הילוך ראשון | השמיים של ואן גוך

"גם הלילה יבואו אליי החיות הרעות כפי שהן באות אליי בחושך בכל לילה", סיפור מאת סמדר גולן

מורן קליגר, "זהבה", חריטה על עץ לבוד, 120X80 ס"מ, 2014

.

השמיים של ואן גוך / סמדר גולן

.

המנורה הקבועה בתקרת החדר מהבהבת. אני אפופה בתזזית של חושך ואור, דמדומים, תאורה חלשה, תאורה חזקה ושוב תאורה חלשה. האור עולה ויורד תדיר, מכריח אותי להיכנע לשיגיונותיו.

לא נותר לי עוד הרבה זמן. הנשימה שלי כבדה. הלב שלי עובד כמו מפוח מקולקל. עיניי עצומות. אני חושבת שהן עצומות. ממרחק, כמו היה זה הד עמום שבא אליי מעבר להרים, אני שומעת את הזמרת האיטלקייה, שמהּ חומק ממני עכשיו, ששרה אריות של מוצרט. מישהו ידע עד כמה אני נרגעת עם המוסיקה הזו ואני יודעת שזה לא הוא. יש חדר, יש מיטה. אבל איפה אני?

אני זוכרת שהייתה מסיבה לפני עידן ועידנים. עיניי היו פקוחות עדיין. אולי היה זה רק אתמול, אולי לפני כן. ואליד הוריד אותי בעדינות מהמיטה והושיב אותי על כיסא הגלגלים, בואי חמודה הוא אמר לי, כך הוא קורא לי, חמודה, בואי לקבלת שבת. הוא הוביל אותי בכיסא הגלגלים לאולם המבואה, שם נקבצו כבר החולים, רובם זקנים ממני בהרבה. מיטות וכיסאות גלגלים הצטברו לערימה אחת של סופיות בתוך אולם עם כורסאות המתנה אפרוריות ומרוטות ורפרודוקציות משעממות של פרחים וסירות על הקירות. אנשים בריאים ומחייכים שרו קצת והדליקו נרות שבת. מישהי ניגנה לנו בגיטרה. חוץ מוואליד ועוד אחות אחת, לא הכרתי אף אחד. כל הזמן הבטתי אל דלת הכניסה ודמיינתי אותו נכנס פתאום. כל כך רציתי לראות אותו, עוד פעם אחת, אחרונה, אבל גם חששתי להתגלות בעלבוני עם בגידתו של הגוף והוקל לי מאוד מכך שנשארתי לבד עם הקולות הצורמים של לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה ועם ואליד ששר לכה דודי, ככה, בתנועות של השפתיים יחד עם כל המתנדבים הבריאים שזימרו.

מאז שתקפו אותי החיות הרעות, השתניתי מאוד. יש לי בטן נפוחה שאני מתביישת בה. היופי שלי עזב אותי. כבר מזמן לא הבטתי במראה. אבל ואליד, אחרי שהוא מלביש ומסרק אותי, אומר לי שאני מאוד יפה. ואחר כך הוא תמיד מוסיף, כשתהיי בריאה חמודה, את תבואי לבקר אותי ואת המשפחה שלי בטייבה. אבל אני יודעת את האמת. אני כבר לא אגיע לטייבה. עוד מעט ואליד, האח הטוב והמיטיב, יוביל במחלקה צעירות אחרות שיום אחד המנורה בחדר שלהן התחילה להבהב.

אני כבר לא פוחדת. המלחמה נגמרה. עכשיו מופיעים לנגד עיניי השמיים של ואן גוך: אור מופלא מרצד בעיגולי הכוכבים שלו בתוך נחשולי צבע שהם גם חושך גדול שבא ומאיים וגם התפעמות מעוצמת החיים שיש אולי במקום אחר.

עכשיו אני בחדר של ההורים שלי. אני מדפדפת בספר קטן עם הציורים שלו. אימא שלי משמיעה לי את בטהובן משום שהתחלתי לנגן בפסנתר. היא חולמת שאני אהיה פסנתרנית ידועה אבל אני שונאת את שיעורי הפסנתר. רק לסונטה לאור ירח אני אוהבת להקשיב.

אני מציירת עננים בצבעי מים. אני יושבת על הדשא בשעת הדמדומים כשהשמיים מקבלים צבעים ורודים וסגולים ומסתכלת על העננים. יש שם פנים שמחים ופנים עצובים, חיות גדולות וקטנות ועוד כל מיני צורות שאלוהים ממציא במיוחד בשבילי. אני רוצה לצייר כשאהיה גדולה, אבל כשהגדולים מציירים זה מפחיד. הם יכולים להיות משוגעים ולעשות לעצמם דברים איומים. כמו ואן גוך. אבל אני יודעת שאלוהים כישף את ואן גוך כי רק מי שאלוהים מכשף אותו יכול לצייר כך.

התמונות מתחלפות כמו בסרט לא ערוך. אני קמה בארבע בבוקר, כשהכול עוד חשוך, והולכת לחדר האוכל לשתות קפה עם כל עובדי השדה. עכשיו החופש הגדול ואני עובדת בכותנה. אני מאושרת בשדה. יש לי זכוכית מגדלת מיוחדת שבאמצעותה אני יכולה לזהות את המזיקים ופנקס קטן בכיס. אני קושרת את הזכוכית המגדלת לכתפייה של הגופייה. אני עולה על ג'יפ מאובק ומלא בוץ יחד עם עובדי ההשקיה. בדרך אני רואה צבאים מדלגים. מורידים אותי בשטח. עכשיו אני לבד בשדה ויש שקט מופלא מסביב. אני לא זקוקה לאף אחד. לפנות בוקר עלי הכותנה עדיין רטובים והלחות שלהם נדבקת לי לעור. זה נעים.

אט־אט עולה הבוקר. קרני השמש, בהירות וחדות, מתחילות לחמם אותי. עוד מעט תעלה השמש ותצרוב לי את הכתפיים. אני מתיישבת על הרגבים הקרירים בישיבה מזרחית ומחטטת בעלי הכותנה. עכשיו תחילת הקיץ והכותנה עדיין נמוכה.

אני גם הדגלנית של מטוס הריסוס. אני גאה מאוד. המטוס הקטן חג מעליי, מתרחק, עושה חצי תפנית והנה הוא בא מולי. אני רצה מהר, אני רצה וסופרת עשרים וחמש שורות. נעמדת ומנפנפת לו בדגלים שבידי. המטוס מנמיך, עושה שוב תפנית ושני סילונים לבנים מכסים את החלקה הירוקה. הוא מתרחק ואני רצה, סופרת עשרים וחמש שורות ומנפנפת בדגלים. ושוב הסילון הלבן והריח החריף שבאוויר. אני נושמת מהר. אין לי יותר אוויר.
תנשמי! תנשמי! תנשמי!

לאט־לאט חמודה, תנשמי, תנשמי. ואליד. אני מרגישה שהוא מזיז אותי. יד גדולה מלטפת לי את הראש. יופי חמודה, תכף נשכיב אותך ויהיה לך נוח, רק נגמור לנקות ולהחליף. אני מבקשת להושיט יד, לאחוז בידו של ואליד שידע שאני שומעת אותו, להגיד לו תודה שהוא לא עוזב אותי. אבל ידיי כבדות ואינן נענות לי. בואי חמודה, נסדר לך את האור ליד המיטה.

עכשיו אני רואה אותו כפי שראיתי אותו לראשונה: מלאך עצוב. כשפגשתי אותו נזכרתי בציור של דמות מכונפת שצבע אדום מטפטף מאחת מכנפיה הרשומות בגוונים כחולים. עכשיו שניהם, הוא והציור, הופכים לדמות אחת. ימים רבים שלא ראיתי אותו ולפתע הוא כאן מולי, יפה ונוגה. הוא מכיר לי את תל אביב כמו שהיא בעיניים שלו. חנויות התבלינים בשוק לוינסקי, הרחובות הקטנים שיוצאים משוק הכרמל, רחוב הירקון בלילה. הוא נותן לי לקרוא את "הגבוליים" של פטר הוג. אני מכיר מצבים כאלה, הוא אומר. אני מכיר ילדים כאלה, הוא אומר. מרגע שנולדו הבינו שהם לבדם בעולם נוקשה. למדו להילחם על ההישרדות השפויה שלהם בכל הכוח. את צריכה לרצות לנצח כל הזמן, הוא מטיף לי. אסור לך להיכנע לשום מערכת או תכתיבים. אני רוצה ללכת איתו לסרטים ולבתי קפה, אבל הוא מעדיף שנשב מול השקיעה ביפו. כשאנחנו מטילים בסמטאות יפו העתיקה הוא אומר לי, כאן מתחילה השקיעה בבוקר. הוא לא רוצה להכיר את המשפחה שלי ואני לא בטוחה שהמשפחה שלי תרצה להכיר אותו. משפחות זה לא דבר טוב, הוא אומר. אני שואלת אותו אם אנחנו חברים או ידידים. לא תמיד אנחנו שוכבים. לפעמים כן, לפעמים לא. עזבי אותי מהגדרות, הוא אומר. אנחנו מטיילים הרבה בתל אביב ולעיתים אני לנה בדירתו הצמודה לגן מאיר. אין לי מושג ממה הוא מתפרנס. לפעמים אני חושבת שהוא עובד במוסד ואז אני מוצפת גאווה והערצה על החבר המיוחד שלי. אבל רוב הזמן אני חוששת ממה שהוא מסתיר. עכשיו הוא עומד מולי בתוך ערפל לבן וסמיך ואני רוצה שיגלה לי את הסודות שלו. אני מנסה להשמיע קול, לפקוח עיניים, להזיז איבר. אני לא רוצה שיחמוק ממני שוב. אבל הוא מתפוגג בערפל.

לנשום! אני יודעת שלא נותר לי עוד הרבה זמן כאן. ואני מאחרת בתשלום החשבונות. הם מונחים על קרש הגיהוץ הישן שמשמש לי שידה. על קרש הגיהוץ נערמים ניירות שצריכים להיברר, מה לפח הזבל ומה למשמורת במגירה. בינתיים הם צוברים אבק. גם מגהץ ישן מונח על קרש הגיהוץ. הוא שם, ולא נעשה בו כל שימוש. גם ספר הדרכה על יפן. אני חולמת ללמוד יפנית ולנסוע ליפן. אני חולמת לנסוע בעולם וכל הזמן קונה מדריכי נסיעות.

לנשום! הדודים מאמריקה באים לבקר אותנו בקיבוץ. אני ילדה בת שש או שבע ואייב עושה לי קסמים עם מטבע שהוא מחביא מאחורי האוזן. הם לא מדברים עברית ואני לא יודעת אנגלית. אבל על מדרכות הקיבוץ אני משוויצה שיש לי דודים חשובים מאמריקה ונותנת לשניהם ידיים. אני מוליכה אותם לבית הילדים, מראה להם את החדר שלי עם המיטות של הילדים האחרים והשידות הקטנות ליד כל מיטה. הם אף פעם לא ראו קיבוץ ובית ילדים והם כל הזמן מחייכים ואומרים וונדרפול, וונדרפול. אני לא אומרת כלום.

לנשום! גם החסידה הגדולה חוזרת אליי עכשיו. עוד מעט כל ההורים ילכו אחרי שיסיימו לספר לנו סיפור, יגידו לילה טוב, יכבו את האורות ונישאר לבד. גם הלילה יבואו אליי החיות הרעות כפי שהן באות אליי בחושך בכל לילה. אני אתעורר ואשאר ערה עד שיעלה אור הבוקר. החיות יתחילו לצעוד במעלה המיטה שלי, צלליות קטנות ומפחידות שמכסות את הסדין ואני לא אוכל להתחבא בתוך השמיכה כי הן יבואו אחריי. לפעמים אני גם רואה אותן גדולות ומסתובבות באמצע החדר. כל הילדים שומעים שאני מדברת אליהן בקול רם, מבקשת שיעזבו אותי בשקט. אני לא יודעת אם גם שאר הילדים מפחדים כי הם שוכבים בשקט, אבל לפי הנשימות שלהם אני יכולה לדעת אם הם ערים ומקשיבים או ישנים ולא מרגישים כלום.

ומתוך הפחדים עולה החסידה, נעמדת על רגל אחת באמצע החדר. ענקית ומצילה. ראשה נוגע בתקרה. ואני אומרת לה "חסידה, חסידה, את טובה, לכי ותקראי למשטרה" ויודעת שהחסידה באה לשמור עליי מכל החיות הרעות.

ממרחק, כמו הד עמום שבא מעבר להרים אני שומעת את הזמרת האיטלקייה ששרה אריות של מוצרט.
ופתאום הוא בא אליי. הוא קורא לי בשמי. אני שומעת את קולו.
עיניי עצומות.
נדמה לי שאני מחייכת.
ואני יודעת שיש איתי עכשיו בחדר חסידה מדהימה.

 

סמדר גולן, מציירת וכותבת, בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון. עיתונאית לשעבר בעיתון "דבר" ובירחון "עולם האישה", פרסמה בהם רשימות על חברה, תרבות, אמנות ואקטואליה. עבודותיה הוצגו בתערוכות שונות. זהו פרסומה הראשון בפרוזה.

 

» במדור הילוך ראשון בגיליון קודם של המוסך: גיא דולב, "הבודהה של שוק לוינסקי"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

רָעַד קוֹלֵךְ | דובה גריזילית

הילה רוח הופכת את "דובה גריזילית" של יונה וולך לרוק

מתוך הסרטון ביוטיוב

.

דובה גריזילית / יונה וולך

דֻּבָּה גְּרִיזִילִית גִּדְּלָה אוֹתִי
חֲלֵב כּוֹכָבִים הָיָה מְזוֹנִי הָעִקָּרִי
הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאִיתִי
בִּימֵי חַיַּי כַּוָּנָתִי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר
הָיָה אֲנִי אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ

 

 

» במדור רעד קולך בגיליון קודם של המוסך: ציפי גוריון מתארחת במדור עם שירהּ של שני פלג, "הדוד גיבור"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

השביל הזה מתחיל כאן: הסיפור מאחורי שיר המסע של אהוד בנאי

"אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת ומשם לחיפה ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש." על הסיפור מאחורי "יוצא לאור" ועל אלוף הבריחות והנביא נחמן פרקש שבזכותו נולד השיר

צילום: רויטל טופיול

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

בֵּין סְנִיף בַּנְק לְמַעְיָן

לֹא סָלוּל, לֹא תָּמִיד מְסֻמָּן

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

אז איפה באמת מתחיל השביל ואיפה מתחיל השיר?

אהוד בנאי כתב ושר וסיפר, אבל אפשר שעדיין לא יצא לאור הסיפור מאחורי כתיבת השיר, ושלא כולם מכירים אותו. לא מכירים את המסע שהוליד את השיר ולא מכירים את המפגש שהוליד את המסע, מפגש עם נביא, פושע נמלט, מתבודד, אלוף אִגרוף, תימהוני ועוד ועוד מילות תואר שנקשרו בשמו של איש יחיד ומיוחד בשם נחמן פרקש. את המקום שהוליד את המפגש ואת השיר ואת השביל אתם ודאי מכירים – ראש-פינה.

 

 

קבר יהונתן בן עוזיאל בעמוקה, צילום: נורית ליסובסקי

 

באוגוסט 2014 כשהלך לעולמו נחמן פרקש, בנסיבות שלא התבררו עד היום (גופתו נמצאה בבית העלמין שבמירון ועליה סימני אלימות), פרסמו חבריו "מראש-פינה העתיקה" מודעת אבל לזיכרו: "על נחמן פרקש, חבר, אלוף איגרוף, שודד בנקים ביש מזל, חוטף נמרים, שחמטאי טוב, חלילן בינוני, פילוסוף הומניסט, קורא מעמיק, איש שיחה קשוב, מרחיק נדוד, שוחר חופש וטיפוס ססגוני – "

 

מודעת האבל לזכרו של נחמן פרקש שפירסמו חבריו מראש-פינה העתיקה

 

החברים מראש-פינה העתיקה לא הגזימו. חיפוש באתר "עיתונות יהודית היסטורית" מגלה מאות ידיעות שנכתבו על נחמן פרקש בין שנות החמישים לשנות התשעים של המאה העשרים. הן מספרות תחילה על מתאגרף צעיר ומוכשר, מכסות את קורות נצחונותיו בזירה וממשיכות לתאר את נפילתו המהירה והידרדרותו לחיי פשע של האיש שיכונה בהמשך "אלוף הבריחות".

 

מעריב, יום שישי, אוגוסט 01, 1958; עמוד 20, מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

כותרות העיתונים מספרות על איש שלקח חלק באחד ממעשי השוד המפורסמים שקרו בישראל: ב-1955 נשדדו באיומי נשק 8,000 ל"י מהקופאי במשרדי תנובה בתל אביב. הכותרות מספרות על שוד בשדרות ח"ן, על בריחה נועזת מכלא רמלה. על חיפושים אחרי אסיר נמלט. על אסיר נמלט שהסגיר עצמו, וברח. ושוב ברח. נתפס, נעצר, נמלט, נלכד. נידון שוב לשנות מאסר ארוכות. נמלט מעבר לגבול, אל מצרים. הוחזר ארצה ממצרים. הוסגר מדנמרק. נחשד באחזקת גור נמרים גנוב.

 

נחמן פרקש אחרי מעצרו. מעריב, יום רביעי, מאי 24, 1961, עיתונות יהודית היסטורית

 

ידיעה אחת מספרת על ניסיונו לחזור לאִגרוף שנבלם בגלל עסקן ספורט שהקשה את ליבו. מסופר שכבר באותו ערב חזר פרקש לעסקי הפשע ולמחרת נעצר שוב. פרקש סיפר באחד הראיונות איתו שאת ההשראה לקריירת האִגרוף שלו ובהמשך, לקריירת הפשע, קיבל מסרטי הקולנוע שעליהם גדל. אפשר שהדבר נכון לגבי האגרוף, אבל לגבי חיי הפשע, נראה שהנושא קשה ומורכב מכך. נתן דונביץ, בספרו "נאשמים, דרמות מבית המשפט" (הוצאת זמורה ביתן). כתב על נחמן פרקש וכינה אותו "אלוף האִגרוף שחבטה בראשו הפכה אותו לפושע אלים ואלוף הבריחות הנועזות מהכלא."

 

אולי באמת פגיעת ראש שלא זוהתה ולא טופלה היא שעשתה את פרקש למי שמתקשה לשלוט בדחפיו ובהתנהגותו, למי שמתקשה לחיות חיים נורמטיביים ולהסתגל למסגרות. אולי עשתה אותו לפושע, נווד ומתבודד, ואולי זה השביל שבחר בו.

 

"מאז המאסר שלי כל המחשבה שלי הייתה נתונה רק לדבר אחד – לחופש", סיפר פרקש באחד הראיונות. בראיון אחר הוא קרא לעצמו "רובינזון קרוזו של ישראל" וסיפר שהחברה הוציאה אותו מתוכה ושהוא רואה את מקומו מחוץ לחברה. אולי גם שם משפחתו של פרקש סימן את השביל שיצעד בו – פרקש שפירושו "זאב" בהונגרית, באמת היה זאב בודד. הוא ביקש להיות חופשי וביקש שיניחו לו. הוא נשא עיניו אל מרחבים פתוחים ובהפוגות שבהן לא היה כלוא, מספרים העיתונים, התבודד על חוף הים התיכון, בים המלח ובגליל המערבי.

 

 

קבר רבי ינאי, נחל עכברה, סמוך לצפת

 

"נחמן פרקש חי במערה משחק שח וקורא על סין"

 

הדעות חלוקות אם פרקש ניסה לחיות את חייו בשקט והתקשורת לא הניחה לו או אם הוא זה שלא הניח לתקשורת. כך או כך, ב-1971, התפרסמה עליו הידיעה הבאה: "נחמן פרקש שהתפרסם בשעתו בבריחתו מכלא רמלה, חי כמתבודד, במערה הנמצאת בוואדי החוצה את השכונה הישנה של ראש-פינה.

 

פרקש המסתובב פרוע-שיער ובעל זקן עבות, מתערב לפעמים בחבורת ה'היפים' המתגוררת בשכונה הישנה. הוא משחק בשחמט ומרבה לקרוא על בודהיזם, על יוגה ועל סין. נודע כי הוא מתקיים על קיצבה חודשית ששולח לו אביו מארה"ב. במערה אין ריהוט והוא ישן על האדמה.

 

בקיץ שעבר חי פרקש בצפון-מזרח הכנרת, באיזור חורשת האקליפטוסים ליד שפך הירדן, ודייגים טבריינים נהגו לספק לו דגים למאכל."

 

מעריב, יום חמישי, נובמבר 04, 1971; עמוד 4, מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

נחמן פרקש. צילום מסך מתוך סרטון וידאו ארט ב-youtube על נחמן פרקש

 

בחזרה לשיר ובחזרה לשביל. בסופו של דבר מצא פרקש את מקומו סמוך לקבר הרשב"י, בין ביקתה במירון למערה בקדיתא. הוא חי בדלות אך חי חיים מלאי שאר רוח, לבדו ולפי דרכו. זו התקופה וזה המרחב שבהם הכיר אותו אהוד בנאי.

 

קבר רבי ינאי, נחל עכברה, סמוך לצפת

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

כָּחֹל עַל הָדַף הַלָּבָן

לֹא גָּמוּר, לֹא תָּמִיד מְכֻוָּן

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

"שכנו הטוב ביותר בוואדי ראש-פינה היה אהוד בנאי, בחור צעיר שהשתחרר מהצבא והתחיל ללמוד גיטרה. אהוד גר שם בחירבה ולידו גר נחמן. הם היו מדליקים בלילה מדורות ומנגנים, אהוד בגיטרה ונחמן היה מחלל. זה היה צוות רעים של ואדי ראש-פינה", מספר בראיון עמיחי ישראלי, מאנשי ראש-פינה ויוזם מודעת האבל על פרקש.

 

 

אלה אטלנטית (בין הגדולות בארץ) על קבר רבי טרפון בקדיתא

וכך סיפר אהוד בנאי, במילים שלו, על המפגש עם פרקש ועל השביל ועל המסע שהעניקו לו השראה:

"נחמן גר היום בקדיתא, לא רחוק מצפת, בדרך למירון.

הוא כבר איש זקן וקטוע רגל. אבל שומר על החיוניות החייתית שלו, ועל האמת הנבואית. לפני כחודשיים נסעתי לבקר אותו. אמרתי לו שבאתי לסגור איתו חוב ישן, כי אני חייב לו כסף בעבור תמלוגים שקיבלתי על השיר 'יוצא לאור', ואולי הוא לא יודע אבל יש לו חלק בכתיבה של השיר הזה. הוא אמר שהוא לא ממש מכיר את השיר הזה.

ישבנו בבית של משה, מסביב הילדים, הבלגן, השמחה, הניגונים, ועשן הבישולים והטיגונים, מישהו העביר לי גיטרה ושרתי לו את השיר.

הוא אמר שזה שיר יפה מאוד, הדליק עוד סיגריה, ושאל מה בדיוק החלק שלו בשיר הזה.

שאלתי אותו אם הוא זוכר את הלילה ההוא ליד האש בואדי ואת מה שאמר לי.

'לא', הוא אמר, 'אני לא זוכר שום דבר'.

סיפרתי לו שפעם בשנת 1977 הוא ביקר אצלי בצריף שבואדי ואני אמרתי לו שאני עומד להפליג מחיפה לכרתים, והוא אמר:

'אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת ומשם לחיפה ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש.'

ואני חשבתי לעצמי שזה עוד דיבור הזוי של נחמן, אבל דבריו התקיימו כמו נבואה, וכרתים אכן הייתה לי כמו חתיכת גליל שנסחפה לים הכחול, והיה שם שביל שכזה, שהלכתי עליו, חוצה את האי מצד לצד, ישן בכפרים, עובר בין כרמים, בין עצי זית שקדיות וקקטוסים, ושם פגשתי את אריק וסטפן, שאחר כך הגיעו אלי לצריף לביקור של חודש, ואיתם אני עדיין בקשר עד היום הזה.

שנים אחר כך בקיץ 1993, ביקרתי בראש פינה, ורגע לפני שעזבתי את המושבה אמרתי לעצמי שהנה אני כאן כבר שלושה ימים בחדר ששכרתי, כותב ומנגן, ולא הייתי בואדי, והחלטתי להציץ, להגיד שלום, להיפרד.

החניתי את המכונית ליד השער, הבטתי אל הואדי שנפתח אלי כמו רחם, ונזכרתי במה שנחמן אמר לי בלילה ההוא כשבא לבקר אותי בצריף, על השביל הזה שמתחיל כאן וממשיך לכרתים, וראיתי את מי שהייתי אז, צעיר בודד ותמהוני בן עשרים וארבע, עם שיער בעננים וגיטרה, עושה צעדים ראשונים, מהוססים, בעולם הכתיבה והנגינה, חולמני משהו, חסר בטחון, מתחיל ללכת לאט לאט על השביל הזה, ויוצא ממנו לחיים חדשים בעיר הגדולה, ורגע לפני שחזרתי למכונית, בעודי עומד שם בפתח הואדי, הוצאתי את העט ורשמתי במחברת בשטף צלול ופתאומי את כל השיר ההוא:

 

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

בֵּין סְנִיף בַּנְק לְמַעְיָן

לֹא סָלוּל, לֹא תָּמִיד מְסֻמָּן

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

חוֹצֶה אֶת הָעִיר

עוֹלֶה עַל הָהָר

מַמְשִׁיךְ עַל הַיָּם

מַמְשִׁיךְ גַּם מָחָר

חוֹתֵךְ בָּאֲוִיר, בֵּין הַבָּתִּים

יוֹצֵא אֶל הָאוֹר, אֶל חַיִּים חֲדָשִׁים.

 

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

מַלְאֲכֵי צִפֳּרִים מֵעָלֶיךָ

מְלַוִּים אֶת צְעָדֶיךָ

מֵרָחוֹק נִדְלָק אוֹר

אַל תִּסְטֶה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַחְזֹר

 

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

כָּחֹל עַל הָדַף הַלָּבָן

לֹא גָּמוּר, לֹא תָּמִיד מְכֻוָּן

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

חוֹצֶה אֶת הָעִיר

עוֹלֶה עַל הָהָר

מַמְשִׁיךְ עַל הַיָּם

מַמְשִׁיךְ גַּם מָחָר

חוֹתֵךְ בָּאֲוִיר, בֵּין אֲנָשִׁים

יוֹצֵא אֶל הָאוֹר, אֶל חַיִּים חֲדָשִׁים.

 

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

מַלְאֲכֵי צִפֳּרִים מֵעָלֶיךָ

מְלַוִּים אֶת צְעָדַיִךְ

מֵרָחוֹק נִדְלָק אוֹר

אַל תִּסְטֶה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַחְזֹר.

 

 

בראיון ליעל (פרוינד) אברהם, אחרי מותו של פרקש סיפר אהוד בנאי: "נחמן נתן לי השראה רבה, וצר לי מאוד על מותו. הוא היה בעיניי נביא יחפן ומרדן, שחי לעומק את ההוויה הכנענית־יהודית־גלילית, עם רוח חופשייה, ללא יכולת או רצון להיכנס לשום קופסה או מסגרת. יש לא מעט בדידות וכאב בדרך שהוא הלך בה, וכך גם נפטר. אהבתי אותו באמת. יהי זכרו ברוך“.

 

מצבתו של נחמן פרקש

 

תודה לאלחנן ריינר על עזרתו ועל הרעיון לכתבה

לאתר של אהוד בנאי

לפייסבוק של אהוד בנאי

תמונות נדירות: כשהאדמה רעדה בשנת 1927

הספרייה הלאומית (בגלגוליה השונים) אוספת ומתעדת כבר יותר ממאה שנים את הנעשה בארץ ישראל. כך נחשפות בפנינו תמונות נדירות של רעש האדמה שהוביל למותם של מאות בני אדם בשנת 1927. נוסף על כך, נשמרו בידינו עדויות מרטיטות לב לרעידה קדומה עוד יותר מאמצע המאה ה-19

ב-11 ביולי 1927 פקדה את אזור ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי רעידת אדמה רבת עוצמה. רעידת אדמה זו, שעוצמתה 7.5 בסולם ריכטר(!), הייתה לא רק אסון הטבע המשמעותי ביותר שפקד את האזור במאה השנים האחרונות, אלא הפכה גם לציון דרך במחקר הסייסמולוגי בארץ, בהיותה רעידת האדמה הראשונה שתועדה באמצעות מכשירים מדעיים.

מאות בני אדם נהרגו ומאות אחרים נפצעו בארץ ישראל ובעבר הירדן. הנזקים לרכוש כתוצאה מרעידת האדמה היו קשים: שכם, רמלה ולוד נפגעו קשות וגם ירושלים, יריחו, עמאן וא-סאלט (בעבר הירדן המזרחי) ספגו נזקים קשים. בשכם עצמה נהרגו יותר ממאה אנשים ומאות נפצעו. בין השאר, בנייני האוניברסיטה העברית על הר הצופים ניזוקו קשה, ובהם בית גריי היל, שבו שכן זמנית המכון למדעי היהדות. ​

באותו קיץ קטלני טרם החלו לבנות את בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על הר הצופים. הספרייה הלאומית שכנה עדיין במשכנה הישן, ב"בית נאמן" אשר בקצה רחוב החבשים (היום רחוב בני ברית). על פי אחד מן הדיווחים בעיתונות, בניין הספרייה לא נפגע כלל ולא נגרם כל נזק לספרים. החיים בספרייה המשיכו להתנהל כסדרם. מעידה על כך העובדה כי ימים אחדים בלבד לאחר האסון הנורא שפקד את תושבי הארץ, הזדרזו עובדי הספרייה… לערוך תערוכה קטנה בנושא רעידות אדמה בארץ ישראל.

הידיעה המרכזית על רעידת האדמה התפרסמה בעיתון "דאר היום" למחרת האסון​.

 

הדיווח ב"דאר היום" למחרת הרעידה. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

הספרייה הלאומית מציגה: רעידת האדמה של 1837

כבר למחרת היום, ב-13 ביולי 1927, לצד דיווח על נזקים שנגרמו למבני ציבור שונים בירושלים, דיווח העיתון ש"בית הספרים הלאומי והמכללי [=האוניברסיטאי – בן אב"י נמנע משימוש במילים לועזיות בעתונו] סִדֵּר תערוכה של ספרים ותעודות לתולדות הרעש בא"י."

 

הידיעה שפורסמה ב"דאר היום" ב-13 ביולי, 1927. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

ידיעה בלעדית זו בעיתון מאפשרת לנו הצצה נדירה לאותה תערוכה מאולתרת שאורגנה במהירות בספרייה הלאומית. מטבע הדברים, המוצגים בתערוכה נקשרו בעיקר לרעידת האדמה רבת העוצמה שקדמה לה, אשר פקדה את הארץ בשנת 1837. ברעידת אדמה זו נפגעו בעיקר הערים צפת וטבריה.

 

אז מה כללה אותה תערוכה שהוצגה ב-1927?

הידיעה ב"דאר היום" סיפרה כי בתערוכה מוצגים "שלשה מכתבים שנשלחו מא"י אחרי הרעש בשנת תקצ"ז: מר' ישראל משקלוב, מר' אריה ב"ר ירחמיאל נאמן כולל פרושים בירושלים ומר' רפאל יצחק אלפנדרי, פקיד ד' ארצות החיים"

כפי הנראה, הוצגה באותה תערוכה מהדורת הדפוס של מכתבים אשר נשלחו מארץ ישראל אל פקידי ואמרכלי ערי הקודש באמשטרדם. המכתבים המקוריים הרשימו מאוד את יהודי אמשטרדם, והם הזדרזו להוציא אותם לאור בחוברת צנומה בת שלושה עמודים. החוברת נפוצה במהירות בכל רחבי אירופה וזכתה לתהודה רבה בכל רחבי העולם היהודי דאז. במכתבים אלה מתוארת בציוריות רבה רעידת האדמה, וכן מופיעה רשימה של הכפרים והערים שנפגעו ברעש, ובכלל זה מספר ההרוגים והפצועים בכל מקום.

כך תיאר אחד הניצולים במכתבו את הרעש הנורא של 1837:

"ביום כ"ד טבת שעבר לעת מנחה בא רעש גדול ונורא מאת המביט לארץ ותרעד, ופה (ירושלים) גם כן הזיק לכמה בתים וחצרות, וכל העיר פחדה, אבל תודה לא הוזק שום אדם. ובשכם נפלו בתים וכל החנויות ונהרגו ששים נפשות ולא אחד מבני ישראל בעזרה ה', אך בגליל הקדוש, אהה! כי נהפכו צפת וטבריא כמהפכת… נפלו ונהרסו כל הבתים, וכל הבתי כנסיות, קהילת ספרדים וקהילת החסידים ושלנו קהילת פרושים נחרבו, ולא ניכר שום בית ורחוב או שוק עוד, גם חומת טבריא נפלא ואש יצא מים כינרת ויצף הים על העיר.

מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה את חללי בת עמי, כי נהרגו מכולנו ערך מאתים נפשות ושלחו לי הרשימה מנפשות יתר הפליטה שלנו, ערומים נותרו, מלבד אותן שהלכו איתי לירושלים ואשר נסעו משם קודם לכן…"

 

עוד בידיעה מוזכר כי בתערוכה מוצג "הספר 'עבודת הקודש' דפוס ירושלים הראשון שנדפס אחרי שהמדפיס ישראל בק העביר את בית הדפוס שלו מצפת לירושלים לרגל הרעש ובהקדמה מספר המדפיס את אשר קרה את העיר צפת" – הספר "סדר עבודת הקודש" מאת חיד"א, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"א (1841). לספר זה, העוסק בענייני קבלה, נוספה הקדמה בלתי שגרתית מאת המדפיס ישראל ב"ק​. אחד מחלוצי אומנות הדפוס בארץ ישראל ראה לנכון להקדים לספר התנצלות ארוכה: הוא מספר בה על התלאות שעבר, אשר בעקבותיהן נאלץ להעתיק את בית דפוסו מהעיר צפת, אשר חרבה ברעידת האדמה, אל ירושלים.

 

הקדמת המחבר המתארת את רעידת האדמה ב"סדר עבודת הקודש". לחצו על התמונה לספר המלא

 

"התנצלות" זו של ב"ק זיכתה את קוראי הספר, יותר ממאה ושבעים שנה לאחר כתיבתה, בתיאור מרגש מרעידת האדמה בארץ ממקור ראשון, בעברית נמלצת:

"שמעית בתרא קול רעש גדול אשר פקד ה' את ארצו ועמו…וינועו אמות הסיפים מקול הקורא, ונהפכו ערי הקודש צפת וטבריא ונהרגו כ"א נפשות ברגע אחד. מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על בית ישראל… ויהי אחרי הצרה ההיא ויפוצו בני ישראל ונתפזרו בכל פינות ארץ ישראל…"

 

ובסוף, מספרת הידיעה ב"דאר היום" כי "בתערוכה מוצג גם הספר 'אהבת ציון ' של רבי שמחה מוולוז'ין  המספר גם כן את תולדות רעידת האדמה בצפת ובטבריה".

– ואכן הספר "אהבת ציון" מתאר מנקודת עיניו של תייר בארץ ישראל בשנת 1837 את הנזקים האדירים וסיפורי הזוועה מאותה רעידה:

"וינועו אמות הסיפים מקול הרעש ונפלו מאתים חצרות ובכל חצר כמה בית ויש מהם נפלו עד היסוד… ומתו לערך ק"כ נפשות. וקודם הרעש גילו לחסיד ארץ ישראל שתהא צרה גדולה בצפת ולא ידעו מהו, ועשו משמרת ללמוד להתפלל כמנהג במדינתנו, ובעוונותינו לא נקרע גזר הדין. ומצאו כמה תלמידים חכמים נהרגים ופניהם על ספריהם, וגם החסיד נהרג ביניהם. ובאור הבוקר הוציאו כמה נפשות ועודם בחיים, ואחר כמה ימים חזר הרעש ונהרגו עוד לערך כ' נפש."

למרבה הצער, לא נשמר תיעוד כלשהו של תגובת הציבור לתערוכה הצנועה שסודרה בספרייה הלאומית. עם זאת, יש להניח כי היא עוררה עניין רב, ונראה שהצלחתה עודדה את ראשי הספרייה לאסוף תיעוד גם על רעידת האדמה שהתרחשה זה-מקרוב.

 

תושבי ארץ ישראל שולחים לנו תמונות מדהימות מהרעידה של 1927

ואכן, כשנה וחצי לאחר רעידת האדמה הגדולה של יולי 1927, ב-5 במרץ 1929 פורסמה בעיתון "דואר היום" הידיעה הבאה:

 

'קול הקורא' שפורסם במרץ 1929 ב"דאר היום". לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי [כעת כבר נתקבע שם זה של הספרייה, ולא היה כל טעם בשימוש במילה המוזרה "מכללי"] מסדר אוסף צִלוּמים בעלי ערך לידיעת תקופת הרעש האחרונה בא"י בשנות תרפ"ו תרפ"ח. כל מי שיש בידו חֹמר הִסטורי זה מתבקש להמציאו לבית הספרים במתנה או לשם העתקה. רצוי לצרף לתמונות את שם המצלם, שם המקום שצִלֵּם (העיר, הכפר, הרחוב, הבנינים) ואת תאריך הצִלום".

הידיעה הזו עשתה את שלה, ובעקבות פנייה יוצאת דופן זו של הספרייה אל הציבור, נשלחו אלינו תצלומים מעניינים ביותר ובהם תיעוד ייחודי של נזקי רעידת האדמה ביולי 1927.

 

מה כוללים תצלומים נדירים אלה?

הקבוצה המסקרנת ביותר של תצלומים כוללת 32 הדפסי כסף בגדלים שונים, אשר צולמו כנראה באותה מצלמה, בתבנית של 6X9 ס"מ. את התצלומים האלה צילמו חברי "משלחת" הנראים בכמה מן התמונות. הם צילמו את התמונות בכל רחבי ארץ ישראל ובכלל זה בעבר הירדן. חברי קבוצה זו, מר רייזר, מר נוימן ושלושה מבני משפחת בדיאן, סיירו במכוניתם ותיעדו את נזקי רעידת האדמה. על תשלילי התצלומים נוספו כתוביות בעברית ובאנגלית.

התצלומים נתרמו לספרייה הלאומית בשנת 1929. מי היו חמשת הטיילים שהחליטו לתור את הארץ וסביבותיה במכוניתם בימי הרעש הגדול? למרבה הצער, לא נמצא כל תיעוד שייתן לנו תשובה על שאלה מסקרנת זו.
​​​ ​​ ​ ​
​​

נזקי הרעש בשכם

 

נזקי הרעש בלוד

 

הצלמים שערכו את הסיור המתועד בעקבות רעש האדמה

 

הנזקים בכפר רנה (ריינה) בצפון הארץ

 

הנזקים בכפר רנה (ריינה) בצפון הארץ

 

רחוב בטבריה שנפגע ברעש

עוד קבוצה של תצלומים כוללת 18 הדפסי כסף בגדלים שונים, ובהם תצלומים מן הערים ירושלים ושכם. בגב אחדים מהתצלומים מוטבעת חותמת סוכנות הידיעות הגרמנית Internationale Foto-Aagentur, Berlin וכן מוטבעות כתוביות הסבר מודפסות במכונת כתיבה, בגרמנית. כפי הנראה, תצלומים אלה צולמו על ידי צלמים שונים ונשלחו אל העתונות באירופה באמצעות אותה סוכנות ידיעות.

​ ​


לשלושה תצלומי שחור לבן מהעיר שכם, צורף מכתב נמלץ מאת ישעיהו בלכמן, קורא נאמן של "דאר היום"​:

 

"…הנני שולח לכם בזה שלֹש תמונות שצֻלמו איזה שעות אחרי הרעש בשכם. הצילומים נעשו ע"י ערבי מנהל הסניף של חברת ספינני'ס בע"מ בשכם. התמונה של המשטרה האנגלית באוטו נדמה לי נעשתה איזו ימים אחרי הרעש ובאוטו נמצא לחם שנשלח מתל אביב…"

 

חברת "ספיני'ס" (Spinney's) הייתה, כידוע, "הסופרמרקט של המזרח התיכון": רשת אדירה של סוכנויות לממכר מוצרים שונים, בעיקר מוצרי מכולת. הרשת הייתה פרוסה על פני המזרח התיכון כולו וסיפקה את עיקר המוצרים למושבות הבריטים. יש על-כן לשער שאת משלוח הלחם שהגיע לשכם (במשאית פתוחה, ללא כל כיסוי…) צילם נציג חברה זו, שהזמין את המשלוח מן הסניף של ספיני'ס בתל אביב.

אוסף נוסף של תצלומים, נתרם לספרייה כנראה על ידי אחד מצלמי המושבה האמריקאית, שצלמיה (ובראשם אריק מטסון) טרחו לתעד את רעידת האדמה במקומות שונים בארץ, ובכלל זה בירושלים. האוסף המלא של כל תצלומי המושבה האמריקאית שמור בספריית הקונגרס, ובכלל זה התצלומים מאירוע זה.

 

​​​​​​​​​​

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

מסע קסום: ארץ ישראל לאורך שלוש מאות

"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל