגיה סוציאלית בברלין. הוא עובד סוציאלי, מתרגם ויועץ תרבות. בשנת 2018 זכה במלגה היוקרתית של סופרים שכותבים בשפות זרות בגרמניה. ספר שיריו, "כנפייך לימדו אותי לעוף" (סמרקנד, דובאי, 2007; איסטנבול, 2013), פורסם בשפה הכורדית ותורגם לגרמנית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, פולנית וערבית.
מתי שמואלוף נולד בחיפה בשנת 1972. משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, האחרון שבהם, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017). אסופת סיפוריו, "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", ראתה אור בהוצאת זמורה ביתן (2014). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות ברחבי העולם. מבחר משיריו בתרגום לגרמנית יראה אור השנה.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: "ארוחת הערב" מאת איימי לואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך