.
השמיים של ואן גוך / סמדר גולן
.
המנורה הקבועה בתקרת החדר מהבהבת. אני אפופה בתזזית של חושך ואור, דמדומים, תאורה חלשה, תאורה חזקה ושוב תאורה חלשה. האור עולה ויורד תדיר, מכריח אותי להיכנע לשיגיונותיו.
לא נותר לי עוד הרבה זמן. הנשימה שלי כבדה. הלב שלי עובד כמו מפוח מקולקל. עיניי עצומות. אני חושבת שהן עצומות. ממרחק, כמו היה זה הד עמום שבא אליי מעבר להרים, אני שומעת את הזמרת האיטלקייה, שמהּ חומק ממני עכשיו, ששרה אריות של מוצרט. מישהו ידע עד כמה אני נרגעת עם המוסיקה הזו ואני יודעת שזה לא הוא. יש חדר, יש מיטה. אבל איפה אני?
אני זוכרת שהייתה מסיבה לפני עידן ועידנים. עיניי היו פקוחות עדיין. אולי היה זה רק אתמול, אולי לפני כן. ואליד הוריד אותי בעדינות מהמיטה והושיב אותי על כיסא הגלגלים, בואי חמודה הוא אמר לי, כך הוא קורא לי, חמודה, בואי לקבלת שבת. הוא הוביל אותי בכיסא הגלגלים לאולם המבואה, שם נקבצו כבר החולים, רובם זקנים ממני בהרבה. מיטות וכיסאות גלגלים הצטברו לערימה אחת של סופיות בתוך אולם עם כורסאות המתנה אפרוריות ומרוטות ורפרודוקציות משעממות של פרחים וסירות על הקירות. אנשים בריאים ומחייכים שרו קצת והדליקו נרות שבת. מישהי ניגנה לנו בגיטרה. חוץ מוואליד ועוד אחות אחת, לא הכרתי אף אחד. כל הזמן הבטתי אל דלת הכניסה ודמיינתי אותו נכנס פתאום. כל כך רציתי לראות אותו, עוד פעם אחת, אחרונה, אבל גם חששתי להתגלות בעלבוני עם בגידתו של הגוף והוקל לי מאוד מכך שנשארתי לבד עם הקולות הצורמים של לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה ועם ואליד ששר לכה דודי, ככה, בתנועות של השפתיים יחד עם כל המתנדבים הבריאים שזימרו.
מאז שתקפו אותי החיות הרעות, השתניתי מאוד. יש לי בטן נפוחה שאני מתביישת בה. היופי שלי עזב אותי. כבר מזמן לא הבטתי במראה. אבל ואליד, אחרי שהוא מלביש ומסרק אותי, אומר לי שאני מאוד יפה. ואחר כך הוא תמיד מוסיף, כשתהיי בריאה חמודה, את תבואי לבקר אותי ואת המשפחה שלי בטייבה. אבל אני יודעת את האמת. אני כבר לא אגיע לטייבה. עוד מעט ואליד, האח הטוב והמיטיב, יוביל במחלקה צעירות אחרות שיום אחד המנורה בחדר שלהן התחילה להבהב.
אני כבר לא פוחדת. המלחמה נגמרה. עכשיו מופיעים לנגד עיניי השמיים של ואן גוך: אור מופלא מרצד בעיגולי הכוכבים שלו בתוך נחשולי צבע שהם גם חושך גדול שבא ומאיים וגם התפעמות מעוצמת החיים שיש אולי במקום אחר.
עכשיו אני בחדר של ההורים שלי. אני מדפדפת בספר קטן עם הציורים שלו. אימא שלי משמיעה לי את בטהובן משום שהתחלתי לנגן בפסנתר. היא חולמת שאני אהיה פסנתרנית ידועה אבל אני שונאת את שיעורי הפסנתר. רק לסונטה לאור ירח אני אוהבת להקשיב.
אני מציירת עננים בצבעי מים. אני יושבת על הדשא בשעת הדמדומים כשהשמיים מקבלים צבעים ורודים וסגולים ומסתכלת על העננים. יש שם פנים שמחים ופנים עצובים, חיות גדולות וקטנות ועוד כל מיני צורות שאלוהים ממציא במיוחד בשבילי. אני רוצה לצייר כשאהיה גדולה, אבל כשהגדולים מציירים זה מפחיד. הם יכולים להיות משוגעים ולעשות לעצמם דברים איומים. כמו ואן גוך. אבל אני יודעת שאלוהים כישף את ואן גוך כי רק מי שאלוהים מכשף אותו יכול לצייר כך.
התמונות מתחלפות כמו בסרט לא ערוך. אני קמה בארבע בבוקר, כשהכול עוד חשוך, והולכת לחדר האוכל לשתות קפה עם כל עובדי השדה. עכשיו החופש הגדול ואני עובדת בכותנה. אני מאושרת בשדה. יש לי זכוכית מגדלת מיוחדת שבאמצעותה אני יכולה לזהות את המזיקים ופנקס קטן בכיס. אני קושרת את הזכוכית המגדלת לכתפייה של הגופייה. אני עולה על ג'יפ מאובק ומלא בוץ יחד עם עובדי ההשקיה. בדרך אני רואה צבאים מדלגים. מורידים אותי בשטח. עכשיו אני לבד בשדה ויש שקט מופלא מסביב. אני לא זקוקה לאף אחד. לפנות בוקר עלי הכותנה עדיין רטובים והלחות שלהם נדבקת לי לעור. זה נעים.
אט־אט עולה הבוקר. קרני השמש, בהירות וחדות, מתחילות לחמם אותי. עוד מעט תעלה השמש ותצרוב לי את הכתפיים. אני מתיישבת על הרגבים הקרירים בישיבה מזרחית ומחטטת בעלי הכותנה. עכשיו תחילת הקיץ והכותנה עדיין נמוכה.
אני גם הדגלנית של מטוס הריסוס. אני גאה מאוד. המטוס הקטן חג מעליי, מתרחק, עושה חצי תפנית והנה הוא בא מולי. אני רצה מהר, אני רצה וסופרת עשרים וחמש שורות. נעמדת ומנפנפת לו בדגלים שבידי. המטוס מנמיך, עושה שוב תפנית ושני סילונים לבנים מכסים את החלקה הירוקה. הוא מתרחק ואני רצה, סופרת עשרים וחמש שורות ומנפנפת בדגלים. ושוב הסילון הלבן והריח החריף שבאוויר. אני נושמת מהר. אין לי יותר אוויר.
תנשמי! תנשמי! תנשמי!
לאט־לאט חמודה, תנשמי, תנשמי. ואליד. אני מרגישה שהוא מזיז אותי. יד גדולה מלטפת לי את הראש. יופי חמודה, תכף נשכיב אותך ויהיה לך נוח, רק נגמור לנקות ולהחליף. אני מבקשת להושיט יד, לאחוז בידו של ואליד שידע שאני שומעת אותו, להגיד לו תודה שהוא לא עוזב אותי. אבל ידיי כבדות ואינן נענות לי. בואי חמודה, נסדר לך את האור ליד המיטה.
עכשיו אני רואה אותו כפי שראיתי אותו לראשונה: מלאך עצוב. כשפגשתי אותו נזכרתי בציור של דמות מכונפת שצבע אדום מטפטף מאחת מכנפיה הרשומות בגוונים כחולים. עכשיו שניהם, הוא והציור, הופכים לדמות אחת. ימים רבים שלא ראיתי אותו ולפתע הוא כאן מולי, יפה ונוגה. הוא מכיר לי את תל אביב כמו שהיא בעיניים שלו. חנויות התבלינים בשוק לוינסקי, הרחובות הקטנים שיוצאים משוק הכרמל, רחוב הירקון בלילה. הוא נותן לי לקרוא את "הגבוליים" של פטר הוג. אני מכיר מצבים כאלה, הוא אומר. אני מכיר ילדים כאלה, הוא אומר. מרגע שנולדו הבינו שהם לבדם בעולם נוקשה. למדו להילחם על ההישרדות השפויה שלהם בכל הכוח. את צריכה לרצות לנצח כל הזמן, הוא מטיף לי. אסור לך להיכנע לשום מערכת או תכתיבים. אני רוצה ללכת איתו לסרטים ולבתי קפה, אבל הוא מעדיף שנשב מול השקיעה ביפו. כשאנחנו מטילים בסמטאות יפו העתיקה הוא אומר לי, כאן מתחילה השקיעה בבוקר. הוא לא רוצה להכיר את המשפחה שלי ואני לא בטוחה שהמשפחה שלי תרצה להכיר אותו. משפחות זה לא דבר טוב, הוא אומר. אני שואלת אותו אם אנחנו חברים או ידידים. לא תמיד אנחנו שוכבים. לפעמים כן, לפעמים לא. עזבי אותי מהגדרות, הוא אומר. אנחנו מטיילים הרבה בתל אביב ולעיתים אני לנה בדירתו הצמודה לגן מאיר. אין לי מושג ממה הוא מתפרנס. לפעמים אני חושבת שהוא עובד במוסד ואז אני מוצפת גאווה והערצה על החבר המיוחד שלי. אבל רוב הזמן אני חוששת ממה שהוא מסתיר. עכשיו הוא עומד מולי בתוך ערפל לבן וסמיך ואני רוצה שיגלה לי את הסודות שלו. אני מנסה להשמיע קול, לפקוח עיניים, להזיז איבר. אני לא רוצה שיחמוק ממני שוב. אבל הוא מתפוגג בערפל.
לנשום! אני יודעת שלא נותר לי עוד הרבה זמן כאן. ואני מאחרת בתשלום החשבונות. הם מונחים על קרש הגיהוץ הישן שמשמש לי שידה. על קרש הגיהוץ נערמים ניירות שצריכים להיברר, מה לפח הזבל ומה למשמורת במגירה. בינתיים הם צוברים אבק. גם מגהץ ישן מונח על קרש הגיהוץ. הוא שם, ולא נעשה בו כל שימוש. גם ספר הדרכה על יפן. אני חולמת ללמוד יפנית ולנסוע ליפן. אני חולמת לנסוע בעולם וכל הזמן קונה מדריכי נסיעות.
לנשום! הדודים מאמריקה באים לבקר אותנו בקיבוץ. אני ילדה בת שש או שבע ואייב עושה לי קסמים עם מטבע שהוא מחביא מאחורי האוזן. הם לא מדברים עברית ואני לא יודעת אנגלית. אבל על מדרכות הקיבוץ אני משוויצה שיש לי דודים חשובים מאמריקה ונותנת לשניהם ידיים. אני מוליכה אותם לבית הילדים, מראה להם את החדר שלי עם המיטות של הילדים האחרים והשידות הקטנות ליד כל מיטה. הם אף פעם לא ראו קיבוץ ובית ילדים והם כל הזמן מחייכים ואומרים וונדרפול, וונדרפול. אני לא אומרת כלום.
לנשום! גם החסידה הגדולה חוזרת אליי עכשיו. עוד מעט כל ההורים ילכו אחרי שיסיימו לספר לנו סיפור, יגידו לילה טוב, יכבו את האורות ונישאר לבד. גם הלילה יבואו אליי החיות הרעות כפי שהן באות אליי בחושך בכל לילה. אני אתעורר ואשאר ערה עד שיעלה אור הבוקר. החיות יתחילו לצעוד במעלה המיטה שלי, צלליות קטנות ומפחידות שמכסות את הסדין ואני לא אוכל להתחבא בתוך השמיכה כי הן יבואו אחריי. לפעמים אני גם רואה אותן גדולות ומסתובבות באמצע החדר. כל הילדים שומעים שאני מדברת אליהן בקול רם, מבקשת שיעזבו אותי בשקט. אני לא יודעת אם גם שאר הילדים מפחדים כי הם שוכבים בשקט, אבל לפי הנשימות שלהם אני יכולה לדעת אם הם ערים ומקשיבים או ישנים ולא מרגישים כלום.
ומתוך הפחדים עולה החסידה, נעמדת על רגל אחת באמצע החדר. ענקית ומצילה. ראשה נוגע בתקרה. ואני אומרת לה "חסידה, חסידה, את טובה, לכי ותקראי למשטרה" ויודעת שהחסידה באה לשמור עליי מכל החיות הרעות.
ממרחק, כמו הד עמום שבא מעבר להרים אני שומעת את הזמרת האיטלקייה ששרה אריות של מוצרט.
ופתאום הוא בא אליי. הוא קורא לי בשמי. אני שומעת את קולו.
עיניי עצומות.
נדמה לי שאני מחייכת.
ואני יודעת שיש איתי עכשיו בחדר חסידה מדהימה.
סמדר גולן, מציירת וכותבת, בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון. עיתונאית לשעבר בעיתון "דבר" ובירחון "עולם האישה", פרסמה בהם רשימות על חברה, תרבות, אמנות ואקטואליה. עבודותיה הוצגו בתערוכות שונות. זהו פרסומה הראשון בפרוזה.
» במדור הילוך ראשון בגיליון קודם של המוסך: גיא דולב, "הבודהה של שוק לוינסקי"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
.
